כנסיית מדלן – מבית כנסת עתיק ועד למקדש התהילה של נפוליון

שתף אותי בפייסבוק
שלח אותי בווטסאפ
שלח אותי באימייל
שתף אותי בטלגרם
כנסיית מדלן - מבית כנסת עתיק ועד למקדש התהילה של נפוליון
מדוע כל כך הרבה צרפתים ותיירים אוהבים את כנסיית מדלן? כיצד הפך המתחם מסביבה למרכז קולינארי? ואיך קשורה הכנסייה הזאת להיסטוריה של יהודי פריז? את כל התשובות לשאלות הללו תוכלו למצוא מיד בהמשך.

כנסיית מדלן (Église de la Madeleine) היא ללא ספק אחד הבניינים המרשימים ביותר של פריז ואחד המקומות האהובים הן על התיירים והן על הפריזאים עצמם. והאמת? בצדק רב!

מדובר במבנה יפהפה שכולו הוד והדר, אשר מתכתב בצורה מושלמת עם פאלה בורבון (Palais Bourbon), בו שוכנת האסיפה הלאומית, וזאת למרות שעברו כמאה שנים בין הבניה של הכנסיה לזו של הארמון. תוסיפו לכך שרצה הגורל והרחובות מסביב למדלן הפכו למרכז קולינארי חשוב (אולי אפילו החשוב ביותר בפריז) ובהחלט תבינו מדוע המקום הופיע ברשימת ה-10 כנסיות בפריז שחובה לראות. מצד שני אם נחפור מעט בתוך ההיסטוריה של הכנסיה הזאת נגלה לא רק הוד והדר אלא גם סוד אפל, הקשור להיסטוריה של יהודי פריז.

לכן היום הרשו לי להזמין אותכם למסע היסטורי בתוך כנסיית המדלן בין היפה והמכוער, בין הטוב ובין הרע ובין הרס לבנייה.

ההיסטוריה של כנסיית המדלן

כנסיית המדלן נקראת על שם מרים המגדלית (בצרפתית Marie Madeleine), אותה "נערה עובדת" (לכאורה), אשר אהבתה לישו גרמה לה לשנות את דרכיה ולהפוך ל"שליחת השליחים". כיום היא נמצאת ברובע ה-8 של פריז אולם הכנסייה הראשונה על שמה נבנתה דווקא באיל דה לה סיטה. לכנסייה הזאת ישנו סיפור מעניין הנוגע לעמנו ולכן בהחלט שווה להתעכב עליו.

במהלך ימי הביניים התרכזו היהודים באיל דה לה סיטה ובגדה השמאלית באיזור Rue Galande ( לא רחוק משם היה גם בית הקברות היהודי של פריז). הקהילה הזאת נהנתה משגשוג כלכלי במהלך תקופת שלטונו של לואי ה-7 (1137-1180) ולקראת סוף תקופת שלטונו כמעט מחצית מהרכוש הפרטי בבירת הממלכה הצרפתית היה בידי יהודים. אולם כל זה נגמר בתקופת יורשו פיליפ ה-2 המכונה "אוגוסט" (1180-1223).

בין אם הדבר נבע מהצורך לגיוס כספים על מנת לבנות את החומה המפורסמת שלו ולהרחיב את השוק הסיטונאי בלה האל, ובין אם הייתה זו אנטישמיות צרופה, היהודים לא ליקקו דבש בתקופת שלטונו.

וכך בשנת 1180 אסר המלך את היהודים ודרש מהם כופר עצום. שלוש שנים אחר כך גורשו היהודים מפריז ואחד מבתי הכנסת המרכזיים שלהם, אשר שכן לא רחוק מהיכן שעומדת היום כנסיית הנוטרדאם, הפך לכנסייה בפקודתו של של הבישוף מוריס דה סולי (Maurice de Sully 1120-1196), אותו האיש, אשר יזם את בניית הכנסייה המפורסמת.

