ההיסטוריה של סן ז’רמן דה פרה – ממנזר עתיק לכנסיית השכל

סן ז’רמן דה פרה (או בצרפתית Saint Germain des Prés) היא ללא ספק השכונה הכי מיתולוגית של פריז וככזו גם נחשבת בתור אהובת התיירים (בכל סקר שעשיתי האזור זכה תמיד במקום הראשון בשאלה “היכן תרצה להתגורר בפריז?”). והאמת שיש לכך לא מעט סיבות טובות, החל מהמיקום המרכזי (לא רחוק מגני לוקסמבורג והרובע הלטיני מצד אחד ומהסיין והגדה הימנית מצד שני) ועד האווירה התוססת במקום בזכות בתי הקפה, הגלריות ועוד.

אני כמובן לא מזלזל בכל אותם הגורמים, אשר הופכים את אזור סן ז’רמן לכל כך אהוב על התיירים, אולם הסיבה העיקרית מדוע אני חוזר בכל פעם לשם היא דווקא בזכות ההיסטוריה (טוב, אני בטוח שהאמירה הזאת לא ממש הפתיעה את קוראי הנאמנים 🙂 ).

לכן היום אני רוצה לקחת אתכם למסע בזמן ולספר לכם על ההיסטוריה המרתקת של השכונה הזאת. נתחיל במנזר, אשר צמח שם, והיווה בעצם עיר בתוך עיר, ונסיים כמובן עם האינטלקטואלים שישבו בבתי הקפה לא רחוק מהכנסייה המפורסמת והפכו את השכונה למעין “כנסיית השכל”.

כמובן שלא שכחתי גם את כל אלו שמתכננים ברגעים אלו ממש את הטיול שלהם לפריז ובמיוחד בשבילכם הכנסתי בסוף הכתבה מידע חשוב כגון מסעדות מומלצות בסביבה, מסלולי טיול ועוד.

אז בואו נשים ארשת אינטלקטואלית על פנינו ונצא לדרך!

ההיסטוריה של סן ז’רמן דה פרה

פעם היו כאן שדות

הסיפור שלנו מתחיל במאה ה-6 לספירה, כאשר המלך שילדבר ה-1 (Childebert I, שלט בין השנים 511-558) החליט לצאת למלחמה כנגד הויזיגוטים ופלש לחצי האי האיברי. במהלך המלחמה הוא צר על העיר סרגוסה ונכבדי העיר הציעו לו עסקה. הוא יסיר את המצור מהעיר והם יתנו לו את בגדי הכהונה של ונסן הקדוש (Saint Vincent) שהיה הבישוף הראשון של העיר וסיים את חייו בתור סטייק אנושי על הגריל של הרומאים.

כאשר חזר המלך לפריז, החליט להקים כנסייה לכבוד ונסן הקדוש ששם יוצגו בגדי הכהונה שלו (בדיוק כפי שיעשה המלך לואי ה-9, כאשר יקים את הסנט שאפל כ-700 שנה מאוחר יותר). בשנת 558 הסתיימה בנייתה של כנסיית ונסן הקדוש, בדיוק בזמן על מנת לקבל את גופתו של המלך שילדבר ה-1 אשר מת באותו שנה.

כך הפכה הכנסייה למקברה המלכותית הראשונה של צרפת עד אשר בזיליקת סן דני החליפה אותה בתפקיד הזה במאה ה-7 לספירה. הכנסייה, אותה בנה שילדבר, הייתה אחת היפות והמרשימות של פריז. על פי הכתובים היו בה פסיפסים מעשה ידי גדולי האומנים של התקופה וגג מצופה זהב, אשר נראה למרחקים.

מי שקידש את הכנסייה והיה אחראי גם על קבורתו של שילדבר ה-1 היה ז’רמן בישוף פריז, אשר מאוחר יותר הפך לקדוש. הסיבות לכך שקיבל את התואר הנכסף היו:

• ניסיונותיו למנוע שפיכות דמים בין יורשיו של אחיו של שילדבר ה-1, המלך קלוטר ה-1 (Clotaire I, שלט בין השנים 558-561)
• לא מעט ניסים שיוחסו לו ובראשם הנס הראשון שלו, אותו עשה בתוך רחם אימו, כאשר הצליח לשכנע אותה לא לבצע הפלה.

