קבוצת הנאבי – נביאי האמנות החדשה של סוף המאה ה-19 מאת ד”ר אורנה ליברמן

בחודש אפריל השנה ביקרתי בשתי תערוכות מרתקות בפריז שהוקדשו לתנועת הנאבי. האחת, במוזיאון אורסה, הסתיימה כבר ב-2 ליוני אך תמונת הדגל שלה, “הקמע” של סרוזייה, שייכת לאוסף הקבוע של המוזיאון (תחזור אליו רק בספטמבר מכיוון שהתערוכה תנדוד בקיץ למקומות אחרים, לפונט-אבן ולשוויץ). השנייה, במוזיאון לוקסמבור, מתמקדת בפעילותם של חברי קבוצת הנאבי בתחום העיצוב.
Le “Talisman” de Sérusier, une prophétie de la couleur
Exposition du 29 janvier au 2 juin 2019 au Musée d’Orsay

Les Nabis et le décor. Vuillard, Bonnard, Maurice Denis
Exposition du 13 mars au 30 juin 2019 au Musée du Luxembourg

הביקור בתערוכות אלה חווייתי במיוחד ושופך אור על התנועה המקורית העזה שלמרות שלא ארכה אלא כעשור, כבשה טריטוריות חדשות, פרצה דרכים וחוללה מפנה של ממש בתולדות האמנות.

מי הם חברי הנאבי?

קבוצת הנאבי, מ-נביא, בעברית, התארגנה ב-1888 כתנועה פוסט אימפרסיוניסטית אוונגרדיסטית ששאפה להשתחרר מכבלי הציור הריאליסטי והאימפרסיוניסטי ולגלות אמנות חדשה. השם נאבי מביע את רצון מתקראיו להתעלות רוחנית ולהתחדשות אסתטית.

“רצינו להציג עצמנו כחברי אגודה חשאית תחת השראה, מורגלים בהתלהבותם של נביאים”, יסביר מוריס דני מאוחר יותר. נבואה, נביעה, הבעה: הגיזרון העברי מאשר את בחירת המילה. האם אין דברי הנביאים פורצים, נובעים כמעיין המתגבר, כשרוח מסתורית שורה עליהם?

ציירים צעירים ובעלי חוש הומור, כלפי עצמם אישית וכלפי תנועתם כללית, “הנביאים” טוו קשרים ידידותיים סביב אמנותם במשך כעשר שנים עד שב-1900 פנו איש לדרכו. עזיבתו של פול גוגן לטהיטי שנה לאחר מכן תרמה לפירוק האגודה אך גם אחרי שנפרדו כתנועה, המשיכו אמני הנאבי לשמור על קשרים אמיצים.

דוגמה לידידותם המופתית היא הקמת אקדמיית רנסון ב-1908. החל מ-1898, התערערה בריאותו של פול-אלי רנסון כמו גם מצבו החומרי. סרוזייה, ויאר, רוסל ודני, באו לעזרתו ויסדו אקדמיה לאמנות, קראו אותה על שמו והפקידו בידיו את ניהולה. לאחר מותו ב-1909, המשיכה אשתו לנהל את האקדמיה המצליחה כשהחברים הנביאים ממשיכים ללמד בה ולהאדיר את שמה.

לידתה של תנועת הנאבי

בבסיס התארגנות הקבוצה עמדה ההערצה לפול גוגן. בקיץ 1888 נפגש פול סרוזייה, צייר ריאליסטי צעיר (1864-1927), עם גוגן בעיר הציירים פונט-אבן בברטאן. בתקופה זו שינה גוגן, בהשפעת ידידו הצעיר אמיל ברנאר, את סגנונו ונטה להפשטה שהתבטאה בהפרדה צבעונית בין משטחי צבע ברורים ומתוחמים.

סרוזייה הראה למאסטרו ציור שרכים מפרי מכחולו. גוגן התרשם וקבע אתו פגישה למחרת היום, בחורשה קסומה ואותנטית, עטורה בהילתן המיסטית של אגדות ברטאן, במעלה העיר, לאורך נהר האבן, Le Bois d’Amour
למה שיישאר בהיסטוריה בשם “השיעור בציור”:

“איך אתה רואה את העצים האלה?”, שאל אותו גוגן. “צהובים? ממש צהובים? אל תהסס להשתמש בצהוב היפה ביותר שיש לך. ואת הצל הזה? אתה רואה אותו כחול? אל תהסס לצייר אותו כחול ככל האפשר. והעלים? אדומים? קדימה, צבע אותם באדום עז”.

