Svg Vector Icons : http://www.onlinewebfonts.com/icon

מאדאם דו בארי – המאהבת המלכותית האחרונה של צרפת

מאדאם דו בארי - המאהבת המלכותית האחרונה של צרפת
זמן קריאה משוער: 11 דקות

מאדאם דו בארי (Jeanne Bécu, Comtesse du Barry 1743-1793) נחשבת לאחת הדמויות השערוריתיות ביותר של ההיסטוריה הצרפתית בזכות קריירה, שהחלה בבית בושת, המשיכה בחצר המלכות, בתור המאהבת של לואי ה-15 והסתיימה על הגיליוטינה בכיכר המהפכה (היום כיכר הקונקורד). לכל זאת יש להוסיף את העובדה שמדאם דו בארי הייתה האישה האחרונה בצרפת, שהחזיקה בתואר המאהבת המלכותית הרשמית (maîtresse en titre), למרות שלואי ה-15 לא היה מלך צרפת האחרון:

  • ללואי ה-16 לא הייתה מאהבת (אולי בגלל זה הוא איבד את ראשו).
  • לואי ה-17 לא באמת מלך ובכל מקרה מת בגיל 10.
  • לואי ה-18 היה הומוסקסואל.
  • שארל ה-10, היה רודף שמלות בצעירותו, אך הגיע לשלטון בגיל שבו אפילו מלכי צרפת מתעייפים מלקחת מאהבות.
  • לואי פיליפ היה איש משפחה למופת ומעולם לא הייתה לו מאהבת רשמית (אולי זאת הסיבה שהוא סולק מהשלטון בשנת 1848).

נכון, לנפוליאון ה-1 היו לא מעט מאהבות וניתן לקרוא עליהן בכתבה נפוליאון והנשים בחייו וגם נפוליאון השלישי לא טמן את ידו בצלחת, אולם הם לא היו מלכים ולכן לא הייתה להן מאהבת מלכותית. כנ”ל לגבי הנשיאים של צרפת, שחלק גדול מהם החזיקו להן מאהבת או שתיים. סיפורי מאהבות, כמו זו שהרגה את הנשיא פליקס פור, יש אך סיפורי מאהבות מלכותיות – אין!

בכתבה זו נתחקה אחר תולדות חייה המרתקים של מאדאם דו בארי, נבקר בבית הזונות בו התגלתה על ידי הרוזן דו בארי, בפארק הצבאים בו עברה את האודישן של לואי ה-15, ארמון ורסאי בו חייתה חיים שערורייתיים, בארמון לובסיין (Château de Louveciennes) שהפך לביתה ונסיים בכיכר קונקורד, שם סיימה את חייה בעודה חושפת את שדיה בפני התליין.

אם כך צפוי לנו טיול היסטורי ארוך, מרתק ורצוף באינטריגות ופיקנטריה. לכן לבשו את הפאה המפודרת, קחו את מקל ההליכה המגולף ובואו נצא לדרך!

מילדות במנזר היישר אל שוק הבשר

בראשית הייתה ז’אן בקו (Jeanne Bécu), שנולדה בעיירה ווקולור (Vaucouleurs) שבחבל לוריין לתופרת בשם אן בקו (Anne Bécu) ולאב לא ידוע. בגיל צעיר היא עברה עם אמה לפריז ולמרות ששניהן לא היו אמידות (בלשון המעטה) היא זכתה לחינוך לא רע בכלל במנזר סנט אור (Saint Aure).

בגיל 15 השתנה מזלה של ז’אן בקו. לימודיה במנזר הסתיימו והיא נאלצה להתחיל ולהתפרנס. בתחילה היא עבדה בתור מוכרת סידקית ברחובות פריז, אחר כך בתור עוזרת לספר (איתו היה לה ככל הנראה רומאן קצר שממנו נולדה ילדה שלא שרדה זמן רב) ולבסוף היא הפכה לבת לוויה של גברת לה גארד (Madame La Garde). אולם יופיה של הנערה, בעלת השיער הבלונדיני השופע ועיני השקד, משך את תשומת ליבם של שני בניה (הנשואים) של מאדאם לה גארד, וכשהאם שמעה על כך ז’אן נזרקה לרחוב.

