כמה צעדים מנהר הסן, מול נוטרדאם ובקצה הרובע הלטיני, עומדת חנות ספרים קטנה, כזו שנראית כמעט לא פרופורציונלית למיתוס שנקשר בה. חזית ירקרקה מסורתית, שלט באנגלית, חלונות ראווה וקהל שממתין לעיתים בחוץ — כל אלה יוצרים תחושה מוכרת היטב לאוהבי פריז: מקום קטן שטומן בחובו סיפור גדול. ׳Shakespeare and Company׳ אינה עוד תחנת עצירה חביבה במסלול שבין נוטרדאם לבין סן־מישל; היא אחת מאותן נקודות פריזאיות שבהן תיירות, ספרות, גלות, מודרניזם ומסחור שוכנים בכפיפה אחת.
כיום נחשבת החנות ליעד תיירותי מבוקש מאוד, מצולם עד לזרא ולעיתים גם צפוף למדי. אבל מי שנכנס אליה רק כדי ׳לסמן וי׳ ברשימת ׳החנויות היפות בפריז׳ מפספס את העיקר: חנות הספרים מספרת כיצד פריז הפכה, במשך יותר ממאה שנים, לעיר מקלט עבור סופרים זרים.
החנות בגרסתה הנוכחית, ברחוב Rue de la Bûcherie 37, נפתחה בשנת 1951 בידי ג׳ורג׳ ויטמן, אמריקני אקסצנטרי שראה בחנות ספרים לא רק עסק, אלא צורת חיים. היא נמצאת בלב פריז, על גדת הסן ומול נוטרדאם, ומגדירה את עצמה מוסד עצמאי של ספרים, קוראים וכותבים. אבל כדי להבין אותה באמת צריך להתחיל במקום אחר: לא במעוז התיירים המוכר כיום, אלא בחנות הראשונה שנשאה את השם המחייב כל כך, ׳Shakespeare and Company׳.
סילביה ביץ׳ והחנות הראשונה
הסיפור מתחיל בשנת 1919, כאשר סילביה ביץ׳ (Sylvia Beach 1887-1962), אמריקנית שחיה בפריז, פתחה בגדה השמאלית חנות ספרים וספריית השאלה באנגלית. החנות נקראה ׳Shakespeare and Company׳, והיא הפכה במהירות למרכז של חיי הגולים הספרותיים בעיר.
בתחילה שכנה ברחוב Rue Dupuytren 8, ובשנת 1921 עברה ל־Rue de l’Odéon 12, מול חנות הספרים הצרפתית של אדריאן מוניה ׳בית ידידי הספר׳ (׳La Maison des Amis des Livres׳). מוניה, ראוי לציין, הייתה גם שותפתה לחיים ובת זוגה של ביץ׳.
בעידן של מלכודות תיירים אינסטגרמיות ונוצצות, חשוב להדגיש: החנות המקורית לא הייתה יעד תיירותי נחשק במובן המוכר לנו כיום. ׳Shakespeare and Company׳ המקורית הייתה תשתית תרבותית. עבור סופרים ואינטלקטואלים דוברי אנגלית בפריז, היא סיפקה ספרים, קשרים, אשראי, המלצות, שיחות ולעיתים גם סוג של בית זמני. ביץ׳ לא רק מכרה ספרים; היא יצרה מרחב שבו אמריקנים, אירים, בריטים וצרפתים יכלו להיפגש סביב ספרות חדשה וניסיונית, שלעיתים נחשבה בעייתית בעיני הממסד הספרותי המוסרני של התקופה.
זו אחת הסיבות לכך שהחנות הפכה למקום כה חשוב להבנת פריז שבין שתי מלחמות העולם. העיר לא הייתה רק תפאורה יפה של בתי קפה ושדרות רחבות; היא הייתה מרחב שבו זרים יכלו לחיות ולנשום אטמוספרה אחרת: לכתוב באנגלית, לדבר בצרפתית, לברוח מצנזורה, להתחמק משמרנות חברתית, ולמצוא קהילה אינטלקטואלית שהייתה קשה יותר להשגה בארצות המוצא שלהם.