מריה מגדלנה. ציור מאת דומניקו טינטורטו (1560-1635)
מריה מגדלנה. ציור מאת דומניקו טינטורטו (1560-1635)

במקום בית הכנסת הוקמה כנסיית המדלן הראשונה והיא הייתה אחת מ-20 הכנסיות, אשר נבנו באיל דה לה סיטה ומתוכן שרדו רק הנוטרדאם והסנט שאפל. הכנסייה עליה אנו מדברים התקיימה עד שנת 1793, עת נמכר השטח עליו היא עמדה והיא נהרסה.

אם תרצו לראות היום היכן עמדה הכנסייה הזאת, יחד עם שאר הכנסיות שנעלמו, תצטרכו להגיע לרחבת הנוטרדאם ולהסתכל למטה. ממש מול הכניסה לכנסייה תוכלו לראות על הרצפה מעין מפה שמראה אילו בניינים עמדו שם בעבר וכך תוכלו למצוא את הכנסייה.

כנסית המדלן גרסא 2.0

הגלגול הבא של כנסיית המדלן החל בשנת 1238. באותה תקופה היו כל השטחים של הרובע ה-8 של היום שייכים לבישוף של פריז ולכן האזור נקרא Ville l'Évêque (העיירה של הבישוף). הבישוף של פריז החליט לקחת קפלה קטנה,אשר נמצאה היכן שהיום הוא תחילתו של Boulevard Malesherbes (מספר 8 אם נרצה לדייק) ולהפוך אותה לכנסיה על שם מריה מגדלנה. מזבח הכנסיה הזאת, פנה מזרחה לכיוון ירושלים, כפי שמקובל, ובמהלך השנים היא עברה שורה ארוכה של הרחבות ושיפוצים.

החזית של כנסיית המדלן הישנה.
החזית של כנסיית המדלן הישנה.

כולנו מכירים היום את המתחם הקולינארי מסביב לכנסיית המדלן (פטריק רוז'ה המפסל בשוקולד, פושון ז"ל, Hédiard יבדל לחיים ארוכים ועוד). אפשר לומר שהמסורת הזאת החלה עוד בימים של הכנסייה עליה כתבתי, כאשר האזור מסביב היה סוג של גן ירק (בצרפתית Culture) ובו גידלו לא רק פירות וירקות, אותם מכרו לתושבי פריז, אלא גם צאן ובקר, אשר מהחלב שלהם יצרו גבינות משובחות.

אך בואו נחזור אל כנסיית המדלן. במהלך המאה ה-17 גדלה הקהילה שהתפללה בה וכתוצאה מכך הפכה הכנסייה לקטנה מידי לצרכים של אותה קהילה. בשנת 1659 הוחלט להרחיב את כנסיית מדלן ומי שהניחה את אבן הפינה לכנסייה החדשה הייתה אן מארי לואיז, בתו של הדוכס מאורליאן, אשר על חיי הנישואין הטרגיים שלה ניתן לקרוא בכתבה על אוטל דה לוזן.

אולם גם כנסייה זו לא הייתה גדולה מספיק בשביל אוכלוסייתו הצומחת של Ville l'Évêque ואחרי שהנ"ל סופח לפריז בשנת 1722 החלו לתכנן כנסייה גדולה ומפוארת יותר אשר תחליף את הכנסייה הישנה. עם פתיחת כיכר לואי ה-15 (לעתיד כיכר הקונקורד) הוחלט שהכנסייה החדשה תעמוד בקצה Rue Royale, ולא במקומה הישן, על מנת שתתכתב עם פאלה בורבון (Palais Bourbon, אשר נמצא בדיוק בקצה השני ברובע ה-7. על מנת שחזית הכנסייה תעמוד מול פאלה בורבון הוחלט להעביר את המזבח מהמזרח אל הצפון, כי הרי בסופו של דבר האסתטיקה היא מעל לכל…

כיכר קונקורד ופאלה בורבון בו שוכנת האסיפה הלאומית. צילם: יואל תמנליס.
כיכר קונקורד ופאלה בורבון בו שוכנת האסיפה הלאומית. צילם ממדרגות המדלן: יואל תמנליס.

