ההיסטוריה של מרסיי: מהיוונים ועד ימינו

מרסיי היא העיר הוותיקה ביותר בצרפת, והיא גם העיר הצרפתית שהכי הרבה פעמים ניסו למחוק אותה מהמפה. יוונים ייסדו אותה סביב שנת 600 לפנה”ס, רומאים צרו עליה, פרנקים בזזו אותה, ויקינגים פשטו עליה, קטלאנים שרפו אותה, מלך צרפתי כיוון לעברה תותחים משתי מצודות, מגפה הרגה כמחצית מתושביה, והגרמנים פוצצו רובע שלם בלב העיר. היא עדיין כאן.

הפער בין מה שקרה במרסיי ובין מה שמספרים עליה הוא בעיניי אחד הגדולים בצרפת. תשאלו מטייל ישראלי מאיפה הגיע השם “המרסייז”, ורוב הסיכויים שהוא יגיד לכם שהשיר נכתב שם. הוא לא נכתב שם.

אז לפני שנצא לדרך, בואו נדבר על מה תמצאו בכתבה הזאת. אני מתחיל בחתונה שבה נסיכה גאלית בחרה מלח יווני, ממשיך אל המצור של יוליוס קיסר, אל ארבעת הימים שבהם קטלאנים גנבו את שרשרת הנמל, אל המצודה שתותחיה כוונו פנימה, ואל הספינה שהביאה לנמל את המגפה האחרונה בצרפת. משם אל השיר שקיבל את שם העיר, אל הרובע שנמחק בפברואר 1943, ואל מרסיי של היום. אם אתם מתכננים ביקור בפועל, כדאי לכם לקרוא גם את המדריך התיירותי למרסיי.

600 לפנה”ס: החתונה שבה נבחר הזר

הכול התחיל בגלל אדמה גרועה. פוקאיה (Phocée), עיר יוונית באסיה הקטנה, ישבה על שטח צר ולא פורה, ותושביה התפרנסו מהים: דיג, מסחר וגם קצת פיראטיות. אחת מהפלגות הסיור שלהם הגיעה למפרץ קטן ומוגן בחוף הגאלי, מפרץ שנקרא הלקידון (Lacydon) ושהוא הוויה-פור (Vieux-Port), הנמל הישן, של היום.

מכאן מתחילה האגדה, והיא מגיעה אלינו בשתי גרסאות. מפקדי הצי, סימוס (Simos) ופרוטיס (Protis), פנו אל ננוס (Nannus), מלך שבט הסגוברי’ז, וביקשו רשות להתיישב. לפי המסורת ננוס ערך בדיוק באותו יום את חתונת בתו, ולפי המנהג המקומי הכלה בחרה את בעלה בעצמה בכך שהגישה גביע מים לגבר שרצתה. הבת עברה על פני כל המחזרים המקומיים והגישה את הגביע ליווני. אצל אריסטו (Aristote, 384–322 לפנה”ס) שמה של הכלה הוא פֶּטָה, ואצל ההיסטוריון הרומי יוסטינוס היא ז’יפטיס (Gyptis). כך או כך, המוהר שקיבלה היה החוף שעליו נחתה הספינה, ועליו נבנתה מסאליה (Massalia).

הארכיאולוגיה מאשרת את התיארוך ומלמדת שהיוונים הגיעו לשטח מאוכלס וקשרו בו בריתות. אגדה על נישואים בין יווני לגאלית היא בדיוק הסיפור שמנצח קבוצה שרוצה להסביר לעצמה למה מגיע לה להיות שם.

מסאליה גדלה מהר, ומהמאה ה-5 לפנה”ס הייתה אחד משני נמלי הסחר המרכזיים במערב הים התיכון, לצד קרתגו. בראשה עמדה אסיפה של 600 אזרחים נבחרים שנקראו טימוּקים, ומתוכה דירקטוריון של 15. הדמות המרתקת ביותר של התקופה דווקא יצאה מהעיר: פיתאס (Pythéas), יורד ים ואסטרונום מסאליוטי, הפליג במחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה”ס דרך עמודי הרקולס וצפונה, תיאר את בריטניה, הגיע לקו שבו השמש אינה שוקעת, ודיווח על “ים קפוא” שאי אפשר להפליג בו. הטקסט שלו הוא גם העתיק ביותר שקושר בין הגאות והשפל ובין הירח.

49 לפנה”ס: מרסיי בחרה את הצד המפסיד

הברית עם רומא החזיקה מעמד יותר מ-400 שנה, והכול השתנה במלחמת האזרחים. כשפרץ הסכסוך בין יוליוס קיסר (Jules César, 100–44 לפנה”ס) ובין פומפיוס (Pompée, 106–48 לפנה”ס), מרסיי בחרה בפומפיוס, וזאת בחירה הגיונית לגמרי: ב-77 לפנה”ס העניק להם פומפיוס שטחי וולקים ממערב לרון. אלא שקיסר היה בדרכו להיספניה והוא נזקק למעבר. המשא ומתן נכשל, והעיר נעלה בפניו את שעריה.