׳יוליסס׳: הרגע שבו חנות ספרים שינתה את הספרות
בעיני רבים, האפיזודה המשמעותית ביותר בתולדות ׳Shakespeare and Company׳ היא פרסום יצירת המופת המודרניסטית ׳יוליסס׳, מאת הסופר האירי ג׳יימס ג׳ויס. קשה להפריז בחשיבות הרגע הזה. ׳יוליסס׳ נחשב כיום לאחד הרומנים המרכזיים של המאה העשרים, אבל בזמן אמת הוא הוגדר כספר מסוכן: ניסיוני, מפורש מבחינה מינית, קשה לקריאה, ובעיני רבים גם בלתי מוסרי. הספר הופיע קודם לכן בהמשכים בכתב העת האמריקני ׳The Little Review׳, אך נתקל בקשיי צנזורה ובטענות לתועבה. בעולם דובר האנגלית לא מיהרו להוציא אותו לאור. כאן נכנסה לתמונה סילביה ביץ׳.
היא לא הייתה מוציאה לאור בעלת שם, לא עמדה בראש הוצאה גדולה ולא החזיקה מערך הפצה בין־לאומי. היא הייתה בעלת חנות ספרים בפריז — אך דווקא היא הסכימה לקחת את הסיכון.
ב־2 בפברואר 1922, יום הולדתו הארבעים של ג׳ויס, יצאה המהדורה הראשונה של ׳יוליסס׳ תחת חותם ׳Shakespeare and Company׳, במהדורה מוגבלת של 1,000 עותקים — שהודפסה בדיז׳ון. זה היה רגע דרמטי: חנות ספרים קטנה בפריז עשתה מה שהוצאות לאור מרכזיות בעולם האנגלו־אמריקני לא העזו לעשות.
כאן מתגלה אחד מסודות כוחה של פריז הספרותית. העיר לא תמיד יצרה את הסופרים בעצמה, אבל היא ידעה לספק להם מרחב תמרון, התנסות ופעולה. ג׳ויס היה אירי, ביץ׳ הייתה אמריקנית, הספר נכתב באנגלית, אך הפריצה התרחשה בפריז. זו בדיוק הנוסחה שהפכה את העיר למיתוס בין־לאומי: לא רק תרבות צרפתית מקומית, אלא כוח משיכה תרבותי שחצה שפות, מדינות וגבולות.
קן מושלם לזוג או זוג+ילד. מיקום סופר-מרכזי בבניין פריזאי קלאסי.
בלב הרובע היהודי התוסס (והפלאפל!). סטודיו מאובזר עד לפרט האחרון.
שקט מופתי עם חלונות הפונים לחצר פנימית. מיקום חלומי ליד Eataly והוטל דה ויל.
סיננו ובחרנו בקפידה עשרות דירות מומלצות נוספות בכל הרובעים השווים של פריז.
אספנו עבורכם את בתי המלון המומלצים ביותר בפריז – מבוטיק אינטימי ועד יוקרה מוחלטת.
הדור האבוד: פריז כעיר מקלט
סביב החנות של ביץ׳ התקבצו דמויות שהפכו עם השנים לסמל של פריז בשנות העשרים: ארנסט המינגוויי, פרנסיס סקוט פיצג׳רלד, עזרא פאונד, גרטרוד שטיין, ת״ס אליוט, ג׳יימס ג׳ויס ואחרים. החנות המקורית הייתה מקום מפגש של סופרים גולים, קוראים, מתרגמים, מוציאים לאור ואומנים; חלקם כבר היו ידועים, אחרים ניסו לפלס את דרכם לתודעה העולמית.
הביטוי ׳הדור האבוד׳, שטבעה גרטרוד שטיין, נקשר בדרך כלל לסופרים האמריקנים שחוו את מלחמת העולם הראשונה ואת המשבר התרבותי שאחריה. אבל בפריז הם לא היו רק אבודים; הם היו גם שאפתנים, חרוצים, תחרותיים, ולעיתים עניים למדי.
הם כתבו, התווכחו, שתו, קראו וביקרו זה את זה, ובנו רשת חברתית שהפכה מאוחר יותר למיתולוגיה ספרותית. ׳Shakespeare and Company׳ הייתה חלק מן הרשת הזאת. לא היחידה, כמובן: היו בתי קפה, סלונים, כתבי עת, דירות קטנות, הוצאות לאור עצמאיות וחנויות ספרים נוספות. אבל החנות של ביץ׳ נתנה לעולם הזה מוקד ברור. היא הייתה מקום שבו ספרות לא הייתה רעיון מופשט אלא פרקטיקה יום יומית: מי קרא מה, מי חייב כסף למי, מי צריך כתובת למשלוח דואר, מי מחפש עותק של ספר אסור, ומי צריך מישהו שיאמין בו לפני שהעולם הממוסד עושה זאת.