כאשר ז’רמן בישוף פריז מת בשנת 576 הוא נקבר בכנסייה (ניתן למצוא בכנסייה לוחית שמציינת זאת) ובעקבות הפיכתו לקדוש הוחלט במהלך המאה ה-11 לשנות את שם הכנסייה מסן ונסן לסן ז’רמן. בוודאי תשאלו מדוע נקראת הכנסייה סן ז’רמן דה פרה או בעברית סן ז’רמן בשדות? היכן השדות המדוברים? הרי מסביב יש כיום רק בתים, בולבארים ובתי קפה.

הסיבה לכך שהמקום נקרא סן ז’רמן בשדות היא העובדה שהכנסייה והמנזר, שהוקם יחד איתה, שכנו מחוץ לחומות העיר ליד שדות ירק ופרי אותם טיפחו הנזירים. לשדות הללו נוספו גם גפנים, אשר סיפקו יין מצויין ואין זה כל כך מפליא מכיוון שונסן הקדוש היה פטרונם של מגדלי הענבים והייננים.

השדות והגפנים התקיימו במשך מאות רבות של שנים ונחשבו למאוד פוריים, מכיוון שכמו במארה גם הקרקעות של סן ז’רמן היו בעבר אדמות ביצה וכאלה היו פוריות מאוד. מה קרה להם ומדוע הם אינם איתנו עוד? את זה נלמד בהמשך.

עיר בתוך עיר

למקם מנזר וכנסייה באמצע שדות מוריקים ומחוץ לחומות העיר הצפופה – זה אולי רעיון טוב משום הפסטורליות אך ודאי לא חכם כשהוויקינגים משתוללים באזור. אלה הגיעו מספר פעמים לפריז במהלך המאה ה-9 ובאחת מפלישותיהם בזזו את המנזר ושרפו את הכנסייה.

במהלך המאה ה-11 נבנו הכנסייה והמנזר מחדש והוקדשו בשנת 1163 על ידי האפיפיור אלכסנדר ה-3 (שלט בין השנים 1159-1181). זאת היא הכנסייה המוכרת לנו היום והיא נחשבת לשלישית הכי עתיקה בפריז. שתי הכנסיות העתיקות ממנה הן סן ז’וליין לה פובר (Saint-Julien-le-Pauvre) ברובע החמישי שנמצאת ממש מול כנסיית הנוטרדאם, וכנסיית סן פייר (Saint Pierre), אותה ניתן למצוא על פסגת המונמארטר, לא רחוק מהסקרה קר.

השדות הפוריים הפכו את המנזר לעשיר מאוד ועצמאי וכך אט אט נעשה למעין עיר בתוך עיר. על מנת להגן על עצמם מפני פלישות אפשריות, כמו אלו של הוויקינגים, שיתפו אבות המנזר פעולה עם המלך פיליפ ה-2 והקימו חומת אבן כמו גם את מגדל נל (Tour de Nesle) על נהר הסן (ממול ללובר).

למגדל הזה ישנו סיפור מרתק אך מכיוון שיש לנו עוד דרך ארוכה לעשות יחד במרחבי ההיסטוריה של סן ז’רמן, לא אכתוב אותו כאן. אם תרצו להכיר את הסיפור הזה, תוכלו לעשות זאת באמצעות כתבתה של ד”ר אורנה ליברמן פרשת מגדל נל: מעשי ניאוף בחצר המלכות.

