תרבות הקפה הפריזאית אינה מסתכמת בפולים קלויים, במאפה נימוח או בשולחן הצופה אל חזות ארכיטקטונית מרהיבה. בית הקפה הפריזאי היה במשך מאות שנים (ובמידה לא מבוטלת גם בימים אלו) תבנית נוף החיים העירוניים: מקום מפגש, זירת דיון, משרד לא רשמי, סלון ציבורי, ולעיתים גם מיקרוקוסמוס ספרותי ופוליטי. בניגוד לבית הפרטי — שהיה סגור ומעמדי יותר — בית הקפה יצר מרחב ביניים: אינטימי אך ציבורי, יום יומי אך אפוף יוקרה, פתוח לכול אך מזוהה עם אלו שידעו להפוך את הישיבה בו לכן ציור, מטפורי או ממשי.
כוחו של בית הקפה הפריזאי נובע מהשילוב בין שלושה יסודות שלובים: מיקום, קצב ונראות. ממוקם בדרך כלל על ציר עירוני מרכזי — שדרה, כיכר או תחנת מעבר, סמוך לתיאטרון, מערכת עיתון, אוניברסיטה או הוצאה לאור; מאפשר שהות ממושכת תמורת הזמנה צנועה יחסית; ובעיקר, הופך את היושב בו לחלק מהמופע של העיר. בפריז ישיבה בבית קפה היא לא הפוגה מהמולת הרחוב, אלא הגדרה מחודשת של הרחוב, באמצעים אלגנטיים יותר.
פיסת היסטוריה
אף שהקפה הגיע לפריז כבר באמצע המאה השבע עשרה, רק בשנת 1672 נעשה ניסיון ממשי לפתוח בה בית קפה, בידי פסקווה רוזה. הניסיון לא חולל מיד מהפכה עירונית; זו הגיעה רק כעבור שנים אחדות, עם הופעתו של קפה פרוקופ (Café Procope או Le Procope) המפורסם והשערורייתי. הפסקות וגלגולים מאוחרים בפעילותו מונעים ממנו לטעון לרציפות מלאה, אך קשה להפריז בחשיבותו כאבן פינה בהתהוות בית הקפה הפריזאי המודרני.
ואומנם, בין המאה השמונה עשרה למאה העשרים, עקב ההצלחה לה זכה ׳הפיילוט׳, פשטה הבשורה בכל רחבי העיר. בתקופת הנאורות ישבו בבתי הקפה פילוסופים, אנציקלופדיסטים ומהפכנים; במאה התשע עשרה הצטרפו אליהם סופרים, עיתונאים, ציירים ומבקרי אומנות; בראשית המאה העשרים הפכו בתי הקפה למוקדים של אוונגרד, מודרניזם ובוהמה; ולאחר מלחמת העולם השנייה נעשו חלק בלתי־נפרד מהמיתולוגיה של האקזיסטנציאליזם, הגדה השמאלית וסן־ז׳רמן דה פרה.
סמוך לפארק מונסו ושוק Rue de Lévis. מותאמת גם לשומרי שבת (כניסה מכנית).
ענקית ומעוצבת: חדר שינה, סלון מרווח ו-2 חדרי נוחיות. מיקום מנצח בלב העניינים.
נדיר בפריז: מיזוג אוויר שקט ומים חמים ללא הגבלה. קומה ראשונה עם מעלית.
סיננו ובחרנו בקפידה עשרות דירות מומלצות נוספות בכל הרובעים השווים של פריז.
אספנו עבורכם את בתי המלון המומלצים ביותר בפריז – מבוטיק אינטימי ועד יוקרה מוחלטת.
בכל תקופה השתנתה השפה, אך המבנה נותר דומה: שולחן קטן, קפה, עיתון, מחברת, סיגריה, ותחושה שהרעיונות הגדולים של התקופה אינם נולדים רק באקדמיה או בפרלמנט, אלא גם בין כוסות, מלצרים ושיחות צדדיות. בניגוד לתדמית כבדת הראש שעלולה להיווצר, חשוב להדגיש את האספקט החברתי: בית הקפה הפריזאי לא היה ׳חדר עבודה׳; הוא היה במה חברתית. הסופר שכתב בו, הפילוסוף שהתדיין בו, הצייר שחיכה לפגישה עם פטרון או עם עורך — כולם השתתפו במרחב ראווה שבו תרבות נוצרה לעיני אחרים.
הגאוגרפיה חשובה לא פחות מהשמות הגדולים: סן־ז׳רמן דה פרה מזוהה עם פילוסופים, עורכים, משוררים והגדה השמאלית; מונפרנאס מקושר עם אומנים, מהגרים, מודרניסטים ובוהמה בין־לאומית; אזור האופרה והשדרות הגדולות (Les Grands Boulevards) מעלים תמונה של אנשי עיתונות, תיאטרון, חברה גבוהה וספרות של המאה התשע עשרה; ואילו בתי הקפה ההיסטוריים של Palais-Royal והסביבה מזכירים את פריז של הנאורות, השחמט, הפולמוס והמהפכה.
כל אזור יצר טיפוס אחר של בית קפה: אינטלקטואלי, אומנותי, פוליטי, עיתונאי, אריסטוקרטי או בוהמייני. רבים מבתי הקפה הללו פועלים כיום במרחב דיאלקטי שמתעצב לנוכח עינינו, במתח מתמיד בין עבר לבין הווה. חלקם נסגרו והפכו לזיכרון, כתובת או אנקדוטה אפיזודית; אחרים עודם פעילים, אך מתפקדים גם כאתרי עלייה לרגל תרבותיים. תמצאו בהם תיירים, מצלמות, מחירים גבוהים, ולעיתים, יטענו אחדים, מידה של מלאכותיות מעושה. ואף על פי כן, כוחם לא נעלם ועד היום הם משמשים מוקד ׳עלייה לרגל׳ עבור חובבי תרבות, היסטוריה או סתם תיירים סקרנים.
ולאחר שהגענו עד הלום, טבעי לפתוח את רשימת בתי הקפה שנציג בכתבה זו ב־Le Procope; לאו דווקא משום שהוא מהשמות העתיקים והמפורסמים ביותר בתולדות הקפה הפריזאי, אלא מפני שהוא מגלם את הרגע שבו בית הקפה חדל להיות חידוש קולינרי והפך למוסד עירוני של ממש: מרכז שבו פריז (ובעקבותיה העולם כולו) חושבת בקול רם.
Le Procope
13 Rue de l’Ancienne Comédie, 75006 Paris
Le Procope שוכן ברחוב קטן ואלגנטי ברובע השישי של פריז, סמוך ל־Odéon וללב סן־ז׳רמן דה פרה. אם Café de Flore ו־Les Deux Magots מייצגים את פריז של סארטר ודה בובואר, הרי Le Procope שייך לפריז קדומה יותר: פריז של הנאורות, האנציקלופדיסטים, המהפכה הצרפתית והוויכוח הפילוסופי — שגישש את דרכו לקדמת הבמה הציבורית.
זה המקום המזוהה יותר מכול עם וולטר כצרכן קפה (מכור לדבר, תגלו), פולמוסן ואיש נאורות. לא מדובר רק בבית קפה שבו הוא ביקר, אלא באחד מהסמלים המובהקים של התרבות שוולטר נחשב למייצגה המובהק: שנינות, אנטי־קלריקליות, סקרנות מדעית, אמונה בכוח התבונה ואיבה עמוקה, מושחזת וצינית, לטיפשות ממוסדת.
