כשמטיילים לאורך רחוב ריבולי, צץ לכם פתאום ארמון יפהפה עם כיכר רחבה בה ניתן למצוא מיצגים מתחלפים, מגרש החלקה על הקרח (בחורף) וקרוסלה שתמיד נמצאת שם. זהו מבנה עיריית פריז והוא נקרא הוטל דה ויל (Hôtel de Ville). זאת יש לדעת, בפריז ישנם 20 רובעים, עליהם ניתן לקרוא בכתבה מפת פריז ולכל רובע עירייה משלו. עיריית פריז מהווה מעין “עיריית על” אשר עוסקת בנושאים אסטרטגיים, הרלוונטיים לכל העיר ולא לרובע מסויים.
ועוד דבר שכדאי לדעת. בשביל רבים מהישראלים המילה הוטל פירושה מלון וכבר שמעתי על כמה וכמה אנשים שהתעניינו כמה יעלה לילה בהוטל דה ויל (מוזמנים לשאול את רובספייר שהעביר שם את הלילה האחרון בחייו עם כדור בלסת “על חשבון הבית”). זאת טעות נפוצה מכיוון שהמילה הוטל בה אנו משתמשים היא בעצם קיצור למילה הוטל דה טוריזם (Hotel de Tourisme) או “בית תיירות”.
מכאן שפירוש המילה הוטל הוא בית ולא מלון וזאת הסיבה שיש המון ארמונות ברובע המארה שנקראים “הוטל דה…”. לכן “הוטל דה ויל” פירושו “בית העיר או עירייה”. אחרי שהבנו זאת והתפעלנו מהבניין המפואר, עולה שאלה נוספת. מדוע המבנה כל כך מפואר? הם לא יכלו להסתפק באיזה מבנה משרדים יותר קטן ופונקציונלי?
יכולתי כמובן לספק לכם את התשובה לשאלה הזאת בפסקה הבאה. אולם, במקום זאת, הרשו לי להאריך מעט את הדרך ולצאת אתכם למסע בין מאות שנים ברחבי ההיסטוריה של עיריית פריז, אשר במהלכו תגלו לא מעט סיפורים מרתקים על תולדותיו של ההוטל דה ויל (וכמובן, לבסוף, את התשובה לשאלה שנשאלה זה עתה).
ההיסטוריה של הוטל דה ויל
לא כולם יודעים אבל פריז הייתה פעם עיר נמל, אשר הצליחה להתעשר בזכות סחר עם ערים אחרות בצרפת. את הסחורות העבירו באמצעות נהר הסיין והגילדה, אשר הייתה אחראית על כך, נקראה גילדת סוחרי המים (ולא, הם לא עברו ברחובות ומכרו מים). הגילדה הזאת הפכה במהלך ימי הביניים לגילדה החזקה ביותר בפריז, בזכות עושרה, ומכיוון שעסקיה צמחו היא נזקקה לבניין בו תוכל לנהל את עסקיה.
בכיכר העירייה של פריז שורפים ספרים או אנשים (תלוי ביום)
המקום שנבחר הייתה כיכר הסמוכה לחוף, בו היו פורקים חיטה וסחורות נוספות שהגיעו דרך הסיין. הכיכר נקראה על שם אותו חוף (Grève בצרפתית פירושו חוף נהר ולכן לכיכר קראו Place de Grève). מכיוון שהייתה לא מעט עבודה בפריקה והטענת סחורה, הרי שלא מעט אנשים מובטלים היו מתאספים בכיכר הזאת על מנת לחפש עבודה.
באופן משעשע שמה של הכיכר הפך עם השנים לשם נרדף דווקא לשביתה (faire une Grève פירושו בצרפתית הוא לשבות) וזאת כנראה בזכות המוני הפועלים המובטלים, אשר היו מתאספים שם. במהלך המאה ה-20 הפכה השביתה לחלק בלתי נפרד מהתרבות הצרפתית ולסוג של ספורט לאומי. אם תרצו לקרוא עוד על הנושא, אתם מוזמנים להיכנס לכתבה שביתה בפריז.
כאשר לא פרקו שם סחורה, הייתה הכיכר המקום המועדף להוצאות להורג ולשריפת ספרים (לואי ה-9 ציווה לשרוף שם את ספרי התלמוד בשנת 1242). מכיוון שהכיכר הייתה במרכז העיר לא עסקו בה בתליית פושעים, את זה השאירו למונפוקון, אשר נמצא מחוץ לחומות העיר ושם גופות הפושעים יכלו להישאר תלויות במשך שבועות. אולם אל דאגה, המוח הצרפתי המציא לנו פטנטים ואיפשר הוצאה להורג במגוון רחב של דרכים.
אם הייתם אצילים התמזל מזלכם מכיוון שהייתם “זוכים” למוות מהיר באמצעות עריפת ראשיכם (כך קרה למרקיזה דה ברנווילייה אשר הוצאה להורג לאחר שהרעילה לא מעט אנשים ממשפחתה). לעומת זאת, אם למזלכם הרע הואשמתם בכישוף או בסטייה מהדת, הרי “שתזכו” להישרף שם חיים.
אולם האנשים האומללים ביותר היו אלו שהואשמו בפגיעה במלך. העונש שהם קיבלו היה להיקשר לארבעה סוסים, כאשר כל אחד הלך לכיוון אחר. כתוצאה מכך נקרעו הידיים והרגליים של הפושע בעודו בחיים (לפני זה דאגו גם לענות אותו ולשפוך עופרת לוהטת לתוך פצעיו). ואם חשבתם שהוצאה להורג כה ברברית הייתה נפוצה רק בימי הביניים, הרי שתתפלאו לשמוע שרובר פרנסואה דמיין (Damien), משרת חולה נפש, אשר ניסה בשנת 1757 לדקור את לואי ה-15 באמצעות סכין לקילוף פירות, זכה לאותו טיפול.
