בקצרה
- מה יש שם: פסל הרפובליקה, הבית הקטן ביותר בפריז, בניין העירייה הנאו-רנסנסי, אוטל גותייר, כנסיית סן לורן, מנזר הרקולה, בית החולים סן לואי, אתר גרדום מונפוקון, אוטל דו נור והבולנז’רי Du Pain et des Idées.
- כמה תחנות: עשר, ברצף הליכה אחד של קצת יותר משלושה קילומטרים.
- איך מגיעים: תחנת המטרו République, קווים 3, 5, 8, 9 ו-11. נקודת הסיום ליד תחנת Jacques Bonsergent.
- כמה זמן: כשלוש שעות וחצי עם עצירות, וחצי יום עם קפה בהתחלה וישיבה על גדת הקנאל בסוף.
- מתי: בשבת או ביום ראשון בין 1 באפריל ל-31 באוקטובר, כי אז בלבד פתוחה החצר ההיסטורית של בית החולים סן לואי, בין 11:00 ל-18:00.
- שימו לב: הבולנז’רי שבסוף המסלול סגורה בשבת ובראשון, ולכן אי אפשר לקבל אותה ואת החצר באותו יום.
- ובונוס: על הבמות של יריד סן לורן, במקום שבו עומדת היום gare de l’Est, נולד ז’אנר האופרה הקומית.
אני מאוד אוהב את האיזור של כיכר הרפובליקה (למרות הפגנות של “חובבי ציון” שמתקיימות שם מידי פעם) ואף יצא לי להתגורר בסביבה כמה פעמים בחיי (בין אם באיזור המארה הצפוני ובין אם באיזור קנאל סן מרטן). מכיוון שיצא לי להסתובב לא מעט באיזור יצא לי לגלות כמה וכמה מקומות סודיים ומעניינים שנמצאים במרחק הליכה משם ואת חלקם אנחנו נגלה היום.
הפעם נלך לטייל ברובע ה-10, שלמרות היותו לא תיירותי במיוחד הוא מסתיר לא מעט מקומות מעניינים. יחד נגלה את הבית הקטן ביותר בעיר, ברוחב של פחות ממטר וחצי, בניין עירייה שנבנה כארמון קטן של הרפובליקה, בית פרטי של צורף החצר שהפך לבית ספר למוזיקה, , הכנסייה העתיקה ביותר ששימשה את תלייני פריז (ואת מדאם דו בארי), חצר בית חולים מהמאה ה-17 שנראית כמו תאומה של פלאס דה ווז’, ועוד ועוד הפתעות.
אז רגע לפני שנצא לדרך ונתחיל ללכת, בואו נדבר על מה תמצאו בכתבה הזאת. קודם המידע המעשי: איך מגיעים, באילו ימים ללכת וכמה זמן להקציב. אחר כך מפת המסלול, ואחריה עשר התחנות לפי סדר ההליכה, כל אחת עם הסיפור שלה. בסוף יש פרק לינה באזור, ותשובות לשאלות שאני מקבל על הרובע הזה.
מידע פרקטי למסלול ברובע ה-10
איך מגיעים
נקודת הפתיחה היא תחנת המטרו République, אחד הצמתים הגדולים בעיר, שבו נפגשים קווים 3, 5, 8, 9 ו-11. אתם יוצאים מהמטרו ישר אל הכיכר, וזה כל הסיפור. נקודת הסיום, 102 quai de Jemmapes, נמצאת כשבע דקות הליכה מתחנת Jacques Bonsergent שעל קו 5, וכרבע שעה הליכה חזרה אל République דרך הקנאל.
אם אתם עדיין מתלבטים איזה כרטיס לקנות ואיך עובדת הרכבת התחתית הפריזאית, כל הפרטים נמצאים במדריך המטרו של פריז.
אם אתם מתגוררים במקרה בדירה של אודי ב-rue Béranger או במקומות אחרים בצפון המארה, אז תשמחו לדעת שכל מה שעליכם לעשות זה ללכת כמה מטרים ולהגיע לנקודת ההתחלה של הטיול.
באילו ימים ללכת
יש כאן אילוץ אחד שקובע הכול. החצר ההיסטורית של בית החולים סן לואי, שהיא לדעתי התחנה היפה במסלול, פתוחה לציבור רק בסופי שבוע, בשבת ובראשון, בין 11:00 ל-18:00, ורק מ-1 באפריל עד 31 באוקטובר. מחוץ לחלון הזה תראו את המתחם רק מבחוץ.
שאר התחנות נוחות יותר. כנסיית סן לורן פתוחה בימי חול מ-7:30 עד 20:00, בשבת מ-8:00 עד 19:00 וביום ראשון מ-8:00 עד 20:00. לחצר של אוטל גותייר אפשר להציץ מהשער בכל יום, אבל לתוך הבית ולאולמות בניין העירייה נכנסים בעיקר בימי המורשת האירופיים, בסוף ספטמבר. גן וילמן וגדות הקנאל פתוחים כל השנה.
