ניווט מהיר בכתבה
הערה קצרה לפני שנתחיל: אם חיפשתם את אתר מסעדת הוטל דה ויל ניתן למצוא אותו בקישור הזה. כל השאר מוזמנים להמשיך ולקרוא על אחד הבניינים הכי אייקוניים של פריז…
כשמטיילים לאורך רחוב ריבולי, צץ לכם פתאום ארמון יפהפה עם כיכר רחבה בה ניתן למצוא מיצגים מתחלפים, מגרש החלקה על הקרח (בחורף) וקרוסלה שתמיד נמצאת שם. זהו מבנה עיריית פריז והוא נקרא הוטל דה ויל (Hôtel de Ville). זאת יש לדעת, בפריז ישנם 20 רובעים, עליהם ניתן לקרוא בכתבה מפת פריז ולכל רובע עירייה משלו. עיריית פריז מהווה מעין “עיריית על” אשר עוסקת בנושאים אסטרטגיים, הרלוונטיים לכל העיר ולא לרובע מסויים.
ועוד דבר שכדאי לדעת. בשביל רבים מהישראלים המילה הוטל פירושה מלון וכבר שמעתי על כמה וכמה אנשים שהתעניינו כמה יעלה לילה בהוטל דה ויל (מוזמנים לשאול את רובספייר שהעביר שם את הלילה האחרון בחייו עם כדור בלסת “על חשבון הבית”). זאת טעות נפוצה מכיוון שהמילה הוטל בה אנו משתמשים היא בעצם קיצור למילה הוטל דה טוריזם (Hotel de Tourisme) או “בית תיירות”.
מכאן שפירוש המילה הוטל הוא בית ולא מלון וזאת הסיבה שיש המון ארמונות ברובע המארה שנקראים “הוטל דה…”. לכן “הוטל דה ויל” פירושו “בית העיר או עירייה”. אחרי שהבנו זאת והתפעלנו מהבניין המפואר, עולה שאלה נוספת. מדוע המבנה כל כך מפואר? הם לא יכלו להסתפק באיזה מבנה משרדים יותר קטן ופונקציונלי?
יכולתי כמובן לספק לכם את התשובה לשאלה הזאת בפסקה הבאה. אולם, במקום זאת, הרשו לי להאריך מעט את הדרך ולצאת אתכם למסע בין מאות שנים ברחבי ההיסטוריה של עיריית פריז, אשר במהלכו תגלו לא מעט סיפורים מרתקים על תולדותיו של ההוטל דה ויל (וכמובן, לבסוף, את התשובה לשאלה שנשאלה זה עתה).
ההיסטוריה של הוטל דה ויל
לא כולם יודעים אבל פריז הייתה פעם עיר נמל, אשר הצליחה להתעשר בזכות סחר עם ערים אחרות בצרפת. את הסחורות העבירו באמצעות נהר הסיין והגילדה, אשר הייתה אחראית על כך, נקראה גילדת סוחרי המים (ולא, הם לא עברו ברחובות ומכרו מים). הגילדה הזאת הפכה במהלך ימי הביניים לגילדה החזקה ביותר בפריז, בזכות עושרה, ומכיוון שעסקיה צמחו היא נזקקה לבניין בו תוכל לנהל את עסקיה.
בכיכר העירייה של פריז שורפים ספרים או אנשים (תלוי ביום)
המקום שנבחר הייתה כיכר הסמוכה לחוף, בו היו פורקים חיטה וסחורות נוספות שהגיעו דרך הסיין. הכיכר נקראה על שם אותו חוף (Grève בצרפתית פירושו חוף נהר ולכן לכיכר קראו Place de Grève). מכיוון שהייתה לא מעט עבודה בפריקה והטענת סחורה, הרי שלא מעט אנשים מובטלים היו מתאספים בכיכר הזאת על מנת לחפש עבודה.
באופן משעשע שמה של הכיכר הפך עם השנים לשם נרדף דווקא לשביתה (faire une Grève פירושו בצרפתית הוא לשבות) וזאת כנראה בזכות המוני הפועלים המובטלים, אשר היו מתאספים שם. במהלך המאה ה-20 הפכה השביתה לחלק בלתי נפרד מהתרבות הצרפתית ולסוג של ספורט לאומי. אם תרצו לקרוא עוד על הנושא, אתם מוזמנים להיכנס לכתבה שביתה בפריז.
