כנסיית מדלן – מבית כנסת עתיק ועד למקדש התהילה של נפוליון

מדוע כל כך הרבה צרפתים ותיירים אוהבים את כנסיית מדלן? כיצד הפך המתחם מסביבה למרכז קולינארי? ואיך קשורה הכנסייה הזאת להיסטוריה של יהודי פריז? את כל התשובות לשאלות הללו תוכלו למצוא מיד בהמשך.

כנסיית מדלן - מבית כנסת עתיק ועד למקדש התהילה של נפוליון
כנסיית מדלן - מבית כנסת עתיק ועד למקדש התהילה של נפוליון
זמן קריאה מוערך: 7 דקות

כנסיית מדלן (Église de la Madeleine) היא ללא ספק אחד הבניינים המרשימים ביותר של פריז ואחד המקומות האהובים הן על התיירים והן על הפריזאים עצמם. והאמת? בצדק רב!

מדובר במבנה יפהפה שכולו הוד והדר, אשר מתכתב בצורה מושלמת עם פאלה בורבון (Palais Bourbon), בו שוכנת האסיפה הלאומית, וזאת למרות שעברו כמאה שנים בין הבניה של הכנסיה לזו של הארמון. תוסיפו לכך שרצה הגורל והרחובות מסביב למדלן הפכו למרכז קולינארי חשוב (אולי אפילו החשוב ביותר בפריז) ובהחלט תבינו מדוע המקום הופיע ברשימת ה-10 כנסיות בפריז שחובה לראות. מצד שני אם נחפור מעט בתוך ההיסטוריה של הכנסיה הזאת נגלה לא רק הוד והדר אלא גם סוד אפל, הקשור להיסטוריה של יהודי פריז.

לכן היום הרשו לי להזמין אותכם למסע היסטורי בתוך כנסיית המדלן בין היפה והמכוער, בין הטוב ובין הרע ובין הרס לבנייה.

ההיסטוריה של כנסיית המדלן

כנסיית המדלן נקראת על שם מרים המגדלית (בצרפתית Marie Madeleine), אותה "נערה עובדת" (לכאורה), אשר אהבתה לישו גרמה לה לשנות את דרכיה ולהפוך ל"שליחת השליחים". כיום היא נמצאת ברובע ה-8 של פריז אולם הכנסייה הראשונה על שמה נבנתה דווקא באיל דה לה סיטה. לכנסייה הזאת ישנו סיפור מעניין הנוגע לעמנו ולכן בהחלט שווה להתעכב עליו.

במהלך ימי הביניים התרכזו היהודים באיל דה לה סיטה ובגדה השמאלית באיזור Rue Galande ( לא רחוק משם היה גם בית הקברות היהודי של פריז). הקהילה הזאת נהנתה משגשוג כלכלי במהלך תקופת שלטונו של לואי ה-7 (1137-1180) ולקראת סוף תקופת שלטונו כמעט מחצית מהרכוש הפרטי בבירת הממלכה הצרפתית היה בידי יהודים. אולם כל זה נגמר בתקופת יורשו פיליפ ה-2 המכונה "אוגוסט" (1180-1223).

בין אם הדבר נבע מהצורך לגיוס כספים על מנת לבנות את החומה המפורסמת שלו ולהרחיב את השוק הסיטונאי בלה האל, ובין אם הייתה זו אנטישמיות צרופה, היהודים לא ליקקו דבש בתקופת שלטונו.

וכך בשנת 1180 אסר המלך את היהודים ודרש מהם כופר עצום. שלוש שנים אחר כך גורשו היהודים מפריז ואחד מבתי הכנסת המרכזיים שלהם, אשר שכן לא רחוק מהיכן שעומדת היום כנסיית הנוטרדאם, הפך לכנסייה בפקודתו של של הבישוף מוריס דה סולי (Maurice de Sully 1120-1196), אותו האיש, אשר יזם את בניית הכנסייה המפורסמת.