יש כאן גם התנגשות אחת שכדאי להכיר מראש. הבולנז’רי שסוגרת את המסלול, Du Pain et des Idées, פתוחה בימי חול בלבד וסגורה בשבת ובראשון, בדיוק הפוך מהחצר של בית החולים. אם תלכו בשבת או בראשון תקבלו את החצר ותפספסו את הלחם, ואם תלכו בימי חול זה יהיה הפוך. אני מעדיף את החצר, ומי שהולך בסוף שבוע ימצא בכל מקרה שורה של בתי קפה פתוחים על גדת הקנאל.
כמה זמן, ומתי לבוא
ההליכה עצמה קצרה, קצת יותר משלושה קילומטרים, אולם עם עצירות אמיתיות בכל תחנה מדובר בשלוש שעות וחצי. אם תוסיפו קפה בכיכר בהתחלה וכוס יין על גדת הקנאל בסוף, קיבלתם חצי יום מלא. השעה המומלצת לצאת היא סביב עשר וחצי בבוקר בשבת או בראשון, כך שתגיעו לבית החולים בדיוק כשהחצר נפתחת.
העונה הטובה ביותר היא בין אפריל לאוקטובר, מאותה סיבה בדיוק. בחורף המסלול עדיין עובד, אבל חסרה בו החצר הגדולה, והרובע ה-10 הוא רובע שנראה הרבה יותר טוב כשיושבים בו בחוץ.
מפת המסלול ברובע ה-10
עשר התחנות מסומנות במפה לפי סדר ההליכה. מי שמטייל עם הטלפון מוזמן לפתוח אותה באפליקציית גוגל מפות, כך תקבלו ניווט אמיתי מתחנה לתחנה ולא רק תמונה של מסלול.
המסלול ברובע ה-10, תחנה אחר תחנה
Place de la République
עד 1879 נקראה הכיכר place du Château d’Eau, על שם מזרקה גדולה שבנה כאן ב-1811 המהנדס פייר-סימון ז’ירר (Pierre-Simon Girard, 1765–1836), והמים שלה הגיעו מ-La Villette. ב-1867 הציב במקומה גבריאל דוויו (Gabriel Davioud, 1824–1881) מזרקה מרשימה יותר, מעוטרת באריות. שתיהן פינו בסוף את מקומן לפסל: אחת הועברה ב-1884 לכיכר Félix Éboué ברובע ה-12, ומזרקת האריות הועברה ב-1889 לפארק La Villette.
ב-1878 החליטה מועצת העיר להקים בכיכר פסל של הרפובליקה, ובמארס 1879 קבעה שגובהו יהיה שבעה מטרים ושעל ראשו יהיה כובע פריגי, סמל החירות. ב-4 במאי אותה שנה שונה שם הכיכר ל-place de la République. התחרות נערכה בשני סיבובים, ובמאי 1880 זכה בה הפסל לאופולד מוריס (Léopold Morice, 1846–1919), שעבד עם אחיו האדריכל שארל מוריס (Charles Morice, 1848–1918). ב-14 ביולי 1880 חנכו בכיכר דגם גבס של המונומנט, ורק שלוש שנים אחר כך, ב-14 ביולי 1883, הוצבה הגרסה הסופית בברונזה.
מי שהפסיד בתחרות הזאת היה ז’ול דאלו (Jules Dalou, 1838–1902), שחזר באותה שנה מגלות בת תשע שנים באנגליה. ההצעה שלו הרשימה את חבר השופטים עד כדי כך שהעיר הזמינה אותה בכל זאת והציבה אותה בכיכר Nation, שם היא עומדת עד היום. תזכרו את השם שלו, הוא חוזר בתחנה הבאה.
מה מסתכלים עליו בפועל: מריאן ניצבת על כן גבוה, ענף זית בידה הימנית, וידה השמאלית מונחת על לוח שנושא את הכיתוב “זכויות האדם”. סביב הכן שנים עשר תבליטי ברונזה שמספרים את האירועים שבין 1789 ל-1880, ולמרגלותיו רובץ אריה ששומר על קלפי. זו הצהרה פוליטית שלמה שמגולפת באבן ובברונזה, ולא סתם קישוט של כיכר תחבורה.
דרך אגב, אם אתם מתחילים כאן בבוקר, סביב הכיכר יש כמה מהכתובות הטובות בפריז לקרואסון ולשוקולד, והן מרוכזות בכתבה על הפינות הקולינריות של כיכר הרפובליק.
הבית הקטן ביותר בפריז
הכתובת: 39 rue du Château d’Eau.
מהכיכר פונים ל-rue du Château d’Eau, ואחרי כמה מאות מטרים, בין שני בניינים בני שש קומות, נדחקת חזית אחת צרה להפליא: דלת בקומת הקרקע, חלון אחד מעליה, וזהו. רוחב החזית הוא פחות ממטר וחצי, הגובה כחמישה מטרים והעומק כשלושה, כלומר כארבעה מטרים רבועים בסך הכול. יש לה מספר בית משלה, וזה מה שהופך אותה רשמית לבית ולא לגומחה בקיר.
