אחת מנקודות האור היחידות של ימי הקורונה (2020-2021) הייתה שזמן קצר לפני שפריז נפתחה לתיירים ישראלים, נפתחו (או נפתחו מחדש) 3 מוזיאונים חדשים. על השניים הראשונים, הלא הם מוזיאון הקרנבלה ואוטל דה לה מרין, כבר כתבתי בעבר, ולכן היום הרשו לי לספר לכם את סיפורו של המוזיאון השלישי, שנקרא בורסת המסחר (Bourse de Commerce), בניין מרהיב מהמאה ה-19 בו שוכן אוסף פינו (Pinault), אוסף עצום של אומנות בת זמננו.
על המוזיאון הזה נכתב לא מעט בכל מיני אמצעי תקשורת, אך שמתי לב שהדגש היה כמעט תמיד על האוסף המוצג בו, ואילו על ההיסטוריה המרתקת של המבנה, נכתב הרבה פחות. כידוע לכם, ההיסטוריה של פריז מרתקת אותי מגיל 8, ולכן בודאי לא יפתיע אותכם, שבמקום שנרוץ יחד אל קופת הכרטיסים על מנת להיכנס חיש קל למוזיאון, אנחנו נעשה קודם מסע קטן בזמן, שאותו נתחיל במאה ה-16, ורק אחריו ניכנס אל הרוטונדה היפהפייה של המבנה ונתחיל להסתכל על האוסף עצמו.
רגע לפני שנתחיל את המסע שלנו: אם הגעתם לכאן מכיוון שאתם בסך הכל מחפשים מידע פרקטי על המקום (מיקום, שעות פתיחה וכו’), תוכלו לדלג על החלק הבא ולהגיע לחלק שעוסק במידע התיירותי.
כל השאר מוזמנים להיכנס לתוך מכונת הזמן ולהצטרף אלי למסע לימים רחוקים שבמקום עמד, לא פחות ולא יותר, מאשר הארמון של מלכת צרפת קתרין דה מדיצ’י.
ההיסטוריה של ה – Bourse de Commerce
את תמותי ליד סן ז’רמן
אם תהיו במקרה באיזור הקניון של לה האל ותסתכלו משם לכיוון בניין ה Bourse de Commerce, תראו ממש ליד הבניין העגול והמפואר, עמוד גבוה, שנראה לא קשור לסביבתו.
העמוד הזה הוא כל מה שנשאר מארמון שעמד שם מימי הביניים ועד המחצית השנייה של המאה ה-18. הארמון הזה החליף לא מעט בעלים במהלך השנים ובין השאר היה שייך למשפחת נל (Nesle), המוכרת לנו בזכות מגדל נל והשערורייה שהתרחשה בו במהלך המאה ה-14.
להיסטוריונים של ימינו הארמון מוכר בתור בתור אוטל דה סואסון (Hôtel de Soissons) על שם הרוזן מסואסון (Charles de Bourbon, Comte de Soissons 1566-1612), אולם הבעלים הכי מפורסמת של הארמון הייתה דווקא המלכה האם, קתרין דה מדיצ’י, שהתגוררה בו החל משנת 1572.
מדוע עברה קתרין דה מדיצ’י מארמון הטווילרי, הצמוד ללובר, אל ארמון קטן יותר שממוקם ליד השוק הסיטונאי של פריז? שאלה מצויינת שבהחלט שווה עצירה קלה בסיפור שלנו על בורסת המסחר, מכיוון שהיא מלמדת אותנו פרק חשוב על כוחו של הגורל.
למלכת צרפת היה אסטרולוג בשם קוזימו רוז’יירי (Cosimo Ruggeri) שתפקידו היה לנבא את העתיד באמצעות הכוכבים, ויש שאומרים, גם להכין רעלים שבאמצעותם יכלה המלכה להיפתר ממטרדים אנושיים. יום אחד בא האסטרולוג למלכה ואמר שהוא ראה בכוכבים שהיא תמות ליד סן ז’רמן.
המלכה, נבהלה מאוד מהנבואה מכיוון שהארמון בו התגוררה היה קרוב יחסית לכנסיית סן ז’רמן לוקסרואה (Saint-Germain-l’Auxerrois). כנסייה זו שימשה בתור הקאפלה המלכותית של הלובר וקתרין דה מדיצ’י חששה מכך שהיא תמצא את מותה שם, בעקבות הנבואה של קוזימו רוז’יירי.