כאשר לא פרקו שם סחורה, הייתה הכיכר המקום המועדף להוצאות להורג ולשריפת ספרים (לואי ה-9 ציווה לשרוף שם את ספרי התלמוד בשנת 1242). מכיוון שהכיכר הייתה במרכז העיר לא עסקו בה בתליית פושעים, את זה השאירו למונפוקון, אשר נמצא מחוץ לחומות העיר ושם גופות הפושעים יכלו להישאר תלויות במשך שבועות. אולם אל דאגה, המוח הצרפתי המציא לנו פטנטים ואיפשר הוצאה להורג במגוון רחב של דרכים.
אם הייתם אצילים התמזל מזלכם מכיוון שהייתם “זוכים” למוות מהיר באמצעות עריפת ראשיכם (כך קרה למרקיזה דה ברנווילייה אשר הוצאה להורג לאחר שהרעילה לא מעט אנשים ממשפחתה). לעומת זאת, אם למזלכם הרע הואשמתם בכישוף או בסטייה מהדת, הרי “שתזכו” להישרף שם חיים.
אולם האנשים האומללים ביותר היו אלו שהואשמו בפגיעה במלך. העונש שהם קיבלו היה להיקשר לארבעה סוסים, כאשר כל אחד הלך לכיוון אחר. כתוצאה מכך נקרעו הידיים והרגליים של הפושע בעודו בחיים (לפני זה דאגו גם לענות אותו ולשפוך עופרת לוהטת לתוך פצעיו). ואם חשבתם שהוצאה להורג כה ברברית הייתה נפוצה רק בימי הביניים, הרי שתתפלאו לשמוע שרובר פרנסואה דמיין (Damien), משרת חולה נפש, אשר ניסה בשנת 1757 לדקור את לואי ה-15 באמצעות סכין לקילוף פירות, זכה לאותו טיפול.
עם רקורד כזה אין פלא שבשלהי המאה ה-18 “זכתה” כיכר Grève להפוך למקום שבו התקיימה ההוצאה להורג הראשונה באמצעות גיליוטינה. הקורבן היה גנב פשוט בשם “לה פלטייה” וראשו נערף שם ב-25 באפריל 1792. בכיכר הזאת המשיכו ההוצאות להורג על פשעים פליליים עד שנות ה-30 של המאה ה-19, עת העביר המלך לואי פיליפ את הגיליוטינה לרובע ה-13.
לעומת זאת ההוצאות להורג על פשעים “אידיאולוגיים” נערכו לרוב בכיכר הקונקורד (לואי ה-16, מארי אנטואנט, דנטון ועוד), הבסטיליה ו Nation (אם כי היו יוצאים מהכלל. לדוגמא ראשו של ראש התביעה המהפכני, פוקייה טינוויל, נערף בכיכר העירייה).
מתנדנדת אך לא שוקעת
הוצאות להורג זה דבר מעניין אך אנחנו באנו לדון בהיסטוריה של ההוטל דה ויל. לכן בואו נחזור אל גילדת סוחרי המים. הם כאמור הקימו משרדים ובית משפט לענייני סחר בצמוד לכיכר Grève בבניין אשר נקרא בניין העמודים (מכיוון ש…. הוא עמד על עמודים מעץ. לא לכל שם יש סיפור מעניין לצערי).
כפי שכתבתי בתחילת הכתבה, גילדת סוחרי המים הייתה הגילדה החשובה ביותר בעיר. לכן בשנת 1357 הפך הבניין הזה לעירייה הראשונה של פריז והסמל של גילדת סוחרי המים הפך לסמל של העיר.
