רפסודת המדוזה של תאודור ז’ריקו מתייחסת לארוע שערוריתי קשה ומפחיד שהתרחש בתקופה שלאחר נפולאון, בה שוקמה זמנית המונרכיה בצרפת. ביוני 1816 הפליגה הפריגטה מדוזה עם שלוש ספינות נוספות מן הצי המלכותי הצרפתי, לעבר נמל סנט לואי של הקולוניה סנגל. הקולוניה ניתנה לצרפתים ע”י הבריטים כמחווה של רצון טוב למלך הצרפתי לואי ה- 18 שהושב על כנו.על הספינה שהו כ 400 נוסעים, בינהם המושל החדש של סנגל וחייליו לרבות 160 אנשי צוות. הקפטן בן ה -53, שלא יצא לים מזה 25 שנים, ומימיו לא פיקד על ספינה, זכה בתפקיד מתוקף מעמדו החברתי כאציל וקשריו עם בית המלוכה הבורבוני .
ברצונו לגמוא את המרחק בזמן סביר , נצמד הקפטן הכושל לקו החוף ועקף במהירות את הספינות האחרות, אלא שלא במפתיע פגע בשרטון. המלחים ניסו אמנם להשליך מן הסיפון משקל עודף, בתקוה לרומם את הספינה מן הקרקע הבוצית ולמלטה עם הגאות, אלא שהקפטן אשר חשש ממעסיקיו בצרפת, סירב להיפטר מן התותחים הכבדים, ובסופו של דבר, נאלצו כולם לנטוש את הספינה הטובעת. הקפטן ששמר על שש סירות ההצלה לעצמו לאנשי הפיקוד הבכירים ומשפחותיהם, הוריד כ 149 נוסעים צרפתיים ואנשי צוות זוטרים (כולל אשה אחת) לרפסודת עץ מאולתרת שנקשרה לאחת הסירות.
הכוונה המקורית הייתה כנראה לגרור את הרפסודה אולם התכנית חסרת התקווה נזנחה במהירות וחבל הרפסודה שהותר, הפקיר את נוסעי הרפסודה לים הפתוח. וכך, ללא מזון ומים, הטלטלה הרפסודה במשך 13 יום, שבמהלכם חוו הגוועים ברעב: אלימות, רצח, אובדן שפיות, ובסופו של דבר אף פנו לקניבליזם. רק חמש עשרה גברים ששרדו את החוויה הנוראית, הבחינו באופק בספינה “ארגוס”, אשר חיפשה את שרידיה של מזודה, בתקווה להציל משהו ממטילי הזהב שנשאה. הם אותתו לה בשארית כוחותיהם, אלא שהספינה לא הבחינה בהם והמשיכה בדרכה.
הציור ממחיש את אותו הרגע כפי שתואר על ידי אחד הניצולים – הרגע בו תיקוות הניצולים הפכה לפאניקה וייאוש. למרבה המזל, הספינה ארגוס שבה בדרך נס לאחר שעתיים, ומצילה את השורדים.
מנגד, הקפטן וצוות הפיקוד כולם הצליחו להגיע לחופי אפריקה ומשם חזרה לצרפת, שם נעצרו באשמת התרשלות בתפקידם והועמדו לדין בין 1816-1817. (ולאחר מכן זוכו). משפטם של הקפטן וצוותו, שנערך במקביל לתאורים המזעזעים שהופיעו בחוברת שפרסמו שניים מהניצולים: המהנדס אלכסנדר קורייר והמנתח אנרי סביני, הפך לארוע חדשות עיקרי ושערוריה בקנה מידה בינלאומי.
תאודור ז’ריקו ויצירת הרפסודה
באותו הזמן, ז’אן לואי אנדרה תיאודור ז’ריקו, צייר צעיר ושאפתן בן 25 חיפש נושא דרמטי, משכנע ורציני דיו שיזניק את הקריירה שלו במשיכת מכחול נועזת אחת, כפי שעשה הציור “שבועת האחים ההוראטים” לעמיתו הצייר דוד (ז’אק לואי דוד). ובתוך המגמה האחרונה של עיסוק בנושאים פוליטיים שהניח דוד, בחר ז’ריקו כנושא את החוויה הקשה של אזרחי צרפת ננטשים ע”י הקברניט.עבור ז’ריקו,הסיפור חשף את טבעו האפל ביותר של האדם, ונתן ביטוי למצב החברתי שעדיין שרר בצרפת.