כתוצאה מכך החליטה קתרין דה מדיצ’י לעבור לארמון צפוני יותר, שהיה שייך בעברו לדוכס מאנז’ו וחלקו יועד למנזר לנערות חוזרות בתשובה. מכיוון שלמלכה הייתה פמליה גדולה מאוד של נשות חצר ומשרתים, היא קנתה מספר ארמונות שנמצאו בסביבה, הרסה אותם ובמקומם בנתה לה ארמון מפואר עם גן גדול.
הארמון קיבל את שמה של המלכה ונקרא Hôtel de la Reine. את הארמון תכנן האדריכל הידוע ז’אן בולאן (Jean Bullant 1515-1578), בהשראת פאלאצו פיטי (Palazzo Pitti) מפירנצה (אותו ארמון יהווה השראה לארמון מפורסם יותר, הלא הוא הארמון שנמצא בלב גני לוקסמבורג).
מדובר היה בארמון מפואר מאוד, היאה למלכה, עם גן גדול בו ניתן היה למצוא פסלים אותם פיסל ז’אן גוז’ון (Jean Goujon 1510-1565), אחד מגדולי פסלי הרנסאנס, שיובאו לשם מארמונות אחרים.
אולם מבחינתנו, המבנה החשוב ביותר בארמון הגדול והמפואר הזה היה עמוד ענק, ששימש את קוזימו רוז’יירי בתור מצפה כוכבים. מספרים שלא רק הוא אלא אפילו המלכה האם, בכבודה ובעצמה, הייתה מטפסת למעלה בלילות זרועיי כוכבים על מנת לנסות לצפות את עתידה.
ולפני שנמשיך הלאה ונדבר על גורלו של הארמון, נשאל את השאלה: האם קתרין דה מדיצ’י הצליחה להתחמק מגורלה? לא בדיוק…
בספטמבר של שנת 1588 הגיעה המלכה לטירת בלואה במצב גופני ירוד, שהתדרדר עוד יותר בעקבות מחלת ריאות בה לקתה. כאשר נדמה היה שחייה מתקרבים אל סופם, היא ביקשה שיביאו אליה כומר מוודה. כעבור מספר דקות הגיע אליה איש כנסייה צעיר ולקראת סיום הוידוי שאלה אותו המלכה לשמו. התשובה שלו הדהימה את המלכה: “ז’וליאן דה סן ז’רמן”. יתכן מאוד שהיו אלו המילים האחרונות ששמעה קתרין דה מדיצ’י, שמתה זמן קצר אחר כך…
הכיפה היפה ביותר בפריז
לאחר מותה של המלכה עבר הבניין לידי קתרין, אחותו של אנרי ה-4 מלך צרפת (שלט בין השנים 1589-1610) ולאחר שקתרין מתה, הוא עבר לידיו של הרוזן דה סואסון, שהמשיך להגדיל את הארמון ולהוסיף לו אגפים. בזכות זה קיבל הארמון את השם “אוטל דה סואסון”, ובשם הזה הוא נודע עד ימינו אלה.
את צורתו הסופית קיבל הארמון במהלך שנות השלושים של המאה ה-17, עת התגוררה בו אלמנתו של הרוזן דה סואסון. לאחר מותה של אלמנת הרוזן בשנת 1644, עבר הארמון לידי משפחת סבוי קרינייאן (Savoy-Carignan), שצאצאיה עתידים היו להפוך למלכי איטליה.
בשנת 1720 החליט ויקטור אמדאוס ה-1 (Victor Amadeus 1690-1741) להקים בגני הארמון בורסה, בה ניתן היה לקנות ולמכור מניות. לצערו הרב, ההימורים שלו על מניות וניירות ערך לא עלו יפה והוא איבד את כל כספו ואת אוסף האומנות הגדול שלו, שחלקו נמכר ללואי ה-15. הוא מת חסר כל בשנת 1741.
על מנת לכסות את חובותיו של ויקטור אמדאוס ה-1, נאלצה משפחתו למכור את הארמון שלו לעיריית פריז, שהחליטה להרוס אותו ולהקים על חורבותיו את בורסת החיטה (Halle aux blés). למזלנו הטוב, הסופר לואי פטי דה בשומון (Louis Petit de Bachaumont 1690-1771), קנה את העמוד ששימש, כאמור, בתור מצפה הכוכבים של האסטרולוג של קתרין דה מדיצ’י ומאוחר יותר העניק אותו לעיריית פריז במתנה. כך, לשמחתנו הרבה, שרד העמוד עד ימינו אלה.
