סנסון הגיבור – ההיסטוריה המקברית של תלייני פריז

סיפורי הזוועה על דעאש מחזירים לתודעה את מנהג עריפת הראשים, אשר היה נדמה שכמעט ונעלם מן העולם. כמובן שכמו בתחומים אחרים, גם בתחום הזה הצטיינו הצרפתים, אשר כידוע המציאו את הגיליוטינה.

התליין, נחשב לאחד מהאנשים החשובים של פריז ועל שמו ישנם עד היום שני רחובות. הראשון הוא רחוב Arbre sec (בתרגום מילולי העץ היבש) הנמצא מזרחית למוזיאון הלובר ומציין ככל הנראה את ביתו של התליין, אשר עמד שם פעם (עץ יבש מציין את עמוד התלייה). אולם בעוד רחוב “העץ היבש” מציין את המצאו של תליין אלמוני, הרי שרחוב de Paris, אשר נמצא בעבר מצפון לכלא הקונסיירז’רי נקרא על שמם של משפחת סנסון, משפחת התליינים המפורסמת ביותר בהיסטוריה של צרפת.

תלייני פריז עסק משפחתי

כמו בחברת החשמל ונמל אשדוד גם כריתת הראשים הייתה עסק משפחתי. בשנת 1688 הצליח שארל סנסון (Charles Sanson 1658-1695) לזכות בתפקיד התליין הראשי של פריז ומאז התפקיד עבר במשפחת סנסון מאב לבן עד שנת 1840. נינו של מייסד השושלת, שארל הנרי (1739-1807), אשר עתיד היה להיכנס להיסטוריה, עשה באופן אירוני את לימודיו בבית ספר לרפואה.

אולם, כתוצאה משיתוק שאחז באביו בשנת 1778 נאלץ לקחת על עצמו את העסק המשפחתי וקיבל מהמלך לואי ה-16 את גלימת התליינים האדומה ואת התואר Monsieur de Paris (מכאן שם הרחוב ליד הקונסיירז’רי). למרות המקצוע שלו, שארל הנרי היה אדם די נחמד ובזמנו החופשי, כאשר לא כרת ראשים, אהב מאוד לנגן על צ’לו וכינור (טוביאס שמידט, אשר בנה לו את כלי הנגינה בנה לו מאוחר יותר גם את הגיליוטינה).

בשנת 1787, לאחר ששארל הנרי פנה אל המלך בתחינה לכך שאין לו מספיק כסף על מנת לתחזק את הגרדום שלו, הוא קיבל העלאה במשכורת וסכום חד פעמי של כ-16,000 לירות לתחזוקה שותפת. מעניין אם לואי ה-16 היה עושה זאת אם היה יודע שבתוך מספר שנים הוא יהפוך לאחד ה”קליינטים” של אדון דה פארי…

למען האמת שארל הנרי היה מלוכני בדעותיו ולא היה לו שום רצון לבצע את המשימה של הוצאתו להורג של לואי ה-16. באוגוסט 1792 הוא אף נעצר על ידי המהפכנים בעוון דעותיו וכמעט הוצא להורג בעצמו. אולם כמות ההוצאות להורג של המהפכה רק הלכה וגדלה ולשלטון המהפכני היה צורך במקצוען.

כך ניצלו חייו של סנסון שנאלץ לחזור מפרישתו על מנת לכרות את ראשון של המלך ב 21 לינואר 1793. זמן קצר אחר כך החליט שארל הנרי לפרוש סופית ולהעביר את התפקיד לבנו הבכור אנרי (למען האמת התפקיד יועד לבנו הצעיר גבריאל, אולם הנ”ל מת בתאונה ביזארית לאחר שהחליק ונפל מהגרדום בעת שהראה לקהל את הראש הכרות של אחד מקורבנותיו).

לאחר שפרש חי חיי משפחה שלווים עד מותו בשנת 1807. מספרים עליו שפגש פעם את נפוליאון והנ”ל שאל אותו האם הוא יכול לישון בלילה לאחר שהרג כל כך הרבה אנשים. על כך ענה לו התליין בדימוס “אם קיסרים, מלכים ודיקטטורים יכולים לישון בלילה אז למה שתליין פשוט לא יוכל לעשות את אותו דבר?”.

אנרי המשיך את לעבוד בעסק של אביו עד מותו בגיל 73 בשנת 1840, מה שהפך אותו ,ככל הנראה, לתליין עם הפז”מ הארוך בהיסטוריה. בנו אנרי-קלמנט סלד מהמקצוע אך נאלץ להמשיך את המסורת המשפחתית. על מנת להתמודד עם המצוקה הנפשית ניהל אורח חיים פזרני, עד אשר בשנת 1847 נאלץ למשכן את הגיליוטינה שלו. כתוצאה מכך להוצאה להורג הבאה שלו הוא הגיע עם גרזן…

המלך ששמע על כך, הורה לשר האוצר לקנות בחזרה את הגיליוטינה ולאחר שאנרי-קלמנט ביצע את מלאכתו, הורה לפטר אותו ולהעביר את התפקיד לשארל אנדרה פריי (Charles-André Férey). מכיוון שהיה איש ספר, החליט התליין בדימוס להעביר את זמנו בכתיבת זכרונות וכתב ביוגרפיה משפחתית בשם “7 דורות של הוצאות להורג 1688-1847).

לאחר שאיבד את כספו נאלץ למכור שוב את הגיליוטינה שלו למוזיאון מדאם טוסו בלונדון ושם היא נמצאת עד היום.

סרטון קצר שמתאר את ההיסטוריה של הגיליוטינה

ולסיום אנקודטה קצרה. אביו של הצייר אוגוסט רנואר (1841-1919), אשר היה חייט במקצועו, הכיר את אחד מהעוזרים של שארל הנרי סנסון. בנו של הצייר מספר ששמע ששני האנשים הפכו לחברים טובים מכיוון שלמרות שהאחד תפר בגדים והשני כרת ראשים, שניהם ידעו להעריך עבודה טובה…