ההיסטוריה של מרסיי: מהיוונים ועד ימינו

מרסיי היא העיר הוותיקה ביותר בצרפת, והיא גם העיר הצרפתית שהכי הרבה פעמים ניסו למחוק אותה מהמפה. יוונים ייסדו אותה סביב שנת 600 לפנה”ס, רומאים צרו עליה, פרנקים בזזו אותה, ויקינגים פשטו עליה, קטלאנים שרפו אותה, מלך צרפתי כיוון לעברה תותחים משתי מצודות, מגפה הרגה כמחצית מתושביה, והגרמנים פוצצו רובע שלם בלב העיר. היא עדיין כאן.

הפער בין מה שקרה במרסיי ובין מה שמספרים עליה הוא בעיניי אחד הגדולים בצרפת. תשאלו מטייל ישראלי מאיפה הגיע השם “המרסייז”, ורוב הסיכויים שהוא יגיד לכם שהשיר נכתב שם. הוא לא נכתב שם.

אז לפני שנצא לדרך, בואו נדבר על מה תמצאו בכתבה הזאת. אני מתחיל בחתונה שבה נסיכה גאלית בחרה מלח יווני, ממשיך אל המצור של יוליוס קיסר, אל ארבעת הימים שבהם קטלאנים גנבו את שרשרת הנמל, אל המצודה שתותחיה כוונו פנימה, ואל הספינה שהביאה לנמל את המגפה האחרונה בצרפת. משם אל השיר שקיבל את שם העיר, אל הרובע שנמחק בפברואר 1943, ואל מרסיי של היום. אם אתם מתכננים ביקור בפועל, כדאי לכם לקרוא גם את המדריך התיירותי למרסיי.

600 לפנה”ס: החתונה שבה נבחר הזר

הכול התחיל בגלל אדמה גרועה. פוקאיה (Phocée), עיר יוונית באסיה הקטנה, ישבה על שטח צר ולא פורה, ותושביה התפרנסו מהים: דיג, מסחר וגם קצת פיראטיות. אחת מהפלגות הסיור שלהם הגיעה למפרץ קטן ומוגן בחוף הגאלי, מפרץ שנקרא הלקידון (Lacydon) ושהוא הוויה-פור (Vieux-Port), הנמל הישן, של היום.

מכאן מתחילה האגדה, והיא מגיעה אלינו בשתי גרסאות. מפקדי הצי, סימוס (Simos) ופרוטיס (Protis), פנו אל ננוס (Nannus), מלך שבט הסגוברי’ז, וביקשו רשות להתיישב. לפי המסורת ננוס ערך בדיוק באותו יום את חתונת בתו, ולפי המנהג המקומי הכלה בחרה את בעלה בעצמה בכך שהגישה גביע מים לגבר שרצתה. הבת עברה על פני כל המחזרים המקומיים והגישה את הגביע ליווני. אצל אריסטו (Aristote, 384–322 לפנה”ס) שמה של הכלה הוא פֶּטָה, ואצל ההיסטוריון הרומי יוסטינוס היא ז’יפטיס (Gyptis). כך או כך, המוהר שקיבלה היה החוף שעליו נחתה הספינה, ועליו נבנתה מסאליה (Massalia).

הארכיאולוגיה מאשרת את התיארוך ומלמדת שהיוונים הגיעו לשטח מאוכלס וקשרו בו בריתות. אגדה על נישואים בין יווני לגאלית היא בדיוק הסיפור שמנצח קבוצה שרוצה להסביר לעצמה למה מגיע לה להיות שם.

מסאליה גדלה מהר, ומהמאה ה-5 לפנה”ס הייתה אחד משני נמלי הסחר המרכזיים במערב הים התיכון, לצד קרתגו. בראשה עמדה אסיפה של 600 אזרחים נבחרים שנקראו טימוּקים, ומתוכה דירקטוריון של 15. הדמות המרתקת ביותר של התקופה דווקא יצאה מהעיר: פיתאס (Pythéas), יורד ים ואסטרונום מסאליוטי, הפליג במחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה”ס דרך עמודי הרקולס וצפונה, תיאר את בריטניה, הגיע לקו שבו השמש אינה שוקעת, ודיווח על “ים קפוא” שאי אפשר להפליג בו. הטקסט שלו הוא גם העתיק ביותר שקושר בין הגאות והשפל ובין הירח.