בורסת החיטה, נבתנתה על חורבות אוטל דה סואסון בין השנים 1763-1767, בתחילה כמבנה פתוח ללא גג. אולם לאחר מספר שנים הוחלט להוסיף למקום כיפה מונומנטלית, אותה סיימו לבנות בשנת 1783. עם סיום בניית הכיפה הפך בניין בורסת החיטה לאחד הבניינים היפים והמפורסמים בפריז.
למרות השימוש הדי פונקציונלי ואפרורי של המבנה, הוא הפך למפורסם מאוד תוך זמן קצר. תומס ג’פרסון, לעתיד נשיאה השלישי של ארצות הברית, התגורר מספר שנים בפריז וכתב בשנת 1787 שהמבנה הזה הוא המבנה היפה ביותר בעיר האורות. על הכיפה החדשה שנוספה למבנה כתב ג’פרסון שהיא “כה קלה שנדמה כאילו הונחה על המבנה על ידי פיות”.
למבנה המונומנטלי נוסף בשנים הללו גם רחוב מעגלי בשם Rue de Viarmes, שעטף את המבנה ונתן לו מסגרת אדריכלית אלגנטית. אולם אבוי! פחות מ-20 שנה אחר כך נשרפה הכיפה (בשנת 1802, אם נרצה לדייק). אם תרצו לראות כיצד נראה המבנה לפני השריפה, אתם מוזמנים להציץ בסרטון למטה, מתוך המשחק Assasin’s Creed Unity, שמבוסס על שחזור המבנה המקורי.
מי שנבחר להחליף את הכיפה שנשרפה היה הארכיטקט פרנסואה ז’וזף בלנז’ה (François-Joseph Bélanger 1744-1818), המוכר לנו בתור הארכיטקט של ארמון באגאטל (Bagatelle) ביער בולון. בלנז’ה בחר בפתרון מודרני מאוד לתקופתו, כיפה של ברזל וזכוכית, וקיבל על כך ביקורת עזה מויקטור הוגו, שממש לא אהב אדריכלות מודרנית (מעניין מה הוא היה אומר אם היה רואה את מרכז פומפידו, למשל).
אולם לשמחתו של ויקטור הוגו, גם הכיפה הזאת לא שרדה זמן רב וכעבור 52 שנה נשרף המבנה שוב. הפעם הוחלט לבנות את כל המבנה, ולא רק את הכיפה, מחדש ועל המלאכה הופקד האדריכל אנרי בלונדל (Henri Blondel 1821-1897).
בורסת המסחר הופכת למוזיאון
המבנה, שבנייתו הסתיימה בשנת 1889 (השנה בה הושק מגדל אייפל), שינה מעט את יעודו ומבורסה שבה סחרו בחיטה, הפך המקום לבורסת המסחר. זאת בדיוק הסיבה מדוע, אם תסתכלו למעלה, תראו שהחלק הפנימי של הכיפה מכוסה כולו בפרסקו ענקית (כ 1,400 מטר) ששמו “צרפת המנצחת”, מעשי ידיהם של חמישה ציירים.
הפרסקו מתאר את היבשות השונות מהן הגיעו הסחורות לצרפת ויש שיגידו שהציור הזה גזעני, מכיוון שהוא מבוסס על סטריאוטיפים, שרווחו במאה ה-19 לגבי אנשים שהתגוררו באסיה ובאפריקה.
מכירת וקניית הסחורות נמשכה בבניין בורסת המסחר עד שלהי המאה ה-20, עת החליף המסחר האלקטרוני בסחורות את המסחר המסורתי, שדרש מהסוחרים להיות פיזית במקום המסחר. כתוצאה מכך הוחלט לשנות את יעוד המבנה היפהפה הזה ובשנת 2016 הציעה אן הידלגו, ראש עיריית פריז, לפרנסואה פינו (François Pinault), זיכיון של 50 שנה על הבניין, על מנת שיוכל לפתוח שם מוזיאון לאומנות מודרנית.
מיהו פרנסואה פינו?
לפני שנמשיך, רצוי לומר מילה או שתיים על האיש שאוסף האומנות המודרנית שלו מוצג כיום בפני הקהל הרחב.
