בקצרה
- מה יש שם: הפטיסרי Stohrer מ-1730, חנויות כלי מטבח מהמאה ה-19, פרומז’רי, מאפיות, מגדל מימי הביניים ופסאז’ מקורה.
- איפה מתחילים: בכנסיית סנט אוסטאש, ליד התחנות Les Halles ו-Châtelet-Les Halles.
- איפה מסיימים: ב-place du Caire, כמה דקות הליכה מהתחנה Sentier.
- אורך המסלול: כשלושה קילומטרים.
- כמה זמן: כשלוש שעות עם עצירות לטעימות ולקניות.
- מתי: ביום רביעי או בשבת. ביום שני חלק מהחנויות סגורות, וביום ראשון חלק מהן סגורות או נסגרות בצהריים.
- כמה זה עולה: המסלול עצמו חינם. כרטיס נדרש רק למגדל של ז’אן ללא פחד.
Rue Montorgueil הוא אחד הרחובות הטעימים בפריז. לאורכו ובסמטאות שסביבו תמצאו את הפטיסרי הוותיקה בעיר, שבה לפי המסורת הומצא הבאבא או רום, מסעדה עם שבלול מוזהב ענק מעל הכניסה, פרומז’רי, מאפיות וחנויות כלי מטבח שבהן קונים שפים כבר יותר ממאתיים שנה. בין לבין עומד מגדל שבנה דוכס אחרי שרצח את בן דודו, ובסוף הדרך מחכה השטח שבו שכנה חצר הניסים.
את הכתבה הראשונה שלי על הרחוב הזה כתבתי ב-2015, וכבר אז קבעתי שהוא הרחוב הטעים בפריז (אחרי מאבק לא פשוט עם rue Mouffetard). יותר מעשר שנים אחר כך הגיע הזמן להפוך אותה למסלול של ממש, שמתחיל בכנסייה שיש לי פינה חמה בלב אליה: סנט אוסטאש. ושם גם יתחיל הטיול שלנו.
במסלול 11 תחנות. הוא יוצא מלה האל, עובר בחנויות כלי המטבח שנולדו בזכות השוק, עולה לאורך rue Montorgueil עם עצירות לבאבא או רום, לגבינות וללחם, עושה סטייה למגדל מימי הביניים, לפסאז’ מקורה ולבית הבושת המפורסם של המאה ה-18, עובר ליד קיר ירוק בגובה של 25 מטרים, ונגמר בחצר הניסים ובחזית המצרית של place du Caire.
מידע פרקטי למסלול ב-rue Montorgueil
איך מגיעים
נקודת ההתחלה היא כנסיית סנט אוסטאש, ומגיעים אליה בקו 4 של המטרו לתחנה Les Halles, או ב-RER A, B ו-D לתחנה Châtelet-Les Halles. המסלול נגמר ב-place du Caire, ומשם הולכים כמה דקות לתחנה Sentier (קו 3) או לתחנה Réaumur-Sébastopol (קווים 3 ו-4). כל מה שצריך לדעת על הכרטיסים ועל הקווים תמצאו בכתבה על המטרו של פריז.
באילו ימים ללכת
זה מסלול של חנויות, ולכן היום שבו הולכים חשוב בו יותר מבמסלולים אחרים. ביום שני החנויות של Terroirs d’Avenir ב-rue du Nil סגורות, והפרומז’רי La Fermette נפתחת רק ב-16:00. ביום ראשון סגורות E. Dehillerin ו-G. Detou, והחנויות ב-rue du Nil נסגרות בצהריים.
אם אתם רוצים להיכנס גם למגדל של ז’אן ללא פחד (Tour Jean-sans-Peur), שימו לב שהוא פתוח לביקור רק בימי רביעי, שבת וראשון בין 13:30 ל-18:00, וסגור באוגוסט. לכן היום הטוב ביותר למסלול הוא יום רביעי, ואחריו יום שבת.