מריה מגדלנה. ציור מאת דומניקו טינטורטו (1560-1635)
מריה מגדלנה. ציור מאת דומניקו טינטורטו (1560-1635)

במקום בית הכנסת הוקמה כנסיית המדלן הראשונה והיא הייתה אחת מ-20 הכנסיות, אשר נבנו באיל דה לה סיטה ומתוכן שרדו רק הנוטרדאם והסנט שאפל. הכנסייה עליה אנו מדברים התקיימה עד שנת 1793, עת נמכר השטח עליו היא עמדה והיא נהרסה.

אם תרצו לראות היום היכן עמדה הכנסייה הזאת, יחד עם שאר הכנסיות שנעלמו, תצטרכו להגיע לרחבת הנוטרדאם ולהסתכל למטה. ממש מול הכניסה לכנסייה תוכלו לראות על הרצפה מעין מפה שמראה אילו בניינים עמדו שם בעבר וכך תוכלו למצוא את הכנסייה.

כנסית המדלן גרסא 2.0

הגלגול הבא של כנסיית המדלן החל בשנת 1238. באותה תקופה היו כל השטחים של הרובע ה-8 של היום שייכים לבישוף של פריז ולכן האזור נקרא Ville l'Évêque (העיירה של הבישוף). הבישוף של פריז החליט לקחת קפלה קטנה,אשר נמצאה היכן שהיום הוא תחילתו של Boulevard Malesherbes (מספר 8 אם נרצה לדייק) ולהפוך אותה לכנסיה על שם מריה מגדלנה. מזבח הכנסיה הזאת, פנה מזרחה לכיוון ירושלים, כפי שמקובל, ובמהלך השנים היא עברה שורה ארוכה של הרחבות ושיפוצים.

החזית של כנסיית המדלן הישנה.
החזית של כנסיית המדלן הישנה.

כולנו מכירים היום את המתחם הקולינארי מסביב לכנסיית המדלן (פטריק רוז'ה המפסל בשוקולד, פושון ז"ל, Hédiard יבדל לחיים ארוכים ועוד). אפשר לומר שהמסורת הזאת החלה עוד בימים של הכנסייה עליה כתבתי, כאשר האזור מסביב היה סוג של גן ירק (בצרפתית Culture) ובו גידלו לא רק פירות וירקות, אותם מכרו לתושבי פריז, אלא גם צאן ובקר, אשר מהחלב שלהם יצרו גבינות משובחות.

אך בואו נחזור אל כנסיית המדלן. במהלך המאה ה-17 גדלה הקהילה שהתפללה בה וכתוצאה מכך הפכה הכנסייה לקטנה מידי לצרכים של אותה קהילה. בשנת 1659 הוחלט להרחיב את כנסיית מדלן ומי שהניחה את אבן הפינה לכנסייה החדשה הייתה אן מארי לואיז, בתו של הדוכס מאורליאן, אשר על חיי הנישואין הטרגיים שלה ניתן לקרוא בכתבה על אוטל דה לוזן.

אולם גם כנסייה זו לא הייתה גדולה מספיק בשביל אוכלוסייתו הצומחת של Ville l'Évêque ואחרי שהנ"ל סופח לפריז בשנת 1722 החלו לתכנן כנסייה גדולה ומפוארת יותר אשר תחליף את הכנסייה הישנה. עם פתיחת כיכר לואי ה-15 (לעתיד כיכר הקונקורד) הוחלט שהכנסייה החדשה תעמוד בקצה Rue Royale, ולא במקומה הישן, על מנת שתתכתב עם פאלה בורבון (Palais Bourbon, אשר נמצא בדיוק בקצה השני ברובע ה-7. על מנת שחזית הכנסייה תעמוד מול פאלה בורבון הוחלט להעביר את המזבח מהמזרח אל הצפון, כי הרי בסופו של דבר האסתטיקה היא מעל לכל…

כיכר קונקורד ופאלה בורבון בו שוכנת האסיפה הלאומית. צילם: יואל תמנליס.
כיכר קונקורד ופאלה בורבון בו שוכנת האסיפה הלאומית. צילם ממדרגות המדלן: יואל תמנליס.

על פי התוכנית של האדריכל אטיין לואי בולה (Étienne-Louis Boullée 1728-1799) הכנסייה החדשה אמורה הייתה להיות בצורה של צלב יווני ובעלת כיפה הדומה לזו של הפנתיאון. אולם בנייתה, אשר רק החלה, נעצרה די מהר כתוצאה ממחסור בתקציב ואחר כך בעקבות פרוץ המהפכה הצרפתית. אולם המבנה לא נשאר מיותם זמן רב. לנפוליון היו תוכניות מאוד מעניינות לגביו.