המלחמה, הסגירה והשם שנשאר
החנות של סילביה ביץ׳ נסגרה בשנת 1941, בתקופת הכיבוש הגרמני של פריז. לפי המסורת המזוהה עם החנות, קצין נאצי דרש לקנות את העותק האחרון של ׳Finnegans Wake׳, יצירה ניסיונית אף יותר מ׳יוליסס׳; ביץ׳ סירבה, והוא איים לשוב ולהחרים את תכולת החנות. היא מיהרה להעביר את הספרים ואת החפצים לדירה בקומה העליונה. בהמשך נכלאה למשך מספר חודשים במחנה מעצר בוויטל, והחנות לא נפתחה מחדש.
זו נקודת השבר של הסיפור. ׳Shakespeare and Company׳ המקורית לא שרדה כמוסד פיזי רציף. מי שמבקר היום בחנות ליד נוטרדאם אינו נכנס לאותה חנות שבה ביץ׳ פרסמה את ׳יוליסס׳. לא מדובר באותו מקום, לא באותם בעלים ולא באותה תקופה. אבל השם שרד — וכמו הרבה דברים בפריז, עבר גלגול: ממקום ממשי לאִיקון תרבותי, ומשם למקום חדש.
ג׳ורג׳ ויטמן והחנות שנולדה בשנית
בשנת 1951 פתח ג׳ורג׳ ויטמן חנות ספרים וספריית השאלה בבניין מן המאה ה־17 ליד הסן, מול נוטרדאם. בתחילה נקראה החנות ׳Le Mistral׳. רק בשנת 1964, לרגל חגיגות 400 שנה להולדתו של שייקספיר ומתוך הוקרה לסילביה ביץ׳, אימץ ויטמן את השם ׳Shakespeare and Company׳. כאן מתחיל הפרק השני של המיתוס. החנות של ויטמן לא הייתה שחזור מוזיאלי של החנות המקורית. היא הייתה מוסד אחר לחלוטין: פרועה יותר, חתרנית יותר, קרובה יותר לרוח תרבות־הנגד שאחרי מלחמת העולם השנייה.
אם ביץ׳ מזוהה עם המודרניזם הגבוה ועם הדור האבוד, ויטמן מזוהה עם דור הביט, עם נוודים ספרותיים ועם כותבים צעירים שבאו לפריז כדי לחיות בין ספרים, גם כשלא היה בידם די כסף למימון ההרפתקה. חנותו של ויטמן משכה לאורך השנים דמויות כמו אלן גינסברג, ויליאם בורוז, אנאיס נין, ריצ׳רד רייט, הנרי מילר, ג׳יימס בולדווין, חוליו קורטאסר ואחרים. בכך היא הפכה לגשר בין שני עולמות ספרותיים: מצד אחד, פריז של ג׳ויס, ביץ׳ והמינגוויי; ומן הצד האחר, פריז של דור הביט, תרבות־הנגד ותפיסת הסופר כנווד אנטי־ממסדי.
הספרות כלפיד תרבותי
כאן כדאי לעצור על פרט קטן, כמעט אגבי, שמאיר היטב את דמותו של ג׳ורג׳ ויטמן. המבנה שבו שוכנת החנות העכשווית, מול נוטרדאם, היה במקורו חלק ממנזר מן המאה השבע־עשרה. ויטמן אהב להשתעשע ברעיון שהוא מהווה חוליה בשרשרת של שליחות עתיקה: לא סוחר ספרים בלבד, אלא מעין נזיר אחרון שתפקידו לשמר את הגחלת המקומית של פריז התרבותית. בתולדות החנות מסופר שהוא הזדהה עם דמות ה־frère lampier — האח הממונה על הדלקת המנורות בלילה.
הדימוי הזה אינו קישוט ביוגרפי בלבד. הוא חושף פן משמעותי בתפיסתו של ויטמן: החנות לא נועדה להיות רק מקום שבו קונים ספרים, אלא מקום שבו שומרים על להבה קטנה של קריאה, אירוח וחיים ספרותיים. כאשר בתו סילביה קיבלה לידיה את ניהול העסק, ויטמן כתב על תריסי החנות שבמשך חמישים שנה הוא היה זה שהדליק את המנורות, ועכשיו הגיע תורה. ברגע הזה, המיתוס עבר מדור לדור לא דרך הצהרה עסקית, אלא דרך מחווה כמעט דתית: מישהו צריך להמשיך בנשיאת הלפיד.