לאחר שניסתה את מזלה בעבודות נוספות, שבהן הרוויחה שכר זעום, החליטה ז’אן בקו לנצל את יופיה על מנת לפצוח בקריירה של זונת צמרת ומאהבת של האליטה הצרפתית של תקופתה.

אצל מדאם גורדאן

המקום הטוב ביותר בפריז של המאה ה-18 לעסוק בזנות היה איזור לה האל ובמיוחד הרחובות הקטנים בין רחוב סן דני לרחוב מונטרגיי. הסיבה לכך היא שבאיזור הזה התקיים, עד סוף שנות ה-60 של המאה ה-20, שוק סיטונאי עצום שמשך אליו לא מעט סיטונאים. לאנשים אלו, לאחר שסיימו למכור את הסחורה שלהם, נותר לא מעט כסף מזומן ביד ולכן הם הפכו לקליינטים מצויינים ב”שוק הבשר” שהתרחש ממש לא הרחק משם.

היום לא נשאר שום זכר לימים שבו האיזור הזה היה למרכז הזנות הראשי של פריז, הכל נקי נחמד, מלא במסעדות וחנויות בישול. גם שמות הרחובות בסביבה הם נורמליים לחלוטין ולא מרמזים על מה שהיה כאן. קחו לדוגמא את רחוב דוסו (Dussoubs), שנקרא על שם מהפכן, שמת על הבריקדה ברחוב מונטורגיי, או סן סוור (Saint Sauveur) שנקרא על שם ישו, שעל פי האמונה הנוצרית הוא המושיע (בצרפתית Sauveur).

אולם מי שמכיר היטב את ההיסטוריה של האזור, יודע שהשמות הללו אינם השמות המקוריים של הרחובות הנ”ל, ובימיה של ז’אן בקו שמות הרוחובות היו שונים לחלוטין. קחו לדוגמא את רחוב דוסו, אותו הזכרתי בפסקה הקודמת. במאה ה-18 הרחוב נקרא Gratte Cul או, בתרגום לעברית, “רחוב המגרד בתחת”. גם לרחוב סן סוור היה שם אחר, שרמז על העיסוקים שהתרחשו בו, קראו לו Tire-Boudin, או בעברית “משיכה בנקניקיה”. ולא, שם לא שכנו חנויות האיטליז של לה האל…

בית הבושת של מדאם גורדן בצומת הרחובות Dussoubs ו Saint Sauveur. צילם: צבי חזנוב
בית הבושת של מדאם גורדן בצומת הרחובות Dussoubs ו Saint Sauveur. צילם: צבי חזנוב

נחזור אל ז’אן בקו ואל סיפורנו. יופיה ואופיה הנעים אפשרו לה לעבוד בבתי הבושת של “הביוקר” ובראשם זה של מדאם גורדאן (Madame Gourdan). בית בושת זה עמד בתחילה בחלקו הדרומי של רחוב מונטרגיי (אותה עת שמו היה rue de la Comtesse d’Artois), אך מאוחר יותר עבר לצומת הרחובות Dussoubs ו Saint Sauveur. הבניין בו שכן בית הבושת קיים עד היום וממש מולו נפתחה בשנת 2019 מסעדת “שבור” של אסף גרניט.

בית בושת זה התמחה בקליינטים של החברה הגבוהה של פריז ולקוחותיו היו בעיקר אצילים ואנשי כספים. על מנת למנוע מבוכה מלקוחותיה, איפשרה להם מדאם גורדאן לבחור תחפושת ולצאת בדלת סודית, שהוסוותה בתור ארון בגדים. הדלת הזאת הובילה אל גרם מדרגות שממנו ניתן היה לרדת לקומת הקרקע ולצאת אל רחוב Saint Sauveur 12. פעם אחרונה שעברתי בסביבה עמדה במקום חנות אופנה. האם זהו הומאז’ לחדר התחפושות של מדאם גורדאן? זאת כנראה לא נדע.

כך או כך, ז’אן בקו החלה לעבוד אצל מאדאם גורדאן ואימצה לעצמה את השם מדמואזל לאנז’ (Mademoiselle Lange). וכך, ערב אחד, פוגשת מדמואזל לאנז’ את ז’אן- בטיסט דו בארי (Jean Baptiste Dubarry 1722-1794), ומבלי לדעת זאת, המפגש בין שני האנשים הללו יוביל אותה מבית הבושת, היישר אל ארמון ורסאי.