כך הייתה אמורה כנסיית המדלן להיראות על פי תכנונה של בולה.
כך הייתה אמורה כנסיית המדלן להיראות על פי תכנונה של בולה.

המקדש לכבוד הגראן ארמה הופך לכנסיה

למען האמת כפסע היה בין הפיכת הכנסיה למשהו אחר לגמרי. נפוליון השתעשע במחשבה על להפוך את המבנה לבורסה לניירות ערך (היא נבנתה לבסוף ברובע השני), לספריה או אפילו לבניין אופרה. אולם בשנת 1802 החליט נפוליון לבנות:

מקדש לכבוד תהילת הצבא הצרפתי. מונומנט מהסוג שיש באתונה אך עדיין אין בפריז.

כתוצאה מכך נערכה תחרות בין שורה של אדריכלים חשובים ובה זכה פייר ויניון (Pierre-Alexandre Vignon 1763-1828), אחד מהארכיטקטים הניאו קלאסיים החשובים של התקופה. בניית המקדש החלה בשנת 1807, אולם כעבור שבע שנים נפלה האימפריה של נפוליון והעבודות שוב נעצרו.

חזיתה של המדלן על פי תוכניתו של ויניון
חזיתה של המדלן על פי תוכניתו של ויניון

לואי ה-18, אשר החליף את הקיסר החליט לשנות את יעוד המבנה וממקדש לכבוד צבאו של נפוליאון הוחלט שהמבנה יהפוך שוב לכנסיה. אולם הבנייה המשיכה להתקדם בעצלתיים מכיוון שבשנת 1830 שוב פרצה מהפכה, אשר עצרה את העבודות. כתוצאה מכך העבודות הסתיימו רק בשנת 1842, כארבע עשרה שנה אחרי מותו של הארכיטקט. אין פלא שעד שהבנייה הסתיימה נראתה המדלן כמו הריסות מקדש יווני, דבר אשר העניק לה נופך רומנטי (בדומה לקולונדה של העמודים בפארק מונסו) וכך הפך אתר הבנייה למקום מפגש בין אוהבים (במיוחד בשעת השקיעה).

המזבח של כנסיית המדלן. צילם: דניאל אילוז
המזבח של כנסיית המדלן. צילם: דניאל אילוז

אולם כאשר הכנסייה הושלמה סוף סוף התוצאה הייתה מרשימה, אך מוזרה במקצת. מכיוון שהכנסייה כאמור תוכננה להיות מקדש, אף אחד לא טרח לבנות לה מגדל פעמונים וכתוצאה מכך זאת הכנסייה היחידה בפריז בה אין מגדל שכזה (דרך אגב, לכנסייה הזאת גם אין צלב). למרות כל  דבר לא הפריע לכנסייה להפוך למאוד פופולארית זמן קצר אחרי שנפתחה לקהל.

הסיבה הראשונה היא ההוד וההדר של הכנסייה הזאת, אשר בהחלט מזכירה מקדש רומאי מפואר. בין אם אלו דלתות הברונזה היפהפיות ובין אם אלו 52 העמודים הקורינתיים או הפרסקאות, הכל כאן מרשים ועוצמתי. לכן אין זה מפתיע שז'ורז' די רואה, גיבור הרומאן "בל אמי" של מופסאן, מחליט לחגוג כאן את נצחונו הסופי על החברה הגבוהה של תקופתו, באמצעות חתונה מפוארת בכנסייה.