היסטוריה
Le Procope נפתח בשנת 1686 בידי פרנצ׳סקו פרוקופיו דיי קולטלי (Francesco Procopio dei Coltelli), סיציליאני שהביא לפריז תרבות חדשה של קפה, גלידה, סורבה ושירות אלגנטי יותר. בתקופה שבה הקפה עוד נתפס כמשקה זר ואקזוטי, לאחר כישלון הצגתו הראשונית לציבור הצרפתי, Le Procope הפך אותו לחלק מהחיים העירוניים המעודנים. העיתוי היה מושלם. זמן קצר לאחר מכן נפתח בסמוך תיאטרון ה־Comédie-Française, והרחוב הפך לציר טבעי של שחקנים, מחזאים, מבקרים, אצילים וסופרים.
כך נוצרה אחת הזירות החשובות של פריז במאה השמונה עשרה: לא סלון פרטי של אצולה, אלא מרחב עירוני שבו אנשי עט ופוליטיקה יכלו להיפגש, להתווכח, לרכל, לנסח רעיונות ולבחון את כוחם בציבור. במאה השמונה עשרה נעשה Le Procope לאחד המרכזים המזוהים ביותר עם הנאורות הצרפתית. וולטר, רוסו, דידרו וד׳אלמבר נקשרו בו; בהמשך ישבו בו גם דמויות אמריקניות ומהפכניות כמו בנג׳מין פרנקלין ותומס ג׳פרסון, ולצידם אנשי המהפכה הצרפתית. בית הקפה התעצב כמקום שבו המעבר מקפה לשיחה ומשיחה לפוליטיקה, נעשה כמעט טבעי.
אופי ואווירה
האווירה של Le Procope שונה מאוד מזו של בתי הקפה המודרניים יותר בסן־ז׳רמן. הוא אינו מסתכם במקומות ישיבה על גבי המדרכה, לצד חלון חזית רחבה. Le Procope הוא מקום בעל אופי מוזיאלי כמעט: קירות מעוטרים, נברשות, דיוקנאות, מראות, חדרים היסטוריים, תחושה של מוסד וחלל שמבקש להזכיר למבקר שהוא אינו יושב רק לארוחה, אלא סועד בתוך סיפור צרפתי עתיק יומין. בעוד Café de Flore מעלה בדמיון סיגריות, מחברות ופילוסופיה קיומית, Le Procope מתקשר אסוציאטיבית עם פאות גרוטסקיות, חוברות פולמוס, קומדיות, אנציקלופדיות, מכתבים דיפלומטיים ושיחות על דת, על מלוכה, על מדע ועל חירות. בית קפה של נאורות, לא של בוהמה: פחות ייאוש קיומי, יותר אמון נאיבי (באספקלריה מודרנית) בכוחו של השכל האנושי לפרק מוסדות ישנים ולעצבם מחדש לאורה של התבונה.
אישים ידועים
השם המרכזי הוא כמובן וולטר, אך סביבו מתקבצת מפה שלמה, כמעט מקראה של הגות ומדינאות במאה השמונה עשרה. ז׳אן־ז׳אק רוסו, דני דידרו, ז׳אן לה רון ד׳אלמבר, המרקיז דה קונדורסה, בנג׳מין פרנקלין, תומס ג׳פרסון, מקסימיליאן רובספייר, ז׳ורז׳ דנטון וז׳אן־פול מארה נקשרים כולם, בדרגות שונות של ודאות או מיתולוגיה, לסיפורו של המקום.
כוחו של Le Procope טמון בכך שהוא מחבר בין כמה עולמות שלעיתים תכופות מובחנים בנוקשות: ספרות, פילוסופיה, מדע, דיפלומטיה ומהפכה. הוא היה מקום שבו מחזאי יכול היה לשבת ליד פילוסוף, דיפלומט ליד עיתונאי ומהפכן ליד רכילאי שבא להתעדכן בחדשות האחרונות. בכך הוא מגלם היטב את פריז שלפני המהפכה: עיר שבה רעיונות חדלו להיות רכוש פרטי של מלומדים והחלו לנוע בחללים ציבוריים.
סצנה פריזאית
האפיזודה המפורסמת ביותר שנקשרה במקום היא הרגלו האגדי של וולטר לשתות כמויות עצומות של קפה, לעיתים בתערובת עם שוקולד. הסיפור, שחוזר ונשנה בכתיבה על Le Procope, מציג את וולטר כאדם אקסצנטרי — שהפך את הקפה לדלק אינטלקטואלי: משקה של ערנות, מהירות מחשבה, עוקצנות וסאטירה. גם אם המספרים המדויקים שייכים בחלקם לתחום האגדה (אלא אם כן תתעקשו להאמין שבן אנוש הטמיע אל קרבו כארבעים או חמישים כוסות קפה ושוקולד), הסיפור מדויק מבחינה סמלית.
וולטר היה אדם של קצב ותפוקה קיצונית: מכתבים, מחזות, מאמרים, התקפות, תשובות, כתבי פולמוס, סאטירות ומעורבות ציבורית. בכך מייצגת האגדה את אותו עולם חדש של המאה השמונה עשרה — עולם מהיר יותר, עירוני יותר, ביקורתי ומחייב יותר.
אחד הפריטים המזוהים עם בית הקפה הוא שולחנו של וולטר, שהוצג במשך השנים ובהתאם למסורת מקומית כמעין שריד קודש־חילוני של עידן הנאורות. בין אם מתייחסים לכך כהיסטוריה מדויקת ובין אם כמיתולוגיה פריזאית, כוחה של הסימבוליקה ברור: היא הופכת את הפילוסוף המופשט לאדם קונקרטי, מוחשי, כמעט אישי. לא רק דיוקן הנשקף מספר לימוד, אלא מישהו שישב, כתב, שתה, התווכח והתיש את חבריו ל׳טוב שבעולמות האפשריים׳, בשנינות חסרת מנוח.
ספרים, זיכרונות וסיפורים
Le Procope נוכח בספרות הזיכרונות וההיסטוריה של פריז כמקום שבו נולדה תרבות בית הקפה האינטלקטואלי. כתיבה על פריז של המאה השמונה עשרה תדון בו בסבירות גבוהה כאשר תבקש לתאר את המעבר מהסלון האריסטוקרטי אל המרחב הציבורי הבורגני; מהשיחה הסגורה אל דעת הקהל.
יותר מעובדות רבות, ידוע בית הקפה בקשר שלו לאנציקלופדיה של דידרו וד׳אלמבר. גם אם יש להיזהר מהדימוי, הרומנטי קמעה, כאילו האנציקלופדיה כולה נולדה על שולחן אחד, Le Procope מייצג היטב את העולם שמתוכו היא צמחה: רשת של כותבים, מדענים, עורכים, פילוסופים ומתווכים חברתיים, שהאמינו כי ידע יכול להיות כוח פוליטי.
גם סיפורי המהפכה הצרפתית נקשרים במקום. דמויות כמו רובספייר, דנטון ומארה מעניקות ל־Le Procope ממד דרמטי יותר: מרכז הנאורות הופך בהדרגה למקום של פוליטיקה מעשית, של תסיסה, של רפובליקניזם ושל אלימות היסטורית. כך נוצר רצף מרתק: מהקפה של וולטר אל הכרוזים של המהפכה; מהשנינה הספרותית אל התביעה להחריב עולם ישן עד היסוד.