היריד של סן ז’רמן והולדתם של בתי הקפה

כאמור, במשך מאות רבות של שנים שמר המנזר על עצמאות, עד כדי כך שאב המנזר יכול היה להרשות לעצמו לא לאפשר לבישוף של פריז להשתתף בטקס השקת כנסיית סן ז’רמן החדשה, וזאת על מנת שהנ”ל ידע את מקומו. ככל שהמנזר הלך והתפתח, נוספו לו מוסדות חדשים כגון בית כלא, בית משפט ואפילו עץ תלייה כדי שתושבי הרובע ידעו את מקומם.

מכל המוסדות אלו החשוב ביותר היה היריד השנתי של המנזר ושמו בצרפתית היה Foire Saint Germain. היריד הזה נולד בשנת 1176 ונערך במשך 3-5 שבועות במהלך תקופת הפסחא. בתחילה התקיים היריד במבנים ארעיים אולם בשנת 1482 החליט לואי ה-11 (שלט בין השנים 1461-1483) לבנות במקומם מבנים מאבן, מעט בדומה למבנים שבנה לואי ה-6 (שלט בין השנים 1108-1137) בלה האל.

במהלך תקופת היריד הגיעו לאזור לא מעט אומנים ורוכלים אשר הביאו סחורה מכל העולם. ניתן היה למצוא שם בדים מפלנדריה, תכשיטים מאיטליה ותבלינים מהמזרח. לצד הסוחרים היו לא מעט אקרובטים ושחקנים שהיו אחראים על בידור המבקרים. אנשים אלו היוו בעצם את הבסיס לתיאטרון הצרפתי אשר החל להתמסד במאה ה-17.

היה משהו כמעט דמוקרטי ביריד הזה מכיוון שמלכים, אצילים ופשוטי עם התחככו בו זה בזה במהלכו, ולא נדיר היה למצוא בין הדוכנים את מלך צרפת מתמקח על המחיר או צופה בהופעה. לעיתים הדבר הסתיים בכי רע מבחינה כלכלית. כך, לדוגמה, ניתן ללמוד ממכתב שנכתב לדוכס דה סולי  שהמלך אנרי ה-4 (שלט בין השנים 1589-1610) הפסיד ביריד כ-3000 לירות כתוצאה מהימורים. טוב היה, לפחות, שהמלך שילם את חובו מכספו האישי ולא מתקציב הממלכה…

בנוסף לתרומתו של היריד להולדת התיאטרון, הייתה לו גם תרומה מכרעת בהקמתו של מוסד חברתי פריזאי חשוב נוסף. הכל החל בשנת 1672 כאשר שני אנשים בשם פסקל (Pascal) ומליבאן (Maliban), שהגיעו לפריז מארמניה, הביאו איתם מהמזרח התיכון משקה שחור חם וריחני, אותו ניסו למכור לבאי היריד במחיר של 2.5 סו לכוס.

למשקה הזה קראו קפה ולמרות שהוגש חם, הוא זכה דווקא בהתחלה להצלחה פושרת.

וכך, בעוד אחדים ייחסו למשקה סגולות רפואיות, טענו אחרים שהוא גורם דווקא לאימפוטנציה. הגדילה לומר הדוכסית מאורליאן שטענה שהריח שלו מזכיר לה את הבל פיו של הארכיבישוף של פריז (ולא, זו לא הייתה מחמאה).

אחד ממבקרי היריד היה אציל איטלקי בשם פרנצ’סקו פרוקופיאו די קולטלי (Francesco Procopio dei Colteli). הוא טעם מהמשקה המר, התאהב והחליט לפתוח מוסד בו ניתן להגיש אותו לציבור בישיבה ובאווירה נעימה. כך נולד בשנת 1686 בית הקפה הראשון, שנקרא לה פרוקופ, על שם המייסד שמיהר “לצרפת” את שמו.

המקום שכן ברחוב Fossés Saint Germain des Prés, שם שכן גם תיאטרון הקומדי פרנסז ( Comédie-Française). בית הקפה העתיק הזה נמצא באותו רחוב גם היום, אם כי שם הרחוב השתנה עם השנים וקיבל את השם rue de l’Ancienne Comédie, בזכות התיאטרון ששכן בו (הקומדי פרנסז עבר כמה בניינים בפריז עד שהגיע לפאלה רויאל, שם הוא נמצא עד ימינו).