עם רקורד כזה אין פלא שבשלהי המאה ה-18 “זכתה” כיכר Grève להפוך למקום שבו התקיימה ההוצאה להורג הראשונה באמצעות גיליוטינה. הקורבן היה גנב פשוט בשם “לה פלטייה” וראשו נערף שם ב-25 באפריל 1792. בכיכר הזאת המשיכו ההוצאות להורג על פשעים פליליים עד שנות ה-30 של המאה ה-19, עת העביר המלך לואי פיליפ את הגיליוטינה לרובע ה-13.
לעומת זאת ההוצאות להורג על פשעים “אידיאולוגיים” נערכו לרוב בכיכר הקונקורד (לואי ה-16, מארי אנטואנט, דנטון ועוד), הבסטיליה ו Nation (אם כי היו יוצאים מהכלל. לדוגמא ראשו של ראש התביעה המהפכני, פוקייה טינוויל, נערף בכיכר העירייה).
רוצים ללמוד עוד על ההיסטוריה האפלה של פריז?
פלאס דה גרב הייתה אומנם ה Prime Location של ההוצאות להורג, אך היא לא הייתה המקום היחידי בו כרתו ראשים, תלו, עינו או שרפו אנשים. אם הנושא הזה מעניין אותכם, אתם מוזמנים להקשיב להרצאה שלי לראות את פריז ולמות , שם תגלו עוד סודות אפלים שהתרחשו במקומות הכי תיירותיים בפריז, וכמובן תשמעו את סיפורה הבלתי יאמן של משפחת סנסון, שהחזיקה בתואר “התליין של פריז” במשך 7 דורות רצופים.
מתנדנדת אך לא שוקעת
הוצאות להורג זה דבר מעניין אך אנחנו באנו לדון בהיסטוריה של ההוטל דה ויל. לכן בואו נחזור אל גילדת סוחרי המים. הם כאמור הקימו משרדים ובית משפט לענייני סחר בצמוד לכיכר Grève בבניין אשר נקרא בניין העמודים (מכיוון ש…. הוא עמד על עמודים מעץ. לא לכל שם יש סיפור מעניין לצערי).
כפי שכתבתי בתחילת הכתבה, גילדת סוחרי המים הייתה הגילדה החשובה ביותר בעיר. לכן בשנת 1357 הפך הבניין הזה לעירייה הראשונה של פריז והסמל של גילדת סוחרי המים הפך לסמל של העיר.
הסתכלו על הסמל שאתם רואים כאן. באמצע אתם ניתן לראות את הספינה השטה לה על הנהר. זוהי ספינת הסוחרים ששטה לה על הסיין. מתחתיה אנחנו רואים את המוטו בלטינית של העיר פריז, גם הוא נלקח מגילדת הסוחרים,ופירושו “מתנדנדת אך לא שוקעת”. ואכן אם נעבור על כל ההיסטוריה של פריז, נגלה שהמוטו הזה מתאים לה כמו כפפה (שנקנתה באיזה בוטיק בפובור סנט אונורה). והאמת, נראה לי שגם מדינת ישראל יכולה לאמץ אותו…
ולבסוף, שימו לב לצבעים של הדגל אדום וכחול. מדובר בשני שליש מדגל צרפת של היום, אשר נקבע בזמן המהפכה הצרפתית (הצבע הלבן באמצע הוא הצבע של בית המלוכה הצרפתי והוא נשאר שם זמן רב אחרי שהמלוכה בצרפת חדלה מלהתקיים).
אטיין מרסל ראש העיר המיתולוגי של פריז
מי שהפך את משרת ראש גילדת הסוחרים של פריז לראש העיר בפועל הוא אטיין מרסל (1302-1358 Étienne Marcel) שאת פסלו ניתן לראות בגינת העירייה ושעל שמו ישנם רחוב ותחנת מטרו בפריז. מי היה אותו אדם אשר זכה לתהילה כה רבה בחייו ואחרי מותו?
אטיין נולד למשפחת סוחרים עשירה וותיקה בפריז (אימו הייתה נצר לשושלת Barbou, אחת המשפחות החזקות והעשירות ביותר של פריז בימי הביניים). לכן אין זה מפתיע שאטיין הצליח להתקדם במעלה הסולם הפוליטי עד אשר בשנת 1354 הוא הופך לראש גילדת הסוחרים (בצרפתית Prevost de Marchands).
בשנת 1356 נפל המלך ז’אן ה-2 בשבי האנגלים וצרפת, המרוששת משורה של הפסדים במלחמת מאה השנים, נאלצת לגייס כסף על מנת לשלם את הכופר לשחרורו. בתקופה הזאת הופך אטיין מרסל לאופוזיציונר חריף של הדופין (יורש העצר) שארל דוכס נורמנדי והקשר בין המלוכה למנהיגי העיר פריז הולך ומתערער.
כעבור כשנתיים הגיע הסכסוך לשיא כאשר אטיין מרסל פרץ בראש ההמון הפריזאי אל ארמון המלך, אשר עמד אז באיל דה לה סיטה (היכן שבית המשפט וארמון הקונסירז’רי). התוצאה של הפריצה הזאת היה טבח נוראי בו נרצחו המארשלים של מחוז נומרנדי ושמפיין. הדופי