כמה זמן, ומתי לבוא
המסלול הוא כשלושה קילומטרים בהליכה נינוחה, ועם עצירות לקניות ולטעימות הוא לוקח כשלוש שעות. אם אתם רוצים להיכנס למגדל, התחילו בסנט אוסטאש בסביבות 12:30, וכך תגיעו אליו אחרי שנפתח. אם המגדל פחות מעניין אתכם, עדיף להתחיל בבוקר, כשהדלפקים מלאים והלחם עוד חם.
המסלול ב-rue Montorgueil: מסנט אוסטאש ועד חצר הניסים
ההליכה היא מדרום לצפון, מלה האל אל הקו של החומה העתיקה של העיר. זה הציר שהזין את השוק: rue Montorgueil ממשיך צפונה בשם rue des Petits-Carreaux ואחר כך בשם rue Poissonnière, ועד 1635 נקרא הקטע הצפוני הזה דרך הדייגים (chemin des Poissonniers), כי בו ירדו אל לה האל העגלות שהביאו דגים טריים מהחוף. אתם הולכים באותה דרך, רק בכיוון ההפוך.
במקום מפה: מתחת לכותרת של כל תחנה מופיעה הכתובת שלה, וכל כתובת היא קישור. לחצו עליה, והמקום ייפתח מיד ב-Google Maps.
הכנסייה של השוק
סנט אוסטאש נבנתה בלב השוק הסיטונאי של פריז, ובמשך מאות שנים נחשבה לכנסייה של השוק. בתוכה יש יצירה שמספרת את סוף הסיפור הזה: “עזיבת הפירות והירקות את לב פריז” של הפסל ריימונד מייסון (Raymond Mason, 1922–2010), שמתארת את אנשי השוק עוזבים עם הסחורה כשהשוק עבר ב-1969 לרונז’יס (Rungis).
את השוק עצמו כינה אמיל זולא (Émile Zola, 1840–1902) “הבטן של פריז” (Le Ventre de Paris), ועל ההיסטוריה שלו תוכלו לקרוא בכתבה של רן ורדי על לה האל. אני בכוונה לא אכתוב עוד על הכנסיה המקסימה הזאת (האהובה עלי בפריז) מכיוון שיש כתבה שלמה עליה באתר שלי ויש לי עוד כל כך הרבה מה להראות לכם.
אולם רגע לפני שממשיכים: מאחורי הכנסייה, בקצה הגנים של לה האל, עומדת בורסת המסחר, הבניין העגול שבו מוצג היום אוסף האמנות העכשווית של פרנסואה פינו (François Pinault, נולד 1936). אני ממליץ בחום לשלב אותה לפני המסלול או אחריו, ולהזמין כרטיס מראש באמצעות הקישור הזה 🙂
גן העדן של הבשלנים
18–20 rue Coquillière, ו-13, 36, 48 ו-52 rue Montmartre
בצד הצפוני של הכנסייה מתחיל רובע קטן של חנויות כלי מטבח, שנולד בזכות השוק. E. Dehillerin נפתחה ב-1820, והלקוחות הראשונים שלה היו בעלי הביסטרו של לה האל. היום זו חנות של מדפים עמוסים עד התקרה, סירי נחושת וכלים מקצועיים לכל שלב בבישול, ועל רוב המוצרים אין תווית מחיר, כך שצריך לשאול.
זו הייתה החנות האהובה על ג’וליה צ’יילד (Julia Child, 1912–2004), הכותבת האמריקאית שהביאה את המטבח הצרפתי למטבחים של אמריקה, ועל הפריז שלה תוכלו לקרוא במסלול בעקבות ג’וליה צ’יילד.
כמה צעדים משם, ב-rue Montmartre, נמצאות Mora, שמוכרת כלי אפייה וקונדיטוריה מאז 1814, ו-La Bovida, ובמספרים 48 ו-52 יש שתי חנויות של A. Simon. רות אופק, בעלת הבלוג “שמח במטבח”, המליצה בזמנו לקוראי האתר לחפש ב-Mora את תבניות הסיליקון ואת המבחר העצום של שקי הזילוף, וציינה שב-Dehillerin המבחר ענק, אבל בלי מחירים על המוצרים קשה לעשות השוואות.