הסתכלו על הסמל שאתם רואים כאן. באמצע אתם ניתן לראות את הספינה השטה לה על הנהר. זוהי ספינת הסוחרים ששטה לה על הסיין. מתחתיה אנחנו רואים את המוטו בלטינית של העיר פריז, גם הוא נלקח מגילדת הסוחרים,ופירושו “מתנדנדת אך לא שוקעת”. ואכן אם נעבור על כל ההיסטוריה של פריז, נגלה שהמוטו הזה מתאים לה כמו כפפה (שנקנתה באיזה בוטיק בפובור סנט אונורה). והאמת, נראה לי שגם מדינת ישראל יכולה לאמץ אותו…
ולבסוף, שימו לב לצבעים של הדגל אדום וכחול. מדובר בשני שליש מדגל צרפת של היום, אשר נקבע בזמן המהפכה הצרפתית (הצבע הלבן באמצע הוא הצבע של בית המלוכה הצרפתי והוא נשאר שם זמן רב אחרי שהמלוכה בצרפת חדלה מלהתקיים).
אטיין מרסל ראש העיר המיתולוגי של פריז
מי שהפך את משרת ראש גילדת הסוחרים של פריז לראש העיר בפועל הוא אטיין מרסל (1302-1358 Étienne Marcel) שאת פסלו ניתן לראות בגינת העירייה ושעל שמו ישנם רחוב ותחנת מטרו בפריז. מי היה אותו אדם אשר זכה לתהילה כה רבה בחייו ואחרי מותו?
אטיין נולד למשפחת סוחרים עשירה וותיקה בפריז (אימו הייתה נצר לשושלת Barbou, אחת המשפחות החזקות והעשירות ביותר של פריז בימי הביניים). לכן אין זה מפתיע שאטיין הצליח להתקדם במעלה הסולם הפוליטי עד אשר בשנת 1354 הוא הופך לראש גילדת הסוחרים (בצרפתית Prevost de Marchands).
בשנת 1356 נפל המלך ז’אן ה-2 בשבי האנגלים וצרפת, המרוששת משורה של הפסדים במלחמת מאה השנים, נאלצת לגייס כסף על מנת לשלם את הכופר לשחרורו. בתקופה הזאת הופך אטיין מרסל לאופוזיציונר חריף של הדופין (יורש העצר) שארל דוכס נורמנדי והקשר בין המלוכה למנהיגי העיר פריז הולך ומתערער.
כעבור כשנתיים הגיע הסכסוך לשיא כאשר אטיין מרסל פרץ בראש ההמון הפריזאי אל ארמון המלך, אשר עמד אז באיל דה לה סיטה (היכן שבית המשפט וארמון הקונסירז’רי). התוצאה של הפריצה הזאת היה טבח נוראי בו נרצחו המארשלים של מחוז נומרנדי ושמפיין. הדופין שארל הצליח לברוח וכאשר הפך למלך שארל ה-5 הוא החליט לא לחזור יותר לארמון הזה, בו לא הרגיש בטוח, ולעבור אל רובע המארה, שם הוא הקים את ארמון סן פול (Saint Pol), אשר לצערנו לא קיים יותר.
אטיין מרסל הגיע לשיא הקריירה שלו, אך, מנופח מגאווה וחשיבות עצמית, הרשה לעצמו להרחיק לכת. הוא האמין שאם ישתף פעולה עם מלך נווארה, אשר באותה עת נלחם כנגד מלך צרפת, הרי שיוכל להפוך את פריז לסוג של אוטונומיה. אולם ב-31 ביולי 1358 עשה אטיין מרסל שגיאה וניסה לפתוח את שערי פריז בפני כוחותיו של אותו מלך. כשתושבי פריז שמעו על כך, הם רצחו את אטיין מרסל ותומכיו ואילו הדופין חזר לפריז, אחרי שנאלץ לברוח ממנה.
למרות כל זאת, אטיין מרסל הותיר אחריו מורשת חשובה, אשר בזכותה הוא זכה לפסל מול ארמון העירייה. ראשית, הוא הפך את ראש עיריית פריז לדמות פוליטית חשובה ואת פריז לעיר החשובה בצרפת. שנית, אטיין מרסל יצר כאן מורשת של מרידות פריזאיות כל מאה שנה, מורשת הממשיכה עד ימינו. לא מאמינים? תראו מה קרה מאז ימיו:
- המאה ה-15: פריז מתמרדת כנגד מלך צרפת ופותחת את שעריה לבורגונדים והאנגלים
- המאה ה-16: במהלך מלחמות הדת, פריז מסלקת את המלך אנרי ה-3 ומתמסרת לליגה הקתולית.
- המאה ה-17: מרד הפרונד כנגד החשמן מזרין ואן מאוסטריה.