פריזאים יוצאים מכנסיית המדלן. ציור מאת ז'אן ברו (1849-1935 Jean Béraud)
פריזאים יוצאים מכנסיית המדלן. ציור מאת ז'אן ברו (1849-1935 Jean Béraud)

הסיבה השנייה מדוע הכנסייה הזאת כל כך הצליחה הייתה בזכות האקוסטיקה והעוגב המצויין שלה. על העוגב הזה נגנו כמה מהמלחינים הגדולים ביותר של המאה ה-19 ובהם קאמי סן סנס (Camille Saint-Saëns 1835-1921) וגבריאל פורה (Gabriel Fauré 1845-1924). האחרון אף ניצח כאן בשנת 1887 על ביצוע הרקויאם שלו, בגרסתו הבלתי גמורה. היצירה השלמה נוגנה כאן בשנת 1924 בעת טקס ההלוויה שלו. אם תרצו תוכלו לשמוע אותו מבוצע בכנסיית המדלן בסרטון הבא:

ואפרופו רקויאם, הפריזאים אוהבים לא רק לבקר בכנסיית המדלן ולשמוע קונצרט אלא גם להתחיל משם את מסעות ההלוויה שלהם. הנה כמה מהסלבריטיס, אשר טקס ההלוויה שלהם נוהל כאן:

ג'וזפין בייקר (Josephine Baker 1906-1975)

הרקדנית האמריקאית ולוחמת הרזיסטנס (אם תרצו לקרוא עליה עוד ולטייל בעקבותיה בפריז אתם מוזמנים להיכנס לכתבה ג'וזפין בייקר – מסלול טיול בעיר פריז בעקבותיה). הנה אחד השירים הכי מפורסמים שלה:

טינו רוסי (Tino Rossi 1907-1983)

זמר קורסיקאי מפורסם מאוד, אשר הופיע בקברטים המפורסמים של פריז ובמספר סרטים. אחד הסרטים המפורסמים ביותר בהם השתתף הוא Si Versailles m'était conté, בו השתתפה גם אדית פיאף.  הסרט עוסק בכמה מהסיפורים המפורסמים ביותר שהתרחשו בארמון ורסאי וכאן תוכלו לראות קטע קטן מהסרט בכיכובו של הזמר.

מרלן דיטריך (Marlene Dietrich 1901-1992)

שחקנית גרמניה בעלת קריירת משחק עשירה ומוצלחת (דורגה בתור השחקנית ה-9 הכי טובה בכל הזמנים). היא מתה בפריז וכנסיית המדלן נבחרה בתור המקום בו יערך טקס ההלוויה שלה לפני שגופתה הוטסה לברלין.

ג'וני אלידיי (1943-2017 Johnny Hallyday)

ההלוויה הגדולה האחרונה שימצאה מהמדלן (בנתיים) התרחשה בשנת 2017 עת מת זמר הרוק ג'וני אלידי מסרטן ריאות. תוכלו לראות את מסע ההלוויה בסרטון למטה ואם תרצו להכיר טוב יותר את הזמר המפורסם אתם מוזמנים לקרוא את כתבתה של ד"ר אורנה ליברמן ג'וני אלידיי: קיצור תולדות אליל הרוק הצרפתי.

כנסיית מדלן – מידע למטייל

לאחר שסיימנו לספר את סיפורה של כנסיית מדלן, הגיע הזמן לספק מעט פרטים פרקטיים שיעזרו לכם לבקר בה ולהנות מסביבתה.

כתובת המדלן

הכנסייה נמצאת ב Place de la Madeleine. ניתן להגיע אליה באמצעות קווי המטרו 8,12 ו-14 (יורדים בתחנת  Madeleine).

שעות פתיחה

הכנסייה פתוחה כל יום מ 09:30 בבוקר ועד 19:00.

חנויות אוכל ומסעדות מפורסמות ליד כנסיית מדלן

אם כבר הגעתם לבקר בכנסיית מדלן מומלץ בחום רב לבקר גם בחנויות האוכל המפורסמות, אשר נמצאות ממש לידה. אם החלטתם לקבל את הצעתי תשמחו לדעת שבדיוק בשביל זה יצרתי את הכתבה כנסיית המדלן – מסלול טיול קולינארי למיטיבי לסת, אשר תעזור לכם לא לפספס ולו חנות או מסעדה חשובה אחת.

האם כדאי להתגורר ליד המדלן?

התשובה היא חד משמעית – כן! המדלן קרובה לכיכר הקונקורד, גני הטווילרי והאופרה של פריז.מעבר לזה הן בתחנת Madeleine והן בכיכר הקונקורד עוברים לא מעט קוי מטרו, כך שניתן להגיע משם בקלות ללא מעט מקומות בפריז. והסיבה האחרונה היא כמובן הקולינאריה. נכון, פושון נסגר בשנת 2020 אך עדיין ישנם בסביבה לא מעט חנויות אוכל נהדרות (רלוונטי במיוחד אם תחליטו לשכור דירה באיזור).