דמויות נוספות
לצד וולטר, רוסו ודידרו, כדאי להזכיר את בנג׳מין פרנקלין, שהשהות שלו בפריז הפכה אותו לדמות אהודה במיוחד בחוגי החברה והפוליטיקה הצרפתית. פרנקלין מייצג את הצד האטלנטי של Le Procope: לא רק צרפת של הנאורות, אלא גם הקשר בין רעיונות הנאורות לבין המהפכה האמריקאית. אליהם מתווספים תומס ג׳פרסון, קונדורסה, אנשי התיאטרון של Comédie-Française ואנשי המהפכה — שחקקו את בתי הקפה של פריז בין דפי ההיסטוריה. מאוחר יותר המשיך Le Procope לצבור סביבו שמות, אבל גדולתו ההיסטורית נותרה במאה השמונה עשרה.
בית הקפה כיום
Le Procope עדיין פעיל, אך הוא משמש בעיקר כבראסרי־מסעדה היסטורית ולא כבית קפה אינטלקטואלי קלסי. הוא מציג עצמו כמוסד הקפה הוותיק בפריז ומדגיש את רצף המסורת שלו מאז 1686 (אמת חלקית בלבד, כאמור); עם זאת, החוויה העכשווית היא יותר של מסעדה צרפתית עם תודעה מוזיאלית מאשר של בית קפה שבו יושבים מספר שעות, כשכוס הקפה נותרת תפאורה בלבד.
Le Procope מתאים לביקור מודע: אל תבקרו בו בחיפוש אחר ספונטניות בוהמיינית; התייחסו אליו כאל אתר היסטורי שהשתמר היטב. החדרים, הדיוקנאות, הצבעים, החפצים והאווירה, כולם מכוונים לייצר תחושה של מסע אל פריז של המאה השמונה עשרה. יש בו ממד ברור של קיטש תיירותי, אך פחות קל לפטור אותו כמלכודת תיירים רגילה, משום שההיסטוריה העמוקה והמיקום שלו אכן מרכזיים כל כך בסיפורה התרבותי של העיר.
הדרך הטובה לחוות אותו היא בנינוחות הראויה. כדאי להיכנס, לעבור בין החדרים, לשים לב לפרטים ההיסטוריים, ואז לשבת לארוחה או לקפה של אחר הצוהריים. המקום מתגמל מבקר אשר יגיע עם מעט ידע מוקדם: בלא ידיעת ההקשר של וולטר, רוסו, דידרו והמהפכה, ניתן לראות את המקום כמסעדה יפה ותו־לא; כאמור, היא הרבה יותר מזה.
איך מגיעים?
התחנה הנוחה ביותר היא Odéon, הנמצאת במרחק קצר מאוד מהמקום ומשרתת את קווי המטרו 4 ו־10. אפשר להגיע גם מ־Mabillon או מ־Saint-Germain-des-Prés, שתיהן מתאימות לשיטוט רגלי נעים באזור. מ־Notre-Dame אפשר להגיע ברגל (כרבע שעת הליכה) דרך הגדה השמאלית וסביבת Saint-Michel.
מהלובר מומלץ ללכת דרך Pont des Arts או Pont Neuf, ואז להיכנס בהדרגה אל רחובות סן־ז׳רמן. מ־Jardin du Luxembourg ההליכה קצרה יחסית, ולכן אפשר לשלב את Le Procope במסלול הכולל את Saint-Sulpice, Odéon ו־Boulevard Saint-Germain. הביקור משתלב היטב עם Cour du Commerce Saint-André, המעבר ההיסטורי הסמוך; עם Comédie-Française ההיסטורית בהקשר הרחב יותר של התיאטרון הצרפתי; עם כנסיית Saint-Germain-des-Prés; ועם שני בתי הקפה המיתולוגיים של סן־ז׳רמן, Café de Flore ו־Les Deux Magots, הנמצאים במרחק הליכה.
מה להזמין?
מאחר שכיום Le Procope הוא בעיקר מסעדה, הביקור הנכון יכול להיות ארוחת צוהריים או ערב, לא רק קפה קצר. מהמנות ההיסטוריות כדאי לשקול את Coq au vin, את Joue de bœuf braise — לחי בקר בבישול ארוך — או את Tête de veau comme en 1686, מנה מסורתית שתתאים למי שמחפש חוויה צרפתית ישנה באמת.
למי שרוצה חוויית סעודה קלילה יותר, אפשר לבחור במרק בצל פריזאי, אסקרגו, רביולי, טרטר בקר, או קינוח דוגמת קרם ברולה, מילפיי, פרופיטרולים או טארטלט שוקולד־קפה. מבחינה רעיונית, הזמנה של קפה או קינוח שוקולד־קפה מתאימה במיוחד למיתוס של וולטר: לא בהכרח הבחירה הקולינרית הגדולה ביותר, אבל הבחירה הסמלית ביותר. ההמלצה המעשית היא להגיע לארוחת צוהריים רגועה, או לקפה וקינוח בשעות אחר הצוהריים אם השירות מאפשר זאת באותו יום.
זה לא מקום שיימדד על פי איכות האוכל מול המחיר; משלמים כאן גם על החדר, על ההיסטוריה ועל האפשרות לשבת במקום שבו הקפה היה פעם חלק מהמכונה האינטלקטואלית של אירופה.
לאתר הרשמי של Le Procope
Café de Flore
172 Boulevard Saint-Germain, 75006 Paris
Café de Flore שוכן בלב רובע סן־ז׳רמן דה פרה, בפינת Boulevard Saint-Germain ו־Rue Saint-Benoît, בגדה השמאלית של פריז. זוהי אחת הכתובות המזוהות ביותר עם פריז הספרותית של המאה העשרים: לא מוסד קולינרי, אלא נקודת ייחוס תרבותית שבה עצם הישיבה ליד שולחן נעשתה במידה לא מבוטלת הצהרה אינטלקטואלית.
היסטוריה
בית הקפה נפתח בסוף המאה התשע עשרה (ככל הנראה בשנת 1887), בתקופת הרפובליקה השלישית. שמו נגזר מדמותה של פלורה, אלת הפרחים והאביב מהמיתולוגיה הרומית, שפסלה ניצב בעבר באזור. מראשיתו משך המקום מגוון אנשי רוח מסולתה ומשמנה של החברה הפריזאית: סופרים, עורכים ואנשי רוח; אך תהילתו הגדולה נבנתה בעיקר במהלך המאה העשרים.
בראשית המאה נקשר המקום לחוגים ספרותיים ופוליטיים שונים. גיום אפולינר, מהדמויות המרכזיות של השירה המודרניסטית בצרפת, הפך אותו למעין משרד קבוע; סביבו נעו משוררים, עורכים ואנשי אוונגרד. בהמשך נקשר ה־Flore לעולמות הדאדא והסוריאליזם (מונח שנטבע על ידי אפולינר), בייחוד לשמות כמו אנדרה ברטון, לואי אראגון ופיליפ סופו. משמעותי ככל שהיה בראשיתו, התקופה שהפכה את המקום לאגדה בין־לאומית הייתה שנות הארבעים והחמישים, כאשר ז׳אן פול סארטר וסימון דה בובואר הפכו אותו למרכז הבלתי־רשמי של האקזיסטנציאליזם. מכאן התפשט הדימוי של בית הקפה הפריזאי לא רק כמקום שתייה, אלא כמוסד שבו נולדות תנועות מחשבה.
אופי ואווירה
האווירה של Café de Flore בנויה על מתח מעניין: מצד אחד, מדובר בבית קפה אלגנטי מאוד, כמעט ארכיטיפי — סוכך ירוק, מושבים אדומים, מראות, שולחנות קטנים ושירות צרפתי קלסי. מצד שני, ההיסטוריה שלו אינה אריסטוקרטית בלבד, אלא גם בוהמיינית, פולמוסית וספרותית.