איך נוצר דבר כזה? במקום הזה עבר פעם מעבר שחיבר את rue du Château d’Eau ל-rue du Faubourg Saint-Martin. במאה ה-19 נקלעו יורשיו של בעל החלקה לסכסוך על חלוקת הרכוש, והפתרון שנמצא היה רדיקלי: סתמו את המעבר בבנייה בין שני הקירות המשותפים של הבניינים משני צדיו. הסכסוך נגמר, המעבר נעלם, והבית הזעיר נשאר לעמוד.
לפי ידיעה שהתפרסמה בעיתון “הגאלואה” (Le Gaulois) ב-6 בינואר 1897, במחצית השנייה של המאה ה-19 ישבה כאן חנות של סנדלר, ובקומה שמעליה חדר בגודל זהה שלא היה מחובר לחנות כלל אלא לדירה שבמספר 41 הסמוך. היום פועלת בקומת הקרקע חנות בגדים שמנצלת כל סנטימטר מארבעת המטרים הרבועים. אל תצפו להיכנס לשום מקום, זו עצירה של שתי דקות, ורוב העוברים ברחוב לא שמים לב אליה בכלל.
בניין העירייה של הרובע ה-10
הכתובת: 72 rue du Faubourg Saint-Martin.
במקום הזה עמדה קסרקטין של המשמר העירוני, וב-1 ביולי 1849 הועברו אליה משרדי הרובע. ארבעים שנה אחר כך, ב-1889, בחרה מועצת העיר בתכנית של האדריכל אז’ן רואיה (Eugène Rouyer, 1827–1901), תלמידו של שארל גארנייה (Charles Garnier, 1825–1898). רואיה לא היה אלמוני: אחרי שנשרף ה-Hôtel de Ville בימי הקומונה ב-1871 הוא הגיע למקום השני בתחרות על בנייתו מחדש, שבה זכה תאודור באלו (Théodore Ballu, 1817–1885).
את התכנית המפסידה ההיא הוא פשוט שלף מהמגירה, לקח ממנה את החלק המרכזי, והגדיל אותו. הבנייה נמשכה מ-10 בינואר 1892 ועד הטקס ב-28 בפברואר 1896, בנוכחות נשיא הרפובליקה פליקס פור (Félix Faure, 1841–1899). היא עלתה 2,750,000 פרנק, והפכה את הבניין הזה ליקר ביותר מבין בנייני העיריות של רובעי פריז.
שימו לב לפרט שקל לפספס. שתי החזיתות שפונות ל-rue du Faubourg Saint-Martin ול-rue du Château d’Eau עמוסות בפיסול, ואילו שתי החזיתות האחוריות, אל rue Pierre Bullet ואל rue Hittorff, פשוטות כמעט לגמרי. הסיבה אינה אסתטית: הבניין נבנה בשלושה שלבים, וכמה משטחים שהוכנו מראש לפיסול נשארו חלקים עד היום וממתינים לתקציב שלא הגיע. החזיתות שופצו בין 2019 ל-2022.
בפנים, באולם הנישואים, נמצא תבליט גדול בשם “אחוות העמים” (La Fraternité des peuples). הפסל שחתום עליו הוא ז’ול דאלו, אותו אחד שהפסיד בתחרות הפסל של הכיכר במורד הרחוב. בסופו של דבר הוא קיבל גם את כיכר Nation וגם את הקיר המרכזי של הרובע ה-10, וזה לא מצב רע במיוחד למי שהגיע שני.
אוטל גותייר והקונסרבטוריון
הכתובת: 6 rue Pierre Bullet.
ממש מאחורי בניין העירייה, בקצה רחוב קטן ושקט שרוב ההולכים בו אינם מרימים את העיניים, עומד בית פרטי שנבנה ב-1780 עבור פייר גותייר (Pierre Gouthière, 1732–1813), צורף הברונזה והמזהב הגדול של תקופת לואי ה-16 (מלך בין השנים 1774–1792). האדריכל היה ז’וזף מטיווייה (Joseph Métivier).
הסגנון הוא נאו-קלאסי במיטבו: קירות מאבן מחורצת, גוף מרכזי בולט ובו שער מקומר, ומעליו תבליט של אפולו מוכתר בידי המוזות. על מדרגות הכניסה שומרים שני ספינקסים. אין כאן שום דבר מוגזם, וזו בדיוק הנקודה: ב-1780 הסגנון החדש כבר דחק את הקישוטיות של אמצע המאה.
הבית הזה הרס את בעליו. גותייר בנה אותו בכסף שלא היה לו, הפרויקט שבר אותו כלכלית, הוא פשט את הרגל ונאלץ למכור את הבית, עוד לפני שהושלם, לנוטריון שלו ארנול. הנוטריון הוא זה שהשלים את העיצוב הפנימי אחרי 1800, ולכן מה ששרד בפנים הוא תערובת של סגנון לואי ה-16 ושל הסגנון האימפריאלי הראשון. הסלון, חדר ההמתנה והסלון הקטן שבקומה הראשונה רשומים כאתר מורשת מוגן (monument historique) מאז 26 באוקטובר 1927.