ז’אן בקו (או מדמואזל לאנז’) הופכת למדאם דו בארי

ז’אן-בטיסט דו בארי היה נצר למשפחת אצולה שמוצאה מהעיר טולוז. מהר מאוד יצא לו שם של רודף נשים ונוכל, מה שהביא לו את הכינוי Le Roué (הערמומי). מטולוז האדון דו בארי עבר לפריז ושם החל פוקד את בתי הבושת המפורסמים של הבירה. באחד הערבים הוא הגיע אל מאדאם גורדאן והיא סיפרה לו על מדמואזל לאנז’. לאחר לילה סוער החליט הרוזן להפוך אותה לפילגש שלו ושיכן אותה אצלו.

הבית בפריזאי של ז'אן בקו (או מדמואזל לנז'), לעתיד מאדאם דו בארי ב Rue Jussienne 2. צילם: רן ורדי
הבית הפריזאי של ז’אן בקו (או מדמואזל לנז’), לעתיד מאדאם דו בארי ב Rue Jussienne 2. צילם: רן ורדי

אולם אדון דו בארי לא הסתפק בכך אלא החל לסרסר בז’אן בקו, על מנת להכניסה למיטותיהם של כמה מהאנשים החשובים ביותר בממלכה הצרפתית. אחד מאותם אנשים היה הדוכס דה רישלייה (Louis François Armand de Vignerot du Plessis, duc de Richelieu 1696-1788), קרוב משפחתו של הקרדינל דה רישלייה (הוא היה הנכד של אחותו) והאיש שבזכותו הומצא המיונז.

הדוכס דה רישלייה לא נכנס אל דפי ההיסטוריה בזכות תרומתו לקולינאריה הצרפתית, אלא מכיוון שהיה רודף נשים ידוע, שהישגיו בתחום יכולים להתחרות עם אלו גם ג’אקומו קזנובה, בן תקופתו. בתור אחד שהבין דבר או שניים בתאוות בשרים, ידע הדוכס להעריך את יכולותיה של מדמואזל לאנז’ בחדר המיטות ויחד עם האדון דו בארי, החליט שחבל “לבזבז” כישרון כזה עליו, ושיש לנסות להכניס אותה למיטה המלכותית.

המלך לואי ה-15. דיוקן של ואן לו (Van Loo)
המלך לואי ה-15. דיוקן של ואן לו (Van Loo)

השנה הייתה 1768 ומאז מותה של מדאם דה פומפדור, ארבע שנים קודם לכן, לא הייתה למלך מאהבת מלכותית רשמית. במקום זאת, היה המלך נהנה מהספקה סדירה של נערות צעירות, רובן ממשפחות עניות, אותן היה מוצא לו משרתו האישי לבל (Dominique Guillaume Lebel 1696-1768).

הטכניקה הייתה פשוטה. לבל היה מוצא נערה צעירה שלדעתו תמצא חן בעיני המלך ומביא אותה לאכול ארוחת ערב בורסאי. המלך, עמד בחדר סתרים הצמוד למקום בו נערכה ארוחת הערב והציץ דרך חור הצצה.

אם הנערה הייתה מוצאת חן בעיניו היא הייתה נלקחת לפארק הצבאים, ארמון קטן מחוץ לארמון ורסאי, שם שוכנו המאהבות של המלך (מומלץ בחום לקרוא על המקום בכתבה פארק הצבאים – ההרמון של לואי ה-15).

לאחר ששיכנו את הנערה בפארק הצבאים, היה מגיע אליה המלך לבוש בתור אציל פולני, על מנת לשמור בסוד את זהותו (למרות שכולם ידעו מי הוא) ומבלה עם הנערה לילה, או לעיתים, כמה לילות. בסופו של דבר, כאשר למלך היה נמאס, הייתה הנערה משוחררת מפארק הצבאים, לא לפני שקיבלה סכום כסף מכובד ולעיתים אף שידוך טוב.

עשרות רבות של נשים עברו במיטתו של המלך, רובן נותרו אלמוניות, אך כמה מהן הצליחו להיכנס להיסטוריה בזכות האומנות. אחת מהן היא מארי לואיז או מרפי (Marie-Louise O’Murphy 1741-1814), המכונה “לה מורפיז”. נערה צעירה זו, ממוצא אירי, הפכה למאהבת של לואי ה-15, בין השנים 1753-1755 ונכנסה להיסטוריה בזכות הפורטרט המפורסם שלה שצייר פרנסואה בושה (François Boucher 1703-1770).