49 לפנה”ס: מרסיי בחרה את הצד המפסיד

הברית עם רומא החזיקה מעמד יותר מ-400 שנה, והכול השתנה במלחמת האזרחים. כשפרץ הסכסוך בין יוליוס קיסר (Jules César, 100–44 לפנה”ס) ובין פומפיוס (Pompée, 106–48 לפנה”ס), מרסיי בחרה בפומפיוס, וזאת בחירה הגיונית לגמרי: ב-77 לפנה”ס העניק להם פומפיוס שטחי וולקים ממערב לרון. אלא שקיסר היה בדרכו להיספניה והוא נזקק למעבר. המשא ומתן נכשל, והעיר נעלה בפניו את שעריה.

קיסר עצמו המשיך לספרד והשאיר את הפיקוד לקאיוס טרבוניוס (Caius Trebonius, מת ב-43 לפנה”ס), עם שלושה לגיונות, מגדלי מצור וחסימה ימית. לקרב הימי המרכזי, ב-27 ביוני 49 לפנה”ס, מיהרו הרומאים לבנות 12 ספינות ליד ארל (Arles) מעץ ירוק, מה שהפך אותן לאיטיות וכמעט בלתי אפשריות לתמרון. הן ניצחו בכל זאת, והמצור נמשך עד 25 באוקטובר.

מה שקרה אחר כך מלמד משהו על קיסר. הוא לא נתן לבזוז את העיר, ככל הנראה בשל הידידות הישנה עם רומא, אלא לקח לה את הכול חוץ מהכבוד. מסאליה איבדה את מרבית שטחיה ואת מושבותיה, שמרה על ניס ועל האיים הסטויכדיים, ונשארה עיר חופשית בלי זכות לנהל מדיניות חוץ עצמאית. בקיצור, תחת רומא איבדה מסיליה את עצמאותה בפועל. אולם במקביל לאיבוד עצמאותה הפוליטית זכתה מסיליה לפריחה אינטלקטואלית והפכה לעיר של מורים, שנודעה באיכות ההוראה שלה ברטוריקה, במשפט וברפואה.

415 עד 1040: המנזר, הפרנקים והוויקינגים

בתחילת המאה ה-4 הוצא להורג במרסיי, לפי המסורת, קצין נוצרי בשם ויקטור, וסביב קברו קמה כעבור מאה שנה נקודת המפנה הרוחנית של העיר. ז’אן קסיאן (Jean Cassien), שנולד סביב שנת 360 בשולי הדנובה ובילה שנים אצל הנזירים המתבודדים במצרים, הגיע למרסיי סביב 415 והקים בה שני מנזרים, אחד לגברים ואחד לנשים. הכנסייה של סן-ויקטור מתוארכת ל-440. קסיאן כתב שם את “המוסדות” ואת “השיחות”, שתי יצירות שעיצבו את הנזירות המערבית כולה, מת במרסיי סביב 435 ונקבר בה.

מכאן והלאה זה נהיה פחות נעים. בין 736 ל-739 לכדו הפרנקים של שארל מרטל (Charles Martel, מת ב-741) את מרסיי ובזזו אותה, ובין 751 ל-768 הופקעו נכסי הכנסייה. ב-838 וב-848 פשטו עליה סאראקנים, וב-859 עשו זאת הוויקינגים של האסטינג (Hasting), שהגיעו מנאנט ובילו את החורף בקאמארג. התוצאה הייתה נסיגה כמעט מוחלטת: במאה ה-9 ובמחצית הראשונה של המאה ה-10 מרסיי כמעט חדלה לתפקד כנמל מסחר, וארל, שהייתה מוגנת יותר ושימשה בירת פרובנס, קיבלה את התנועה הימית.

ההתאוששות הגיעה מהכיוון שהכי פחות מצפים לו. ב-904 העניק לואי העיוור (Louis l’Aveugle, מלך פרובנס בין השנים 890–928) לסן-ויקטור את כל הגדה הדרומית של הנמל, וזאת הייתה תחילתה של אימפריה נזירית. ב-977 מופיע הוויקונט הראשון של מרסיי, וב-15 באוקטובר 1040 הקדיש האפיפיור בנדיקטוס ה-9 את כנסיית המנזר בטקס שהעניק לה את התואר “רומא השנייה”. במקום שבו כמעט לא נשארה עיר, קם הכוח הכלכלי הגדול של פרובנס.

המאות ה-13 עד ה-15: רפובליקה של סוחרים, ואז אדון

בתחילת המאה ה-13 הייתה מרסיי כמעט עיר-מדינה. ב-1212 קמה בה “אחוות רוח הקודש” (confrérie du Saint-Esprit), ארגון של סוחרים ובעלי מלאכה שהעניק לעיר מעין ממשל עצמי, ב-1221 הועמד בראשה פודסטה בדיוק כמו בקומונות האיטלקיות, והיא הכריזה על עצמה רפובליקה.