- המאה ה-18: המהפכה הצרפתית, אשר החלה בפריז.
- המאה ה-19: מהפכות 1830, 1848 והקומונה הפריזאית של שנת 1871.
- המאה ה-20: מרד הסטודנטים של מאי 1968.
- המאה ה-21: האפודים הצהובים ומהומות המהגרים בפריז ופרבריה.
בקיצור, מאז אטיין מרסל פריז היא בהחלט עיר שלא כדאי להתעסק איתה ואם יש שיר שמתאר זאת טוב יותר מכולם הוא השיר הבא של מיריי מאת’יו:
התסיסה הפוליטית אשר יצרה פריז במהלך ההיסטוריה גרמה לכך שהחל מהמאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20 לפריז לא היה ראש עיר נבחר משלה ובמקום זאת היא נשלטה על ידי Prefet שמונה על ידי הקיסר או הנשיא. זאת הסיבה שהברון אוסמן, אשר השפיע יותר מכולם על מראה העיר בזכות הבנייה מחדש של העיר, מעולם לא נשא בתואר של ראש עיריית פריז, אלא בתואר Prefet de la Seine (אם תרצו לקרוא עליו ועל בנייתה מחדש של פריז אני ממליץ לכם לקרוא את הכתבה פריז בתקופת הבל אפוק (1853-1914)).
פריז שווה ארמון
נראה לי ששוב סטינו מעט מהנושא שלכבודו התכנסנו כאן, לכן הרשו לי לחזור שוב מעט אחורה בזמן ולדבר על בניין העירייה עצמו.
בניין העירייה הראשון של פריז, אותו בנה אטיין מרסל, נקרא, כאמור, “בית העמודים” ושילב בתוכו מנהלה מוניציפלית ובית דין מסחרי בו דנו בתביעות הקשורות למסחר בפריז.
במהלך המאה ה-16 הלך מצבו של בית העמודים והורע עד שהוחלט להרוס אותו לחלוטין ולבנות ארמון בסגנון הרנסאנס. את הבניין החדש תכנן הארכיטקט בוקאדור (Bocador) והוא מומן על ידי המלך פרנסואה ה-1, אשר קיווה באמצעות מתנה זו, לזכות באהדת אזרחי פריז. מכיוון שמדובר היה במבנה יקר מאוד לקח לא מעט זמן לסיים לבנות אותו והוא נפתח לציבור באופן מלא רק בתקופת לואי ה-13.
כפי שאתם רואים בתמונה למעלה, הבניין הזה מזכיר את הבניין שאנו רואים היום למרות שאין מדובר באותו בניין. ההוטל דה ויל של פרנסואה ה-1 הצליח להחזיק מעמד במהלך כמעט כל המהפכות, אשר עברו על פריז, ואותן ציינתי קודם. אולם בשנת 1871 הוא נשרף על ידי הקומונה הפריזאית (ניתן לקרוא את הסיפור על שריפתו בכתבה כשפריז כמעט נשרפה).
אחרי קריסת הקומונה והקיסרות השנייה, אשר קרסה קצת יותר מחצי שנה לפניה, קמה הרפובליקה השלישית. בשנותיה הראשונות חסרה הרפובליקה לגיטימציה ציבורית ובין לאומית מכיוון שחלק גדול מתושבי צרפת היו מלוכנים, וכך גם לא מעט מדינות אירופה.
מכיוון שההוטל דה ויל היה סמל רפובליקני, הוחלט לבנות אותו מחדש בסגנון דומה לסגנון הקודם, אך במקביל להגדיל ולפאר אותו במטרה ליצור מעין ארמון ורסאי רפובליקני. המבנה נבנה כולו מחדש בין השנים 1874-1882 על ידי הארכיטקטים תיאודור באלו (Théodore Ballu 1817-1885) ואדואר דפרת’ (Édouard Deperthes 1833-1898).
גם עיצוב הפנים לא נזנח ולמשימה גויסו כמה מהאומנים המפורסמים ביותר של התקופה כגון פובי דה שוואן (Puvis de Chavanne) ואוגוסט רודן.התוצאה הייתה לא פחות ממרהיבה. אם תיכנסו פנימה תגלו חדרים מפוארים ואפילו אולם מראות המתחרה בזה של ורסאי. אכן, בפרפרזה על אמירתו של אנרי ה-4 “פריז שווה מיסה”, פריז בהחלט שווה ארמון שכזה!