כבן למשפחה בורגנית אמידה ממעמד הביניים, התאכזב ז’ריקו מתוצאות המהפכה הצרפתית, ולא יכל לשאת את ההגמוניה הבלתי מסויגת וזכויות היתר שעדיין החזיקה האצולה . למתח העדין הזה שבין זכויות העולם הישן לעולם המודרני, נקלע ז’ריקו. מחד, עושרו של ז’ריקו אפשר לו את החופש הכלכלי לפיתוח עיסוקיו האמנותיים, ומימוש תשוקותיו הספורטיביות ברכיבה על סוסים באין מפריע. ומאידך, בשנה שקדמה לעבודתו על הציור התוודע ז’ריקו לקהילה הבורגנית הפרו-בונפרטית בשכונת מונמרטר, שם התגורר בפאריז. קשרי הידידות שפיתח ז’ריקו עם קורייר וסביני והשפעת החוברת שפרסמו השניים, ציינו את תחילת מסעו של ז’ריקו בחיפוש אחר משמעות אמיתית של הספינה הטרופה, ומציאת דרך סמויה להביע את מחאתו המוסרית והפוליטית. עצמתה של הרפסודה ככלי תעמולה פוליטי אמנם לא היה בהכרח הנושא החשוב ביותר לז’ריקו, אך ללא כל ספק בלט בתוך האווירה הכללית שרווחה בצרפת.
צרפת מפולגת – תומכי נפולאון נגד הרסטורציה של בית בורבון
צרפת באותה עת הייתה עדיין מפולגת קשות, בין הפלגים הליברליים לבין תומכי המלוכה, והמשפט הפך לזירת מאבק בין הצדדים המפולגים בדבר השבת המונרכיה. העובדה שנושא המשרה המלכותי הציל את עצמו ואריסטוקרטים אחרים, בעודו זונח 150 אזרחים ממעמדות פשוטים למוות בטוח, היוותה משל ושנינה לזכויות היתר של האצולה, ושימשה כר נח להאשמות הסיעות הרפובליקניות, שציירו תמונה דומה על אזלת ידה של הממשלה המלוכנית המושחתת לבית בורבון, המפקירה באכזריות את העם הצרפתי. כאן השתמשו המבקרים הרפובליקנים במטפורה הפוליטית הימית הידועה (מתוך המדינה של אפלטון) של ה”מנהיג הטוב” המנווט בתבונה את “ספינת המדינה”. עבור חייליו הותיקים של נפולאון, שהודחו מתפקידם לטובת אנשי החצר (כמו הקברניט), אסון המדוזה סיכם את מצבה של צרפת, תחת שושלת בורבון, כמשל לעושק האצולה וכשרונה הדל.
צנזורה ומחלוקת פוליטית
הסלון של לואי ה-18 בשנת 1819 אמור היה להיות ביטוי לגדולתה של שושלת בורבון דרך התערוכה שנתנה כנותנת חסות לאמנות. בניגוד לנושאים הקלאסיים של בית הספר הצרפתי של דוד שקדמו לה, הלובר המחודש התמלא מפה לפה בתמונות המייצגות אדיקות ודת, תיאורים בסגנון ימי הביניים שעלו בקנה אחד עם רעיון הכנסייה והמלוכה בחסד האל. מרבית האמנים שלא יכלו כלכלית לעמוד במחירם של יריעות הקנבס העצומות, נאלצו להשען על פטרונים, שהיו מזוהים בדרך כלל עם בית המלוכה. כבן למשפחה בורגנית מבוססת, יכל ז’ריקו לעמוד בנטל הכלכלי, והצליח להימלט מסוג צנזורה שכזה.
לאחר עשרות רישומי הכנה מחליט ז’ריקו על הרגע המתאים לנושא הציור, הרגע בו מנסים הניצולים להסב את תשומת-ליבה של הספינה הרחוקה, אך ללא-הועיל. על גבי קנבס ענק של כמעט 7 על 5 מ’ ז’ריקו מציג בסלון הגדול של הלובר, את היצירה אותה מזהים בברור, עם הנושא השנוי במחלוקת, בתקופה של תמורות פוליטיות. שלא במפתיע, וכדי להימנע משערורייה פוליטית כותרת הציור שונתה בתערוכה ל “סצנה של ספינה טרופה” (Scéne de Naufrage) והוסרה ההתייחסות הישירה לארוע הפוליטי של אסון המדוזה. ובכל זאת, היה זה הציור הגדול הבודד בסלון שהיווה ניגוד מוחלט לתמונותיו ההרואיות שצייר דוד, והביע דעה מאוד אישית, בתקופה שבה “לדבר על המדוזה היה להביך את בית המלוכה.”