הסוף הגיע עם שארל ד’אנז’ו (Charles Ier d’Anjou, שלט בפרובנס בין השנים 1246–1285), אחיו של המלך לואי ה-9, שקיבל את רוזנות פרובנס בנישואיו לביאטריס מפרובנס (Béatrice de Provence, 1234–1267) ומצא ערים גדולות שאינן ממהרות להכיר בו. באוגוסט 1251 צר על מרסיי, וב-1252 היא נכנעה. ההסכם שנחתם ב-26 ביולי 1252 נקרא “פרקי השלום” (Chapitres de Paix), וב-6 ביוני 1257 נכפתה על העיר גרסה שנייה ומחמירה הרבה יותר, שבה הפך שארל לאדון העיר וממנה בעצמו את הנציב שבראשה. התושבים שמרו בכל זאת על רשימה מרשימה של זכויות:

• זכות להתכנס, להחזיק נשק ולבחור חלק מהפקידים
• מיסוי רק בהסכמתם
• זכות לא להישפט מחוץ לעיר
• פטור ממכסים ומאגרות מעבר בכל פרובנס
• זכות להטביע מטבע ולמנות קונסולים בערים זרות

זה נשמע כמו הרבה, וזה באמת היה הרבה. זה גם היה סוף העצמאות. שלושה תושבים שקראו לעירם להתנגד להסכם, בּריטוֹ, אנסלם ופ’ וֶטוּלי, נשפטו לגלות.

20 בנובמבר 1423: ארבעה ימים, ושרשרת שנמצאת עדיין בוולנסיה

הסכסוך שהרס את מרסיי לא היה שלה בכלל. הוא היה על נאפולי. ז’אן השנייה (Jeanne II, שלטה בין השנים 1414–1435), מלכת נאפולי חשוכת הבנים, אימצה לעצמה יורשים לסירוגין: תחילה את אלפונסו ה-5 מאראגון (Alphonse V, שלט בין השנים 1416–1458), ואז את לואי ה-3 מאנז’ו (Louis III d’Anjou, שלט בפרובנס בין השנים 1417–1434), שהיה גם רוזן פרובנס. אלפונסו הבין שהפסיד, ובאוקטובר 1423 החליט לחזור לאראגון. בדרך הוא רצה לגבות משהו מבעלי בריתו של יריבו.

מרסיי ידעה שהוא בא, מפני שהצי שלו נראה בניס ואחר כך בטולון, אלא שהיא שלחה חלק ניכר מכוחה לתמוך במסע האיטלקי של לואי ה-3 ונשארה מפורקת למחצה. ב-18 בנובמבר איתרו הצופים על גבעת מרסייבר ועל גבעת לה גארד את הצי האראגוני: 18 גליות ו-12 ספינות. ב-20 בנובמבר נחת כוח ראשון במפרץ ממערב לסן-ויקטור, כבש את המנזר ואת קפלת סן-ניקולא, ואחרי רדת החשכה השתלט על השרשרת הכבדה שסגרה את פתח הנמל. מגדל מובר, שעמד במקום שבו נמצא היום מגדל המלך רנה בתוך פור סן-ז’אן (fort Saint-Jean), החזיק מעמד ובכל זאת השרשרת נשברה, והגליות נכנסו פנימה.

ב-22 בנובמבר הגיעו חיילים מאקס-אן-פרובנס (Aix-en-Provence) כדי לסייע, אלא שצבעי דגלם היו זהים לאלה של האראגונים, והמרסיינים חשבו שמדובר בתגבורת של האויב ונתקפו בהלה. אקס שינתה בעקבות התקרית את צבעיה. ב-23 בנובמבר אסף אלפונסו את אנשיו, ובסוף החודש יצא לאראגון עם השלל: שרידי הקדוש לואי ד’אנז’ו, שבויים מרסיינים, ושני חלקיה של שרשרת הנמל. הצרות של העיר לא נגמרו עם עזיבתו, מפני שפורעים מקומיים המשיכו לבזוז את ההריסות, והסדר הושב על כנו רק ב-12 בדצמבר.

השרשרת מעולם לא חזרה. היא תלויה עד היום באולם הקפיטולרי של קתדרלת ולנסיה (València) שבספרד, ומרסיינים ממשיכים לדרוש אותה בחזרה. ב-24 ביוני 1956 עשתה הבישופות של ולנסיה מחווה קטנה והחזירה שתי חוליות שדרה של הקדוש, שהוצבו בכנסיית סן-פרהול. שרשרת, כידוע, קשה יותר לחלק לחלקים סמליים.