גותייר כמעט לא חתם על עבודותיו, ולכן היצירה היחידה שידוע בוודאות שהיא שלו היא שעון שנמצא היום באוסף וואלאס (Wallace Collection) בלונדון. לפי המסופר, גם הכלכלן ז’אן-בטיסט סיי (Jean-Baptiste Say, 1767–1832) מת בבית הזה. מאז 1981 יושב כאן הקונסרבטוריון העירוני של הרובע ה-10, הקרוי על שם הקטור ברליוז (Hector Berlioz, 1803–1869). מהשער אפשר להציץ אל החצר ולראות את החזית, ולפנים נכנסים בימי המורשת, כשגם התלמידים מנגנים שם.
כנסיית סן לורן
הכתובת: 68 bis boulevard de Magenta.
זו הכנסייה העתיקה ביותר ברובע ה-10, וההיסטוריה שלה מתחילה בסוף המאה החמישית, כשעמדה כאן כנסייה ראשונה ליד מנזר שאירח עולי רגל, על הדרך הרומית שיצאה מפריז צפונה לכיוון סן דני. גרגוריוס מטור (Grégoire de Tours, 538–594) הזכיר אותה כבזיליקה פעילה במאה השישית. הנורמנים החריבו אותה ב-885, ובמאה ה-12 היא קמה מחדש ככנסיית קהילה. מגדל הפעמונים שרד מאותה תקופה, והוגבה במאה ה-18.
המבנה שאתם רואים היום הוא בעיקרו מהמאה ה-15. חלל המקהלה (chœur), החלק המזרחי שמאחורי המזבח, הוקדש ב-1429, ומשם מגיעות התקרות המקומרות, אבני המפתח המגולפות והחלונות הגבוהים. הבנייה נמשכה לאט להחריד: במשך מאתיים שנה לא הייתה לכנסייה חזית, והספינה המרכזית לא הייתה מקורה. רק ב-1621 קיבלה הכנסייה חזית קלאסית, וזו החזיקה מעמד עד המהפכה התעשייתית של פריז.
בראשית המאה ה-18 הפכה סן לורן לכנסייה של משפחת סנסון, שבין השנים 1688-1847 החזיקה בתואר של התליין הראשי של פריז. כאן הם התפללו, התחתנו ונקברו. אפרופו, משפחת סנסון, כאן התחתנה אחת ה”קליינטיות” המפורסמות ביותר שלהם. אני מתכוון לרוזנת דו בארי (שאז נקראה ז’אן בקו), שהתחנה כאן עם הרוזן דו בארי, על מנת שתוכל להיות חלק מהחברה הגבוהה של צרפת ולשמש בתור המאהבת המלכותית של לואי ה-15. 25 שנה מאוחר יותר שאר אנרי סנסון יכרות את ראשה בגיליוטינה בכיכר קונקורד…
ואז הגיעו הבולבארים. boulevard de Strasbourg נפרץ ב-1852 ו-boulevard de Magenta ב-1855, והתברר שהכנסייה נסוגה מקו הרחוב החדש. בין 1863 ל-1867 הרס האדריכל סימון-קלוד קונסטן-דופה (Simon-Claude Constant-Dufeux, 1801–1871) את החזית של 1621, האריך את גוף הכנסייה קדימה ובנה חזית חדשה בסגנון נאו-גותי, ומעליה צריח עופרת.
ב-1870 נוספה מעל הפורטל תמונה גדולה על לבה מאומיילת מאת פול בלז (Paul Balze, 1815–1884), ובה סצנות מחיי סן לורן. כך יצא שהחזית שנראית לכם עתיקה במיוחד היא דווקא הצעירה בכל המבנה. הכנסייה הוכרזה כאתר מורשת מוגן ב-2016.
מצפון לכנסייה, בדיוק במקום שבו עומדת היום gare de l’Est, השתרע במשך מאות שנים יריד סן לורן (foire Saint-Laurent). הוא התקיים מהמאה ה-12 באחוזת המצורעים של Saint-Lazare, בזכות פריווילגיה שהעניק לואי ה-6 (מלך בין השנים 1108–1137). ב-1662 העבירו אותו הלזאריסטים אל סמוך לכנסייה והרחיבו אותו למתחם מגודר של 260 דוכנים בין שדרות ערמונים. משנת 1661 הוא נפתח ב-9 באוגוסט, ערב חג סן לורן, ונסגר ב-29 בספטמבר.
מה היה שם? סוחרים, לוליינים על חבל, אקרובטים וקוסמים, ובעיקר תיאטרון. הקומדיה פרנסז והאופרה החזיקו בפריווילגיות בלעדיות, ולהקות היריד נאלצו להמציא לעצמן ז’אנר שיעקוף את האיסורים. כך נולד על הבמות של יריד סן לורן ושל יריד סן ז’רמן ז’אנר האופרה קומית. ב-1752 בנה בתוך היריד ז’אן מונה (Jean Monnet) תיאטרון משלו, ואת העיצוב הפנימי שלו צייר פרנסואה בושה (François Boucher, 1703–1770). מ-1777 דעך היריד מול התחרות של יריד Saint-Ovide בכיכר Vendôme, ונסגר סופית ב-1786.