על פי התוכנית של האדריכל אטיין לואי בולה (Étienne-Louis Boullée 1728-1799) הכנסייה החדשה אמורה הייתה להיות בצורה של צלב יווני ובעלת כיפה הדומה לזו של הפנתיאון. אולם בנייתה, אשר רק החלה, נעצרה די מהר כתוצאה ממחסור בתקציב ואחר כך בעקבות פרוץ המהפכה הצרפתית. אולם המבנה לא נשאר מיותם זמן רב. לנפוליון היו תוכניות מאוד מעניינות לגביו.

כך הייתה אמורה כנסיית המדלן להיראות על פי תכנונה של בולה.
כך הייתה אמורה כנסיית המדלן להיראות על פי תכנונה של בולה.

המקדש לכבוד הגראן ארמה הופך לכנסיה

למען האמת כפסע היה בין הפיכת הכנסיה למשהו אחר לגמרי. נפוליון השתעשע במחשבה על להפוך את המבנה לבורסה לניירות ערך (היא נבנתה לבסוף ברובע השני), לספריה או אפילו לבניין אופרה. אולם בשנת 1802 החליט נפוליון לבנות:

מקדש לכבוד תהילת הצבא הצרפתי. מונומנט מהסוג שיש באתונה אך עדיין אין בפריז.

כתוצאה מכך נערכה תחרות בין שורה של אדריכלים חשובים ובה זכה פייר ויניון (Pierre-Alexandre Vignon 1763-1828), אחד מהארכיטקטים הניאו קלאסיים החשובים של התקופה. בניית המקדש החלה בשנת 1807, אולם כעבור שבע שנים נפלה האימפריה של נפוליון והעבודות שוב נעצרו.

חזיתה של המדלן על פי תוכניתו של ויניון
חזיתה של המדלן על פי תוכניתו של ויניון

לואי ה-18, אשר החליף את הקיסר החליט לשנות את יעוד המבנה וממקדש לכבוד צבאו של נפוליאון הוחלט שהמבנה יהפוך שוב לכנסיה. אולם הבנייה המשיכה להתקדם בעצלתיים מכיוון שבשנת 1830 שוב פרצה מהפכה, אשר עצרה את העבודות. כתוצאה מכך העבודות הסתיימו רק בשנת 1842, כארבע עשרה שנה אחרי מותו של הארכיטקט. אין פלא שעד שהבנייה הסתיימה נראתה המדלן כמו הריסות מקדש יווני, דבר אשר העניק לה נופך רומנטי (בדומה לקולונדה של העמודים בפארק מונסו) וכך הפך אתר הבנייה למקום מפגש בין אוהבים (במיוחד בשעת השקיעה).

אולם כאשר הכנסייה הושלמה סוף סוף התוצאה הייתה מרשימה, אך מוזרה במקצת. מכיוון שהכנסייה כאמור תוכננה להיות מקדש, אף אחד לא טרח לבנות לה מגדל פעמונים וכתוצאה מכך זאת הכנסייה היחידה בפריז בה אין מגדל שכזה (דרך אגב, לכנסייה הזאת גם אין צלב). למרות כל  דבר לא הפריע לכנסייה להפוך למאוד פופולארית זמן קצר אחרי שנפתחה לקהל.