הסגנון הקלאסי והמודרניזם – הסגנון הרומנטי הצרפתי
את צעדיו הראשונים עושה ז’ריקו באותו הסגנון של בית הספר הצרפתי, בתקופה בה חסותו של נפוליאון סיפקה הן את בסיס החומרי ואת את הנצחונות ששמשו נושא עבור אמנים רבים.
אלא שעם נפילתו של נפוליאון, הן החסות והן הנושאים נעלמו. ואז נוסע האמן השאפתן לרומא כדי לראות ולחקות את האמנים הקלאסיים ממקור ראשון. נפעם ממיומנותם הרבה בדרך תאור הדמויות, השתוקק ז’ריקו לאלטרנטיבה שתשבור את “השעמום” של ציורי העת העתיקה, הדת או המונרכיה. ז’ריקו מוצא חלופה זו במציאות הקשה של המודרניזציה. ז’ריקו רצה לשמור על הדיוק האנטומי הקלאסי של מיכאלאנג’לו ודומיו, כמו גם את הפנייה האוניברסלית לנושא שידבר לציבור הרחב. הבעיה שעמדה בפניו הייתה איך לתת צורה קלסית למציאות היומיומית, ובמילים אחרות איך “לתרגם אירוע עכשווי טרי כמו החדשות של הבוקר, לציור בקנה מידה על אנושי”. או כיצד לבחור בין מודרני למונומנטלי.
אלא שבמקום לבחור באחד ולוותר על משנהו, ז’ריקו שילב אותם לכדי “צורה חדשה לגמרי של ציור ההיסטוריה המודרנית”, סגנון שזכה בסופו של דבר לכינוי רומנטיקה צרפתית, ואשר הביאה לחשיבות ההיסטורית של הרפסודה שיצר. סגנונו היחודי של ז’ריקו, במיוחד כפי שניתן לראות ברפסודה, הייתה קשורה ליכולתו לשלב את המונומנטלי של הסגנון הקלאסי עם הלאומיות והגבורה המודרנים, ובו בזמן לתאר באופן מציאותי את טבעם האנטי-הרואי של החיים. הציורים היו של אנשים ופנו לאנשים, וגודלו המסיבי של הציור עלה בקנה אחד עם הציורים ההיסטוריים המסורתיים והתאים למוזאון הלובר.
ניתוח היצירה
השימוש הקיצוני של ז’ריקו בפרספקטיבה ביצירת הקומפוזיציה הלא שגרתית הטיבה באופן דומה הן עם המתבונן והן עם דמויות המעמד הנמוך המתוארות בציור. על ידי הבאת הרפסודה קרוב לחזית, הפך ז’ריקו את הצופה למעורב. עיניו של הצופה עוקבות אחר הניצולים הנמתחים במאמץ לעבר הנקודה שבאופק – הארגוס, והוא אינו יודע אם הארגוס מתקרבת או נעלמת . ז’ריקו משתמש בקומפוזיציה פירמידאלית היררכית – 15 הניצולים מסודרים כפירמידה אנושית המקבילה לגל המאיים המתרומם משמאל. המצבים האנושיים השונים מתוארים באופן הדרגתי: החל מהגופות הגוססות והמיואשות בקדמת הקומפוזיציה ועד לשיא התקווה בדמות האדם השחור המנפנף לספינה באופק . הדמות השחורה –מייצגת את המעמד הנמוך ביותר וניצבת בראש הפירמידה.
הקומפוזיציה מבוססת על קווים אלכסוניים הנוצרים על ידי תנועת האנשים, המפרש וקווי המתאר של הרפסודה, האלכסונים חותכים את המשטח ומשדרים תחושת חוסר יציבות, ומדגישים את הניגוד שבין האימה והיאוש לתקווה של הדמויות. ריבוי האלכסונים מדגיש גם תנועה דינמית רווית רגש, כאשר הדמויות פונות לכיוונים שונים, והרפסודה נעה על פני הים הסוער. האנשים על הרפסודה נחלקים לארבע קבוצות: המתים והגוססים נמצאים במרכז, אלו שנאבקים להתרומם, והקבוצה השלישית מורכבת משלוש דמויות המצטופפות יחדיו על יד התורן עם מחוות גוף, ואילו הקבוצה הרביעית מכתרת את דמות האפריקאי המנופף בדגל.אם נביט בציור משמאל לימין, נבחין כי תנועותיהם הפיזיות של הדמויות מעצימה. הדמויות בקדמת הבמה מיוסרות ומדגישות יאוש ניכר, בעוד פניהם של הדמויות הפעילות יותר מטושטשים מעט,חבויים בצל, וחלקם אף לא נראה בכלל.