לה פרוקופ היה, כאמור, בית הקפה הראשון של פריז ובזכותו הפך המשקה למאוד פופולארי. כתוצאה מכך צצו במהלך המאה ה-18 לא מעט בתי קפה ונוצרה במקום תרבות שלמה של שתייה מלווה בויכוחים פוליטיים ופילוסופיים. חלק מבתי הקפה הללו הפכו למיתולוגיים במהלך המאה ה-20 ואנו נדבר עליהם בהמשך הכתבה. אולם בל נקדים את המאוחר. יש לנו קודם עוד כמה סיפורים באמתחתנו.

המנזר מת! יחי הבולבאר!

מנזר סן ז’רמן הצליח, בזכות העושר שצבר במהלך היריד ובזכות החקלאות, לשמור על האוטונומיה שלו עד המאה ה-17 ונחשב למנזר החשוב בפריז. בשנת 1586 בנה ראש המנזר, הקרדינל שארל דה בורבון, ארמון היאה לראש מנזר כה עשיר וחשוב. בהמשך, בשנת 1691, מחליט הקרדינל פירסטנברג (Guillaume-Egon de Fürstenberg 1629-1704) לשדרג את הארמון ולקשט אותו בלבנים אדומות לבנות, בהן השתמשו בעבר בפלאס דופין ובפלאס דה ווז’.

ארמון ראש המנזר קיים גם היום וניתן לראות אותו מבחוץ ב Rue de l’Abbaye, אולם ה”ירושה” החשובה ביותר של ראש המנזר היא כיכר פירסטנברג, הצמודה לארמון, אשר שימשה בזמנו לאחסון סוסיו של הקרדינל. מדובר לא רק בכיכר הכי רומנטית, לטעמי, בפריז אלא גם במקום משכנו של מוזיאון אז’ן דלקרואה, אחד הציירים החשובים ביותר של המאה ה-19. במידה ותרצו להכיר טוב יותר את הכיכר, אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה כיכר פירסטנברג, הכיכר הרומנטית בעיר האורות.

וכך המשיך לו מנזר סן ז’רמן להתקיים בפאר ובהדר עד פרוץ המהפכה הצרפתית. אולם רגע לפני שנגיע לתקופה העקובה מדם הזאת, הרשו לי להראות לכם איך נראו סן ז’רמן דה פרה וסביבתו הקרובה בשנת 1789. נעשה זאת באמצעות סרטון הבנוי על משחק המחשב Assasin’s Creed Unity מכיוון שניתן למצוא שם שחזור לא רע של פריז של התקופה. כפי שתראו, לא מעט השתנה מאז ואנחנו נדבר על כך ממש בקרוב.

בשנת 1789 פורצת, כאמור, המהפכה הצרפתית ואזור סן ז’רמן הופך, יחד עם הפאלה רויאל והרובעים המזרחיים של פריז, לאחת החממות הגדולות ביותר של הקיצוניות הפוליטית בעיר האורות. הסיבה לכך היו בתי הדפוס, אשר היו פזורים ברובע ובהם הדפיסו אנשים כמו מארה (Marat) ודנטון (Danton) כתבי עת, אשר הפיצו את משנתם הקיצונית והסיתו כנגד יריביהם הפוליטיים.

תוצאות ההסתה הזאת הגיעו בספטמבר 1792.

מנהיגי המהפכה החליטו “לנקות” את בתי הכלא של פריז מאסירים פוליטיים ואפשרו לאספסוף חמוש לפרוץ לתוך בתי הכלא ולטבוח באסירים. אחד מבתי הכלא הגדולים בו הוחזקו לא מעט אסירים פוליטיים היה זה של מנזר סן ז’רמן ובו נטבחו עשרות רבות של אסירים, עד שכל הרחובות בסביבה הפכו לאדומים מדם.