השבלול המוזהב
המסעדה L’Escargot Montorgueil נפתחה ב-1832, ועדיין שומרת על השלט שלה מהמאה ה-19: שבלול ענק מוזהב מעל הכניסה. בפנים יש עיטורים מתקופת הקיסרות השנייה, ובכניסה תקרה שצייר ז’ורז’ קלרן (Georges Clairin, 1843–1919) ב-1900 ושהגיעה מביתה של השחקנית שרה ברנאר (Sarah Bernhardt, 1844–1923). המקום מוגן כאתר מורשת (monument historique).
בין הלקוחות הקבועים היו מרסל פרוסט (Marcel Proust, 1871–1922), סשה גיטרי (Sacha Guitry, 1885–1957), פבלו פיקאסו (Pablo Picasso, 1881–1973) וצ’רלי צ’פלין (Charlie Chaplin, 1889–1977), ועל פריז של פרוסט תוכלו לקרוא בכתבה של מרים אדרי פריז של פרוסט. ב-2012 עלתה המסעדה לכותרות כשנסגרה לתקופה קצרה, אחרי שנמצאה בה שקית עם 60 גרם קוקאין (האם זה היה התבלין הסודי של הטבח? כנראה שלעולם לא נדע…).
המגדל של הדוכס הרוצח
כמה צעדים אחרי L’Escargot חוצים את rue Étienne-Marcel. כאן עושים סטייה קצרה מזרחה, לאורך rue Étienne-Marcel, וחוזרים אחר כך באותה דרך ל-rue Montorgueil.
ז’אן ללא פחד (Jean sans Peur, דוכס בורגונדי ששלט בין השנים 1404–1419) היה אחד האנשים החזקים בצרפת בתקופה שבה המלך שארל ה-6 (שלט בין השנים 1380–1422) סבל מהתקפי שיגעון. על השליטה בממלכה התחרה בו בן דודו, לואי ד’אורלאן (Louis d’Orléans, 1372–1407), אחיו של המלך. ב-23 בנובמבר 1407 שלח ז’אן ללא פחד רוצחים שחיסלו את לואי ב-rue Vieille-du-Temple, והרצח הצית מלחמת אזרחים בין הארמנייקים לבורגונדים.
מחשש לנקמה, בנה הדוכס בין השנים 1409 ל-1411 מגדל מבוצר בארמון של משפחתו, אוטל דה בורגון (Hôtel de Bourgogne). הארמון נעלם, והמגדל הוא השריד היחיד שנשאר ממנו. אולם המגדל לא הציל אותו: ב-1419 נרצח ז’אן ללא פחד על הגשר של מונטרו (Montereau), בפגישה עם אנשיו של יורש העצר.
על שטח הארמון פעל אחר כך תיאטרון שנקרא גם הוא אוטל דה בורגון, והלהקה שלו הייתה המתחרה הגדולה של מולייר (Molière, 1622–1673). על הסיפור הזה תוכלו לקרוא במסלול בעקבות מולייר, ועל שרידים נוספים של העיר הזאת בכתבה של אביטל ענבר מה נשאר מפריז של ימי הביניים.
המגדל פתוח לביקור בימי רביעי, שבת וראשון בין 13:30 ל-18:00. בתוכו יש תערוכה קבועה על החיים בסוף ימי הביניים, ועד 7 במרץ 2027 מוצגת בו גם תערוכה על האופנה בימי הביניים. את המחירים העדכניים תמצאו באתר הרשמי.
לפני שחוזרים ל-rue Montorgueil, שווה להמשיך עוד כמה צעדים לאורך rue Étienne-Marcel עד מספר 17, ליד תחנת המטרו Étienne Marcel.
על הקיר של הבניין מצויר, בציור שמטעה את העין (trompe-l’œil), גרם מדרגות ענק: גבר עם מזוודה עולה לעבר דמות קטנה שמנופפת לו מלמעלה, ולמטה מנגנים הפסנתרן גלן גולד (Glenn Gould, 1932–1982) והכנר יהודי מנוחין (Yehudi Menuhin, 1916–1999). את הציור, בשטח של כ-300 מ”ר, צייר הצייר האיטלקי פביו ריאטי (Fabio Rieti) בשנות ה-80 של המאה ה-20, וב-2016 שיקמו אותו בתו ונכדתו.