פינו, יליד חבל ברטאן (נולד בשנת 1936), הוא מיליארדר שעשה את הונו ההתחלתי ממסחר בעץ. פרנסואה החל את דרכו בעסק המשפחתי של אביו ולאט לאט הצליח להתרחב על ידי קניית עסקים כושלים והבראתם. כך, לדוגמא, הוא הצליח להשתלט על חנויות מפורסמות כגון בית הכלבו פרנטן (Printemps) או חנות הדיסקים, הספרים ומוצרי האלקטרוניקה FNAC.
בהמשך החל לעסוק פינו במסחר במותגי יוקרה באמצעות תאגיד Kering, עליו הוא שולט. בעקבות שורה של עסקאות מוצלחות, הוא מחזיק כיום במניות של מותגי אופנה מפורסמים רבים בהם גוצ’י (Gucci) ואיב סן לורן (Yves Saint Laurent) ובהון של כ 55 מיליארד יורו.
במקביל להקמת אימפרייה עסקית, החל פינו לבנות אוסף אומנות נרחב. את ההשראה לכך נתנה לו אשתו השנייה מריוון קמפבל (Maryvonne Campbell), שעסקה במסחר באומנות.
בתחילה אסף פינו בעיקר אומנות של שלהי המאה ה-19 (לדוגמא: באוסף שלו ישנם ציורים של ציירים מאסכולת הנאבי) ושל המאה ה-20, אולם בשנת 1985 פינו רכש יצירה של מונדריאן בעבור 8.8 מליון דולר, והתחיל בקניית יצירות של אמני פופ ארט אמריקאיים כמו – רותקו , בארנט ניומן ,ג’קסון פולוק והמשיך בעיקר ברכישת יצירות של אמנים עכשוויים רבים וביניהם ג’ף קונס ודמיאן הירסט.
פינו מאתר צעירים מוכשרים בתחילת דרכם ומעודד אותם ליצור ולהתפתח על ידי רכישת יצירותיהם, הצגתם בתערוכות ומוזיאונים ועוד . הוא מקפיד להשתתף בכל יריד אומנות משמעותי המתקיים בעולם על מנת לאתר יצירות מעניינות ואמנים חדשים ומבטיחים. התוצאה היא אוסף עצום בן כ-10,000 יצירות של כמיטב היוצרים של זמננו.
בורסת המסחר הופכת לאכסנייה לאוסף העצום של פינו
בתחילה רצה פינו להציג את אוסף האומנות שלו על אי קטן בשם איל סגן (Île Seguin), שנמצא מערבית לפריז בין פרבר בולון-ביאנקור (Boulogne-Billancourt), היכן שעמדו בעבר מפעלי רנו, והעיירה סבר (Sèvres).
בסופו של דבר פינו ויתר על רעיון הקמת מוזיאון זה עקב בעיות בירוקרטיות, ורכש בונציה את פאלאצו גראסי (Palazzo Grassi), ארמון מפואר שנבנה בסוף המאה ה- 18. על מנת להסב את הארמון למוזיאון לאומנות מודרנית שכר פינו את שירותיו של הארכיטקט היפני טאדאו אנדו (Tadao Ando) וזה היה שיתוף הפעולה הראשון ביניהם.
כך נראה פאלאצו גראסי היום:
בשנת 2009 זכה פינו לקבל לידיו, לאחר תחרות עזה עם משפחת גוגנהיים, גם את בית המכס הישן בונציה ויחד עם טאדאו אנדו, הפכו אותו לשלוחה של מוזיאון פאלאצו גראסי.
בשנת 2016, כפי שכתבתי קודם, קיבל פינו לידיו את בניין בורסת המסחר וחבר בפעם השלישית לטאדו אנדו. המקום עבר שיפוץ מקיף והתוצאה היא לא פחות ממרהיבה.
האדריכל שמר על כל האיכויות ההיסטוריות של הבניין ויחד עם זאת הצליח להפוך את משרדי המסחר הישנים לחללי תצוגה ידידותיים למשתמש, שנותנים הרבה כבוד ליצירות המוצגות שם. מעבר לחללי התצוגה וההנגשה של המוזיאון לקהל הרחב, תמצאו במקום גם תצפית נהדרת על אזור לה האל ומסעדה יוקרתית, עליה אכתוב בהמשך הכתבה.
המוזיאון מהווה גם תשובה למוזיאון לואי ויטון השייך לברנר ארנו (בן ה-72), יריבו המושבע, איש העסקים הנחשב לעשיר ביותר בצרפת ובין העשירים בעולם.