1481 עד 1688: הנשים בחומה, והמצודה שכיוונה פנימה

ב-1481 עברה פרובנס לידי צרפת, ומרסיי הציבה תנאי: פרקי השלום מ-1252 ומ-1257 יוכרו בידי הממלכה. התנאי התקבל בלי ויכוח, וכל מלך שביקר בעיר נדרש מאז לחדש את השבועה לפני שנכנס דרך הפורט ריאל (porte Réale).

המבחן הבא הגיע ב-1524. שארל דה בורבון (Charles III de Bourbon, 1490–1527), הקונטבל של צרפת שעבר לצד הקיסר קרל החמישי (Charles Quint, קיסר בין השנים 1519–1556), פלש לפרובנס. אקס נכנעה בלי קרב ב-7 באוגוסט, ונותרה מרסיי. המצור עליה נמשך מ-19 באוגוסט ועד 29 בספטמבר, והתושבים סתמו את הפרצות שנפערו בחומה, חתכו בתעלות את המנהרות שחפרו הקיסריים, והדפו את ההסתערויות עד שהכוחות נסוגו לאיטליה.

מהסיפור הזה נשארו בעיקר הנשים. לפי המסורת הן עבדו בלילות על התעלות, ובשלושה ימים השלימו עבודה שנאמדה ב-15, ולכן נקראה החפירה “תעלת הגברות”. ככל הנראה חלקן היה בחיזוק החומות ולא בלחימה עצמה, והמשוררים שכתבו על כך אחר כך נטו להגדיל. העירייה בכל זאת הנציחה אותן, וב-7 באוגוסט 1805 קיבל הרחוב היורד משער אקס אל הים את השם בולבר דה דאם (boulevard des Dames). באותן שנים נבנה גם שאטו ד’איף (château d’If), בהוראת פרנסואה ה-1 (מלך בין השנים 1515–1547), על אי קטן מול הנמל.

ואז הגיע לואי ה-14. אחרי עשור של אי שקט פרץ במרסיי ב-1658 מרד עממי נגד הקונסולט שכפה המלך, והפעם התגובה הייתה מוחצת. ב-19 בינואר 1660 כתב המלך לדוכס מרקר (duc de Mercœur), מושל פרובנס, והורה לו לכבוש את העיר ולהקים בה מצודה. יומיים אחר כך נכנסו כ-7,000 חיילים, הרסו את הפורט ריאל, פירקו את התושבים מנשקם והשעו את מועצת העיר.

ב-11 בפברואר הונחה אבן הפינה של פור סן-ניקולא (fort Saint-Nicolas). על האבן נחקק נוסח שראוי לקרוא לאט: “פן תאבד מרסיי הנאמנה, שנופלת פעמים רבות מדי קורבן למהומות הפושעות של יחידים, את העיר ואת הממלכה, אם בשל להט הנועזים שבהם ואם בשל תשוקת חירות גדולה מדי”. המהנדס היה לואי ניקולא דה קלרוויל (Louis Nicolas de Clerville, 1610–1677), והעבודה הושלמה בארבע שנים. תותחי המצודה, וגם אלה של פור סן-ז’אן שממול, כוונו אל העיר ולא אל הים.

ב-2 במרס נכנס המלך למרסיי דרך פרצה שנפערה בחומה בירי תותחיו, סירב לקבל את מפתחות העיר, ושהה בה חמישה ימים. ווֹבּאן (Vauban, 1633–1707), שביקר במקום כעבור 15 שנה, כתב על המצודה שהיא “אוסף מפואר ביותר של כל מה שאי פעם עלה, מן המופרך והמגוחך, בראשם של המהנדסים הגרועים בעולם”. הפיצוי הגיע בכסף: ב-1665 הוקם ארסנל הגליות ושטח העיר גדל מ-67 ל-195 הקטאר, וב-5 באוקטובר 1688 חתם ז’אן-בטיסט קולבר דה סניילה (Jean-Baptiste Colbert de Seignelay, 1651–1690) על צו שהסדיר את ייצור הסבון, אסר שומן מן החי וחייב שמן זית טהור. כך נולד סבון מרסיי (savon de Marseille) כמותג מוגן, כמעט שלוש מאות שנה לפני שהמציאו את המושג.