סיפור אמיתי או המצאה של מוריס דני כדי להדגיש את הקשר למאסטרו המכובד? כך או כך, גוגן עודד את תלמידו ללכת אחר חושיו ודמיונו ולהציג את המציאות כאוות נפשו. מה שינחה את עין הצייר לא יהיה הטבע כי אם תחושתו הסובייקטיבית וחזונו האישי. דור הציירים הצעיר התעייף מהאימפרסיוניזם שזמנו, לטעמם, תם, ונהה אחר חידושיהם של פול גוגן ואמיל ברנאר.

“הקמע”-סמל מכונן, מפת דרכים

את השיעור שנתן גוגן לסרוזייה בקיץ, יישם הלז בסתיו, על גבי לוח עץ קטן בממדיו, שלו קרא “הקמע”. על צידו האחורי כתב: “נעשה באוקטובר 1888, בהדרכתו של גוגן, על ידי פ. סרוזייה, פונט-אבן”.

בסוף הקיץ חזר סרוזייה לפריז עם “הקמע” והראה אותו לידידיו הציירים מבית הספר הפרטי לאמנות, אקדמיית ז’וליאן. כך נעשה הציור הצנוע למנשר המכונן של תנועת הנאבי, לאחר שמוריס דני אמר עליו את הדברים הבאים:

לפני שציור הוא סוס מלחמה, אישה עירומה או אנקדוטה כלשהי אחרת, בראש ובראשונה ציור הוא משטח חלק, מכוסה צבעים, המשולבים יחדיו בסדר מסוים.

ציורו של סרוזייה, “הקמע”, לא משתייך עוד לצייר אחד בלבד כי אם לכל הקבוצה ונמצא בבסיס הרפתקאתם המיסטית המשותפת. “הקמע” של פול סרוזייה בישר מפנה בתולדות הציור והפך לסמל הנביאים, כדוגמת ציורו של קלוד מונה, “התרשמות, זריחה”, ש-16 שנים קודם לכן ביצע מהפכה דומה בשמשו כסמל האימפרסיוניסטים.

התבוננות בציור מפונט-אבן מאפשרת לזהות חלקי נוף מסוימים, משמאל לימין – השביל האלכסוני בחורשה, שדרת האשורים לחוף הנהר, טחנת הקמח. עם זאת, עיקר הציור איננו בגזעי העצים הכחולים המשתקפים במי הנהר כי אם בסימפוניית הצבעים המנוגדת, שבה מתעמתים צבעי הצהוב עם צבעי הכחול, במעין חלום בהקיץ.

חלקי הנוף המוכר מיוצגים על ידי כתמי צבע מכונסים יחדיו בסדר מסוים, שאיפשרו לציירי הנאבי להשתחרר מכל כבל שקשר אותם עדיין לצורך לחקות את הטבע. כך פתח גוגן בפני סרוזייה וחבריו את הדרך אל הציור הגולמי הטהור, שבישר את האמנות המודרנית. פוביזם, אקספרסיוניזם, הציור המופשט, שום דבר לא עצר עוד את התנועה אל עבר החירות.

חבריו של סרוזייה, פייר בונאר, אדואר ויאר, קר-קזבייה רוסל, מוריס דני, המשיכו להתפעל מציוריו של פול גוגן ועמיתו אמיל ברנאר, מהטכניקה הנועזת של משטחי צבע מתוחמים בקווים כהים, שהזכירה להם את השפעת התחריטים היפניים, כרזות הפרסומת ואומנות הוויטראז’ים והאמייל.

בקפה וולפיני, מעבר למתחם התערוכה האוניברסלית ב-1889 אך בצמוד לה, התלהבה החבורה הצעירה מתערוכתו של גוגן וחבריו (אמיל ברנאר, אמיל שופנר, לואי אקטן), “הקבוצה האימפרסיוניסטית והסינתטיסטית”. “תערוכת וולפיני” לא מכרה שום דבר אך כשלונה המסחרי לא מנע בעד המעריצים מלקבל ממנה השראה נלהבת. מעתה והלאה יטלו אלה לעצמם את הזכות להתנתק מהמציאות וליצור תמונה בעלת חיים משל עצמה.

אגודה חשאית, היתולית ורוחנית

האמנים הצעירים, פול סרוזייה, פייר בונאר, מוריס דני, אנרי-גבריאל איבלס, פול-אלי רנסון, אדולף פיו, רובם מהחוגים האמידים (יוצא דופן, מבחינה זו, היה ארמן סגן שנפטר צעיר בעוני), מכתירים עצמם בתואר “נאבי”, דהיינו “נביאים”. ברוח של תלמידי בי”ס, המתרוננים ברומה של רוחניות נשגבת, החלו להיפגש כל שבוע, בתחילה בבית קפה-מסעדה בפסאז’ ברדי ברובע ה-10, הקיים גם היום, ולאחר מכן, החל מ-1889, בסדנתו של פול-אלי רנסון, שנקראה בפיהם “המקדש”, מעל הדירה המשפחתית ב-25 בולבר מונפרנאס.