בימי הפאר בית הקפה לא היה מקום להתייחדות עצמית שקטה, אלא מעוז שיח ודיון. ההיסטוריה שלו קשורה באנשים שכתבו, דיברו, התווכחו, פגשו תלמידים, עורכים, מאהבות, יריבים וקוראים. מי שישב בו לא רק צרך קפה; הוא השתתף בסצנה תרבותית. מבחינה זו, ה־Flore מגלם היטב את האינטלקטואל הפריזאי במובנו הנושן: אדם שחושב בציבור, כותב בציבור, ומנהל את חייו הרעיוניים כחלק מתיאטרון עירוני מתמשך.
אישים ידועים
הדמויות המזוהות ביותר עם המקום הן ז׳אן פול סארטר וסימון דה בובואר, אך הם היו רק החזית הנוצצת, המפורסמת ביותר, בתוך מסגרת רחבה בהרבה. לפני כן, כאמור, נקשר בית הקפה לגיום אפולינר, אנדרה ברטון, לואי אראגון וזרמי האוונגרד הספרותי של ראשית המאה העשרים.
בהמשך פקדו אותו גם אלבר קאמי, רמון קנו, בוריס ויאן, מרגריט דיראס, פבלו פיקאסו, אלברטו ג׳קומטי, ז׳ולייט גרקו וכן דמויות מעולם הקולנוע, האופנה והצילום. ה־Flore לא היה שייך לאסכולה יחידה, חשובה ככל שתהיה. זהו חלק מסוד כוחו: הוא היווה נקודת ממשק בין פילוסופיה, ספרות, ציור, עיתונות, פוליטיקה, אופנה וחיי לילה. הוא היה בית קפה של סופרים, אבל גם של מי שרצו להיראות בקרבת סופרים.
סצנה פריזאית
האפיזודה המרכזית בתולדות המקום היא הפיכתו למעין משרד יום יומי של סארטר ודה בובואר. בתקופת הכיבוש הגרמני ולאחריה, כאשר הדירות היו קרות ולעיתים בלתי־נוחות לעבודה ממושכת, בית הקפה סיפק חימום, שולחן, קפה, עיתונים, ובעיקר — זירה חברתית. סארטר ודה בובואר ישבו בו שעות ארוכות. דה בובואר עבדה על כתיבה, סארטר פגש תלמידים, מעריצים, שחקנים, עורכים וחברים פוליטיים.
רעיונות שנולדו בספרייה הגרמנית של הוסרל והיידגר קיבלו כאן צורה פריזאית: פחות אקדמית, יותר ציבורית, יותר דרמטית. האקזיסטנציאליזם נעשה לא רק שיטה פילוסופית אלא סגנון חיים — עם שולחן קבוע, סיגריות, קפה, רומנים פתוחים, פוליטיקה ושיחות אל תוך הלילה. הפילוסופים וההוגים שפעלו במקום לא רק כתבו על חירות, בחירה ואחריות; הם בנו סביבם צורת חיים שבה הפילוסוף הוא דמות ציבורית, יושבת בבית קפה, נצפית, נשמעת, מתווכחת ומשפיעה.
ספרים, זיכרונות וסיפורים
Café de Flore מופיע שוב ושוב בזיכרונות ובכתיבה על סן־ז׳רמן דה פרה. הוא נוכח בסיפורה של פריז שלאחר המלחמה, בספרות הביוגרפית על סארטר ודה בובואר, ובמיתולוגיה של הגדה השמאלית כמרחב שבו חיי הרוח אינם מנותקים מההווי הציבורי.
במקרה של הוגי האקזיסטנציאליזם ששהו ובילו באזור, האזכור הספרותי איננו מוגבל לספר יחיד או לאי־אלו כתבות; הוא שייך למכלול שלם של יומנים, זיכרונות, ביוגרפיות וספרי מסע תרבותיים המתארים את סן־ז׳רמן כעולם של בתי קפה, חדרי מלון, מועדוני ג׳ז, הוצאות ספרים ומערכות עיתונים. המקום נעשה סמל משום שהוא איחד בין שלושה דברים: כתיבה, רומנטיקה (שערורייתית לעיתים) ופוליטיקה.
קשה להבין את האגדה של פריז הפילוסופית מבלי לדמיין את ה־Flore כרקע קבוע: שולחן קטן, כוס קפה, ערימה של ניירות ותחושה שכל שיחה פרטית נשזרת עם משק כנפי ההיסטוריה. גם סביב אפולינר והסוריאליסטים קיימת מסורת סיפורית חשובה. בית הקפה נתפס כאחד המקומות שבהם השירה המודרניסטית יצאה מהדף אל השיח הציבורי, אוהד או ביקורתי; מקום שבו כתב עת, תנועה ספרותית או זרם אומנותי יכלו להיווצר ולהתעצב. כך נוצרה סביבו שכבה נוספת של מיתולוגיה: לא רק האקזיסטנציאליזם של אחרי מלחמת העולם השנייה, אלא גם האוונגרד שלפניה.
דמויות נוספות
לצד השמות המרכזיים כדאי להזכיר גם את אנדרה מאלרו, ז׳אק פרוור, ז׳אן קוקטו, טרומן קפוטה, ארנסט המינגוויי, פרנסואז סאגאן, איב סן־לורן, קתרין דנב, בריז׳יט בארדו, סרז׳ גינסבורג ואחרים. חלקם היו אורחים קבועים יותר, אחרים חולפים או מזוהים עם התקופה שבה המקום הפך לאתר חובה של האליטה התרבותית.
לא רשימת השמות היא שחשובה, אלא המעבר בין תקופות: מהמשוררים והסוריאליסטים, דרך הפילוסופים של שנות הארבעים והחמישים, ועד לעולם האופנה והקולנוע. ה־Flore הצליח להישאר רלוונטי מפני שלא היה מוזאון של קבוצה אחת בלבד; הוא ידע להחליף קהלים בלי לאבד את התפקיד המרכזי שלו — מקום שבו תרבות גבוהה הופכת לנוכחות חברתית.
בית הקפה כיום
Café de Flore עדיין פעיל, אך הוא חי במתח שבין מוסד אמיתי לבין אתר מיתולוגי. הוא פתוח מדי יום, אינו מקבל הזמנות מראש ומושך תיירים, פריזאים, אנשי אופנה, עיתונאים, סופרים, סקרנים ומבקרים שבאים בעיקר בגלל ההילה ההיסטורית. המחירים גבוהים ולעיתים החוויה מרגישה יותר טקסית מאשר אינטימית; אך דווקא בזה טמון חלק מהעניין. לא מגיעים ל־Flore כדי לגלות בית קפה סודי, אלא כדי לשבת בתוך אגדה היסטורית המודעת לעצמה.
העיצוב שומר על קו פריזאי שמרני: שולחנות קטנים, חזית מזוהה מאוד וישיבה צפופה. בשעות עמוסות המקום עלול להיות תיירותי ורועש, ולכן הביקור המוצלח ביותר הוא לרוב בבוקר או בשעות ביניים, כאשר אפשר לשבת ליד החלון או בחוץ, להתמוגג מנינוחות אינטלקטואלית בתוך השאון העירוני. לא צריך לצפות לאינטימיות של בית קפה שכונתי; צריך לבוא אליו כמו אל תיאטרון קטן של פריז.
איך מגיעים?