25 במאי 1720: הספינה שהביאה את המגפה

הגראן סן-אנטואן (Grand-Saint-Antoine) הייתה ספינת מסחר תלת-תרנית בבעלות מרסיינית. היא יצאה מהעיר ב-22 ביולי 1719 למסלול הרגיל של הלבנט: סמירנה (Smyrne), לרנקה שבקפריסין, וצידון (Saïda) שבלבנון. משם היא העמיסה משי וכותנה בשווי 300,000 ליברות, שיועדו ליריד בוקר (Beaucaire) של יולי 1720. הבעלות על המטען התחלקה לארבעה רבעים, ואת אחד מהם החזיק ז’אן-בטיסט אסטל (Jean-Baptiste Estelle), הפרנס הראשון של מרסיי. רבע נוסף היה של רב החובל עצמו, ז’אן-בטיסט שאטו (Jean-Baptiste Chataud, 1681–1728). במילים אחרות, האנשים שהיו אמורים להחליט על אורך ההסגר היו בעלי אינטרס ישיר בכך שיהיה קצר.

ב-3 באפריל מת על הסיפון נוסע תורכי, יומיים אחרי שעלה, ואחריו מתו שבעה מלחים והכירורג של הספינה. בליוורנו (Livorno) הצהיר שאטו שאנשיו מתו מ”קדחות מגפתיות”, וקיבל בכל זאת אישור בריאות נקי, בין השאר מפני שגם האיטלקים לא רצו את הספינה אצלם. ב-25 במאי היא הגיעה למרסיי. במקום לעגון באיל דה ז’אר (île de Jarre), האי המיועד לחיטוי ספינות חשודות, היא עגנה בפומג (Pomègues), ורב החובל הצהיר בלשכת הבריאות שאנשיו מתו ממזון מקולקל.

ב-4 ביוני הותר לה להתקרב לבתי ההסגר של אראנק (Arenc) ולפרוק שם נוסעים וסחורה. השומר שהוצב על הסיפון מת. הסבלים שנשאו את הבָּלות מתו. רק ב-27 ביוני הועברה הספינה להסגר של ממש באיל דה ז’אר, וזה כבר לא היה משנה: ב-20 ביוני קרסה ברחוב כובסת בת 58 עם בּוּבּוֹ, נפיחות בבלוטת לימפה, בזווית השפה. ב-9 ביולי הוכרזה המגפה רשמית.

בשיא ההתפרצות מתו במרסיי כאלף איש ביום. ברחבת לה טורט (esplanade de la Tourette), רובע עני של משפחות מלחים, נערמו יותר מ-1,200 גופות, וחלקן שכבו שם שלושה שבועות. איש לא הסכים להיכנס לשם. ב-16 בספטמבר 1720 עשה זאת ניקולא רוז (Nicolas Roze, 1675–1733), הידוע כשבלייה רוז, בראש כוח של כ-150 חיילים ואסירים חתומים על עסקה: חופש תמורת העבודה. בחצי שעה הם הטילו את הגופות לתוך שני בסטיונים ישנים שנפתחו מתחת לרחבה, וכיסו הכול בסיד חי ובעפר עד לגובה הקרקע. כמעט כל מי שהשתתפו מתו. רוז עצמו חלה בדבר, והחלים.

הפקודה לשרוף את הספינה ניתנה בידי העוצר פיליפ ד’אורליאן (Philippe d’Orléans, עוצר בין השנים 1715–1723) ב-28 ביולי, ובוצעה ב-25 וב-26 בספטמבר, כמעט חודשיים אחר כך. עד ינואר 1723 מתו במרסיי בין 30,000 ל-40,000 איש מתוך אוכלוסייה של 80,000 עד 90,000, וכמאה אלף בפרובנס כולה. בהרי הוקלוז (Vaucluse) נבנתה נגד המגפה חומת אבן יבשה באורך 27 קילומטרים.

נותרה השאלה מי אשם. שאטו נכלא בשאטו ד’איף ב-8 בספטמבר 1720, הועבר בהמשך לכלא האדמירליות, ואז נשכח. ב-8 ביולי 1723 ניתן פסק הדין: “אנו, סגן המושל במועצה, בעקבות תלונת התובע המלכותי, מוציאים את שאטו הנזכר מכלל דיון ומשפט”, וב-3 באוגוסט נחתם שחרורו. הוא ישב שנתיים ואחד עשר חודשים, אף שכבר שבועיים אחרי מעצרו חדל אותו סגן מושל עצמו להאמין באשמתו. יש גרסה שלפיה הפרנס אסטל הוא שהורה לרב החובל להפליג לליוורנו כדי להשיג אישור שיחסוך את ההסגר הארוך וימנע נזק לסחורה. הטענה הזאת מעולם לא הוכחה.