ז’ריקו כעמיתיו הרומנטים וקודמיו הנאו קלאסיים, הושפע מאוד מדרך תיאור הדמויות בציוריו של מיכלאנג’לו ובציורי הבארוק. הדמויות מתוארות בדיוק אנטומי רב, ובעיצוב אידיאלי שרירי של דמויות מגולחות ללא אזכורים של פציעות או דם, כפי שהיו במציאות. יחד עם זאת, תנוחותיהם של הדמויות מפותלות ומעוותות במצבי תשישות שונים, בצבעים קודרים ובניגודי אור וצל חריפים שיספקו את אווירת הדרמה המתבקשת.הדמויות המתוארות בשפל המדרגה, מדגישות את אפסיותו של האדם מול איתני הטבע ומנוגדות לתפישת הניאו- קלאסית שהדגישה איפוק והירואיות. האדם הפגיע הוא קרבן ולא גיבור. האווירה ביצירה מלאת כאב, סבל וייאוש ותיאורי המוות והייאוש הקיצוניים מתגלים במלוא כיעורם, וללא ייפוי ואידיאליזציה.
השמים ומי האוקיאנוס הרומנטים בסגנונם, משדרים דרמה עצומה, וגורמים לתחושת הכוחות האיתנים שבני האדם נתונים לחסדיהם, ורק עליהם עבד ז’ריקו שנה תמימה. לשימוש האנטומי המדוייק של ז’ריקו לתאור הדמויות הגרוטסקיות הייתה מטרה נוספת: למקם את המתבונן בעמדתם של הניצולים ולשתף אותו בקשר רגשי ואמפתי למאמציהם. ראוי לשים לב גם כי בתמונה ישנם עשרים דמויות ולא חמישה עשר. מוות אורב בכל פינה בציור. האימה נובעת לא מסצנות המתארות מרד, קניבליזם או כאוס, אלא מתוך הידיעה שזה עתה מתוארים תוצאותיו של הארוע המזעזע והעקוב מדם. ארוע שיפגום לנצח בחיי הניצולים ע”י הצלקות שיותירו זכרונם של התועבות המזעזעות אשר התרחשו. רמזים לכך, מקבל הצופה מראש הגרזן המוכתם בדם בצידו הימני של הציור, הגופה נטולת הראש של הדמות בחזית התמונה מימין, פלג הגוף העליון של הגבר בצידו השמאלי העליון של הציור, כף ידו הרקובה והנפוחה, והפצע הפעור מתחת לצלעותיו כמו גם העדר פלג גופו התחתון. כל אלה מספקים רמזים מצמררים לקטל המקורי .
ואולם המוות שוכן גם בקרב החיים, כמו האדם השחור בצידו הימני של הציור, שפיו צמוד לישבנה של הדמות הג’ינג’ית הצעירה ודמות האב המדוכדך, היושב ומחזיק את גופת בנו המת.
סקיצות מוקדמות של התמונה (שתי התמונות העליונות למטה) חושפות את התפתחות דמות האב, שבמקורה צויירה ע”י ז’ריקו כקניבל חייתי שהפך מאוחר יותר לאב המתאבל על בנו (התמונה התחתונה למטה). פניו של האב אולי לא רק מביעים צער, אלא גם חרטה.
התחבושת המוכתמת בדם על זרועו השמאלית מרמזת על המצב שבו יצרו הבהמי השתלט עליו, ומגביר את הסלידה ממי שאכל את בשרו ודמו יוצא חלציו (כמוה כאכילת גופו עצמו – כפי שמרמזת התחבושת).
רפסודת המדוזה אפשרה לז’ריקו לצייר את החיים המודרניים כתערובת מרתקת של אכזריות ומאבק הרואי, ייאוש ותקווה, חורבן וגאולה. ז’ריקו הצליח לתת לציור משמעות רחבה יותר מסתם סוגיה חברתית פוליטית. ציור הנוף האוניברסלי הדגיש את המאבק האנושי נגד הטבע. כאן הסגנון הרומנטי התמקד בסבלם הטרגי של בני האדם, ספינתה הטרופה של הציביליזציה כולה, שהגיעה לכדי סיטואציה פראית קניבלית. מצב רומנטי חדש ואותנטי שחשף את טבעו האפל ביותר של האדם, ובז לרעיונות תנועת ההשכלה ורוסו בדבר האדם הפראי האציל, ושל הטבע כבסיס נכון וצודק למוסר.
