הרובע ה-11 איננו ידוע בתור איזור תיירותי במיוחד מכיוון שמדובר ברובע הפועלים בפריז וככזה אין בו ארמונות פאר, כיכרות ענק או איזשהוא מותג תיירותי מפורסם. ובאמצע הרובע היחסית אלמוני הזה עומדת לה כנסייה, אשר איננה ידועה אפילו לחלק גדול מהפריזאים. שמה של הכנסייה הוא סן מרגריט ובין קירותיה היפים היא הסתירה סוד, אשר מהעסיק את צרפת במשך יותר מ-200 שנה.
כאשר אישה משותקת מתחילה ללכת אבל מישהו אחר לוקח את הקרדיט
כנסיית סן מרגריט החלה את דרכה במאה ה-17 כמעין “אחות קטנה” של כנסיית סן פול המפוארת, אשר נמצאת ברובע המארה. למרות ההתחלה המפוהקת משהו בשנת 1725 התרחש שם מאורע, אשר הפך אותה למפורסמת בין לילה. ב-31 למאי אותה שנה מאדם אן שארלייה דה לה פוס, אשר הייתה נכה במשך כ-20 שנה, הבריאה בן רגע כאשר הגיעה לכנסייה.
הארכיבישוף של פריז הכריז מיד שמדובר בנס והורה על תהלוכה שנתית, אשר תעבור בכנסייה זאת. מאדם דה לה פוס הפכה בעקבות האירוע לסלבריטי מקומית וכאשר מתה כ-35 שנה אחר כך, המון רב של אנשים השתתף בהלוויתה. ראשי כנסיית סן פול, “האחות הבכורה” של סן מרגריט קינאו בהצלחתה של האחות הקטנה והפעילו לא מעט לחצים פוליטיים, אשר גרמו לכך שלמרות שאן התפרסמה בזכות הנס שקרא לה בכנסיית סן מרגריט היא הובאה לקבורה דווקא אצלם.
במשך שנים ניהלו ראשי סן מרגריט מאבק על העברת גופתה של מאדם דה לה פוס אליהם, אך ללא הצלחה וכל מה שנותר מהמאורע זה לוחית קטנה שמציינת את הנס שקרא שם. ולמרות זאת הלוויה נוספת, אשר התרחשה כ-35 שנים לאחר המאורע, עתידה הייתה לפרסם את הכנסייה שוב וביתר שאת.
תעלומת מותו ומקום קבורתו של לואי ה-17
ב-10 ביוני 1795 בשעה 5 אחה”צ הגיעה לכנסייה תהלוכת הלוויה שהורכבה משמונה חיילים, סמל ועוד ארבעה אנשים מיסתוריים, אשר נשאו ארון קבורה. הגופה נקברה בקבר לא מסומן ללא שום טקס. על פי הטענה הרשמית, מי שנקבר שם היה לואי ה-17, בנם של לואי ה-16 ומארי אנטואנט, אשר מת משחפת, הזנחה ומהתעללות שוביו יום קודם לכן.
אולם מהר מאוד החלו לצוץ לא מעט סימני שאלה לגבי נסיבות מותו והחלו שמועות שהגופה שנקברה שייכת לאדם אחר. הרצון הן של המהפכנים והן של לואי ה-18, אחיו של לואי ה-16, לקבור את הפרשה כמה שיותר מהר רק גרמה לשמועות שלואי ה-17 עדיין חי להתגבר וכתוצאה מכך, במהלך המאה ה-19, הופיעו על במת ההיסטוריה קרוב ל-100 אנשים, שטענו שהם היורש האמיתי של לואי ה-16.
הטוענים לכתר
הטוען לכתר המפורסם ביותר היה קארל ווילהלם נאונדורף (1785-1845 Karl Whilhelm Naundorff), אשר הגיע לפריז בשנת 1833 וטען שז’וזפין , המאהבת של בארס (Barras) ואישתו לעתיד של נפוליאון, דרשה להחביא אותו על מנת שישמש קלף מיקוח למקרה שמשפחת המלוכה תחזור לצרפת. משם, לטענתו, הועבר לפרוסייה ושם גדל בידיעה שהוא מלך צרפת החוקי.
למרות שנאונדורף דיבר צרפתית קלוקלת הוא הצליח לשכנע לא מעט מאנשי חצרו של לואי ה-16 בכך שהוא בנו האמיתי וזאת בזכות הידע האינטימי שהיה לו לגבי משפחת המלוכה. בשנת 1836 הוא תבע את “אחותו” מריה תרזה בבית משפט צרפתי ודרש שיחזירו לו רכוש שלטענתו שייך לו.
בתגובה גירש אותו מלך צרפת לואי פיליפ והוא נאלץ לעבור לאנגליה. שם היה שותף נאונדורף להמצאת רימון היד. אולם, בסופו של דבר נאלץ נאונדורף לעבור להולנד והוא מת בשנת 1845 בעיר דלפט (Delft), ככל הנראה כתוצאה מהרעלה, מה שרק מוסיף למסתורין סביבו. על מצבתו נרשם “לואי ה-17 מלך צרפת ונבארה” ושנים רבות אחר כך היו לא מעט אנשים שהאמינו שהוא היורש החוקי של מלכי צרפת.
תעלומת מותו של לואי ה-17 נמשכה עד שנת 2000 ונפתרה רק בזכות ליבו. אותו שמר הרופא שניתח את גופתו למזכרת. עוזרו של הרופא גנב את הלב ועשרות שנים אח”כ, כאשר היה על ערש דווי, הוא התוודה על כך ונתן את הלב לארכיבישוף של פריז.
משם החל הלב במסע לאורך כל אירופה כשהוא עובר בידיים של קרלוס דוכס מדריד ומגיע לאוסטריה בראשית המאה ה-20. משם התגלגל הלב אל נסיכה פורטוגלית שירשה אותו ובסופו של דבר בשנת 1975 הוא חזר חזרה לצרפת בתוך כלי קריסטל והונח בבזיליקת סן דני, שם קבורים רוב מלכי צרפת.
בשנת 2000 החליטה הממשלה לעשות בדיקת DNA ללב והתגלה שהוא שייך ללא ספק לבנם של לואי ה-16 ומארי אנטואנט. הלב נקבר בטקס מפואר בסן דני בהשתתפות ראש העיר פריז ולא מעט מלוכנים.
כך נפתרה תעלומה בת יותר מ-200 שנה. כנסיית סן מרגריט חזרה אל אלמוניותה ולכן לא תמצאו בה תיירים רבים. ואף על פי כן, במידה ותעברו בסביבה, אל תפספסו אותה, כנסו לכמה רגעים ותתנו כבוד למלך הילד, ללא ספק הדמות הטרגית ביותר של המהפכה הצרפתית.