פינו וארנו היו ביחסים טובים ופינו אף רכש מארנו מספר עסקים חשובים. אולם, ב – 1999 ארנו שהחזיק בכריסטיאן דיור , לואי ויטון ועיתון האופנה ווג היה במשא ומתן לרכישת גוצ’י, איב סן לורן וחברת התכשיטים בושרון, אך פינו נכנס לתמונה ברגע האחרון ורכש, בסופו של דבר, מותגים אלה. היום שני אנשי עסקים אלה חולקים ביניהם חלק גדול מבתי האופנה ומחברות הלוקסוס הצרפתיות.
כמה מילים על האוסף המוצג כעת (אוקטובר 2021)
האוסף של פינו נחשב לאחד החשובים באומנות העכשווית וכולל כעשרת אלפים פריטים של כארבע מאות אמנים מכל התנועות והזרמים של האומנות העכשווית, אמנים ידועים וכאלה שבתחילת דרכם.
באוסף נכללים ציורים , פסלים , צילומים , תערוכות וידאו ואודיו ומצגות שונות. האוסף מתחדש ללא הרף והוא אוסף דינמי מכיוון שהוא מלווה ברכישות ומכירות. חלק מהאוסף מוצג בשלושת המוזיאונים, חלקים ממנו מושאלים למוזיאונים ומוסדות שונים ברחבי העולם וחלקם מאוחסנים באתרים שונים.
תערוכת הפתיחה בבורסת המסחר נבחרה על ידי פינו. מתחת לקופולה בחרו במיצג של אורס פישר, אמן שוויצרי יליד 1973, שערך מצגת לפי פסל איטלקי מהמאה ב-16, עליה כתבתי קודם. באחת הפינות של הקופולה מוצגים 52 פסלים של ציפורים המשקיפות על המבקרים פרי יצירתו של האמן מאורציו קאטאלן.
בקומת הקרקע אולם גדול מוקדש לאמן האמריקאי דוד אמונס, אמן אפריקאי־אמריקאי בולט שעוסק ביצירותיו בשחורים בארה”ב – פינו בחר להציג בתערוכה עבודות פוליטיות המתכתבות עם העבר הגזעני של הבניין – ובכך יצר פרובוקציה מסויימת.
הקומה השנייה, בה מוצגות תמונות של שישה צלמים מובילים ביניהם סינדי שרמן, מהווה את החלל של המוזיאון. היא סובבת סביב הקופולה ויש בה חלונות המשקיפים אליה ומתכתבים איתה וגם חלונות אל החוץ המתכתבים עם פריז ובין השאר צופים על המרכז המסחרי לה-האל ומוזיאון פומפידו.
הקומה מחולקת לחללים גדולים וגבוהים צבועים בלבן עם תאורה עליונה שמבליטה את היצירות. בקומה זו פינו בחר בשורה של ציירים עכשוויים מפורסמים ומתחילים שרובם הגדול הם אמנים פיגורטיביים, כך שגם אנשים שלא מתחברים כל כך לאומנות מודרנית (שהפכה לשם נרדף לאומנות אבסטרקטית), יוכלו להנות מיצירתם.
כל היצירות הללו, עליהם דיברתי על קצה המזלג ממש, הפכו את בורסת המסחר לאחד מהמוזיאונים החשובים ביותר בעיר האורות ולאחד מאתרי החובה בעת הביקור הבא שלכם בפריז.
בפרק הבא אספק לכם את כל המידע הדרוש לכם לצורך ביקור במוזיאון, אולם לפני זה הרשו לי להודות מעומק ליבי לשוקי ספקטור, מדריך טיולים בפריז שמתמחה באומנות, שסיפק לי מידע חשוב על פרנסואה פינו ועזר לי מאוד בכתיבת הפרק על האוסף המוצג כעת במוזיאון.
מוזיאון בורסת המסחר – מידע למטייל
עכשיו, לאחר שהכרתם מעט את ההיסטוריה המרתקת של מבנה בורסת המסחר והמוזיאון שנמצא בתוכו, הגיע הזמן לספק לכם את ה”תכלס”. אני כמובן מתכוון לכל המידע הדרוש על מנת להגיע למקום, לקנות כרטיסים וכו’.
כיצד מגיעים?