מנזר הרקולה וגן וילמן
הכתובת: 14 rue des Récollets.
ב-6 בינואר 1604 העניק אנרי ה-4 (מלך בין השנים 1589–1610) לנזירי מסדר הרקולה (Récollets), ענף מחמיר של הפרנציסקנים, רשות להקים מנזר על חלקת אדמה שתרם להם רפד בשם ז’אק קוטאר (Jacques Cottard). את אבן הפינה של המנזר ושל כנסייה גדולה יותר הניחה ב-30 באוגוסט 1614 מארי דה מדיצ’י (Marie de Médicis, 1575–1642). הנזירים האלה נדרו עוני ממש: גלימת שק וסנדלים עם סוליית עץ.
בתחילת המאה ה-18 חיו כאן כמאתיים נזירים, והספרייה של המנזר נחשבה לאחת החשובות בפריז. אולם ערב המהפכה נשארו בו כשלושים בלבד. המנזר נסגר ב-1790, שימש קסרקטין של גרנדיירים, ואחר כך בית מלאכה לטוויה עד 1794. ב-1802 הוא הפך לבית מחסה שנקרא hospice des Incurables-Hommes, מוסד לגברים חשוכי מרפא.
ב-1861 עבר המתחם לידי משרד המלחמה והפך לבית חולים צבאי בשם Saint-Martin, וב-1913 קיבל את שמו של ז’אן-אנטואן וילמן (Jean-Antoine Villemin, 1827–1892), רופא צבאי שהוכיח בניסויים בבעלי חיים שהשחפת היא מחלה מידבקת, כחמש עשרה שנה לפני שזיהה רוברט קוך (Robert Koch, 1843–1910) את החיידק ב-1882. הקרבה לשתי תחנות הרכבת הגדולות, gare de l’Est ו-gare du Nord, הפכה את בית החולים הזה לעורף רפואי בשתי מלחמות העולם ואחר כך גם במלחמת אלג’יריה.
בית החולים נסגר ב-1968 בגלל מצבו הפיזי, פונה ב-1971, ושני אגפים שלו נהרסו ב-1973. אחרי 1968 נכנס לבניין בית הספר לאדריכלות Paris-Villemin, ובשנות התשעים של המאה ה-20 השתלטו עליו אמנים שקראו לעצמם “מלאכי הרקולה” (Les Anges des Récollets). שריפה בעליית הגג ב-1992 שמה לזה סוף, והמדינה פינתה אותם. השיפוץ הגדול הסתיים ב-2003, ומאז יושבים כאן בית האדריכלות של איל דה פראנס (Maison de l’Architecture), מעונות לחוקרים ולאמנים מחוץ לצרפת, ובית קפה שפונה אל החצר.
מה מחפשים בשטח: שער בית החולים המונומנטלי, שעדיין נושא את השם Villemin, עומד ב-8 rue des Récollets בכניסה לגן.
מהמנזר שרדו שתיים מארבע גלריות הקלויסטר, והחזית היפה ביותר של המתחם אינה זו שפונה אל rue du Faubourg Saint-Martin אלא זו שנשקפת מתוך הגן, עם החלונות המקומרים מסוף המאה ה-18. הגן עצמו, jardin Villemin, הוא היום גן שכונתי פתוח לכולם, והמקום הטבעי לעצור בו לרבע שעה באמצע המסלול.
בית החולים סן לואי והפוויון גבריאל
הכתובת: 1 avenue Claude Vellefaux, וכניסה נוספת מ-rue Bichat.
בין 1605 ל-1606 היכו בפריז מגפות דבר, וההוטל דייה שבאיל דה לה סיטה לא עמד בעומס. ב-17 במאי 1607 חתם אנרי ה-4 על צו שהקים בית חולים חדש מחוץ לחומות, וב-13 ביולי הניח בעצמו את אבן הפינה של הקפלה. הוא הקדיש את המוסד ללואי ה-9, המלך שמת מן הדבר בתוניס ב-1270, ומכאן השם.
את התכנית שרטט קלוד שאטיון (Claude Chastillon, 1559–1616), ואת הבנייה ניהל קלוד וולפו (Claude Vellefaux), שעל שמו נקראת השדרה שבה עומדת היום הכניסה הראשית. שאטיון הוא גם האיש שמאחורי פלאס דה ווז’, וברגע שיודעים את זה אי אפשר שלא לראות את הדמיון: אותה לבנה אדומה, אותם שרשורי אבן לבנה, אותם גגות צפחה כחולים. ההבדל הוא שבפלאס דה ווז’ הקשתות פתוחות לחנויות ולתיירים, וכאן הן עדיין מסדרונות של בית חולים פעיל.
הריבוע ההיסטורי הוא בן 120 מטר לצלע, עם ביתן מוגבה בכל אחת מארבע הפינות ובאמצע כל חזית. בקומה העליונה היו ארבעה אולמות ענק, שכל אחד מהם נועד למאתיים חולים, שניים לגברים ושניים לנשים. הריבוע נסגר על עצמו לגמרי, כי כל הרעיון היה בידוד: חולה שנכנס לא אמור היה לצאת עד שיחלים או ימות, ומסדרון הסיור שמתחת לקשתות שימש לפיקוח על מי שניסה להימלט.