מארי לואיז אומרפי. ציור משנת 1752 מאת פרנסואה בושה.
מארי לואיז אומרפי. ציור משנת 1752 מאת פרנסואה בושה.

אולם בואו נחזור לסיפורנו. רישלייה סיפר ללבל על מדמואזל לאנז’ והיא עברה את המסלול הרגיל, אותו עברו אותן מאהבות (ארוחת ערב, מגורים בפארק הצבאים ובילוי לילה עם המלך), רק שכאן משהו השתבש. בבוקר שאחרי הלילה הראשון עם מדמואזל לאנז’, פגש המלך את הדוכס דה רישלייה והדוכס שאל איך עבר עליו הלילה. המלך השיב “היא גרמה לי להרגיש כמו בן 20 שוב” (הוא היה בן 58). בעקבות הביקור הזה התאהב המלך במדמואזל לאנז’ ומהר מאוד החלו אנשי החצר להבין שאין מדובר במאהבת זמנית ואלמונית.

המלך המשיך לבקר אצלה יום אחרי יום ובסופו של דבר החליט להפוך אותה למאהבת המלכותית, למורת רוחו של משרתו לבל, שמת זמן קצר אחר כך (יש שאומרים שהוא התאבד בשתיית רעל, כשהבין שלא יוכל לשנות את דעתו על המלך). אולם כאן נתקל המלך בבעיה.

כזכור, מדמואזל לאנז’, לא הייתה אצילה ואילו מאהבת מלכותית חייבת הייתה תואר אצולה. אולם אל דאגה, היכן שישנו צורך ימצא הפתרון והוא הגיע בדמותו של אחיו של ז’אן באטיסט דו בארי, סרסורה של מדמואזל לאנז’. אותו אח בשם שארל, לא היה טוב בהרבה מאחיו הבכור, אך בעוד שהראשון היה רודף נשים, השני החליט להשקיע את כל זמנו והונו בהימורים.

מכיוון ששארל דו בארי היה מהמר די כושל הוא צבר חובות כבדים, ועל מנת לכסות חובות אלו, הסכים הרוזן להתחתן עם מדמואזל לאנז’ ולהפוך אותה לרוזנת. הטקס התקיים ב-1 בספטמבר 1768 ולווה בתעודת לידה מזוייפת, בה נרשם שז’אן בקו היא בעצם נצר למשפחת אצולה (כבונוס נרשם שהיא הייתה צעירה בשלוש שנים מגילה האמיתי).

לאחר החתונה נשלח שארל דו בארי אחר כבוד לטולוז, ומדמואזל לאנז’ החלה לככב בחצר המלך בתור הרוזנת דו בארי, המאהבת המלכותית הרשמית של לואי ה-15.

המאהבת המלכותית

לואי ה-15 החליט לשכן את מדאם דו בארי במגוריו של לבל, שנמצאו קומה אחת מעל מגוריו של המלך עצמו. כך יכל המלך להגיע אל המאהבת שלו, בשקט רב וללא כל הפרעה. הבעיה הייתה שמדאם דו בארי לא יכלה להיראות בחברה עם המלך מכיוון שהיא עדיין לא הוצגה בפניו, וכתוצאה מכך, בפועל היא הייתה כלואה בכלוב של זהב, ללא יכולת לצאת ממנו.

ודאי תשאלו את עצמכם, מה הבעיה להציג את מדאם דו בארי בפני המלך וחצרו? האמת, זה לא היה דבר כל כך פשוט, מכיוון שעל המלך היה למצוא אשת אצולה ותיקה, שתסכים לקחת על עצמה את תפקיד “נותנת החסות” במהלך טקס ההצגה. כמובן שזו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית, לאור ה”יחוס” של מדאם דו בארי.