הסיבה הראשונה היא ההוד וההדר של הכנסייה הזאת, אשר בהחלט מזכירה מקדש רומאי מפואר. בין אם אלו דלתות הברונזה היפהפיות ובין אם אלו 52 העמודים הקורינתיים או הפרסקאות, הכל כאן מרשים ועוצמתי. לכן אין זה מפתיע שז'ורז' די רואה, גיבור הרומאן "בל אמי" של מופסאן, מחליט לחגוג כאן את נצחונו הסופי על החברה הגבוהה של תקופתו, באמצעות חתונה מפוארת בכנסייה.

פריזאים יוצאים מכנסיית המדלן. ציור מאת ז'אן ברו (1849-1935 Jean Béraud)
פריזאים יוצאים מכנסיית המדלן. ציור מאת ז'אן ברו (1849-1935 Jean Béraud)

הסיבה השנייה מדוע הכנסייה הזאת כל כך הצליחה הייתה בזכות האקוסטיקה והעוגב המצויין שלה. על העוגב הזה נגנו כמה מהמלחינים הגדולים ביותר של המאה ה-19 ובהם קאמי סן סנס (Camille Saint-Saëns 1835-1921) וגבריאל פורה (Gabriel Fauré 1845-1924). האחרון אף ניצח כאן בשנת 1887 על ביצוע הרקויאם שלו, בגרסתו הבלתי גמורה. היצירה השלמה נוגנה כאן בשנת 1924 בעת טקס ההלוויה שלו. אם תרצו תוכלו לשמוע אותו מבוצע בכנסיית המדלן בסרטון הבא:

ואפרופו רקויאם, הפריזאים אוהבים לא רק לבקר בכנסיית המדלן ולשמוע קונצרט אלא גם להתחיל משם את מסעות ההלוויה שלהם. הנה כמה מהסלבריטיס, אשר טקס ההלוויה שלהם נוהל כאן:

ג'וזפין בייקר (Josephine Baker 1906-1975)

הרקדנית האמריקאית ולוחמת הרזיסטנס (אם תרצו לקרוא עליה עוד ולטייל בעקבותיה בפריז אתם מוזמנים להיכנס לכתבה ג'וזפין בייקר – מסלול טיול בעיר פריז בעקבותיה). הנה אחד השירים הכי מפורסמים שלה:

טינו רוסי (Tino Rossi 1907-1983)

זמר קורסיקאי מפורסם מאוד, אשר הופיע בקברטים המפורסמים של פריז ובמספר סרטים. אחד הסרטים המפורסמים ביותר בהם השתתף הוא Si Versailles m'était conté, בו השתתפה גם אדית פיאף.  הסרט עוסק בכמה מהסיפורים המפורסמים ביותר שהתרחשו בארמון ורסאי וכאן תוכלו לראות קטע קטן מהסרט בכיכובו של הזמר.

מרלן דיטריך (Marlene Dietrich 1901-1992)

שחקנית גרמניה בעלת קריירת משחק עשירה ומוצלחת (דורגה בתור השחקנית ה-9 הכי טובה בכל הזמנים). היא מתה בפריז וכנסיית המדלן נבחרה בתור המקום בו יערך טקס ההלוויה שלה לפני שגופתה הוטסה לברלין.

ג'וני אלידיי (1943-2017 Johnny Hallyday)

ההלוויה הגדולה האחרונה שימצאה מהמדלן (בנתיים) התרחשה בשנת 2017 עת מת זמר הרוק ג'וני אלידי מסרטן ריאות. תוכלו לראות את מסע ההלוויה בסרטון למטה ואם תרצו להכיר טוב יותר את הזמר המפורסם אתם מוזמנים לקרוא את כתבתה של ד"ר אורנה ליברמן ג'וני אלידיי: קיצור תולדות אליל הרוק הצרפתי.

כנסיית מדלן – מידע למטייל

לאחר שסיימנו לספר את סיפורה של כנסיית מדלן, הגיע הזמן לספק מעט פרטים פרקטיים שיעזרו לכם לבקר בה ולהנות מסביבתה.