במידה ותקבלו את הצעתי ותחליטו להתגורר בסביבה אני ממליץ לכם להציץ בשתי הכתבות הללו, אשר מכילות מקומות לינה באיזור המדלן:

סיימתם לבקר במדלן, מה עוד אפשר לעשות?

מכיוון שהמדלן נמצאת על צומת דרכים תוכלו לבחור אם לבקר ברובעים ה-1,ה-8 או ה-9 אחרי שסיימתם לבקר שם. הנה הכתבות אשר יכולות לספק לכם כמה רעיונות לגבי מה לעשות בהמשך הטיול שלכם:

איזה ציון תתנו לכתבה?

ציון ממוצע 0 / 5. דירוג הכתבה: 0

אף אחד עוד לא דירג את הכתבה. רוצה להיות ראשונ/ה?

מצטער לראות שלא אהבת את הכתבה

אשמח מאוד לדעת מה לא אהבת בכתבה הזאת

איך אוכל לשפר את הכתבה?

שיתוף בפייסבוק
שיתוף בווטסאפ
שיתוף באימייל
שיתוף בטלגרם
הרצאה חדשה!

סיפורה של "כרמן", האופרה הפופולארית ביותר בעולם

הרצאת זום מרתקת של שלומי קינן

24.11.2021 בשעה 20:30
26.11.2021 בשעה 10:00

הודעה חשובה לסיום...

פרנקופילים יקרים שלי, אם במקרה אתם באמצע תכנון טיול לצרפת ובא לכם לפרגן, כל מה שצריך לעשות זה להזמין את מקומות הלינה שלכם והכרטיסים לאטרקציות השונות והמופעים דרך הקישורים באתר.

מבטיח לכם שההזמנות הללו לא יעלו לכם יורו אחד נוסף אך כל הזמנה כזאת תספק עמלה קטנה שתעזור להחזיק את האתר באוויר.

הקישורים למלונות ולכרטיסים פזורים בכל האתר (בהתאם לרלוונטיות שלהם), אולם על מנת להקל עליכם ריכזתי את כולם בשני הדפים הללו:

המון תודה מראש והמשך קריאה מהנה באתר!

צבי חזנוב

כבר ביקרתם בקבוצות הפייסבוק שלי?

תמצאו שם לא רק אותי אלא גם פרנקופילים כמוכם שישמחו לענות לכל שאלה שלכם

כתבות הכי פופולריות באתר כרגע

עוד כתבות שיכולות לעניין אותכם

    10 תגובות

    1. יופי של כתבה על המדלן.. אבל!!! יש לציין שבתוך הכנסיה אין שירותים לציבור ובתי הקפה בסביבה מאוד לא משתפים פעולה עם בעייה טבעית זאת עד כדי כך שנאלצתי באחד מביקורי למצוא עמוד בפינת הרחוב….

      1. האמת שליד כנסיית המדלן ישנם השירותים הציבוריים היפים בפריז (הם בנויים בסגנון אר דקו נפלא). לצערי הרב הם נסגרו לפני זמן מה ואין לי מושג מתי יפתחו כך שעד אז אין ברירה אלא לסמוך על טוב ליבם של בתי הקפה והמסעדות בסביבה (במקרה הגרוע ביותר נכנסים לבית קפה, מזמין קפה בכמה יורו ומשתמשים בשירותים).

      2. תודה לצבי, עוד פרק מעניין על ארכיטקטורה והסטוריה של פריז. ותודה על כל הסירטונים בעיקר הביצוע הלא מוכר של הרקווים של פורה!

    2. לצבי היקר, קוראת את הכתבות בסקרנות ובתאווה רבה. ליבי מייחל לפתיחת הגבולות, כדי שנוכל לטייל באופן אמיתי ולא רק וירטואלי.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

    צבי חזנוב (הפרנקופיל)
    בואו נשמור על קשר

    הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם (או מקסימום פעמיים) בשבוע.