גם מיקום המגרש נבחר מאותה סיבה. השטח היה קשה לגישה ושכן ממש ליד גרדום מונפוקון, שהוא התחנה הבאה שלנו, וזה הספיק כדי להרחיק סקרנים. החולים הראשונים הגיעו ב-1616, בית החולים פעל ברציפות עד 1636, ומאז נפתח רק כשהמגפה חייבה זאת: ב-1651, ב-1670, ב-1709 וב-1729. בתקופת לואי ה-15 (מלך בין השנים 1715–1774) שימשו האולמות מחסני תבואה ואחר כך מקום כליאה לקבצנים ולנוודים. רק אחרי שריפת ההוטל דייה ב-1772 הפך סן לואי לבית חולים קבוע, ובימי המהפכה הוא נקרא לזמן מה hospice du Nord.
במאה ה-19 הוא הפך למרכז של האסכולה הצרפתית לרפואת עור, ונבנה בו מוזיאון הדגמים (musée des Moulages), אוסף של יציקות שעווה של מחלות עור. ב-1818 הוקם כאן מפעל הגז הראשון בפריז, שהאיר תחילה את רחובות השכונה ואחר כך גם חימם את אולמות החולים.
הפוויון גבריאל, שעומד בפינה הדרום מזרחית ממול לקפלה, נקרא במקור הביתן המלכותי, כי כל מבנה ציבורי רציני באותה תקופה היה חייב להיות מסוגל לארח את המלך. את השם גבריאל הוא קיבל על שם גבריאל ד’אסטרה (Gabrielle d’Estrées, 1573–1599), הפילגש של אנרי ה-4. המלך לא ישן בו מעולם, ובפועל אכסנו בו חולים ששילמו על שהותם. מאז 1911 הוא משמש חדר התורנות של המתמחים, והוא רשום כאתר מורשת מוגן מאז 1937. לפי המסופר, בין החולים שאושפזו בביתן הזה היה גם המשורר פול ורלן.
דרך אגב, אם השם שלו אומר לכם משהו, על החיים הסוערים שלו תוכלו לקרוא בכתבה של אורנה ליברמן על פול ורלן, משורר מקולל.
החצר הפנימית פתוחה לציבור מאז 2005, היא משתרעת על 9,400 מטרים רבועים, ואפשר להיכנס אליה רק בשבת ובראשון בין 11:00 ל-18:00, מ-1 באפריל עד 31 באוקטובר. תביאו קפה ותשבו על הדשא חצי שעה. זו אחת החצרות השקטות בפריז, ובשבת בבוקר תמצאו בה בעיקר משפחות מהשכונה.
הגרדום של מונפוקון
הכתובת: 53 rue de la Grange-aux-Belles.
קודם כול השם, כי הוא מטעה. rue de la Grange-aux-Belles לא נקרא על שם יפהפיות אלא על שם חווה עתיקה שנקראה Grange aux Pelles, ופל או פלה הייתה מידת נפח לעצים יבשים. השיבוש הפך את הפלים ליפהפיות, ויש גרסה שלפיה החווה הפכה בשלב מסוים לפונדק שבו סיפקו גם חברה נשית, מה שעזר לשם החדש להתקבע. הדרך הזאת הייתה במקור חלק מדרך המלך מפריז למו (Meaux), והיא הפכה לרחוב ב-1782.
על הגבעה שהתרוממה כאן, בין השדות שבהם נחפר אחר כך הקנאל ובין המקום שהפך לימים ל-place du Colonel-Fabien, עמד גרדום מונפוקון, הגרדום הראשי של הצדק המלכותי בצרפת. המבנה היה עשוי שישה עשר עמודי אבן גזית בגובה של כעשרה מטרים, מחוברים בקורות עץ שאליהן נקשרו שרשראות ברזל. אפשר היה להציג בו בו זמנית עד חמישים גופות. מתחת לעמודים היה מרתף סגור בסורג, שאליו השליכו את השרידים כדי לפנות מקום לבאים אחריהם.
הנקודה החשובה היא שזה לא היה בעיקר מקום הוצאה להורג אלא מקום תצוגה. את רוב הנידונים הרגו במקומות אחרים בעיר והביאו לכאן להיתלות, ולעתים השאירו אותם שנים. הגבעה נראתה ממרחק של יותר מפרסה, וכל מי שהגיע לפריז מצפון עבר לידה.