באבא או רום בכתובת המקורית
45 rue Montorgueil (Fou de Pâtisserie) ו-51 rue Montorgueil (Stohrer)
חזרו מעט על עקבותיכם ופנו ל-rue Montorgueil. ב-45 נמצאת Fou de Pâtisserie, שמרכזת במקום אחד עוגות של כמה מהקונדיטורים המוערכים בפריז. זו דרך טובה לטעום בעצירה אחת גם את הפטיסרי הפריזאי של היום, אחרי שטעמתם את זה של המאה ה-18, ואפשר גם לשבת עם העוגה באחד השולחנות ברחוב. עוגת השוקולד שבתמונה, למשל, היא של Hugo & Victor, ועליהם תוכלו לקרוא בכתבה של גל שטיינר פטיסרי מומלצים בפריז: הוגו וויקטור.
כמה בתים משם ניתן למצוא את הפטיסרי העתיק בפריז שפעיל גם היום. לפי המסורת, שטורר המציא כאן את הבאבא, עוגת שמרים ספוגה ביין מלגה, ואת הפווי ד’אמור (puits d’amour), עוגת בצק עלים ממולאת קרם שהסוכר שעליה מקורמל. גם העיטורים בפנים שווים הצצה: הם נעשו בשנות ה-60 של המאה ה-19 בידי תלמיד של הצייר פול בודרי (Paul Baudry, 1828–1886), שעיטר את הפואייה של האופרה של גרנייה, והם מוגנים כאתר מורשת.
ב-1725 הגיעה מארי לשצ’ינסקה (Marie Leszczyńska, 1703–1768) לצרפת כדי להינשא ללואי ה-15 (שלט בין השנים 1715–1774), והביאה איתה את הקונדיטור של אביה, סטניסלאס לשצ’ינסקי (Stanislas Leszczyński, שלט בפולין בין השנים 1704–1709 ו-1733–1736). הקונדיטור הזה, ניקולא שטורר (Nicolas Stohrer), פתח ב-1730 חנות ב-rue Montorgueil, והיא עומדת באותה כתובת עד היום.
המכולת של הקונדיטורים והפסאז’ של הצבי
58 rue Tiquetonne, והכניסה לפסאז’ ב-10 rue Dussoubs
מ-Stohrer פונים ל-rue Tiquetonne. ב-58 נמצאת G. Detou, מכולת שפתח ז’רר דטו (Gérard Detou) ב-1951, כשהשוק הסיטונאי של לה האל עוד פעל ממש ליד. היא התחילה כספקית של החנויות והמסעדות של השוק, והיום היא הכתובת של קונדיטורים מקצועיים וחובבים: שוקולד לאפייה, אגוזים, פירות מסוכרים ותמציות.
רות אופק המליצה במיוחד על מקלות הווניל של G. Detou, שלדבריה היו השמנמנים ביותר שראתה, ובמחיר סביר. באותו רחוב, ב-31, נמצאת L’Apibo, ביסטרו קטן שמופיע במדריך מישלן. עוד לא הספקתי לאכול כאן אבל ברשימת “על הרדאר” שלי ואם תרצו לנסות אותו, אפשר להזמין שולחן כאן.
מ-rue Tiquetonne ממשיכים ל-rue Dussoubs ונכנסים לפאסאז’ דו גראן-סר. כפי שסיפרתי בכתבה על הפסאז’, יש לי חיבה מיוחדת למקום הזה, ולא במקרה: קוראים לי צבי, ו-Cerf בצרפתית זה צבי. אבל גם בלי הקשר האישי, זה פסאז’ מקסים של עץ, זכוכית וברזל שעובר מ-rue Dussoubs אל rue Saint-Denis.
השם הגיע מפונדק בשם Le Grand Cerf (“הצבי הגדול”) שעמד כאן לפני המהפכה ושימש תחנה של כרכרות הדואר המלכותיות. ב-1825 קנו את המתחם בנקאים והפכו אותו לפסאז’ מקורה, עם גג זכוכית שמתנשא לגובה של כמעט 12 מטרים, הגבוה בפסאז’ים של פריז. שתי הקומות הראשונות נבנו מלכתחילה לבעלי מלאכה ולסדנאות, ולא לחנויות יוקרה.