כתובת המדלן

הכנסייה נמצאת ב Place de la Madeleine. ניתן להגיע אליה באמצעות קווי המטרו 8,12 ו-14 (יורדים בתחנת  Madeleine).

שעות פתיחה

הכנסייה פתוחה כל יום מ 09:30 בבוקר ועד 19:00.

חנויות אוכל ומסעדות מפורסמות ליד כנסיית המדלן

הרחובות מסביב לכנסיית מדלן נחשבות ואחד ממתחמי הקולינאריה החשובים ביותר של פריז בזכות כמה חנויות אוכל מיתולוגיות ומסעדה אחת (לכל הפחות), אשר בהחלט ראויים לאיזכור. בחלק הזה אזכיר כמה מהמקומות המפורסמים ביותר. במידה ואתם קוראים כתבה זו בזמן שאתם נמצאים בסביבה אז תעמדו כשפניכם מול הכנסייה וגבכם לכיכר הקונקורד ותתחילו ללכת בכיוון השעון.

פטריק רוז'ה (Patrick Roger) פסל השוקולד

פטריק רוז'ה נחשב לאחד מהשוקולטיירים החשובים ביותר בצרפת וזכה ללא מעט פרסים ובהם התואר MOF (התרגום המילולי של ראשי התיבות של התואר הוא "הפועל הטוב ביותר של צרפת"), שמהווה את תו האיכות העליון בכל הקשור לקולינאריה צרפתית.

מעבר לשוקולדים נהדרים (ויקרים) ידוע פטריק רוז'ה בפסלים אותם הוא מפסל מהשוקולד כך שכל ביקור אצלו זה קצת כמו ביקור במוזיאון.

כתובת: 3 Place de la Madeleine

האתר של פטריק רוז'ה

מסעדת לוקה קרטון (Lucas Carton)

המסעדה המפוארת הזאת נפתחה בשנת 1880, נוהלה בעבר על ידי השף המיתולוגי אלן סנדראנס (Alain Senderens 1939-2017) וכיום היא מנוהלת על ידי השף ז'וליאן דומא (Julien Dumas). זו היא אחת ממסעדות 3 כוכבי המישלן המוכרות והנחשבות בפריז והיא גם אחת היפות שבהן. שימו לב במיוחד לחזית המפוארת בסגנון הבל אפוק.

אם תרצו להכיר מעט יותר את המסעדה הזאת, ועל הדרך להנות ממעט נוסטלגיה, מצאתי לכם סרטון משנת 1987 שמציג לנו את "חייליו" של אלן סנדראנס בזמן שהם יוצרים כמה מהמנות המפורסמות של המטבח הצרפתי.

כתובת: 9 Place de la Madeleine

אתר המסעדה

קויאר קספיה (Caviar Kaspia)

אם היה לכם מספיק כסף על מנת לאכול בלוקה קרטון ועוד נשאר לכם עודף אזי המקום הבא הוא בהחלט בשבילכם. מדובר בשילוב של חנות ומסעדה, אשר סובבת כולה סביב הקוויאר ומאכלי הים.

המקום נפתח בשנת 1927 והיה החלוץ בכל הקשור להפצת תרבות אכילת הקויאר אצל שמנה וסלתה של פריז. תוכלו לקנות כאן את הסוגים המובחרים ביותר של הקויאר (בלוגה שחור כמובן) ו/או להנות ממנו במסעדה הצמודה לבוטיק. הנה סרטון קטן בצרפתית על המקום, אשר יגרום לכל הגרגרנים ביננו לרייר על המקלדת 🙂

כתובת: 17 Place de la Madeleine

האתר של Caviar Kaspia

בית הכמהין (La Maison de la Truffe Madeleine)

אחרי שטעמנו מהקויאר הגיע הזמן לטעום מעוד מאכל טעים ויקר מעין כמותו הלא היא פטריית הכמהין.