כיום ממשיך ההוטל דה ויל לשמש בתור בניין עיריית העל של פריז ובכיכר שלו כבר לא מוציאים להורג אלא מחליקים על הקרח (בחורף) או מציגים תערוכות מתחלפות (בשאר השנה). זהו מקום נפלא וממש פוטוגני ואף פעם לא משעמם להסתכל על החזית העצומה שלו. מדובר בחזית באורך 183 מטר, עליה ניתן למצוא פסלים של לא מעט מהאנשים הגדולים של צרפת ואשמח פעם לעשות תחרות עם הפרנקופילים בפריז, על מנת לראות כמה פסלים כל אחד מאיתנו יכול לזהות.
כל אלו הופכים את ההוטל דה ויל למקום חובה בעת ביקורכם בעיר האורות. ועכשיו אחרי שגרמתי לכם לרצות לבקר שם (כך אני מקווה) בוודאי תרצו לקבל מעט מידע פרקטי על המקום.
הוטל דה ויל – מידע שימושי
כיצד מגיעים להוטל דה ויל?
ניתן להגיע לשם באמצעות מטרו בקווים 1 או 11 (תחנת Hôtel de ville). כמו כן ניתן להגיע לשם באמצעות קווי האוטובוס 70 ו 72.
ביקור בהוטל דה ויל
אומנם ההוטל דה ויל מאוד יפה מבחוץ אך בהחלט מומלץ לבקר בתוכו ולהינות מהיופי של האולמות שלו. וכאן יש לי בשורה אחת טובה ובשורה אחת רעה. הבשורה הטובה היא שהסיור בהוטל דה ויל הוא לגמרי בחינם. הבשורה הרעה היא שיש צורך להזמין את הביקור הזה מראש. כמה מראש? ההמלצה היא חודשיים מראש (למרות שישנם מקרים בהם אנשים הצליחו לבקר בפנים עם התראה קצרה יותר).
כיצד מזמינים ביקור בהוטל דה ויל?
על מנת להזמין את הביקור בהוטל דה ויל יש צורך להתקשר לטלפון 1 42 76 54 04 (0) 33+.
שימו לב: ממה שאני יודע הסיורים הללו כרגע מוקפאים בגלל מצב הקורונה בצרפת, אולם אם אתם מצליחים איכשהו לבקר בפריז בתקופה הזאת בהחלט שווה להתקשר ולנסות.
גינת ההוטל דה ויל
גינת הוטל דה ויל היא הגינה הציבורית הפתוחה של עיריית פריז. זהו מקום שקט מאוד ואינטימי למדי. הגינה הקטנה, המטופחת מאוד והבלתי מוכרת הזו נמצאת בצמוד לדופן הדרומית של בניין העירייה, זו הקרובה לנהר והיא מיועדת רק למי שאינו מעשן…
בעבר הגינה הזאת הייתה שייכת לראש עיריית פריז והציבור הרחב לא הורשה לבקר שם. אולם בשנים האחרונות המצב השתנה והגן נפתח לציבור. אז בפעם הבאה שתהיו בפריז אתם בהחלט מוזמנים להגיע אל הגן, היחסית פחות מוכר הזה, להנות מהצמחיה וכמובן לצפות מקרוב על הפסל של אטיין מרסל, עליו דיברנו קודם.
שעות פתיחה:
- בחורף המקום פתוח עד 17:00.
- באביב הוא פתוח עד 18:00.
- בקיץ הפארק פתוח עד 20:30.
לינה ליד ההוטל דה ויל (מלונות ודירות נופש)
ההוטל דה ויל ממוקם ממש במרכזה של פריז. מצד אחד הוא נמצא קרוב מאוד למארה, מרכז פומפידו ומוזיאון הלובר. מצד שני הוא נמצא ממש קרוב לאיל דה לה סיטה וכנסיית הנוטרדאם, מה שמאפשר לכם לדלג בקלות אל הרובע הלטיני, אשר נמצא בגדה השמאלית של נהר הסיין.