במשך רוב המאה ה-20 הפסאז’ היה מוזנח וכמעט נשכח. ב-1985 הוא הוכרז כאתר היסטורי לשימור, ואחרי שיפוץ יסודי התמלא במעצבים ובבעלי מלאכה. בכניסה מ-rue Saint-Denis תלוי ראש של צבי, תזכורת לפונדק שנתן למקום את שמו, ומשם חוזרים דרך הפסאז’ אל rue Dussoubs.
אם אתם רוצים ללמוד עוד על הפסאז’ הזה אתם מוזמנים להיכנס לכתבה שלי עליו.
בית הבושת של מאדאם גורדן
23 rue Dussoubs, בפינת rue Saint-Sauveur
ממשיכים ב-rue Dussoubs צפונה עד הפינה עם rue Saint-Sauveur. בפינה הזאת פעל במאה ה-18 אחד מבתי הבושת המפורסמים בפריז, זה של מרגריט גורדן (Marguerite Gourdan, מתה ב-1783), שכונתה “הרוזנת הקטנה”. היא עברה לכאן ב-1774, והלקוחות שלה היו אצילים, אנשי כספים, אנשי דת ושופטים.
כדי שאף אחד לא יזהה אותם, יכלו הלקוחות להיכנס ולצאת דרך החנות של סוחר עתיקות ב-12 rue Saint-Sauveur. המעבר הסודי עבר בתוך ארון, ובצד השני חיכה מלאי של תחפושות למי שרצה לצאת בלי שיזהו אותו.
לפי המסורת, בבית הבושת הזה עבדה גם ז’אן בקו (Jeanne Bécu, 1743–1793), שהכירה כאן את הרוזן ז’אן-בטיסט דו בארי (Jean-Baptiste du Barry, 1723–1794) והפכה לימים למאדאם דו בארי, המאהבת הרשמית האחרונה של לואי ה-15. אולם התאריכים לא מסתדרים: ז’אן הפכה רשמית למאדאם דו בארי ב-1768, שש שנים לפני שמאדאם גורדן עברה לכאן. אם ז’אן אכן עבדה אצלה, זה היה בבית הקודם, ב-rue Comtesse-d’Artois, שהוא היום החלק הדרומי של rue Montorgueil שבו כבר עברתם.
ואגב, מותג כבד האווז “Comtesse du Barry” לא קשור אליה: המייסד שלו פשוט נשא את שם המשפחה דובארי, והשתמש בו כדי לקדם את העסק. ז’אן עצמה הוצאה להורג בגיליוטינה ב-8 בדצמבר 1793. דרך אגב, אם תרצו לשמוע עוד על הצד המלוכלך של ההיסטוריה של פריז, אתם מוזמנים לצפות בהרצאה שלי הסודות האפלים של פריז.
ממש מעבר לפינה, ב-4 bis rue Saint-Sauveur, נמצאת Tekés, מסעדה ישראלית צמחונית שמופיעה במדריך מישלן. גם בה עוד לא הספקתי לאכול, אבל היא ברשימת “על הרדאר” שלי, וכאן נמצא האתר שלה.
גבינות, נקניקים ולחם
חוזרים ל-rue Montorgueil. ב-78 עומד Au Rocher de Cancale, עם חזית כחולה ומוזהבת שמכונה לפעמים ניאו-רנסנס. השם שייך למסעדת צדפות שנפתחה ב-1804 ממש ממול, במספר 59, והייתה אחת המסעדות המפורסמות בפריז. אונורה דה בלזק (Honoré de Balzac, 1799–1850) שלח לאכול בה חלק מהגיבורים של “הקומדיה האנושית” (La Comédie humaine), ובין הסועדים היו אלכסנדר דיומא (Alexandre Dumas, 1802–1870), אז’ן סו (Eugène Sue, 1804–1857) ותאופיל גוטייה (Théophile Gautier, 1811–1872). בפנים יש ציורי קיר של גווארני (Paul Gavarni, 1804–1866) (על הבית שבו כתב בלזק תוכלו לקרוא בכתבה על בית בלזק).