לתיק יש המשך מתחת למים. ביוני 1978 אותרו שרידי הספינה השרופה מצפון לאיל דה ז’אר, בעומק של 10 עד 18 מטרים. העוגן, במשקל של כטונה ובאורך 3.80 מטרים, שוקם ב-2012 והוא מוצב היום בכניסה למוזיאון ההיסטוריה של מרסיי. ב-2016 קבע מחקר של מכון מקס פלנק שהמגפה הייתה התפרצות מחודשת של זן המוות השחור מהמאה ה-14, ולא זן חדש שהגיע מאסיה. מדי 28 במאי, שלוש מאות שנה אחר כך, עדיין מונח נר עם סמל העיר בטקס שנקרא “נדר הפרנסים”.

1792 עד 1794: השיר שקיבל את שם העיר, והעיר שאיבדה את שמה

בלילה שבין 25 ל-26 באפריל 1792 ישב בשטרסבורג קצין הנדסה בשם קלוד ז’וזף רוז’ה דה ליל (Claude Joseph Rouget de Lisle, 1760–1836) וכתב שיר. ראש העיר, פיליפ-פרדריק דה דיטריך (Philippe-Frédéric de Dietrich, 1748–1793), ביקש ממנו יצירה שתלכד את החיילים היוצאים למלחמה, והתוצאה נקראה “שיר המלחמה לצבא הריין” (Chant de guerre pour l’armée du Rhin). מרסיי לא הייתה מעורבת בזה בשום צורה.

עותק של השיר הגיע למונפלייה, ומשם לידיו של פרנסואה מירר (François Mireur, 1770–1798), רופא צעיר שנשלח למרסיי לארגן את יציאת המתנדבים לפריז. ב-22 ביוני 1792, בסיום סעודה של מועדון ידידי החוקה באולם ברחוב תובנו (rue Thubaneau), הוא שר את השיר, והקהל אימץ אותו כשיר צעידה. בסוף החודש גייסה העירייה כ-500 מתנדבים, והם צעדו לפריז עם השיר בפה. ב-30 ביולי הם נכנסו לעיר, וההמון הפריזאי, שלא טרח לברר מה שמו האמיתי, קרא לו פשוט “המרסייז”. ב-10 באוגוסט הוא הושר בהסתערות על ארמון הטווילרי, וב-14 ביולי 1795 הוכרז כשיר הלאומי של הרפובליקה.

זה היה הרגע הגדול של מרסיי במהפכה. הרגע הבא היה פחות מוצלח. ב-1793 הצטרפה העיר למחנה הפדרליסטי נגד האמנה היעקובינית, וב-25 באוגוסט נכנס הגנרל קרטו (Jean-François Carteaux, 1751–1813) לעיר בלי קרב. העונש היה סמלי, ובדיוק לכן הוא צרב: ב-6 בינואר 1794 נשללה ממרסיי זכותה להיקרא בשמה, והיא נרשמה רשמית כ”העיר בלי שם”. השם הוחזר לה ב-12 בפברואר, אחרי חמישה שבועות וחצי. בעיר שהעניקה לרפובליקה את ההמנון שלה, זה סוג של הישג.

המאה ה-19: ז’וליאט, סואץ, והבון מר

ב-1830 יצאה צרפת לכבוש את אלג’יר, ומרסיי הפכה לשער היציאה. תנועת הנמל, שעמדה ב-1830 על 1,374,067 טונות, זינקה עד 1847 ל-2,932,005, והוויה-פור, שהספיק לעיר במשך אלפיים שנה, נחנק.

חוק מ-5 באוגוסט 1844 הורה על בניית אגן חדש מצפון לו, אגן לה ז’וליאט (la Joliette), בתקציב של 18 מיליון פרנק. כדי להגן עליו מהרוח ומהים נבנה רציף ים מבלוקי בטון, בשיטה שהמהנדסים המרסיינים למדו מנמל אלג’יר. השימוש הראשון נעשה ב-1847, העבודה הושלמה ב-1853, ואז התברר שהאגן קטן מדי. עד 1914 נוספו 77 הקטאר של אגנים חדשים ל-48 ההקטאר של הוויה-פור ולה ז’וליאט יחד, ופתיחת תעלת סואץ באוגוסט 1869 הפכה את מרסיי סופית ל”שער המזרח”.