במהלך המאה ה-19 עובר האזור מתיחת פנים שמשנה את מראהו כמעט לחלוטין. נפוליאון ה-1 מתחיל בכך שהוא הורס את המבנים של היריד הישן של מנזר סן ז’רמן ובונה במקומם את מבנה השוק המקורה של סן ז’רמן, אשר קיים עד היום בכתובת 4-6 rue Lobineau.

תוכלו למצוא בשוק המקורה הזה לא מעט דוכני פירות, ירקות וגבינות נהדרות, כך שאם אתם מתגוררים בסביבה ואוהבים לבשל, צפויה לכם חגיגה (דרך אגב, אם תרצו לקרוא על עוד שווקים בפריז אתם מוזמנים להיכנס לכתבה הזאת).

אולם השינוי הגדול ביותר שעבר האזור רשום על שמו של אחיינו של נפוליאון ה-1, הלא הוא נפוליאון ה-3 (שלט בין השנים 1851-1870). על מנת לפתור את בעיות התנועה באזור, הוחלט לבנות את בולבאר סן ז’רמן, המוכר לכולנו, ועל מנת לעשות זאת נהרסו לא מעט סמטאות קטנות וצפופות וחלקים מהמנזר ובהם בית הכלא.

העבודות על הבולבאר החלו בתקופת שלטונו של נפוליאון ה-3 אולם הסתיימו רק ב 1889, בדיוק בזמן לתערוכה העולמית שהביאה לנו את מגדל אייפל. במהלך העבודות הללו עלתה תוכנית להרוס את כנסיית סן ז’רמן לחלוטין, על מנת להרחיב את ציר התנועה. למזלנו הרב, ויקטור הוגו, אשר הציל קודם את כנסיית נוטרדאם, יצא כנגד התוכניות הללו והצליח להציל את הכנסייה לטובת דורות הפרנקופילים הבאים.

במקביל לבניית בולבאר סן ז’רמן הוחלט לחצוב בולבאר נוסף שיאפשר להגיע מתחנת הרכבת של מונפרנאס עד הגדה השמאלית של הסיין. התוצאה היא Rue de Rennes, שמתחיל מתחנת הרכבת אך נמשך עד לבולבאר סן ז’רמן. מדובר בעורק תנועה רחב וסימפטי עם לא מעט חנויות, אולם אני מאוד שמח שהוחלט בסופו של דבר לא להמשיך אותו כל הדרך עד לסיין, מכיוון שלרחובות הקטנים בין הבולבאר לנהר יש קסם יחודי.

האינטלקטואלים באים!

הרחובות מסביב לבולבאר סן ז’רמן נחשבים היום ליוקרתיים מאוד והמחירים של בתי המלון שם הם בהתאם. אולם מה שמעניין הוא שבראשית המאה ה-20 רובע סן ז’רמן נחשב למקום זול יחסית ורוב האוכלוסייה בו השתייכה לצווארון הכחול.

זאת אולי הסיבה שאוסקר ויילד, אשר סבל מבריאות לקויה וחשבון בנק לקוי עוד יותר, בחר לחיות ברובע הזה את חודשי חייו האחרונים. הוא התאכסן במלון זול ומדכא בשם Hôtel d’Alsace ושם מת ב 30 בנובמבר 1900 (מספרים שמילותיו האחרונות היו “אני והטפטים על הקירות מנהלים דו קרב עד המוות. מישהו מאיתנו יצטרך ללכת).

מעניין לציין שעם השנים הפך המלון הצנוע הזה למלון חמישה כוכבים ושינה את שמו ל L’Hôtel. במידה והפרוטה מצוייה בכיסכם, מומלץ בהחלט להתאכסן שם ולבקר גם בבר המקסים של המקום.

אם כך, כיצד הפך סן ז’רמן מרובע עני לאחד המבוקשים בפריז? במילה אחת: האינטלקטואלים. אלו הגיעו לשכונה במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20 בעקבות הוצאות הספרים, אשר פתחו שם את משרדיהם. אולם המוסדות בהם התרחשה רוב העבודה האינטלקטואלית היו כמובן בתי הקפה.