כמה בתים משם, ב-86, נמצאת הפרומז’רי La Fermette, שמוכרת גבינות מכל צרפת ויכולה לארוז לכם אותן בוואקום לדרך הביתה, וב-90 יש סניף של בית התה Mariage Frères.
אם אתם רוצים להגיע לפרומז’רי מוכנים, קראו קודם את הכתבה של אריאל טויטו על גבינות צרפתיות.
את הרחוב הזה צייר קלוד מונה (Claude Monet, 1840–1926) מכוסה בדגלים, בחגיגה של 30 ביוני 1878 (שהוא במקרה יום ההולדת שלי). זה היה יום חג לאומי שנערך בזמן התערוכה העולמית של אותה שנה, והציור תלוי היום במוזיאון אורסיי.
ב-98 נמצאת Cul de Cochon, מעדנייה של נקניקים, גבינות וכבד אווז, שהתחילה כעסק משפחתי ב-1930 בשם Terroir d’Auvergne. בצהריים הם מכינים גם כריכים מהמוצרים שבוויטרינה, וזו אפשרות טובה לארוחה מהירה על הדרך.
ממש לידה, ב-100, נמצאת המאפייה Maison Collet, עם לחמים, מאפים ועוגות, ובהן טארט לימון עם מרנג שקשה לעבור לידו בלי לעצור.
רחוב של שוק שלם
בהמשך, rue Montorgueil מחליף את שמו ל-rue des Petits-Carreaux, ומשם פונים ל-rue du Nil. ב-2008 הקימו שני חברים את Terroirs d’Avenir, חברה שהתחילה כספקית של תוצרת מחקלאים קטנים למסעדות של פריז, וב-rue du Nil נפתחו החנויות הראשונות שלה לקהל הרחב. בכמה בתים סמוכים יש כאן:
- אטליז
- חנות דגים
- חנות גבינות
- מאפייה
- ירקן
כמעט כל החנויות סגורות בשני, וביום ראשון הן נסגרות בצהריים.
גם שם הרחוב הוא חלק מהסיפור. כשנפתחה כאן שכונה חדשה בסוף המאה ה-18, בזמן מסע נפוליאון למצרים, קראו היזמים לרחובות שלה על שם המקומות של המסע: rue du Caire, rue d’Alexandrie, rue du Nil ו-rue d’Aboukir.
הקיר של רחוב אבו קיר
83 rue d’Aboukir, בפינת rue des Petits-Carreaux
חוזרים ל-rue des Petits-Carreaux וממשיכים עד הפינה עם rue d’Aboukir. כאן מכסה את הקיר העיוור של הבניין גן אנכי בגובה 25 מטרים ובשטח של 250 מ”ר, עם כ-7,600 צמחים מ-237 מינים. הבוטנאי פטריק בלאן (Patrick Blanc, נולד 1953), שתכנן גם את הקיר הירוק של מוזיאון קה ברנלי, יצר אותו ב-2013 לבקשת בעל הבניין, והוא נחנך בספטמבר של אותה שנה בשם Oasis d’Aboukir.
מכאן הולכים לאורך rue d’Aboukir אל place du Caire שם נגיע לתחנה האחרונה של הטיול שלנו.
חצר הניסים
המסלול נגמר בשטח שבו שכנה “חצר הניסים” הגדולה של פריז. במאה ה-17 היא השתרעה בין rue du Caire של היום ל-rue Réaumur, והכניסה אליה הייתה מ-rue Saint-Sauveur, שבו עברתם קודם. חיו בה קבצנים, גנבים ונוכלים, והשם נולד מהמנהג שלהם: בערב, כשחזרו הביתה אחרי יום של קבצנות, העיוורים חזרו לראות והנכים הזדקפו, כמו בנס.
המקום “פרח” בימי הביניים ועד המאה ה-17, וויקטור הוגו (1802–1885) הפך את חצר הניסים לאחת הסצנות המפורסמות ב”הגיבן מנוטרדאם” (Notre-Dame de Paris) מ-1831.