החנות והמסעדה שלידה הוקמה בשנת 1932 על ידי סוחרי כמהין מהעיר קרפנטרה (Carpentras) שבפרובאנס. בשנת 1978 השף גי מונייה (Guy Monier) רכש את החנות והקים לצידה מסעדה קטנה בה ניתן לטעום מהתוצרת שנמכרה שם. בשנת 2007 נרכש המקום על ידי קבוצת Kaspia (אלו מחנות הקוויאר אותה הזכרתי קודם) ושנתיים מאוחר יותר נפתחה כאן מסעדה שנייה וגדולה יותר.

אם תרצו ללמוד עוד על המקום ועל כמהין בכלל אתם מוזמנים לצפות בסרטון הזה (הוא בצרפתית אך ישנן כתוביות באנגלית):

כתובת: 19 Place de la Madeleine

אתר האינטרנט של ה Maison de la Truffe

הסרטן המלכותי (Crab Royale)

באותה כתובת בה שוכן Maison de la Truffe שוכנת המסעדה La Crabe Royale המתמחה באופן מאוד לא מפתיע בסרטנים ופירות ים. המסעדה, אשר הוקמה בשנת 1870 נקראת על שם הסרטן המלכותי, הנחשב לאחד הסרטנים הגדולים ביותר הקיימים (הוא שוקל כ-15 ק"ג) וניתן למצוא אותו לרוב בים ברינג. תוכלו ללמוד על הסרטן הזה עוד בסרטון הבא:

במסעדה תוכלו למצוא את הסרטן המלכותי של קמצ'טקה, הנחשב לטעים והגדול ביותר ובאופן מפתיע המחירים לא יפילו אותכם מהכסא או יעשו לכם קלקול קיבה (26 יורו לרגל או 37 יורו לצלחת טעימות).

כתובת: 19 Place de la Madeleine

אתר המסעדה Crabe Royale

הדיאר (Hediard) ופושון (Fauchon) ז"ל

שתי החנויות הללו היוו בעבר את פסגת הביקור במתחם הקולינארי של המדלן אך לצערי שתיהן נסגרו. למרות זאת אי אפשר לדבר על האזור מבלי להזכיר אותן ולו בכמה מילים.

החנות הדיאר נפתחה בשנת 1854 והתמחתה בתחילה בתבלינים שיובאו מהקולוניות השונות של צרפת. החנות גדלה והתפתחה עם השנים והפכה לגן עדן של פודיס. עד שנת 1987 הייתה החנות בידי אותה משפחה, אשר הקימה אותה אולם מאז החנות נמכרה עבר ידיים מספר פעמים עד אשר פשטה את הרגל בשנת 2013. הנה סרטון באנגלית המספר על נפילתה העצובה:

השם פושון מוכר הרבה יותר לקהל הישראלי ובצדק. חנות האוכל הזאת, אשר התפרסה על פני מספר חנויות בכיכר המדלן ואשר הכילה בין השאר גם פטיסרי מצויינת ובית קפה, הפכה למקום המסמל יותר מכל את המתחם הקולינארי סביב כנסיית מדלן.

החנות נפתחה בשנת 1886 על ידי אוגוסט פושון (Auguste Fauchon) וזכתה להצלחה בינלאומית בזכות טיב האוכל והמוצרים אותם היא מכרה. כתוצאה מכך הלכה החנות וגדלה ופתחה עשרות רבות של סניפים בכל העולם. הצמיחה המהירה הייתה בעוכריה של הרשת והסבה לה הפסדים כבדים בארה"ב וסין אליה הצטרף משבר הקורונה. כתוצאה מכך, הרשת המשיכה לשרוד אך החנויות המיתולוגיות בכיכר המדלן נסגרו ב 2020.