עוד מימי לה פרוקופ, עליו כתבתי קודם, הפכו בתי הקפה למקום בו התאספו סופרים, משוררים ופילוסופים על מנת להחליף דעות. שני בתי הקפה המפורסמים ביותר של הרובע עד עצם היום הזה הם כמובן קפה לה דה מאגו (Les Deux Magots) וקפה דה פלור (Flore).

מאגו הוא כינוי לפסל של מכשף סיני. במאה ה-19 שני פסלים כאלו עמדו בחנות, אשר יבאה משי מהמזרח, וכאשר בשנת 1884 הפכה החנות לבית קפה, היא השאירה את שני הפסלים הללו והם אלו שנתנו לבית הקפה את שמו. החל משנת 1914 נמצא בית הקפה בידיה של משפחתו של אוגוסט בולה (Auguste Boulay) שקנה את המוסד ב 1914 והפך אותו ל”מכה” של האינטלקטואלים.

הצייר פאבלו פיקאסו, הסופר הסוריאליסט אנדרה ברטון (1896-1966 André Breton), המשורר ז’אק פרבר (Jacques Prévert 1900-1977) ועוד רבים וטובים, כל אלו נהגו לשבת בבית הקפה ובטראסה המפורסמת שלו, אשר צופה לכנסייה.

אפרופו פאבלו פיקאסו, ממש בצמוד לכנסיית סן ז’רמן דה פרה ישנו גן קטן וקסום בשם Square Laurent Prache. בתוך הגן תמצאו פסל לזכרו של המשורר גיום אפולינר (1880-1918). כאשר מת המשורר כתוצאה מהשפעת הספרדית, התבקש פיקאסו, שהיה חבר טוב שלו בראשית המאה ה-20, ליצור פסל לזכרו.

פיקאסו התעצל ובמקום ליצור פסל שמזכיר את פניו של אפולינר, הוא פשוט נתן למוקירי זכרו של המשורר פסל ראש של דורה מאר, אחת המאהבות המפורסמות שלו. זאת בדיוק הסיבה מדוע פסלו של אפולינר נראה כלכך נשי.

אולם בואו נחזור לסיפור שלנו על בתי הקפה של סן ז’רמן.  עם הכיבוש הנאצי של פריז בשנת 1940, הפך בית הקפה דה מאגו לאחד מהמקומות האהובים על קציני הצבא הגרמני. כתוצאה מכך האינטלקטואלים שהתנגדו לכיבוש, העדיפו לעבור לקפה פלור הסמוך.

אחד האינטלקטואלים החשובים, שהפך את קפה פלור למעין משרד בו ישב וכתב, הוא ז’אן פול סארטר. הסיבה לכך שהוא בחר בבית הקפה הנ”ל היה תנור החימום, אותו הכניס בעל בית הקפה אדון פול בובל (Paul Boubal) לקומה השנייה. בזכות תנור זה יכלו סארטר ולא מעט אינטלקטואלים ואומנים אחרים להתחמם במהלך החורף הקשה של 1943-1944.

וכך היה מגיע לשם סארטר יום יום, יחד עם בת זוגתו סימון דה בובואר. במהלך היום היה כל אחד מהם תופס שולחן נפרד ועובד בשקט כמעט מבלי להחליף מילה. בערב היו מגיעים החברים ואיתם השתייה והוויכוחים הפוליטיים.

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה הפכו בתי הקפה של האינטלקטואלים למרכז לעלייה לרגל וסארטר ובובואר הפכו לדמויות בעלות חשיבות כמעט דתית. לא מעט אנשים ראו את התופעה באור מגוחך מעט והמציאו לסימון דה בובואר את הכינוי La Grande Sartreuse. זהו משחק מילים על משקל הביטוי La Grande Chartreuse, Chartreuse, שפירושו הוא “גבירתו הקדושה של סארטר”.