ז'אן בקו, זמן קצר לאחר שהפכה למדאם דו בארי. דיוקן מאת פרנסואה דרואה (Drouais)
ז’אן בקו, זמן קצר לאחר שהפכה למדאם דו בארי. דיוקן מאת פרנסואה דרואה (Drouais)

אולם, כידוע כסף מסוגל לפתור כמעט כל בעיה, וכפי שבזכותו נמצא למדאם דו בארי בעל ואילן יוחסין, כך הוא עזר לשכנע את הרוזנת דה בארן (Comtesse de Béarn) להיות הספונסרית של המאהבת המלכותית. אולם אל תחשבו שזה זה היה קל.

נכון, לרוזנת היו חובות הימורים עצומים, אך הבושה הגדולה גרמה לה לברוח מטקס ההצגה בפעם הראשונה, תחת אמתלה של נקע בקרסול. בפעם השנייה, האשמה נפלה על המלך, ששבר את ידו במהלך הציד, אולם בסופו של דבר הטקס התקיים בארמון ורסאי ב 22 באפריל 1769.

לא קל להיות מאהבת מלכותית

כעת כשדו בארי הפכה למאהבת הרשמית של לואי ה-15, החלה החגיגה האמיתית. המלך לא פסק מלהמטיר מתנות יקרות ערך עליה, בדמות תקציבי עתק לבגדים, תכשיטים עם אבנים יקרות במיוחד ואפילו עבד בנגלי בשם זמור. גם בתחום הנדל”ן לא קופחה הגברת ומעבר למגוריה המפוארים בארמון ורסאי ובטריאנון הקטן, היא קיבלה גם שאטו מקסים בעייר לובסייאן (Louveciennes). כיום לא כל כך פשוט לבקר שם, אך אם תרצו לראות איך הוא נראה מבפנים, אתם מוזמנים להציץ בסרטון הקצר והמקסים הזה של סטפן ברן:

העושר הרב שצברה והצלחתה לשבות את ליבו של המלך, קנו לה לא מעט אויבים בחצר המלוכה. הראשון והמסוכן שבהם היה הדוכס דה שואזל (Étienne François, Marquis de Stainville, Duc de Choiseul 1719-1785).

הדוכס דה שואזל. דיוקן מאת ואן לו (Van Loo))
הדוכס דה שואזל. דיוקן מאת ואן לו (Van Loo)

אותו דוכס היה מקורב מאוד למדאם דה פומפדור (הוא שימש כמעין בלדר שהעביר מכתבי אהבה בינה לבין המלך) ובתור ראש ממשלתו של לואי ה-15, נחשב לאחד האנשים החזקים ביותר בממלכה.

שואזל רצה מאוד שאחותו ביאטריס הדוכסית דה גרמון (Béatrix de Choiseul-Stainville, Duchess of Gramont 1729-1794) תתפוס את מקומה של מדאם דה פומפדור בתפקיד המאהבת המלכותית, אולם המלך התעלם מנוכחותה ובחר, כידוע, במדאם דו בארי.

כתוצאה מכך הכריז דה שואזל מלחמה על דו בארי והחל להכפיש אותה בחצר המלך באמצעות מנשרים אנונימיים, שהפיצו שמועות מרושעות (אם כי חלקן נכונות) לגבי עברה. המלחמה הזאת נמשכה במשך כשנתיים עד אשר עשה הדוכס שגיאה, כאשר החליט לערב את צרפת במלחמת פוקלנד (לא, אינני טועה, מסתבר שאנגליה נלחמה על האיים הללו כבר במאה ה-18 כנגד ספרד. בשנות ה-80 של המאה ה-20 היא תלחם על אותם איים ממש כנגד ארגנטינה).

המלך, שנכווה קשות ממלחמת 7 השנים, לא רצה מלחמות נוספות ורתח מזעם על הדוכס שסיבך אותו במלחמה מיותרת. כתוצאה מכך גורש הדוכס, יחד עם אחותו, מחצר המלך בחג המולד של 1771, ונאלץ להתגורר באחוזתו שבשאנטלו (Chanteloup). נראה היה שמדאם דו בארי ניצחה את המערכה ושכעת היא תוכל להנות מהסטטוס שלה. אולם, שואזל דאג להשאיר לה “מוקש”, שידאג למרר לה את החיים.