ב-15 במרץ 1667 יצר לואי ה-14 את תפקיד מפקד המשטרה של פריז (lieutenant général de police), והראשון שמילא אותו היה גבריאל ניקולא דה לה ריני (Gabriel Nicolas de La Reynie, 1625–1709). לפי הסיפור המפורסם, לה ריני הגיע לחצר הניסים בעצמו, פרץ פרצות בחומה, הציב את כוחותיו המעטים כך שייראו כחוד החנית של צבא גדול, והודיע שהמלך מורה לפנות את המקום ושתריסר האחרונים ייתלו או יישלחו לספינות העונשין. הקבצנים ברחו, והמקום התרוקן בלי טיפת דם.
אולם הסיפור הזה מופיע לראשונה רק ב-1844, בספר של אוראס רסון (Horace Raisson) על תולדות המשטרה של פריז, וכנראה שרסון פשוט המציא אותו. חצר הניסים, כך מתברר, המשיכה להופיע במפות של פריז גם בשליש הראשון של המאה ה-18.
בקצה השטח הזה נבנה ב-1798, בזמן מסע נפוליאון למצרים, ה-Passage du Caire, אחד הפסאז’ים המקורים הוותיקים ביותר בפריז שעדיין קיימים, והוא ללא ספק גם הארוך שבהם (אם כי, כפי שתראו, רחוק מלהיות היפה שבהם). הוא נבנה במקום שבו עמד מנזר של נזירות (Couvent des Filles-Dieu), ולפי מה שמספרים, חלק מהריצוף שלו נעשה ממצבות הקבר שלהן.
בכניסה מ-place du Caire, במספר 2, תמצאו חזית מצרית: שלושה ראשים של האלה המצרית חתחור, שאפשר לזהות לפי אוזני הפרה שלהן, עמודים עם כותרות בצורת פרחי לוטוס ופס של הירוגליפים. העיטורים נוספו לבניין ב-1828, בזמן שפריז הייתה שקועה במאניה מצרית.
הפסאז’ עצמו הוא היום עולם של סיטונאי בגדים, ולכן הוא פעיל בעיקר בימי חול. מכאן מתחיל הסנטייה, רובע הטקסטיל של פריז.
מ-place du Caire הולכים מערבה לאורך rue Réaumur, הרחוב שנפרץ בשנים 1894–1895 דרך הרחובות הישנים של הרובע. ב-1897 הוא היה הרחוב הראשון שבו ערכה העירייה תחרות לחזיתות מקוריות, ולכן תמצאו לאורכו בניינים מסחריים מפוארים מסוף המאה ה-19. אחד היפים שבהם עומד ב-101, בפינת rue de Cléry: בניין של האדריכל אלבר ואלווין (Albert Walwein) עם רוטונדה בפינה, ומעל החלון הפינתי שפונה ל-rue de Cléry שתי קריאטידות, פסלים של נשים שמחזיקים את הגמלון, מעשה ידיו של הפסל ז’אק פרן (Jacques Perrin). משם נשארו רק כמה צעדים לתחנת המטרו Sentier.
מה עוד אפשר לעשות ליד rue Montorgueil
מוזיאון הלובר נמצא במרחק הליכה מסנט אוסטאש, ואליו ממש לא כדאי להגיע בלי כרטיס מוזמן מראש. הכרטיס הזה כולל גם גישה מלווה אל המונה ליזה.
מ-place du Caire אפשר להמשיך כמה דקות צפונה אל הבולבארים הגדולים ואל Le Grand Rex, אולם הקולנוע הגדול באירופה, בסגנון אר דקו. הסיור Rex Studios לוקח את המבקרים אל מאחורי המסך, ואפשר להזמין אליו כרטיסים כאן. אטרקציות נוספות באזור תמצאו בדף הרובע ה-2 בפריז.
אם אחרי Stohrer ו-G. Detou תרצו ללמוד להכין את זה בעצמכם, יש סדנת פטיסרי עם שף מבית הספר Ferrandi. עוד סיורים וסדנאות תמצאו בכתבה על סיורים קולינריים בפריז, ומי שהתאהב בפסאז’ים ימצא את כולם במסלול הפסאז’ים של פריז.