קיסר עצמו המשיך לספרד והשאיר את הפיקוד לקאיוס טרבוניוס (Caius Trebonius, מת ב-43 לפנה”ס), עם שלושה לגיונות, מגדלי מצור וחסימה ימית. לקרב הימי המרכזי, ב-27 ביוני 49 לפנה”ס, מיהרו הרומאים לבנות 12 ספינות ליד ארל (Arles) מעץ ירוק, מה שהפך אותן לאיטיות וכמעט בלתי אפשריות לתמרון. הן ניצחו בכל זאת, והמצור נמשך עד 25 באוקטובר.

מה שקרה אחר כך מלמד משהו על קיסר. הוא לא נתן לבזוז את העיר, ככל הנראה בשל הידידות הישנה עם רומא, אלא לקח לה את הכול חוץ מהכבוד. מסאליה איבדה את מרבית שטחיה ואת מושבותיה, שמרה על ניס ועל האיים הסטויכדיים, ונשארה עיר חופשית בלי זכות לנהל מדיניות חוץ עצמאית. בקיצור, תחת רומא איבדה מסיליה את עצמאותה בפועל. אולם במקביל לאיבוד עצמאותה הפוליטית זכתה מסיליה לפריחה אינטלקטואלית והפכה לעיר של מורים, שנודעה באיכות ההוראה שלה ברטוריקה, במשפט וברפואה.

415 עד 1040: המנזר, הפרנקים והוויקינגים

בתחילת המאה ה-4 הוצא להורג במרסיי, לפי המסורת, קצין נוצרי בשם ויקטור, וסביב קברו קמה כעבור מאה שנה נקודת המפנה הרוחנית של העיר. ז’אן קסיאן (Jean Cassien), שנולד סביב שנת 360 בשולי הדנובה ובילה שנים אצל הנזירים המתבודדים במצרים, הגיע למרסיי סביב 415 והקים בה שני מנזרים, אחד לגברים ואחד לנשים. הכנסייה של סן-ויקטור מתוארכת ל-440. קסיאן כתב שם את “המוסדות” ואת “השיחות”, שתי יצירות שעיצבו את הנזירות המערבית כולה, מת במרסיי סביב 435 ונקבר בה.

מכאן והלאה זה נהיה פחות נעים. בין 736 ל-739 לכדו הפרנקים של שארל מרטל (Charles Martel, מת ב-741) את מרסיי ובזזו אותה, ובין 751 ל-768 הופקעו נכסי הכנסייה. ב-838 וב-848 פשטו עליה סאראקנים, וב-859 עשו זאת הוויקינגים של האסטינג (Hasting), שהגיעו מנאנט ובילו את החורף בקאמארג. התוצאה הייתה נסיגה כמעט מוחלטת: במאה ה-9 ובמחצית הראשונה של המאה ה-10 מרסיי כמעט חדלה לתפקד כנמל מסחר, וארל, שהייתה מוגנת יותר ושימשה בירת פרובנס, קיבלה את התנועה הימית.

ההתאוששות הגיעה מהכיוון שהכי פחות מצפים לו. ב-904 העניק לואי העיוור (Louis l’Aveugle, מלך פרובנס בין השנים 890–928) לסן-ויקטור את כל הגדה הדרומית של הנמל, וזאת הייתה תחילתה של אימפריה נזירית. ב-977 מופיע הוויקונט הראשון של מרסיי, וב-15 באוקטובר 1040 הקדיש האפיפיור בנדיקטוס ה-9 את כנסיית המנזר בטקס שהעניק לה את התואר “רומא השנייה”. במקום שבו כמעט לא נשארה עיר, קם הכוח הכלכלי הגדול של פרובנס.

המאות ה-13 עד ה-15: רפובליקה של סוחרים, ואז אדון

בתחילת המאה ה-13 הייתה מרסיי כמעט עיר-מדינה. ב-1212 קמה בה “אחוות רוח הקודש” (confrérie du Saint-Esprit), ארגון של סוחרים ובעלי מלאכה שהעניק לעיר מעין ממשל עצמי, ב-1221 הועמד בראשה פודסטה בדיוק כמו בקומונות האיטלקיות, והיא הכריזה על עצמה רפובליקה.

הסוף הגיע עם שארל ד’אנז’ו (Charles Ier d’Anjou, שלט בפרובנס בין השנים 1246–1285), אחיו של המלך לואי ה-9, שקיבל את רוזנות פרובנס בנישואיו לביאטריס מפרובנס (Béatrice de Provence, 1234–1267) ומצא ערים גדולות שאינן ממהרות להכיר בו. באוגוסט 1251 צר על מרסיי, וב-1252 היא נכנעה. ההסכם שנחתם ב-26 ביולי 1252 נקרא “פרקי השלום” (Chapitres de Paix), וב-6 ביוני 1257 נכפתה על העיר גרסה שנייה ומחמירה הרבה יותר, שבה הפך שארל לאדון העיר וממנה בעצמו את הנציב שבראשה. התושבים שמרו בכל זאת על רשימה מרשימה של זכויות:

• זכות להתכנס, להחזיק נשק ולבחור חלק מהפקידים
• מיסוי רק בהסכמתם
• זכות לא להישפט מחוץ לעיר
• פטור ממכסים ומאגרות מעבר בכל פרובנס
• זכות להטביע מטבע ולמנות קונסולים בערים זרות

זה נשמע כמו הרבה, וזה באמת היה הרבה. זה גם היה סוף העצמאות. שלושה תושבים שקראו לעירם להתנגד להסכם, בּריטו