הדרך הנוחה ביותר היא במטרו, לתחנת Saint-Germain-des-Prés בקו 4. משם מדובר בהליכה קצרה מאוד. אפשרות נוספת היא תחנת Mabillon בקו 10, המתאימה למי שמגיע מאזור הגדה השמאלית או מהרובע הלטיני. מ־Notre-Dame או מ־Île de la Cité אפשר להגיע בהליכה נעימה של כ־15–20 דקות דרך הגדה השמאלית.
מהלובר אפשר ללכת ברגל דרך Pont des Arts וסמטאות סן־ז׳רמן; זו אחת הדרכים היפות ביותר להגיע, משום שהיא מכניסה את המבקר בהדרגה מפריז המונומנטלית אל פריז הספרותית. מאזור מגדל אייפל נוח יותר לשלב מטרו או מונית, אך מי שמוכן להליכה ארוכה יכול להפוך את הדרך למסלול דרך Saint-Germain ו־Saint-Sulpice. הביקור משתלב היטב עם כנסיית Saint-Germain-des-Prés, עם Les Deux Magots הסמוך, עם רחוב Rue Bonaparte, עם כנסיית Saint-Sulpice, ועם שיטוט בגלריות ובחנויות הספרים של הרובע.
מה להזמין?
ההזמנה הקלסית ביותר היא דווקא הפשוטה: קפה, שוקו חם, קרואסון או ארוחת בוקר קלה, בישיבה בחוץ או ליד החלון. מי שרוצה חוויה ׳ספרותית׳ יותר יכול להזמין קפה, ללגום בניחותא עם ספר משובח ולהתבונן בתנועה של השדרה. אם רוצים מנה המזוהה יותר עם המקום, כדאי לשקול את Le Welsh Rarebit, אחת המנות המזוהות ביותר: טוסט עם צ׳דר ובירה, בגרסה עשירה וכבדה יחסית. אפשרות קלה ומסורתית יותר היא Croque Monsieur Spécial Flore. למי שמעדיף מטבח צרפתי מוכר, יש גם מרק בצל צרפתי, קיש לורן, טרטר בקר, קונפי ברווז, גבינות וקינוחים כמו קרם ברולה או טארט טאטן.
ההמלצה המעשית: לא להגיע רעבים מאוד ולא למדוד את המקום לפי יחס מחיר־כמות. ה־Flore הוא מקום שבו משלמים גם על המיקום, ההיסטוריה והטקס. הביקור הנכון הוא להזמין מנה אחת טובה או קפה וקינוח, לשבת בלי למהר ולתת לדמיון לעשות את שאר העבודה.
Les Deux Magots
6 Place Saint-Germain-des-Prés, 75006 Paris
Les Deux Magots ניצב בכיכר Saint-Germain-des-Prés, אל מול הכנסייה העתיקה שנתנה לרובע את שמו. זו אינה רק כתובת סמוכה ל־Café de Flore, אלא נקודת משקל עצמאית במיתולוגיה של הגדה השמאלית: פינת רחוב שבה ספרות, תיירות, אופנה, עיתונות ומסורת פריזאית נפגשות תחת אותו סוכך.
השם, שנשמע לאוזן אירופית מעט ייחודי, מקורו בשתי דמויות עץ מזרח־אסייתיות — ה־magots — המוצבות עד היום בתוך המקום. עוד לפני שנעשה בית קפה, פעלה במקום חנות בדים וחפצי נוי שנשאה את השם הזה; עם השנים נותרו הדמויות כמין קמע היסטורי, עדות קטנה לשלב מוקדם יותר בחיי הכתובת. האתר הרשמי מציין כי בית הקפה פועל במקום מאז 1884, וכי שתי הדמויות הן מקור שמו וזהותו החזותית.
היסטוריה
Les Deux Magots נפתח בשנת 1884, בתקופה שבה סן־ז׳רמן דה פרה החל להתרחק מתדמית של רובע כנסייתי ושקט ולהיעשות מוקד של חיי רוח, הוצאות ספרים, גלריות, כתבי עת ומפגשים ספרותיים. אם Le Procope שייך לפריז של המאה השמונה עשרה, הרי Les Deux Magots מגלם את פריז המאוחרת יותר: עיר מודרנית, מהירה, בין־לאומית, שבה האינטלקטואל הופך לדמות ציבורית מוכרת, בואכה אליל תרבות.
בשנת 1914 עבר המקום לניהולו של אוגוסט בולה (Auguste Boulay), ובהמשך נעשה עסק משפחתי המזוהה עם משפחת Mathivat. עובדה זו חשובה לא רק מבחינה ניהולית: היא מסבירה כיצד הצליח המוסד לשמור על רצף, על מוניטין ועל סגנון מזוהה, גם כאשר הקהל סביבו השתנה לחלוטין — ממשוררים וסוריאליסטים, דרך פילוסופים ואנשי תיאטרון ועד לתיירים בני זמננו המחפשים טעימה מהאגדה. במהלך המאה העשרים הפך Les Deux Magots לאחד מסמלי סן־ז׳רמן. הוא נקשר באוונגרד הספרותי, בסוריאליזם, באקזיסטנציאליזם, בגולים אמריקנים, באומנים ובחוגים חברתיים שידעו להפוך ישיבה בבית קפה לאקט תרבותי בעל נוכחות.
אופי ואווירה
האווירה ב־Les Deux Magots שונה מזו של Le Procope וגם מזו של ה־Flore. אין בו את תחושת המוזאון ההיסטורי של הראשון, וגם לא את הדימוי האקזיסטנציאליסטי הדחוס של השני. כוחו שונה: אלגנטיות פתוחה, תצפית אל הכיכר, תנועה מתמדת של מלצרים, שולחנות צפופים, ישיבה מול כנסייה עתיקה, ותחושה שהמקום מכיר היטב את התפקיד שהוא ממלא בדמיונו של המבקר.
זהו בית קפה של מבט. לא רק מבט אל הרחוב, אלא מבט חוזר מהרחוב אל היושבים בו, כאל חלון ראווה. מי שמתיישב במרפסת נעשה, במידה מסוימת, חלק מהתמונה: כוס קפה, כיסא קש, שיחה קצרה, ספר פתוח, צילום חטוף, והכנסייה ממול כעדה שקטה לכל המחזה. בכך טמון חלק גדול מקסמו — הוא אינו מסתיר את היותו סמל, אלא מודע ומגלם את תפקידו ההיסטורי מבלי להתנצל.
פנים המקום מוסיף רובד אחר: שתי הדמויות שעל שמן הוא קרוי, עיצוב שמרני, תחושה של מוסד ותיק ואווירה שאינה מנסה להיות חדשנית. אין זה בית קפה מינימליסטי או פנינה תיירותית נסתרת, מהסוג שכה אהוב על תיירי זמננו; הוא מציג את עצמו כפריזאי במובן הקלסי, כמעט הטקסי של המילה.
אישים ידועים
רשימת השמות הקשורים ל־Les Deux Magots רחבה מאוד. בין הדמויות המזוהות עימו ניתן למצוא את גיום אפולינר, לואי אראגון, אנדרה ברטון, אנדרה ז׳יד, ז׳אן ז׳ירודו, ז׳אק פרוור, פרננד לז׳ה, פבלו פיקאסו, ארנסט המינגוויי, ג׳יימס ג׳ויס, אלבר קאמי, בוריס ויאן, ז׳אן פול סארטר וסימון דה בובואר, רבים מהם מזוהים גם עם בתי קפה נוספים, כפי שנראה לעיל.