הכסף שנכנס עשה מה שכסף עושה. הגבעה שמעל העיר קיבלה ב-1214 קפלה קטנה, במאה ה-16 הפכה למצודה, וב-1853 החליט הבישוף אז’ן דה מזנו (Eugène de Mazenod, 1782–1861) שהיא צריכה בזיליקה. אבן הפינה הונחה ב-11 בספטמבר 1853, והתכניות נמסרו לאנרי-ז’אק אספרנדיה (Henri-Jacques Espérandieu, 1829–1874), אדריכל פרוטסטנטי בן 23. ההקדשה נערכה ביוני 1864 בנוכחות 43 בישופים, והפסל המוזהב של הבתולה, בגובה 11.2 מטרים, הוצב על הצריח ב-1870. המרסיינים קוראים לה מאז לה בון מר (la Bonne Mère), האם הטובה. במקביל הפכה העיר לבירת הסבון, עם 90 בתי חרושת במאה ה-19 ושיא של 180,000 טונות ב-1913, וקלטה גלי הגירה איטלקיים שעיצבו את המבטא, את המטבח ואת הרבעים סביב הנמל.

המאה ה-20: רצח על הקנביאר, ורובע שנמחק

ב-9 באוקטובר 1934 ירד בוויה-פור מסיירת בשם דוברובניק המלך אלכסנדר הראשון מיוגוסלביה (Alexandre Ier, מלך בין השנים 1921–1934), ופניו קיבל שר החוץ הצרפתי לואי ברתו (Louis Barthou, 1862–1934). השניים עלו למכונית פתוחה והשיירה החלה לעלות בקנביאר (La Canebière). איש בשם ולאדו צ’רנוזמסקי (Vlado Tchernozemski), בן 37, חצה את קו האבטחה הדליל, קפץ על מדרגת המכונית וירה. המלך מת במקום. ברתו נפגע בזרועו, ככל הנראה מכדור שנורה מכיוון המשטרה, ואיבד דם עד שמת. זה היה הרצח הפוליטי הראשון בהיסטוריה שצולם בשידור, ומהתגובה הבינלאומית צמחו ועידת ז’נבה של 1937 והאמנות המשפטיות הראשונות נגד טרור פוליטי.

תשע שנים אחר כך הגיע האסון הגדול. הגרמנים כבשו את מרסיי ב-12 בנובמבר 1942, וב-3 בינואר 1943 הרגו פעולות התנגדות קצינים וחיילים גרמנים בעיר. הימלר (Heinrich Himmler, 1900–1945) הורה על תגמול, ורנה בוסקה (René Bousquet, 1909–1993), ראש משטרת וישי, קיבל את ההוראות מקרל אוברג (Carl Oberg, 1897–1965) שהגיע במיוחד מפריז.

בין 22 ל-24 בינואר 1943 נעצרו כ-6,000 איש, ו-1,642 מהם גורשו ובהם 782 יהודים. במקביל פונו מבתיהם כ-20,000 תושבי רובע סן-ז’אן (quartier Saint-Jean), הרובע הוותיק ביותר בעיר, בגדה הצפונית של הוויה-פור, וכ-12,000 מהם הועברו בקרונות בקר למחנה מעבר בפרז’ו (Fréjus). ב-1 בפברואר החלו הפיצוצים: במשך יותר משבועיים פוצצו 1,500 בניינים, 14 הקטאר של העיר העתיקה הפכו להריסות, ו-50 רחובות נמחקו מהמפה. מבין 600 המגורשים לאורניינבורג-זקסנהאוזן חזרו כמאה. הפרשה נשכחה כמעט לגמרי במשך עשורים, ורק ב-2019 הכירה בה מערכת המשפט הצרפתית כפשע נגד האנושות.

מרסיי שוחררה ב-28 באוגוסט 1944, ומיד התחיל הוויכוח מה לעשות עם החור. הרציף הצפוני נבנה מחדש בידי פרנן פויון (Fernand Pouillon, 1912–1986), ובמקביל הזמין השר ראול דוטרי (Raoul Dautry, 1880–1951) מלה קורבוזיה (Le Corbusier, 1887–1965) בניין מגורים ניסיוני. “יחידת המגורים”, כ-340 דירות בבלוק בטון אחד על עמודים, נחנכה ב-14 באוקטובר 1952, והמרסיינים קראו לה מיד “בית המשוגע” (la Maison du fada). היום היא אתר מורשת עולמית. ב-1962 קלטה העיר את גל הרפטריאנטים מאלג’יריה, וגסטון דפר (Gaston Defferre, 1910–1986), ראש העיר מ-1953 ועד מותו, התבטא בפומבי נגד קליטתם ובכל זאת בנה עבורם את השכונות בצפון.