מכאן שמומלץ מאוד להתגורר ברחובות הסמוכים להוטל דה ויל בין אם זה במארה (בעיקר הרובע ה-4) או ברובע ה-1. אם אתם מחפשים מלונות מומלצים ודירות נופש מצויינות ברובעים הללו, תוכלו למצוא אותם כאן:
- מלונות בפריז – בתי מלון מומלצים בכל רובע ולכל תקציב
- דירות להשכרה בפריז – המלצות על דירות נופש מעולות
מחפשים מה עוד לראות?
סיימתם להנות מיופיו של ההוטל דה ויל, אתם נמצאים בסביבה ומחפשים מה עוד לראות? הנה עוד שתי כתבות שיכולות ממש לעזור לכם:
- אטרקציות בפריז: כתבה המכילה מידע על אטרקציות שונות בכל רובע (במקרה שלכם במידה ואתם מטיילים ליד ההוטל דה ויל אז כדי לכם לחפש אטרציות ברובעים 1,3,4,5).
- מסלולי טיול בפריז: במידה ואתם אוהבים לגלות את פריז ברגל תשמחו לגלות כאן שורה ארוכה של מסלולים המותאמים לכל תחום עניין.
36 תגובות
תודה על המידע והתמונות היפות! בהחלט נראה שווה ביקור. בפעם הבאה…
צבי איזה פוסט מושקע ומעניין , מחכה כבר לביקור בפריז
תודה , כתבה מעניינת ומחכימה , הייתי בסמוך כאשר הרחבה היתה זירת החלקה , לא תארתי לי לעצמי , מה מפואר פנים הארמון
/Users/gavrielalkalay/Desktop/POS_6207.jpeg
הכתבה המעולה, כתמיד, גרמה לשאלה מפתיעה :
מהו ההסבר לכך שבשפה הרומנית ״לשבות״ אומרים ״A face grevă”. נכון שהרומנית יש בה השפעות מצרפתית, אבל ממש אין ביטוי אחר למושג ״לשבות״. שובתים הם ״Greviști”.
אני מתכוונת להמשיך לחקור ולחפש את התשובה.
שלום יעל,
כפי שכתבת, רומנית הושפעה מאוד מצרפתית ולכן ככל הנראה “יבאה” את המילה הזאת אליה.
צבי
כחובבת בנינים – הכתבה עשתה לי את זה 🙂 תודה!
שמח לשמוע 🙂
הי צבי חג שמח,
פוסט מרתק. אהבתי את ״מתנדנדת אבל לא שוקעת…והמקבילה שלה, ממש בא לי סיור בנבכי ההוטל דה וויל ( רשמתי לביקור הבא) וכמה אכזריות
ההוצאות להורג. קשה לי עם זה, אבל זה חלק בלתי נפרד מההסטוריה.
היי מירב,
שמחתי לקרוא שאהבת את הכתבה 🙂 וכן, ההיסטוריה הצרפתית רוויה באלימות ודם, אבל זה מה שהופך אותה לכל כך מרתקת.
צבי שלום,
בכל נסיעותי האחרונות לפריז השתמשתי בכתבות שלך לתכנון הטיולים.
בזכותך הגעתי למקומות מעניינים ומיוחדים.
יש לך כשרון להנגיש מידע באופן מרתק.
וגם בימי קורונה הכתבות שלך מביאות ניחוח של חו”ל
ותקווה לחזרה לימים של שפיות.
תודה,
פרידה
תודה רבה פרידה על המילים החמות. מקווה שהשפיות תחזור בקרוב ונוכל לחזור לטייל.
מעניין מאיפה אתה שואב את המידע המדאים בכתבותיך שגורמות לי לשוב לפריז עשרות פעמים
ספרים, ספרים ועוד ספרים (קראתי עשרות רבות של ספרים על ההיסטוריה של פריז ויש לי תואר בתרבות צרפת). מעבר לזה כשאני מטייל בפריז אני פותח את העיניינים ואת האוזניים. ככה מגיעים לסיפורים הכי מעניינים 🙂
מעניין מאוד.
תודה על שיתוף המידע.
חג שמח
תואר בתרבות צרפת ?
מדהים ..!
כתבה נפלאה, צבי.
כרגיל, אתה כותב נפלא וסיפורי הצד רק מוסיפים לסיפור המרכזי. מתגעגעת לטיולים האמיתיים.