האתר הרשמי מדגיש, בפרט, את הקשר של המקום לאפולינר, אראגון, ז׳יד, ז׳ירודו, לז׳ה, פרוור והמינגוויי, וכן את תפקידו בהתפתחות הסוריאליזם והאקזיסטנציאליזם. חשיבותו של Les Deux Magots נובעת מהיכולת לקשור בין חבורות שונות שלא בהכרח השתייכו לאותו עולם: משוררים עם ציירים, סופרים צרפתים עם גולים אמריקנים, פילוסופים עם אנשי במה, עורכים עם מבקרי ספרות, תיירים מאוחרים עם זיכרון של אוונגרד שכבר נעשה ממוסד.
סצנה פריזאית
ייסוד פרס ׳Prix des Deux Magots׳, בשנת 1933, מהווה אבן פינה בהתפתחות המוסד. הפרס נולד כתגובה לפרס גונקור, שנתפס בעיני חלק מהחוגים הספרותיים, האוונגרדיים והחתרניים משהו, כאקדמי וממוסד מדי. הזוכה הראשון היה רמון קנו על ספרו ׳Le Chiendent׳, והבחירה בו סימנה היטב את אופיו של הפרס: פחות צייתנות לממסד הספרותי, יותר פתיחות לקול מקורי, חריג, צעיר, ייחודי בנוף.
זו סצנה פריזאית כמעט מושלמת: לא נאום באקדמיה, לא טקס ממלכתי, אלא פרס שנולד על רקע בית קפה, שיחה, חבורה ספרותית ותחושת התנגדות אלגנטית לסדר הקיים. בכך Les Deux Magots הצליח להפוך את המוניטין שלו למוסד ממשי: לא רק זיכרון של סופרים שישבו בו בעבר, אלא מנגנון שממשיך להשפיע על השדה הספרותי.
הפרס העניק למקום יתרון מובהק על פני בתי קפה אחרים. רבים יכולים לטעון לאורחים מפורסמים; מעטים הצליחו להפוך את ההילה סביבם לפעולה תרבותית מתמשכת. Les Deux Magots, במובן הזה, לא הסתפק בשימור העבר. הוא בנה סביבו מסורת חדשה, כזו שמחברת בין שולחן, כתב יד, פרס, מוניטין והיסטוריה של טעם ספרותי.
ספרים, זיכרונות וסיפורים
אחד הסיפורים החשובים הקשורים למקום נוגע לסימון דה בובואר. האתר הרשמי של Les Deux Magots מציין כי כאן כתבה דה בובואר את ׳Les Mandarins׳, הרומן שעליו זכתה בפרס גונקור בשנת 1954. הסיפור הזה חשוב במיוחד משום שהוא מחבר בין המקום לבין אחת השאלות המרכזיות של חיי הרוח בצרפת שלאחר המלחמה: היחסים בין ספרות, פוליטיקה, אהבה, חברות, אידאולוגיה ואכזבה.
׳Les Mandarins׳ אינו רומן של בית קפה, כמובן; אך הידיעה שחלקו נכתב ב־Les Deux Magots מאפשרת לדמיין את הרקע החברתי שממנו צמח. זהו עולם של שיחות שאין להן תחילה וסוף, בריתות אינטלקטואליות, בגידות רעיוניות, מערכות יחסים סבוכות ושיח שמותיר את הקפה כתירוץ בלבד.
גם הסוריאליסטים הוסיפו שכבת זיכרון חשובה. אנדרה ברטון וחבריו לא חיפשו רק חלל נוח לישיבה; הם חיפשו זירה שבה אפשר לנסח התקפה על ׳השכל הישר׳, על הבורגנות, על הספרות המהוגנת ועל גבולות הדמיון. Les Deux Magots סיפק להם בדיוק את מה שבית קפה פריזאי ידע לספק טוב כל כך: קהל חלקי, הפרעה קלה, חיכוך חברתי ונוכחות עירונית שמונעת מהרעיון להישאר מופשט מדי.
דמויות נוספות
לצד השמות המרכזיים, ראוי להזכיר גם את דורה מאר, ז׳אק פרוור, ז׳אן ז׳ירודו, פרננד לז׳ה, בוריס ויאן ואנשי חוגים נוספים שנעו בין ספרות, ציור, צילום, מוזיקה ותיאטרון. חלקם היו מזוהים יותר עם המקום עצמו; אחרים עם השכונה, עם התקופה או עם הרשת החברתית־תרבותית שסבבה אותו.
במקרה של Les Deux Magots, אין צורך להעמיס רשימה אין־סופית של שמות. די להבין את התנועה הכללית: מהמשוררים של סוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, דרך הסוריאליסטים, אל דור האקזיסטנציאליזם, ומשם אל עולם רחב יותר של קולנוע, אופנה, פוליטיקה, עיתונות ותיירות תרבותית. המקום שרד מפני שלא נוכס לבעלותה של תקופה אחת בלבד.
בית הקפה כיום
Les Deux Magots עדיין פעיל, והוא מתפקד כיום כשילוב בין בית קפה ספרותי, מסעדה פריזאית ואתר עלייה לרגל. האתר הרשמי מציין שעות פעילות רחבות — מ־07:30 בבוקר עד 01:00 בלילה — וכן את כתובתו בכיכר Saint-Germain-des-Prés.
המשמעות המעשית פשוטה: אפשר לבקר בו כמעט בכל שלב של היום, אך החוויה תשתנה מאוד לפי השעה. בבוקר המקום מתאים לקפה, מאפה או ארוחה קלה מול הכיכר. בצוהריים ובערב הוא נעשה מסעדה פעילה יותר. בשעות העומס, ובעיקר בעונות תיירותיות הוא עלול להרגיש צפוף, יקר ומודע מדי לעצמו.
אך אין בכך בהכרח פגם. כמו ב־Café de Flore, גם כאן אין טעם לחפש סוד מקומי אזוטרי; יש לבוא בידיעה שמדובר במוסד מפורסם, טעון, מצולם, ולעיתים מעט תיאטרלי. הדרך הנכונה ליהנות ממנו היא לא לדרוש ממנו צניעות שאין לו. שבו בחוץ אם מזג האוויר מאפשר, הביטו בכנסיית Saint-Germain-des-Prés, הזמינו דבר אחד או שניים, ותנו לסביבה לעשות את פעולתה. כקודמיו, המקום פועל היטב כאשר מבינים אותו כתחנה תרבותית — לא רק כעסק מזון.
איך מגיעים?
הדרך הפשוטה ביותר היא במטרו לתחנת Saint-Germain-des-Prés בקו 4. משם מדובר בהליכה קצרה מאוד אל הכיכר. אפשר להגיע גם מתחנת Mabillon בקו 10, אפשרות מתאימה למי שמגיע מאזור Saint-Sulpice, Odéon או הרובע הלטיני. מ־Notre-Dame או מאזור Saint-Michel אפשר ללכת ברגל דרך הגדה השמאלית ולהיכנס בהדרגה אל סן־ז׳רמן.
מהלובר, הדרך היפה ביותר עוברת דרך Pont des Arts, ומשם אל רחובות הרובע השישי. מגני לוקסמבורג אפשר להגיע בהליכה נעימה יחסית, ולכן מומלץ לשלב את המקום במסלול הכולל את הגנים, כנסיית Saint-Sulpice, Rue Bonaparte, Café de Flore וחנויות הספרים של הסביבה. הביקור מתאים במיוחד למי שרוצה להבין את סן־ז׳רמן לא כמיקום יחיד אלא כמערכת של כתובות קרובות: כנסייה עתיקה, בתי קפה מפורסמים, גלריות, חנויות ספרים, בתי הוצאה, רחובות אלגנטיים ומסורת ארוכה של אנשים שבאו אל הרובע כדי להיראות, לקרוא, לכתוב, לדבר ולחלום על חשיבות עצמית במידה נסבלת יותר או פחות.