ז’ריקו והמסע אחר האמת
ז’ריקו, כאב טיפוס לאמן הרומנטי הסובל וחדור הזעם, ביטא את אכזבותיו ורגשותיו על הנעשה סביבו, בטבע ובחברה. עבודתו הייתה מחד מלאת דרמה ורגשות, ומאידך מתוכננת היטב ופרי שיקול דעת. ז’ריקו לא בדה בקלות מדמיונו, ותמיד חיפש אחר מקור השראה חדש מן החיים עצמם, כך שלעיתים תכופות חשף את עצמו לחוויה טרייה שתחדד את תחושת המציאות הקשה של הנושאים שצייר.ההתרחשויות הפוליטיות עלו בקנה אחד עם תקופת הייאוש בחייו הפרטיים שמשכה אותו ללא לאות לכיוון הנורא והמקאברי.בבדידות מזהרת במשך שנה וחצי, ואובססיה בלתי פוסקת, חקר את הנושא שתי וערב וערך סקיצות רבות.הוא ביקר בבתי החולים של פאריז וחדרי הקרור, כדי לבחון ולאייר את הבעות פניהם של גוססים ומתים, ונסע לחופי נורמנדי כדי להתבונן בשמי הים וללמוד את תנועת המים .בחיפושו הממצה, לקבלת מידע על הספינה הטרופה גייס את הנגר של המדוזה ליצור עבורו דגם מוקטן של הרפסודה עליה עיצב בשעווה את דמויות הניצולים ואסף “אוגדן עמוס הוכחות ומסמכים אותנטיים”.
ז’ריקו הרחיק לכת בניסיון לשחזר את אותה מציאות שחוו הניצולים:
לאחר גילוח שיערו עבר להתבודד בסטודיו חדש, וכדי לבחון את ההשפעות ההרסניות של חולי וייאוש על הגוף האנושי, העביר לסטודיו גופות וחלקי גופות כדי לחוות את המראות וריחות הרקבון של גופות האדם, כפי שעשו ניצולי הרפסודה ששמרו על חלקי המתים לשם השרדותם. ז’ריקו גם השתמש במודלים אמיתיים ולשם כך ביקש מחברו הצייר אז’ן דלקרואה לשמש מודל עבורו (הדמות הפונה מטה וזרועותיו פרוסות במרכז הקומפוזיציה), ומשני הניצולים – אנרי סביניי ואלכסנדר קורייר המופיעים לרגלי התורן. איסוף המידע הרב-שכבתי, שקשר את המאורע לציור במאות דרכים, הסתיים באופן פרדוקסלי, בתמונה חפה ממרבית האיזכורים, שיצרה למעשה תמונת אובדן אנושי אוניברסלית יותר.
מאבק המעמדות והמאבק בגזענות
הציור של ז’ריקו קישר בין שאלת המעמדות לזו של הגזע, בכך שכלל שלושה גברים שחורים בקרב הניצולים ועל ידי הצבת אדם אחד שחור מעל יתר ניצולי הרפסודה כמעין מגדלור של תקווה.
בתקופתו של ז’ריקו, התייחסה המונרכיה לעבדים כ”פרדות כהי עור” ולסחר העבדים ככלי כלכלי בר קיימא, ולא בכדי הציב ז’ריקו בציורו, אדם שחור כפסגה של תקווה בקצה הפירמידה.
סיפורי הזוועות של קורייר שדיווח על שגשוג סחר העבדים בסנגל, המתבצע בחסות השלטונות הצרפתיים, השפיעו עמוקות על ז’ריקו, שהזדעזע מן הגילוי שהעבדות הייתה מניע נסתר למסעה של המדוזה . וכך, לא זו בלבד שז’ריקו מביע ביקורת מוסרית ופוליטית, כנגד מעשה ההפקרה אלא גם יוצא נגד העבדות, בציור ניצוליה של ספינה שמטרתה הלא רשמית היתה להקים מחדש את סחר עבדים הצרפתי על אי מול סנגל.
המצער הוא כי עבודתו הבאה שנועדה להיות יצירה מונומנטלית על “היחס לשחורים” לא הגיעה לכדי סיום בשל ההרעה במצבו של האמן עקב מחלת השחפת והדכאון העמוק מהם סבל. סגנון הציור של ז’ריקו, שכל חייו נע בין מצבי דיכאון וייאוש, והלך שבי אחר תאורי הרס ואבדון, כמו גם אופן מותו הטרגי בגיל 33 עת נפל מסוס דוהר, הפכו אותו לאב-טיפוס של הצייר הרומנטי.