מרסיי של היום: אירומדיטראנה, המוסם, ורחוב ד’אובאן

ב-1995 הושק מבצע אירומדיטראנה (Euroméditerranée), פרויקט התחדשות עירונית בהיקף של 480 הקטאר, הגדול מסוגו בדרום אירופה, שהפך את הרצועה שבין הנמל למרכז מאזור נמלי מוזנח לרובע עסקים ומגורים.

השיא הגיע ב-2013, כשמרסיי נבחרה לבירת התרבות האירופית. הוויה-פור עוצב מחדש לפי תכנון של נורמן פוסטר (Norman Foster, נולד 1935) והפך לחצי הולכי רגל, ובקצה המזח נחנך ב-7 ביוני המוסם (MuCEM), מוזיאון תרבויות אירופה והים התיכון, בתכנון רודי ריצ’וטי (Rudy Ricciotti, נולד 1952). זה היה המוזיאון הלאומי הראשון שנפתח מחוץ לאזור פריז, והוא קיבל 1,920,210 מבקרים בשנת פעילותו הראשונה. הגשרון שמחבר אותו לפור סן-ז’אן הוא אחת הצורות היפות שבהן עיר יכולה להודות שהמצודה שנבנתה כדי לשלוט בה הפכה למוזיאון.

מרסיי של היום לא סיימה עם הצרות שלה. ב-5 בנובמבר 2018, ברחוב ד’אובאן (rue d’Aubagne), מבטאים: דובן, שברובע נואיי (Noailles), קרסו שני בניינים והרגו שמונה אנשים, ובשבועות שאחרי פונו כ-4,500 תושבים מלפחות 578 בניינים שהוגדרו מסוכנים. ב-2 בספטמבר 2021 הוכרזה בארמון הפארו (Palais du Pharo) תכנית “מרסיי בגדול”, שאחד מיעדיה הוא טיפול ב-10,000 דירות בתוך 15 שנה.

2,600 שנה אחרי שננוס נתן ליוונים חוף, מרסיי עדיין עושה בדיוק את מה שעשתה ביום הראשון: קולטת אנשים שמגיעים מהים, מתווכחת עם השלטון המרכזי, ומסתדרת. שאלו את עצמכם בפעם הבאה שאתם עומדים על הרציף מול הבזיליקה כמה ערים בעולם אפשר לומר עליהן את זה.

שאלות ותשובות על ההיסטוריה של מרסיי

מתי נוסדה מרסיי, ומי ייסד אותה?

סביב שנת 600 לפנה”ס, בידי יוונים מהעיר פוקאיה שבאסיה הקטנה. התיארוך נתמך בממצא ארכיאולוגי, וזה הופך את מרסיי לעיר הוותיקה ביותר בצרפת של היום.

מה הקשר בין “המרסייז” ובין העיר מרסיי?

השיר נכתב בשטרסבורג באפריל 1792 ונקרא במקור “שיר המלחמה לצבא הריין”. מתנדבים ממרסיי אימצו אותו כשיר צעידה אחרי שנשמע בעיר ביוני של אותה שנה, ושרו אותו בכניסתם לפריז ב-30 ביולי. הפריזאים קראו לו על שמם, והשם נדבק.

כמה אנשים מתו במגפה של 1720?

במרסיי עצמה בין 30,000 ל-40,000 מתוך אוכלוסייה של 80,000 עד 90,000, כלומר כמחצית מהעיר. בפרובנס כולה כמאה אלף. זו הייתה המגפה הגדולה האחרונה מסוגה בצרפת.

למה הרובע שממול לפור סן-ז’אן נראה חדש יחסית?

מפני שהוא נבנה מחדש אחרי 1944. בינואר ובפברואר 1943 פוצצו הגרמנים, בסיוע משטרת וישי, 1,500 בניינים ברובע סן-ז’אן, ו-50 רחובות נמחקו מהמפה. בשנות ה-50 של המאה ה-20 נבנתה שם ארכיטקטורה חדשה בהובלת פרנן פויון.

איפה נמצאת היום שרשרת הנמל של מרסיי?

בקתדרלה של ולנסיה שבספרד. כוחותיו של אלפונסו ה-5 מאראגון שברו אותה ולקחו אותה כשלל בנובמבר 1423, והיא מוצגת שם עד היום.

עוד בנושא

• המלכים המקוללים – ההשראה הצרפתית למשחקי הכס מאת רז גרינברג
• ארסן לופן: האמת ההיסטורית מאחורי הסדרה של נטפליקס
• מדאם דה פומפדור – “בורגנית פריזאית” / גבירה אריסטוקרטית