מארי אנטואנט בלבוש ציד. דיוקן משנת 1771 מאת יוזף קרנצינגר (Joseph Krantzinger)
מארי אנטואנט בלבוש ציד. דיוקן משנת 1771 מאת יוזף קרנצינגר (Joseph Krantzinger)

אותו “מוקש” הייתה אישתו של הדופין (לעתיד לואי ה-16), הלא היא מארי אנטואנט, אותה הביא דה שואזל לצרפת, כחלק מהברית האוסטרו-צרפתית עליה הוא עמל ושהיוותה את פסגת פעילותו הדיפלומטית. כך הוא לא רק יוקרה מדינית אלא גם בעלת ברית בחצר המלך, כנגד מדאם דו בארי השנואה עליו.

הן נפגשו בפעם הראשונה ב 15 במאי 1770, במהלך ארוחת ערב בשאטו דה לה מואט (Chateau de la Muette) שנמצא ברובע ה-16. מכיוון שמדאם דו בארי בלטה מאוד בקרב המוזמנים, שאלה מארי אנטואנט את הדוכסית דה נואיי (Duchesse de Noailles) מה תפקידה של אותה אישה בחצר המלך. תשובתה של הדוכסית הייתה “לגרום לאושרו של המלך” ועל כך ענתה מארי אנטואנט “עם כך מהיום אהפוך ליריבה שלה”.

מאוחר יותר בערב למדה מארי אנטואנט מהרוזן דה פרובאנס (לעתיד לואי ה-18), כיצד מדאם דו בארי “גורמת לאושרו של המלך” ומאותו רגע, החלה מארי אנטואנט לתעב את מדאם דו בארי. התיעוב היה כה גדול עד שמארי אנטואנט לא הסכימה בשום פנים ואופן לדבר עם מדאם דו בארי, מה שיצר משבר דיפלומטי לא קטן.

בסופו של דבר, לאחר לחץ מצד אמה, הקיסרית מאריה תרזה, ומצד שגריר אוסטריה בצרפת, הרוזן דה מרסי (Comte de Mercy) הסכימה מארי אנטואנט להחליף כמה מילים עם הרוזנת דו בארי. המאורע ההיסטורי הזה התרחש בנשף לכבוד השנה החדשה של 1772. מדאם דו בארי עברה לפני מארי אנטואנט ואשת הדופין אמרה לה “יש היום הרבה אנשים בורסאי”. אלו היו המילים היחידות ששתי הנשים תחלפנה ביניהן במהלך כל חייהן.

דרך אגב, כפי ששואזל השאיר “מוקש” למדאם דו בארי בדמותה של מארי אנטואנט, כך מדאם דו בארי השאירה “פצצת השהייה” לאשת הדופן בדמות מחרוזת היהלומים, אותה הזמין המלך לכבוד המאהבת המלכותית שלו.

מטען החבלה הזה יתפוצץ בעוצמה רבה במהלך שנות ה-80 של המאה ה-18 ויגרום למארי אנטואנט נזק רב. במידה ותרצו להכיר את סיפורה של מחרוזת היהלומים הזאת, אתם מוזמנים לקרוא עליה בכתבה לופן – האמת ההיסטורית מאחורי הסדרה החדשה של נטפליקס, שם היא מככבת.

החיים של מדאם דו בארי אחרי מות המלך

לאחר שהצליחה להכניע הן את הדוכס דה שואזל והן את מארי אנטואנט, נראה היה שמדאם דו בארי הגיעה סוף סוף למנוחה ולנחלה. היא חייתה בפאר והדר והמלך לא פסק מלאהוב אותה ולחפש את חברתה בכל הזדמנות (הישג מרשים מאוד, כאשר מדובר במלך שהחליף עשרות רבות של מאהבות בחייו).

אולם האידיליה הזאת הגיעה לסיומה במאי 1774. בזמן שהשניים בילו בטריאנון הקטן החל המלך להרגיש לא טוב. כאשר הרופא בדק אותו הוא גילה להפתעתו שהמלך חלה באדמת, למרות שלכאורה, הוא היה אמור להיות מחוסן ממנה, מכיוון שחלה בה בילדותו. כתוצאה מכך המלך נלקח לארמון ורסאי ושם הלך מצבו והתדרדר.

למרות סכנת ההדבקה מדאם דו בארי לא משה ממיטתו של המלך עד ה 4 במאי, עת החליט המלך, בלחץ הכומר המוודה שלו, לשלוח אותה מחוץ לורסאי. 6 ימים אחר כך מת המלך לואי ה-15 ואת כסאו ירש נכדו, לואי ה-16, בעלה של מארי אנטואנט.