ה־Tumbleweeds: לישון בין המדפים
אחת המסורות המפורסמות ביותר של החנות הנוכחית היא ה־Tumbleweeds — אורחים, בדרך כלל כותבים צעירים או מטיילים ספרותיים, שהורשו לישון בין מדפי הספרים. ג׳ורג׳ ויטמן ראה בכך המשך של פילוסופיית האירוח שלו. על פי נתוני החנות, יותר משלושים אלף אנשים התארחו בה לאורך השנים.
בתמורה הם התבקשו לקרוא ספר ביום, לתרום כמה שעות לתפעול המקום ולכתוב אוטוביוגרפיה קצרה בת עמוד אחד עבור הארכיון. זו אינה רק אנקדוטה צבעונית, אלא פרט בעל משמעות היסטורית. היא מסבירה מדוע ׳Shakespeare and Company׳ אינה רק חנות. ויטמן ניסה ליצור מוסד שבו ספרות היא לא מאובן היסטורי על מדף, אלא אורח חיים. לא כל אחד צריך לרצות לחיות כך, וסביר להניח שהמציאות הייתה לעיתים פחות רומנטית מן הסיפור. ואף על פי כן הרעיון רומנטי ומפתה: חנות ספרים כתחנת מעבר בין־לאומית, כמעט מנזר חילוני של קוראים וכותבים.
החנות כיום: בין ספרות לתיירות
היום ׳Shakespeare and Company׳ מתקיימת בתוך מתח מובנה. מחד גיסא היא עדיין חנות ספרים פעילה, מוסד עצמאי שמארח אירועים ספרותיים, מוכר ספרים חדשים ומשומשים, וממשיך לשמור על זיקה למסורת הספרותית שלה. מאידך גיסא, היא הפכה לאחת התחנות המוכרות ביותר בפריז עבור תיירים אוהבי ספרים — לעיתים גם עבור אלה שמחפשים תמונה יפה ותו לא.
הסדר העירוני המשתקף בחוץ הופך לקסם כאוטי בתוך החנות. מדרגות צרות, מדפים עמוסים, פינות קריאה קטנות, שלטים צנועים, ספרים חדשים לצד ספרים משומשים, ותחושה שהמקום לא נועד להכיל המונים, אלא להסתיר קומץ קוראים מן העולם. דווקא בגלל זה, הביקור הטוב ביותר בה אינו ביקור שנועד לצילום, אלא ביקור של האטה.
החנות עצמה מודעת למתח בין עומקה ההיסטורי לבין משמעותה התיירותית. באתר הרשמי היא מבקשת שלא לצלם או להסריט בתוך החנות, כדי לשמור על חוויית הקריאה והדפדוף. היא גם מציינת שבשל משכנה בבניין קטן מן המאה השבע־עשרה, מספר המבקרים שיכול לפקוד את שעריה בכל רגע נתון מוגבל, ולכן בשעות עמוסות עשוי להיווצר תור בכניסה. דווקא כאן כדאי להיות מפוכחים.
אכן, המקום תיירותי וצפוף לעיתים, ויש מן האירוניה בכך שחנות שהייתה סמל אוונגרדי של גולים, שוליים וספרות ניסיונית הפכה ליעד מיינסטרים במסלול התיירות הפריזאי. אך המסחור התיירותי לא בהכרח מבטל את ערכה. להפך: עצם העובדה שחנות ספרים באנגלית, בפריז, עדיין מעוררת בתיירים רצון לעמוד בתורי המתנה ארוכים, מעידה על כך שהמיתוס הספרותי עוד לא מת לגמרי. הוא פשוט עבר דרך מנגנוני התיירות והקיטש של המאה העשרים ואחת.
איך כדאי לבקר?
מי שמגיע ל־׳Shakespeare and Company׳ צריך לזכור שני דברים. הראשון: זו לא החנות המקורית של סילביה ביץ׳. החנות ההיא שכנה בגדה השמאלית, ברחוב Rue de l’Odéon, ונסגרה בזמן הכיבוש הגרמני. החנות כיום היא הגלגול של גרסתה תחת ג׳ורג׳ ויטמן — יורשת רוחנית, לא המשך פיזי רציף.
הדבר השני, שכוחו יפה גם למעוזי תיירות נוספים: כדאי להגיע עם ידע מוקדם. בלי היכרות עם ההיסטוריה של המקום, תמצאו חנות יפה ליד נוטרדאם. כשתגייסו את ההיסטוריה לצידכם, תיחשפו לפנינה תרבותית שבה אפשר לראות כיצד פריז בנתה את עצמה כעיר מקלט לסופרים זרים — החל מג׳ויס וביץ׳, דרך המינגוויי והדור האבוד, ועד לגינסברג, ויטמן והנוודים הספרותיים של החנות המודרנית.