תוכלו ללמוד עוד על סגירת החנויות בפריז בכתבה הזאת:

חנות החרדל של מאיי (Boutique Maille Paris)

בעוד שהצד המערבי של כנסיית מדלן מכיל לא מעט חנויות אוכל, הרי שהחלק המזרחי מכיל מעט מאוד מקומות שמעניינות את התייר הגרגרן. החנות היוצאת מן הכלל היא זו של מאיי הנמצאת בצידו הדרום מזרחי.

משפחת Maille החלה בתור יצרנית חומץ, אותו היא אף ניסתה למכור במארסיי בתור תרופה למגיפה שהשתוללה בה בשנת 1720. בשנת 1747 החלה המשפחה לייצר חרדל והקימה את החנות הראשונה ברחוב Saint-André des Arts שברובע ה-6 בפריז. מדאם דה פומפדור, המאהבת המפורסמת של לואי ה-15, התאהבה בחומץ שלהם ומאותה רגע מאיי הפכו לספקים של בית המלוכה הצרפתי.

עסקי החומץ והחרדל של המשפחה המשיכו לצמוח במהלך השנים הבאות, כאשר חלק גדול מבתי המלוכה של אירופה קנו מהם את החומץ והחרדל המפורסמים שלהם. עם נעשה Fast Forward לימינו, תשמחו לדעת שהחרדל המצויין (את החומץ לא טעמתי) עדיין נמצא אצלנו וניתן לקנות ולטעום אותו בסניף שליד כיכר המדלן. הטעם האהוב עלי הוא זה של פירות היער, דרך אגב.

כתובת: 6 Place de la Madeleine

האתר של Maille 

כאן מסתיים הסיור הקולינארי שלנו. מקווה ששבעתם (מהמראות) וניהנתם 🙂

האם כדאי להתגורר ליד המדלן?

התשובה היא חד משמעית – כן! המדלן קרובה לכיכר הקונקורד, גני הטווילרי והאופרה של פריז.מעבר לזה הן בתחנת Madeleine והן בכיכר הקונקורד עוברים לא מעט קוי מטרו, כך שניתן להגיע משם בקלות ללא מעט מקומות בפריז. והסיבה האחרונה היא כמובן הקולינאריה. נכון, פושון נסגר בשנת 2020 אך עדיין ישנם בסביבה לא מעט חנויות אוכל נהדרות (רלוונטי במיוחד אם תחליטו לשכור דירה באיזור).

במידה ותקבלו את הצעתי ותחליטו להתגורר בסביבה אני ממליץ לכם להציץ בשתי הכתבות הללו, אשר מכילות מקומות לינה באיזור המדלן:

סיימתם לבקר במדלן, מה עוד אפשר לעשות?

מכיוון שהמדלן נמצאת על צומת דרכים תוכלו לבחור אם לבקר ברובעים ה-1,ה-8 או ה-9 אחרי שסיימתם לבקר שם. הנה הכתבות אשר יכולות לספק לכם כמה רעיונות לגבי מה לעשות בהמשך הטיול שלכם:

Last Updated on 18/01/2021 by צבי חזנוב

שתף אותי בפייסבוק
שלח אותי בווטסאפ
שלח אותי באימייל
שתף אותי בטלגרם
עוד כתבות שיכולות לעניין אותך

עדכונים מהבלוג ועוד דברים טובים פעם בשבוע

הבטחה של פרנקופיל – מכיוון שאני לא נפוליאון אין לי שום כוונה להפגיז את תיבת הדוא”ל שלכם או להעביר את פרטי הדוא"ל לגורמים אחרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

עדכונים מהבלוג ועוד דברים טובים פעם בשבוע

הבטחה של פרנקופיל – מכיוון שאני לא נפוליאון אין לי שום כוונה להפגיז את תיבת הדוא”ל שלכם או להעביר את פרטי הדוא"ל לגורמים אחרים.

האתר משתמש בעוגיות (ולא רק מדלן) על מנת לספק לאורחיו חווית משתמש איכותית. ניתן לקרוא על כך עוד בדף העוסק בפרטיות ותנאי השימוש.