כעת יכלה המלכה החדשה לנקום ביריבתה. מדאם דו בארי נשלחה אחר כבוד למנזר ליד העיר מו (Meaux En Brie) ונאלצה לשהות שם כשנה. לאחר שיחרורה מן המנזר נאסר על מדאם דו בארי להתקרב לארמון ורסאי וכתוצאה מכך היא לא יכלה לחזור לטירתה שבלובסיין, הממוקמת לא הרחק מהארמון המלכותי.

אולם כעבור מספר שנים גם המגבלה הזאת בוטלה והיא חזרה אל ארמון לובסיין אותו היא כל כך אהבה. במהלך השנים הללו לקחה לעצמה מדאם דו בארי מספר מאהבים, כאשר המפורסם ביותר שבהם היה הדוכס דה בריסאק (Louis Hercule Timoléon de Cossé-Brissac 1734-1792), עליו תוכלו לקרוא בכתבה על שאטו דה בריסאק.

היו אלו שנים מאושרות שבהן עסקה מדאם דו בארי בצדקה ובאירוח חברים רבים מהימים שבהם שלטה בורסאי. מה שמעניין הוא שאט אט היא החלה להתפייס גם עם אויביה מחצר המלך ולקראת סוף שנות ה-80 של המאה ה-18, יותר ויותר אנשי אצולה שבזו לה בעבר, החלו לחבב אותה.

עוד רגע קט, אדוני התליין

אולם האידיליה הזאת הסתיימה עם פרוץ המהפכה הצרפתית. הדוכס דה בריסאק, מאהבה זה יותר מעשור ומושל ורסאי מטעם המלך, נתפס על ידי המון צמא דם בספטמבר 1792 ועבר לינץ’ נוראי. באותו ערב נחרדה מדאם דו בארי לשמע רעש זכוכית מתנפצת בארמונה שבלובסיין. כשהיא הגיעה לחדר ממנו נשמע הרעש, היא גילתה על הרצפה את ראשו של הדוכס דה בריסאק ואיבדה את הכרתה.

למרות שיכלה לברוח לאנגליה, מחליטה מדאם דו בארי להישאר בצרפת, שגיאה שתעלה לה בחייה. בשלהי 1792 מלשין עליה זמור (אותו עבד שקיבלה, כזכור, במתנה מלואי ה-15 ושהפך למשרתה האישי בשכר), בפני בית הדין המהפכני. היא נמצאת אשמה במתן סיוע כלכלי לאצילים שברחו מצרפת, וזממו כנגד מהפכה, ונידונה למוות.

כמהלך אחרון של יאוש היא הודיעה לסוהרים שלה שישנו אוצר הקבור בגינת ארמונה והיא תשמח לתת להם הסבר מפורט כיצד למצוא אותו, בתמורה לשחרורה. הסוהרים הבטיחו לשחרר אותה בתמורה לאוצר, אולם אחרי שהם מצאו את האוצר, הם החליטו לסגת מהבטחתם וב-8 בדצמבר הובלה מדאם דו בארי לגיליוטינה, שנמצאה בכיכר המהפכה (כיום כיכר הקונקורד).

מדאם דו בארי הייתה בפאניקה וצעקה כל הדרך “אתם הולכים לפגוע בי! מדוע אתם עושים זאת?!”. כאשר היא הועלתה על הגרדום, היא חשפה את שדיה בפני התליין וביקשה “רחמים! אדוני התליין, תן לי לחיות עוד רגע אחד”. בכך היא זכתה לעוד מספר שניות של חיים אך בסופו של דבר להב הגיליוטינה נפל על צווארה והיא נקברה בבית הקברות של המדלן, לא הרחק ממארי אנטואנט האויבת הגדולה שלה.

כך הגיעו לסיום חייה של אחת הדמויות הצבעוניות ביותר של המאה ה-18 והמאהבת המלכותית האחרונה בתולדות צרפת.

הפרנקופיל
בואו נשמור על קשר

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם (או מקסימום פעמיים) בשבוע.

ואם זה לא שכנע אותכם…

מי שנרשם כעת יקבל את הרצאה שלי על טיול בפריז בעקבות מולייר בחינם!