הכתובת היא Rue de la Bûcherie 37, ברובע החמישי. תחנות המטרו הנוחות הן Saint-Michel או Cité בקו 4, ו־Cluny–La Sorbonne בקו 10; אפשר להגיע גם דרך RER B או C לתחנת Saint-Michel Notre-Dame.
נכון למועד כתיבת שורות אלה, זמני הפתיחה על פי האתר הרשמי הם בימים שני עד רביעי בין השעה 10:00 לשעה 20:00, בימי חמישי עד שבת בין השעה 10:00 לשעה 21:00, וביום ראשון בין השעה 12:00 לשעה 19:00. בימי אירועים מיוחדים ייתכנו שינויים, ולפיכך מוטב להסתמך על המידע הרשמי העדכני המופיע באתר החנות.
ההמלצה הטובה ביותר היא לא למהר. להיכנס, להניח את הטלפון, לעלות לקומה העליונה אם פתוחה, לדפדף, לקרוא את הפתקים והשלטים, ולבחור ספר אחד שיש לו קשר למקום: ג׳ויס, המינגוויי, בולדווין, נין, גינסברג, או אפילו ספר עכשווי שנקרה בדרככם. חנות כזו לא מבקרים רק כדי לראות ו׳לגנוב׳ תמונה. מבקרים כדי להצטרף, ולו לרגע קצר, לרצף ארוך של קוראים, סופרים ואנשי רוח.
סיכום: לא רק חנות, אלא שער לפריז
׳Shakespeare and Company׳ מעניינת לא מפני שהיא ׳החנות הכי יפה בפריז׳, וגם לא רק מפני שהיא מופיעה באין־ספור רשימות המלצה. היא מעניינת מפני שהיא שער להבנת פריז כמכונה תרבותית יוצאת דופן: עיר שמושכת אליה זרים, מעניקה להם חופש יחסי, מאפשרת להם לבנות קהילה ואז הופכת את סיפורם לחלק מן המיתוס שלה.
בגלגול הראשון, אצל סילביה ביץ׳, היא הייתה מקום שבו המודרניזם הספרותי קיבל תמיכה מעשית. בגלגול השני, אצל ג׳ורג׳ ויטמן, היא הפכה לבית עבור נוודים ספרותיים ואנשי תרבות־הנגד. בגלגולה הנוכחי, היא ניצבת בין מדפי ספרים, תורים, איסור צילום, אירועים ספרותיים ושלל תיירים נרגשים.
זה אולי פחות טהור מן המיתוס, אבל גם מעניין יותר. כי פריז מעולם לא הייתה עיר של יופי עקר, מנותק. היא הייתה עיר של תיווך: בין שפות, בין גולים למקומיים, בין אומנות לכסף, בין ספרות לתיירות, בין זיכרון למותג. ׳Shakespeare and Company׳ מכנסת את המתח ההיסטורי בתוך חנות ספרים אחת, קטנה מדי לכאורה — ועדיין גדולה מספיק כדי להכיל מאה שנים של פנטזיה ספרותית.
שאלות ותשובות נפוצות
מתי נפתחה החנות ׳Shakespeare and Company׳ המקורית ועל ידי מי?
החנות המקורית נפתחה בשנת 1919 על ידי סילביה ביץ’, אמריקנית שחיה בפריז, ושימשה כמרכז לחיי הגולים הספרותיים בעיר.
מי הקים את החנות הנוכחית ומתי היא נפתחה?
החנות בגרסתה הנוכחית הוקמה בשנת 1951 על ידי ג’ורג’ ויטמן. בתחילה היא נקראה ׳Le Mistral׳ ורק בשנת 1964 אימצה את שמה המפורסם כיום.
היכן ממוקמת החנות כיום?
החנות ממוקמת בלב פריז, ברחוב Rue de la Bûcherie 37 שברובע החמישי, על גדת נהר הסן ומול קתדרלת נוטרדאם.
מהי מסורת ה-Tumbleweeds?
אלו הם אורחים, בעיקר כותבים צעירים או מטיילים, שמורשים לישון בין מדפי הספרים בתמורה לקריאת ספר ביום, עזרה בתפעול המקום וכתיבת אוטוביוגרפיה קצרה עבור הארכיון.