המסורת מייחסת את הפיכת הגרדום העשוי עץ למבנה אבן לאנגראן דה מריני (Enguerrand de Marigny, 1260–1315), שר האוצר ויד ימינו של פיליפ ה-4 היפה (מלך בין השנים 1285–1314). אחרי מות המלך דרש ממנו שארל דה ואלואה (Charles de Valois, 1270–1325) דין וחשבון, האשים אותו בזיוף מטבעות, במעילה ובכישוף, וב-30 באפריל 1315 נתלה מריני על הגרדום שהוא עצמו הקים, בפקודת לואי ה-10 (מלך בין השנים 1314–1316). הגופה שלו נשארה תלויה שנתיים, עד שזיכו אותו מן ההאשמות. לפניו נתלה שם פייר דה לה ברוס (Pierre de La Brosse, מת ב-1278), ואחריו ז’ירו גייט (Giraud Gayte), גזבר נוסף שמת תחת עינויים ב-1322 וגופתו הוצגה כאן.
דרך אגב, אם השמות האלה מוכרים לכם מהטלוויזיה או מהספרים, זה בגלל “המלכים המקוללים”, והכתבה של רז גרינברג על הסדרה ששימשה השראה למשחקי הכס מסבירה איך הסיפור הזה הפך לאחד מסיפורי הכתר הידועים בצרפת.
ההוצאות להורג האחרונות נערכו כאן סביב 1630, הגרדום ננטש והוסר במאה ה-18, והשטח הפך למזבלה שאליה רוקנו את בורות השופכין של פריז. הפרט שהופך את התחנה למשעשעת קצת הגיע מאוחר יותר: ב-1954, בזמן חפירות לבניית מוסך בחצר של 53 rue de la Grange-aux-Belles, נחשפו שרידי עמודים, ריצוף ועצמות אדם. אין כאן מה לראות היום מלבד חזית בניין רגילה לחלוטין ברחוב פריזאי שקט, וזה בדיוק מה שמצדיק לעצור מולה לרגע.
כמה עשרות מטרים משם, ב-33 rue de la Grange-aux-Belles, עמד בית האיגודים המקצועיים שבו ישבה הסי ז’י טה (CGT) מיוני 1907. האולם בקומת הקרקע הכיל עד שלושת אלפים איש, והוא היה מוקד הפעילות של הפועלים הפריזאים. ב-11 בינואר 1924 התפרצה שם תגרה במהלך אסיפה של המפלגה הקומוניסטית, נורו יריות, ושני אנרכיסטים, ניקולא קלו ואדריאן פונסה, נהרגו במקום. רחוב אחד, שתי שכבות של אלימות פוליטית, בהפרש של שש מאות שנה.
אוטל דו נור
הכתובת: 102 quai de Jemmapes.
מכאן יורדים אל הקנאל, ומגיעים אל החזית המצולמת ביותר ברובע ה-10. אוטל דו נור היה בית מלון עממי לחלוטין, ארבעים חדרים שהושכרו לפי שבוע לפועלים, לשומרי סכרים ולמובטלים. ההורים של אוז’ן דאבי (Eugène Dabit, 1898–1936) קנו אותו, והבן שימש בו שוער לילה. זו הייתה עמדת התצפית הטובה בעולם לסופר מתחיל.
דאבי, שהיה גם צייר, פרסם ב-1929 את הרומן “אוטל דו נור” (L’Hôtel du Nord), ספר בלי עלילה ממש, שכולו דיוקנאות של הדיירים. ב-1931 הוא זכה בפרס הרומן הפופוליסטי הראשון שחולק אי פעם. ב-1936 יצא דאבי למסע סופרים לברית המועצות בהזמנתו של אנדרה ז’יד (André Gide, 1869–1951), חלה בדרך, ומת בסבסטופול בגיל שלושים ושבע. אפרו נטמן בפר לשז.
שנתיים אחרי מותו הפך הספר לסרט. מרסל קארנה (Marcel Carné, 1906–1996) ביים, ז’אן אורנש (Jean Aurenche, 1903–1992) כתב את התסריט והנרי ז’אנסון (Henri Jeanson, 1900–1970) כתב את הדיאלוגים, שהם הסיבה האמיתית לכך שהסרט זכור עד היום. לואי ז’ובה (Louis Jouvet, 1887–1951) ואַרלֶטי (Arletty, 1898–1992) מגלמים זוג שחי במלון, ושורת הפאנץ’ שלה, אחת המפורסמות בקולנוע הצרפתי, שואלת אם יש לה פרצוף של אווירה. היא לא מופיעה בספר בכלל, היא של ז’אנסון.
הנה הבדיחה הגדולה של המקום הזה. אף שנייה מהסרט לא צולמה כאן. הכול צולם באולפני בולון-ביאנקור, שם בנה המעצב אלכסנדר טראונר (Alexandre Trauner, 1906–1993) שחזור של הקנאל, של גשר הולכי הרגל ושל חזית המלון, בקנה מידה קטן מהמקור. כלומר החזית שכל הצרפתים מזהים היא בעצם תפאורה, והמקור עמד כאן כל הזמן והזדקן בשקט.
בתחילת שנות השמונים תכנית בנייה חדשה נועדה להרוס את הבניין הרעוע. עמותה שקמה כדי להציל אותו, ובראשה עמדה ארלטי בכבודה ובעצמה, הצליחה להציל את החזית, וזו הוכרזה כאתר מורשת מוגן ב-1989. מאז אי אפשר לגעת בה. בקומת הקרקע פועל היום מסעדה וביסטרו, שעוצבו בידי איש קולנוע בסגנון התקופה.