מה להזמין?
הבחירה הסמלית ביותר היא השוקו החם המפורסם של המקום, או קפה עם קינוח בישיבה במרפסת. למי שמבקש ביקור קצר, זו כנראה האפשרות המדויקת ביותר: לא ארוחה כבדה, לא מבדק קולינרי מושתת טעמים אליטיסטיים, אלא עצירה טקסית מול הכיכר.
מי שמגיע לארוחה יכול לבחור מתוך תפריט צרפתי רחב יותר. לפי פרסום התפריט החדש של המקום, בין המנות הקבועות או המומלצות נמנות אסקרגו בורגונדי, סלמון מעושן, טרטר בקר, פילה בקר, דג ים, חסילוני מלך בריזוטו, בלאנקט עגל, וכן קינוחים כמו טארט טאטן חם, פרופיטרולים וקינוחים המבוססים על שוקו חם בסגנון ישן.
ההמלצה המעשית: אם זו הפעם הראשונה, אל תנסו ׳לכבוש׳ את התפריט. קחו שוקו חם, קפה, קינוח או מנה אחת טובה, והתמקדו בחוויה הכוללת. Les Deux Magots איננו מקום שמודדים רק לפי הצלחת; משלמים בו גם על הכיכר, על הדמויות שעל העמוד, על הפרס הספרותי, על השמות שהצטברו סביבו ועל התחושה הקלה — מגוחכת ונעימה בעת ובעונה אחת — שאתם משתתפים לרגע בטקס פריזאי ותיק.
לאתר הרשמי של Les Deux Magots
La Closerie des Lilas
171 Boulevard du Montparnasse, 75006 Paris
שם וכתובת
La Closerie des Lilas שוכן בקצהו של Boulevard du Montparnasse, סמוך לגני לוקסמבורג ולצומת שבו הרובע השישי מתחיל להיפתח אל מונפרנאס. בניגוד לבתי הקפה של Saint-Germain-des-Prés, היושבים בלב אזור צפוף של חנויות ספרים, גלריות וכנסיות עתיקות, כאן התחושה רחבה יותר: שדרה, עצים, תנועה, חזית ירוקה, ומרחק קצר בלבד מהעולם הבוהמייני שעיצב את פריז של ראשית המאה העשרים.
השם — ׳חלקת הלילכים׳ או ׳מתחם הלילכים׳ — מעניק למקום זהות רכה של טבע עירוני. החזית המכוסה ירק אינה פרט קישוטי בלבד; היא חלק מהאופי: מוסד פריזאי שאינו נשען רק על מדרכה, חלון ושולחן, אלא גם על תחושת מסתור למחצה: כאילו האורח נכנס אל פינה ירוקה בתוך העיר, אך בלי לצאת ממנה באמת.
הכתובת הרשמית היא 171 Boulevard du Montparnasse, והאתר הרשמי מציין את פעילות המקום כמסעדה גורמה, בר ובראסרי באותה כתובת.
היסטוריה
שורשיו של La Closerie des Lilas נטועים במונפרנאס של המאה התשע עשרה, אז האזור החל למשוך אליו אומנים, משוררים, סטודנטים, אנשי במה ודמויות שוליים מבריקות. אם Saint-Germain נתפס בהמשך כרובע של פילוסופים והוצאות ספרים, מונפרנאס היה במשך תקופה ארוכה מעבדה חופשית יותר: פחות ממוסדת, יותר פרועה, בין־לאומית, מלאת סדנאות, בתי קפה, שיחות, אהבות קצרות וחובות שלא תמיד שולמו.
בסוף המאה התשע עשרה כבר נכרך La Closerie des Lilas בשמות של סופרים וציירים. אתר התיירות הרשמי של אזור פריז מזכיר את זולא, בודלר, אפולינר, ורלן ואחרים כחלק מההיסטוריה התרבותית של המקום, ובהמשך גם את ברטון, אראגון, פיקאסו ודור הגולים האמריקנים (כאמור, ידועני פריז לא תמיד הגבילו עצמם למוסד יחיד, על אף אוריינטציה מבדלת בין בתי הקפה השונים).
במאה העשרים קיבל המקום מעמד מובהק יותר: לא עוד בית קפה נאה על שדרה גדולה, אלא תחנה מרכזית בזיכרון של מונפרנאס. הוא חיבר בין הבוהמה הצרפתית הישנה לבין המודרניזם האנגלו־אמריקני, בין משוררי סוף המאה לבין הדור שלאחר מלחמת העולם הראשונה ובין פריז של ציור ושירה לפריז של רומן, עיתונות ובריחה אמריקנית מהפרובינציה.
אופי ואווירה
La Closerie des Lilas לא בנוי על אותה דרמה עירונית של בתי הקפה הצמודים לכיכר Saint-Germain. הוא פחות מתוח, פחות חזיתי ופחות עסוק בהצגת עצמו כזירת ויכוח. קסמו מגיע מכיוון אחר: שילוב של בר אפלולי, מסעדה מהודרת, בראסרי מסורתית ומרפסת ירוקה הנראית כמעט מנותקת מהמדרכה הסואנת.
התחושה המרכזית היא של אלגנטיות עם זיכרון בוהמי. לא אלגנטיות קרה או אריסטוקרטית, אלא כזו שיודעת להכיל פסנתר, אלכוהול, שיחות מאוחרות, תיירים ספרותיים וזוגות שמגיעים לארוחה חגיגית. האתר הרשמי מתאר את Bar Hemingway כלב ההיסטורי של המקום, כזה הנושא את זכרם של אומנים מוורלן עד המינגוויי ומפיקאסו עד ז׳יד, ועדיין פועל לצלילי פסנתר.
האסתטיקה שלו נשענת על צבעי ירוק עמוק, עץ, מראות, עור, תאורה חמה וחלל שאינו מנסה להיראות חדש. זו איננה תפאורה של טרנד עכשווי; זהו חלל שמבקש לשמר את הרושם של פריז כעיר שבה אפשר היה לכתוב, לשתות, להתווכח, להתאהב, להיכשל, ולחזור למוחרת לאותו שולחן כאילו הכול חלק מהמקצוע.
אישים ידועים
La Closerie des Lilas מזוהה במיוחד עם ארנסט המינגוויי, אך רדוקצייה של המקום לדמותו בלבד תהיה עוול היסטורי. לפניו ואחריו עברו בו משוררים, ציירים, סופרים ואנשי רוח שנעו בין צרפת, אמריקה ושאר אירופה. בין הדמויות המקושרות אליו נמנים פול ורלן, אמיל זולא, שארל בודלר, גיום אפולינר, אנדרה ברטון, לואי אראגון, פבלו פיקאסו ואנדרה ז׳יד.
החשיבות של הרשימה אינה בשמות עצמם, אלא בטווח שהם מייצגים. ורלן ובודלר מחזירים את המקום אל פריז הסימבוליסטית והפואטית; אפולינר מוביל אל האוונגרד; ברטון ואראגון מכניסים את הסוריאליזם; פיקאסו מביא את הציור המודרניסטי; והמינגוויי מגלם את הפרק האמריקני, זה שבו פריז נעשתה עיר מקלט ליוצרים צעירים שחיפשו סגנון, חופש, וחיים זולים יחסית.
סצנה פריזאית
הסצנה המזוהה ביותר עם La Closerie des Lilas היא לא אירוע יחיד, אלא דפוס חיים: סופר צעיר יושב בבר או במרפסת, מחברת לפניו, משקה לצידו, ופריז משמשת לו גם עיר ממשית וגם חומר גלם. המקום לא היה רק רקע חברתי; הוא היה סביבת עבודה, מרחב המתנה, נקודת מפגש ואזור ביניים בין בדידות הכתיבה לבין הצורך בקהל. במקרה של המינגוויי, הקשר הזה נעשה כמעט סמלי.