תודה רבה 🙂
כרגיל מידע מעניין ועושה חשק להגיע מייד.
בכל ביקורי בפריז לא נכנסתילהוטל דה ויל. ברור שבפעם הבאה אתכנן את הביקור
תודה רבה לצבי
תודה רבה 🙂
שלום לך פרנקופיל יקר,
תענוג לקרוא את הכתבה שלך בבוקר שבת שקט כל כך. את פריז לא צריך לשבח, היא משובחת בזכות עצמה. אבל הכתבות שלך אכן מפעילות את הרצון לבקר שוב ושוב בעיר היפה הזאת. על זה יש אומרים: לו יהי.
הערת שוליים: את מיקום המקומות על המפה קל למצוא, ובכל זאת נחמד יותר לקבל קישור למקום בגוף הכתבה.
חג שמח!
נאוה
אתה יודע לגרום לכאב בחזה, ללמד דברים שאני יודע, להראות אפורים ןלהתלהב מהצגם על ידך
פשוט כיף לקרוא
תודה רבה 🙂
בהצעה לתגובה כתוב גם שם משפחתי.
אשמח אם יוצג שם פרטי בלבד.
בברכה
נאוה
תודה רבה על הכתבה המעניינת והעשירה!!
באמת Hôtel de Ville בפריס הוא מקום מאוד ישוע אבל מעט אנשים יודעים את ההסטוריה שלו. בביקור הבא אנסה לשלב ביקור ובטח דם בגן עם הפסל של אטיין מרסל.
צבי יקר, נהנים כל שבוע לקרא את הסיפורים המרתקים אותם משתף ותורם להכרותינו ההולכת ומעמיקה עם אחת הערים היפות והמרתקות בעולם.
עדיין זוכרים בהנאה רבה את הסיור אותו ערכנו עימך באזור המארה.
מחכים לימים אחרים בהם נוכל לחזור ולשוטט ברחבי העיר ואולי… אם יזדמן להצטרף אליך.
בהערכה רבה, חוה ומנשה רסולי
תודה רבה חוה ומנשה 🙂
וכמובן התמונה עם הנשיקה המפרסמת על רקע הבנין
Le Baiser de l’Hotel de Ville
שמחתי לקרוא על הוטל דה וויל של פאריס שנמצא ברובע ה-4 של פאריס. קווי אוטובוס ומטרו רבים מספור מגיעים איליו וחולפים בקרבתו. הגינה הקטנה הצמודה איליו היתה פתוחה בימי ראשון בלבד, מאז הקורונה היא סגורה (גנים וגינות נפתחו כבר במאי).
בשנות השבעים, אחרי כמאה שנים, חודשה המסורת של בחירת ראש עיר לפאריס.
וולרי ג׳יסקאר דסטאן היה הנשיא האחרון שהיה גם ראש העיר פאריס. ג׳אק שיראק נבחר להיות ראש העיר פאריס ומאז מתקיימות בחירות לראשות העיר כמו לשאר הערים בצרפת.
תמיד כיף לקרוא את הכתבות שלך, והפעם במיוחד שמחתי לקרוא על ההוטל דה ויל, שכן בימים אלה אני שוקדת על מאמר על גילדת הסוחרים על המים במאה ה 13 🙂 תודה רבה על האסקפיזם, בימים שפריז כה רחוקה…
נשמע מעניין מאוד. אם יבוא לך לפרסם אותו אצלי אני מאוד אשמח 🙂
צבי, בורכנו ברעבונך לפריז וסקרנותך לנקשר בה שלא יודעים שובע. שתפתי את הכתבה שלך בפייסבוק. ואני מודה לך. לא ידעתי שפובי דה שוואן (Puvis de Chavanne)קישט את ההוטל דה-ויל – לזכותך בביקורי הבא אנסה להיכנס למבנה. תודה, אלוף.
תודה רבה על המילים החמות 🙂
תודה . מידע מענין מאד. התרשמתי מאד
שמחתי על מרסל אטיין אבל משום מה לא הזכרתה את מרד הג’קירי שהיה בזמנו ובמעורבותו
לא הזכרתי את המרד הזה מכיוון שלא היה קשור באופן ישיר לתולדות האוטל דה ויל.