שווה לשבת כאן רגע על גדת הקנאל, מול המנעול, ולתת לסירה אחת לעבור. בתחילת המסלול עמדנו מול פסל ענק של מריאן, וכאן יש רק מים, גשר ברזל וחזית בית מלון שהעמידה פנים בכל הסרטים.
Du Pain et des Idées
הכתובת: 34 rue Yves Toudic, בפינת rue de Marseille.
מ-quai de Jemmapes עולים כשלוש דקות מערבה, ובפינת rue de Marseille מחכה חזית חנות מסוף המאה ה-19 שנראית כאילו לא נגעו בה מאז: אותיות זהב על הזכוכית, מראות מלוטשות ותקרה מצוירת. זו הבולנז’רי שפתחה את הרובע ה-10 לתורים של תיירים, והיא עדיין מצדיקה את התור.
האיש שמאחוריה הוא כריסטוף וסר (Christophe Vasseur), שעזב קריירה בתעשיית האופנה בתחילת שנות השלושים לחייו, למד אפייה, וקנה ב-2002 את החנות הישנה הזאת בדיוק בגלל העיצוב שלה. מאז הוא עובד עם קמח טחון ברחיים ועם תסיסה איטית, והתור שמתחיל בחוץ הפך לחלק מהמקום.
מה לוקחים: הלחם שעשה לו את השם הוא פאן דה זמי (pain des amis), כיכר שטוחה ואפויה חזק שנמכרת לפי משקל, והמאפה שכולם מצלמים הוא האסקרגו (escargot), גליל בצק בטעמים משתנים שהמפורסם שבהם הוא פיסטוק ושוקולד. גם הקרואסון כאן ראוי לתור, ועל שאר הכתובות הטובות בעיר תוכלו לקרוא בכתבה על הקרואסונים של פריז.
שימו לב לפרט אחד שמשנה תכנונים: הבולנז’רי פתוחה בימי חול בלבד, בערך משבע בבוקר עד שמונה בערב, וסגורה בשבת ובראשון. זה בדיוק ההפך משעות הפתיחה של החצר בבית החולים סן לואי, ואי אפשר לקבל את שתיהן באותו יום. השעות המעודכנות מתפרסמות באתר הרשמי של הבולנז’רי, והספסל הארוך שבחוץ הוא המקום היחיד לשבת בו, והוא כמעט תמיד תפוס.
לינה באזור המסלול ברובע ה-10
כשעשיתי את המסלול הזה התגוררתי כאמור בדירה של אודי ב-rue Béranger, בצפון המארה, במרחק של שבע דקות הליכה מנקודת ההתחלה. זו אופציה מצוינת למי שרוצה להיות בין הרובע ה-3 לרובע ה-10, עם מעלית ועם שוק הילדים האדומים בסביבה. מי שמעדיף מלון, אלה שלוש הכתובות שהייתי בוחר בהן על המסלול עצמו.
-
Le Citizen Hôtel
מלון בוטיק של שנים עשר חדרים בלבד על quai de Jemmapes, כמה עשרות מטרים מנקודת הסיום של המסלול, וכל החדרים מביטים אל המים. העיצוב סקנדינבי ומאופק, והחדרים קטנים בהתאם. מי שמסיים כאן את היום בכל מקרה, לא ימצא מיקום טוב מזה.
-
Le Robinet d’Or
השם פירושו ברז הזהב, וזה מה שייצרו כאן עד שנות השלושים של המאה ה-20: מפעל ברזים ב-rue Robert Blache שהוסב למלון של 21 חדרים. הרוח התעשייתית נשמרה בחללים המשותפים, החדרים דווקא חמימים, והמלון יושב בין תחנת הגרדום לגדת הקנאל, ממש על קו המסלול.
-
Renaissance Paris Republique Hotel & Spa
המלון היחיד בדירוג חמישה כוכבים ברובע, במבנה משרדים לשעבר ב-rue René Boulanger, ובו 121 חדרים וספא במרתף. הוא עומד פחות מדקה מנקודת ההתחלה של המסלול, ותחנת המטרו République צמודה אליו, כך שאפשר לצאת ממנו בבוקר ולהתחיל ללכת בלי להשתמש בתחבורה בכלל.
אם אתם רוצים את התמונה המלאה, יש לי דף מלונות מומלצים ברובע ה-10 ולצדו דף דירות מומלצות ברובע ה-10, עם כל טווחי המחירים.
שאלות ותשובות על המסלול ברובע ה-10
אלה השאלות שאני מקבל הכי הרבה על האזור הזה.
כמה זמן לוקח המסלול ברובע ה-10?
באיזה יום כדאי ללכת במסלול?
אפשר להיכנס לבית החולים סן לואי, והאם זה מוזר להסתובב שם?
איפה בדיוק עמד הגרדום של מונפוקון?
האם הסרט “אוטל דו נור” צולם בבניין האמיתי?
המסלול מתאים לילדים?
אפשר לחבר את המסלול הזה למסלול נוסף באותו יום?
עוד בנושא