לינה ליד rue Montorgueil
הרחובות שסביב rue Montorgueil הם מקום נוח לגור בו, בעיקר למי שאוהב לקנות לחם טרי בבוקר ולחזור עם שקיות מלאות בערב. מי שמעדיף דירה של אודי, הקרובה ביותר היא הדירה ב-14 rue Saint-Roch, במרחק הליכה מסנט אוסטאש, ואפשרויות נוספות תמצאו בדף הדירות המומלצות ברובע ה-2.
אלה שני מלונות ושתי דירות קרובים למסלול. את הרשימה המלאה תמצאו בדף המלונות המומלצים ברובע ה-2.
-
Hotel Bachaumont
ברחוב צדדי שיוצא מרחוב מונטרגיי (ממש דקה הליכה לאיזור לה האל) נמצא בית מלון מקסים שמכיל 49 חדרים אותם עיצבה דורותה מיילישזון. חדר האוכל יושב תחת גג זכוכית, וארוחת הבוקר שם היא סיבה טובה לקום. הבר Night Flight פתוח עד מאוחר ומגיעים אליו גם מקומיים. החדרים נעים בין 17 (מעט קטן לטעמי) ל-50 מטר (מאוד מרווח), אז ההבדל בין הקטגוריות גדול. אני ממליץ למי שמתעורר מכל רעש קטן לבקש להתגורר הקומה גבוהה: בחדרים הנמוכים שפונים לרחוב שומעים את המטרו בלילה.
-
Le 123 Sébastopol – Astotel
נפתח ב-2013 עם נושא אחד: קולנוע צרפתי. כל קומה מוקדשת לדמות אחר: בלמונדו, ללוש, מוריקונה ובמרתף יש אולם הקרנה קטן שאפשר להזמין. בלובי עומדת מכונת פופקורן ודלפק הקבלה בנוי כמו קופת קולנוע. המיני-בר חינם, וכמו בשאר מלונות הרשת מחלקים נשנושים ושתייה בלובי אחר הצהריים. הבניין יושב על שדרה סואנת, אז תבקשו חדר לצד הפנימי. שתי דקות מתחנת המטרו ראומיר-סבסטופול, עם קווים 3 ו-4. חבר טוב שלי ואשתו התגוררו כאן ומאוד מאוד נהנו כך שאני ממליץ על המקום בלב שלם.
-
Coeur de Paris Montorgueil
דירה ברחוב מונטורגיי עצמו, הרחוב ההולך רגל התוסס ביותר ברובע, מלא בדוכני ירקות, גבינות ומאפים כל שעות היום. חדר שינה אחד עם מיטה זוגית וספה נפתחת בסלון שמעלה את התפוסה לארבעה אורחים, פתרון סביר למשפחה קטנה שמוכנה לוותר על פרטיות מלאה בתמורה למיקום שאין טוב ממנו. שם הדירה מתאר את עצמו בדיוק: לב פריז, ולא סתם קרוב אליו. כדאי לדעת שרחוב מונטורגיי הוא הולכי רגל אבל תוסס מאוד עד שעות הערב המאוחרות, כך שהחלונות הפונות לרחוב לא מתאימות למי שרגיש לרעש עד סגירת החנויות.
-
Superbe studio avec balcon au coeur de Montorgueil
סטודיו עם מרפסת קטנה ברחוב לאופולד בלאן, בלב רחוב מונטורגיי. הבניין הזה מארח כמה יחידות נפרדות של אותו הבעלים, כל אחת עם אופי משלה, וזו נחשבת לגרסה המבוקשת ביותר בזכות המרפסת שפונה לחצר שקטה. מיטבחון קטן אבל שלם, ומזגן שמקל מאוד בקיץ הפריזאי. הרחוב עצמו שקט יחסית לגודל האזור התוסס שמסביב, מה שמאפשר לישון בלילה בלי לוותר על מיקום מרכזי. כדאי לדעת שהמעלית בבניין ישנה, אז מי שנושא מזוודות כבדות כדאי שיתכונן לגרם מדרגות.
שאלות ותשובות על המסלול ב-rue Montorgueil
אלה השאלות שאני מקבל הכי הרבה על האזור הזה.
נהדר , חומר לטיול הקרוב בפריז .