לוח הנצחה בבר מזכיר את ביקוריו הממושכים במקום. VisitParisRegion מציין אותו במפורש כחלק ממורשת ׳הדור האבוד׳ בפריז. לא קשה להבין מדוע דווקא כאן התקבע הדימוי: La Closerie מציע את מה שהמינגוויי אהב להפוך לספרות — משמעת גברית, שתייה, תנועה בין שיחות קצרות לשתיקות ארוכות, הרגשה שהחיים האמיתיים מתרחשים במקום שבו אדם בוחר לשבת מספיק זמן.
ספרים, זיכרונות וסיפורים
האזכור הספרותי הבולט ביותר הוא ברומן הפריזאי המזוהה ביותר עם תקופת פריז של המינגוויי, ׳וזרח השמש׳, בו המינגוויי עיצב את דמותו של דור פצוע, משוטט וחסר מנוחה לאחר מלחמת העולם הראשונה. La Closerie des Lilas מופיע שם כחלק מהגאוגרפיה הפריזאית של הדמויות — לא כמונומנט, אלא כנקודה טבעית במסלול של שתייה, שיחה ותנועה לילית.
בכך נחשף מעמדו האמיתי של בית הקפה: לא רק אתר שבו ישבו סופרים לאחר שהתפרסמו, אלא כתובת שנכנסה אל הרקמה של הספרות עצמה. כאשר בית קפה מופיע ברומן מודרניסטי לא כקישוט אלא כחלק מנשימת העיר, הוא חדל להיות ׳מסעדה היסטורית׳ בלבד ונעשה מרכיב בזיכרון התרבותי. גם בהתעלם מהמינגוויי, La Closerie des Lilas שייך לעולם שבו הספרות לא הופרדה לחלוטין מהחיים החברתיים. משורר יכול היה לפגוש צייר, עורך יכול היה לשבת ליד עיתונאי, וגולה אמריקני יכול היה לדמיין את עצמו כיורש של מסורת צרפתית שלא באמת הייתה שלו — אך פריז, בנדיבותה האירונית, הרשתה לו לנסות.
דמויות נוספות
לצד המינגוויי והמעגל האמריקני, חשוב לזכור את הדמויות הצרפתיות המוקדמות יותר. ורלן מעניק למקום צל של שירה דקדנטית; בודלר מחבר אותו אל פריז של יופי, חטא ורגישות אורבנית; אפולינר מציב אותו על סף המודרניזם; וברטון ואראגון מושכים אותו אל מרחב של חלום, פרובוקציה ומהפכה אסתטית. גם פיקאסו וז׳יד סעדו את ליבם במקום, אך ערכו אינו מסתכם ברשימת לקוחות מפוארת ככל שתהיה. La Closerie des Lilas מעניין משום שהוא מאפשר מעבר בין כמה תקופות, לא משום שכל שם מפורסם שישב בפריז נגע בו במקרה. זהו פרק על מונפרנאס ככור היתוך — לא על פולחן שמות בלבד.
בית הקפה כיום
כיום La Closerie des Lilas פועל כמוסד רחב יותר מבית קפה רגיל: יש בו מסעדה, בראסרי ובר. שעות הפתיחה משתנות בהתאם לחלק בו תרצו לסעוד, כך שיש לבדוק באתר הרשמי לפני ההגעה. החוויה, לכן, משתנה לפי הבחירה: אפשר להגיע לארוחה מלאה, לשבת בבר, להסתפק במשקה, או לבחור בביקור קצר שמטרתו בעיקר לספוג את האווירה.
הבראסרי הוא כנראה האזור המתאים ביותר למי שרוצה חוויה נגישה יחסית, בעוד שהמסעדה הרשמית מציעה מסגרת מוקפדת ויקרה יותר. הבר, לעומת זאת, הוא הלב הספרותי־סמלי: שם מורגש הקשר העמוק יותר להמינגוויי, לפסנתר, לאלכוהול, ולמסורת של ערב פריזאי שאינו ממהר להסתיים. כדאי לבוא בלי ציפייה למצוא מקום סודי.
La Closerie des Lilas מוכר, מבוסס ומודע למורשתו. אך דווקא משום כך הוא מתאים לכתבה: הוא אינו דורש גילוי, אלא פרשנות. צריך להבין מה הוא מייצג — את המעבר מפריז של בתי קפה אינטלקטואליים אל פריז של גולים, אומנים, מיתוס מודרניסטי וחיים ספרותיים שנבנו לא רק בספריות אלא גם סביב שולחן.
איך מגיעים?
התחנה הנוחה ביותר היא Vavin בקו 4, שממנה ניתן להגיע בהליכה קצרה לאורך Boulevard du Montparnasse. אפשרות נוספת היא Port-Royal בקו RER B, המתאימה במיוחד למי שמגיע מאזור גני לוקסמבורג או מהרובע הלטיני. מ־Jardin du Luxembourg ההליכה קצרה ונעימה, ולכן מומלץ לשלב את הביקור במסלול הכולל את שדרות סן־מישל ואת רחובות Notre-Dame-des-Champs, ואז לרדת אל מונפרנאס. מי שממשיך אחר כך ל־La Rotonde, או Le Select, יכול לבנות מסלול שלם סביב בתי הקפה של מונפרנאס — מסלול נפרד באופיו מזה של Saint-Germain.
מה להזמין?
מי שמגיע בגלל ההיסטוריה, ולאו דווקא בגלל ארוחה מלאה, יכול לבחור במשקה ב־Bar Hemingway או בקפה בבראסרי. זו הדרך המדויקת ביותר לחוות את המקום בלי להפוך את הביקור לאירוע קולינרי כבד מדי. לארוחה רצינית יותר, התפריט הרשמי כולל מנות כמו פילה בקר בסגנון ׳Hemingway׳ עם צ׳יפס, סול מנייר, פירות ים, פואה גרא, טרטר בקר, וכן קינוחים קלסיים כמו קרפ סוזט, פרופיטרולים, אופרה ו־Paris-Brest.
הבחירה הנכונה תלויה במטרת הביקור: למשמעות ספרותית — בר ומשקה; לארוחה פריזאית מסורתית — בראסרי; לערב חגיגי — המסעדה. בכל מקרה La Closerie des Lilas, עדיף כשהוא נחווה לא כתחנת צילום, אלא כפרק במפת הרוח של מונפרנאס: ירוק מבחוץ, מהודק מבפנים, ומאחוריו שכבות של שירה, אלכוהול, גלות, אומנות ופריז שאהבה להפוך חיים לאגדה.
לאתר הרשמי של La Closerie des Lilas
לגימה אחרונה
כאן, אם כן, מתחילה הדרך: מה־Procope של וולטר ואושיות הנאורות, דרך ה־Flore של סארטר, דה בובואר וסן־ז׳רמן, אל שורה ארוכה של בתי קפה שבהם פריז למדה להפוך שיחה, כתיבה ושהות עירונית לאומנות בפני עצמה. הצעידה בין בתי הקפה של פריז היא תנועה בין כתובות מפורסמות יותר ופחות, בין מקומות שעודם פעילים לבין כאלו שנותרו בזיכרון בלבד, בצורה שמאפשרת לשרטט מפה תרבותית של עיר שבה גם כוס קפה יכולה לשאת עימה היסטוריה שלמה.