אולם, יש לציין שקפה דה פלור היה מקום מפגש לא רק של אינטלקטואלים יפי נפש, אלא גם של כמה מגדולי האנטישמים של צרפת. כך לדוגמא בשנת 1899, בעקבות פרשת דרייפוס, הקימו כאן שארל מוראס (Charles Maurras 1868-1952) ולאון דודה (Léon Daudet 1868-1942) את תנועת הימין הקיצונית l’Action Française.

תומכי התנועה היו אחראים לתעמולה האנטישמית, אשר שטפה את צרפת במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20 וחלקם הגדול שיתף פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי פריז. מוראס אף הועמד לדין על פשעיו אחרי סיום מלחמת העולם השנייה וכף רגלו לא דרכו יותר בבית הקפה הזה.

מדוע פרנקופילים כל כך אוהבים את סן ז’רמן?

כיום הן דה מאגו והן קפה דה פלור הם כבר מזמן לא מקום מפגש לאינטלקטואלים, אלה סתם בתי קפה יקרים אשר בימים כתיקונם מוצפים בתיירים. המנזר המפואר ברובו הגדול לא קיים וגם האווירה האינטלקטואלית בפריז היא כבר מזמן לא מה שהייתה פעם. אולם למרות כל זאת הקסם של סן ז’רמן לא פג ופרנקופילים ממשיך לחזור לשכונה הזאת בכל הזדמנות.

אם כך, מה סוד הקסם של הרובע הזה? לא פשוט לענות על השאלה הזאת בקצרה ולכן הבאתי לכם כמה ציטוטים של פרנקופילים, אשר התבקשו לענות על השאלה בקבוצת הפייסבוק פריז ואיל דה פראנס:

• אחד הרובעים האהובים עליי, החנויות, בתי הקפה, מסעדות, קירבה לכל מקום ברגל… (דניאל אילוז)
• יש בו משהו באוויר, בבתי קפה הקטנים התנועה האיטית, תענוג (עליזה גוטרמן).
• אוהבת את חנויות הספרים באזור, בתי הקולנוע הישנים שמציעים סרטים ישנים, איכותיים מכל מקום בעולם. כמובן את גני לוקסמבורג, מהאווירה שבעיני עדיין מקסימה יותר מכל איזור אחר (קטיה פופקו-בלוג).
• לא אחליף את הרובע השישי על גבול החמישי, בגלל האוויר הרגועה, הסורבון, גני לוקסמבורג, החנויות, ההיסטוריה, קולנוע “שמפו” והאוכלוסיה שמסתובבת שם (רחל מנור).
• אני אוהבת את הרובע הזה בגלל המלונות עם הגינות הפנימיות והאח המבוערת –רלה קריסטין וד’אבוסון, בגלל שוק האוכל בוסי, סמטאות רו קריסטין ודופין, חנויות הריהוט האתני והגלריות, הקונצרטים בכנסית סן ג’רמיין דה פרה, הביסטרו לה פטי פרנסואה, הקפה של paul, הבייקרי של אריק קייזר (רונית אמיר-יניב)

נקווה שכל זה, יחד עם ההיסטוריה המרתקת של האזור ישכנעו אותכם לחזור לשם בעת הביקור הבא שלכם בפריז. במידה וכן, אתם מוזמנים להמשיך לחלק הבא של הכתבה, בו תמצאו את כל המידע התיירותי הדרוש על מנת ליהנות מכל מה שרובע סן ז’רמן יכול להציע לכם.

סן ז’רמן – מידע למטיילים

אהבתם לקרוא את ההיסטוריה של כנסיית סן ז’רמן והרובע שנקרא על שמה? מוכנים לטייל ברובע ואולי אפילו להתגורר שם (למרות המחירים הלא כל כך ידידותיים שם)?

כל מה שעליכם לעשות זה להיכנס לדף רובע סן ז’רמן באתר ולמצוא שם המלצות על מלונות, דירות ומסעדות, לצד מסלולי טיול נהדרים, שיעזרו לכם לגלות את כל סודותיו של הרובע.