כתובת המוזיאון היא 2 Rue de Viarmes. ניתן להגיע אליה בקלות באמצעות המטרו בדרכים הבאות:
- לקחת קו מספר 1 ולרדת בתחנת Louvre-Rivoli ומשם ללכת מספר דקות ברגל ב rue du Louvre לכיוון צפון (הכניסה למוזיאון תהיה מימינך).
- לקחת קו 4, RER A או RER B ולרדת בתחנת Les Halles. משם לכו מערבה ולא תוכלו לפספס את הבניין והכיפה שלו.
מי מכם שמעדיף לנסוע באוטובוס מוזמן לקחת קו 74 או 85 ולרדת בתחנת Bourse de Commerce.
היכן קונים כרטיסים?
מכיוון שמדובר באחד המוזיאונים הכי פופולאריים בפריז, נכון לעכשיו, חובה להזמין כרטיסים מראש ורצוי מאוד לעשות זאת מספר שבועות לפני התאריך בו תרצו לבקר (המהדרין יזמינו גם חודש מראש). אם לא תעשו זאת, תגלו שהכרטיסים אזלו וחבל (זה בדיוק מה שקרה לי ונאלצתי להפעיל לא מעט קשרים על מנת שאוכל להיכנס פנימה).
אם החלטתם לשמוע בעצתי ולהזמין כרטיסים מראש, תוכלו לעשות זאת באמצעות דף המוזיאונים באתר שלי.
מתי המוזיאון פתוח?
המוזיאון פתוח כל יום, להוציא ימי שלישי, בין השעות 11:00 ל 19:00.
כמה זמן לוקח לבקר במוזיאון?
על פי אתר המוזיאון מומלץ להקדיש לפחות שעה וחצי לתצוגה. אני משער שמי שאוהב אומנות מודרנית ירצה להקדיש מעט יותר זמן. לעומת זאת, מי שפחות מתחבר לסוג האומנות המוצג שם, ישהה פחות זמן ויקדיש את רובו לפרסקאות על התיקרה וצפייה על הנוף שנשקף מהקומה האחרונה של המוזיאון.
האם המוזיאון מונגש לבעלי מוגבלויות?
בהחלט. ניתן לקבל מידע נוסף על הנושא באמצעות הקישור הזה.
ודבר אחרון, מה לגבי האוכל?
במידה ואתם מחפשים חוויה המשלבת נוף פריזאי וקולינאריה, מומלץ לכם לבקר במסעדה Halles Au Grains, שנקראת על שם בורסת החיטה, עליה דיברתי, ונמצאת בקומה האחרונה של המוזיאון.
המסעדה מנוהלת על ידי מישל ברא (Michel Bras), שכבר הספיק לזכות ב 3 כוכבי מישלן, ובנו סבסטיאן ( Sébastien Bras). המטבח, נאמן לשם המסעדה, סובב כולו סביב הדגנים השונים ומציג תפריט טעימות שמחירו נע בין 54 יורו (3 מנות) ל 98 יורו (3 מנות פלוס גבינות פלוס קינוח) וגם תפריט “אה לה קארט” למי שרוצה להזמין מנה אחת או שתיים.
במידה ותרצו לקרוא עוד על המסעדה תוכלו לעשות זאת באמצעות כתבתה של רותי שמעוני מסעדת שוק הדגנים (Halle aux grains) במוזיאון בורסת המסחר.
ביקרתם במוזיאון ונהנתם. מה עושים הלאה?
הנה כמה אופציות לא רעות:
- אם אתם אוהבים אומנות מודרנית ויש לכם מקום לעוד מוזיאון, אתם מוזמנים ללכת 10-15 דקות ברגל מזרחה ולהגיע למרכז פומפידו.
- במידה ואתם רוצים דווקא לבקר במוזיאון המציג אומנות פחות מודרנית, תשמחו לדעת שהלובר נמצא במרחק של 5-10 דקות הליכה מכם.
- אם מוזיאון אחד ביום הספיק לכם, אני ממליץ לכם לטייל ברחוב מונטרגיי, שנמצא לא רחוק ובכנסיית סנט אוסטאש.
- ואם כל הרעיונות הללו הספיקו לכם, הרשו לי להמליץ לכם על דף מסלולי הטיול, בו תוכלו למצוא לא מעט מסלולי טיול, שחלקם (כגון מסלול הפסאז’ים או המסלול בעקבות אמיל זולא) עוברים בקרבת מקום.