בפגישות השבועיות ממציאים המשתתפים ריטואלים ומשתמשים בשפה אזוטרית. חברים באגודה החשאית כל מי שבאים לפגישות, ואם בתושבי חוץ מדובר, די בטיפוח קשרים. מ-1890 מצטרפים קר-קזבייה רוסל ואדואר ויאר, ולאחריהם יאן ורקאד ההולנדי, ז’ורז’ לקומב, פליקס ולוטון השוויצרי, מוז’אן באלאן הדני, וקצת יותר מאוחר ז’וזף ריפל-רונאי ההונגרי ואריסטיד מיול.

בפגישות השבועיות, מעין מיסות אמנותיות, דנו החברים בביזנטיון של העת העתיקה, בשטיחי הקיר של ימי הביניים, בפירנצה של המאה ה-15, בהדפסים של הוקוסאי, בסינתטיזם של פול גוגן ואמיל ברנאר, בסימבוליזם ובתורות הנסתר, עמדו על התיאוריות הקיימות ופיתחו תיאוריות חדשות. סרוזייה, בהשפעת ורקאד, התלהב ממיתוס המספרים האלוהיים שעמדו בבסיס בריאת העולם, לפי תורתו של האב לנץ, הנזיר התיאורטיקן מגרמניה.

בתקופה שבה דחו האמנים את התיאור האשלייתי של המציאות ואת חוקי הפרספקטיבה המסורתית, מצא סרוזייה את אושרו בפרופורציות האידיאליות של האב לנץ, רשת חדשה שעליה השתית את ציוריו. כל אחד מהחברים היה מגיע עם ציור קטן או רישום, שנחשב כ”איקונה”, פרי נסיונותיהם הנועזים ביותר בתחום הקומופוזיציה והשימוש בצבעים, ומקדיש אותו לחבר אחר.

בונאר, שאהב מאוד את האמנות היפנית, קיבל את הכינוי “הנאבי הז’פונאר”, רנסון-“הנאבי היותר ז’פונאר מהנאבי הז’פונאר”, דני, חובב הפרימיטיבים האיטלקים- “הנאבי בעל האיקונות היפות”, איבלס, מאייר כתבי עת אנרכיסטיים-“הנאבי העיתונאי”, ויאר, שאך השתחרר מהצבא-“הנאבי החייל”, סרוזייה האדמוני-“הנאבי בעל הזקן הלוהט”… וכן הלאה וכן הלאה.

הכינויים ההיתוליים משקפים את רוח התנועה, אופטימית ודינמית, שהייתה רבת פנים ותחומים ואיפשרה לכל אחד מחבריה את החירות המלאה לנהות אחרי נטיותיו. מוריס דני, למשל, היה נוצרי מאמין והרבה מציוריו ספוגים דתיות. יאן ורקאד, שנולד כפרוטסטנטי, הושפע מאוד מהמיסטיות של עמיתיו עד שהצטרף למנזר הבנדיקטיני בברון (Beuron)
ביער השחור בגרמניה, בניהולו של האב לנץ.

אדואר ויאר ופייר בונאר שקדו על דיוקנים וסצנות ביתיות יומיומיות, אנרי-גבריאל איבלס הקדיש עצמו לחיים הפוליטיים והחברתיים. עם זאת, כל חברי הקבוצה תבעו את זכותה של האמנות לעצב את מרחב המגורים ולהכניס את היופי לחיים היומיומיים.

ליפות את החיים

חברי הנאבי שאפו לבטל את המרחק בין אומנויות הקישוט, הקרובות לאומנות לבין האמנויות היפות, שנחשבו עד כה עליונות יותר, ולהפיץ את אלה האחרונות ככל האפשר, להנגיש אותן לכול. הציירים –דקורטורים העלו את עיצוב הפנים, שבו התמחו במיוחד, לדרגת אמנות של ממש. ריהוט, בדי ריפוד, חיפוי קירות, שטיחי קיר, ויטראז’ים, מחיצות, תחריטים, חפצי חן, אהילים, מניפות, קופסות סיגרים, כלי קרמיקה, איורים, דפוס, תפאורת תיאטרון, תלבושות ומריונטות – עיסוקיהם של ציירי הנאבי היו מגוונים ביותר.

השפעתו של זיגפריד בינג – אמנות יפנית, אר נובו

ב-1890 גילו חברי הנאבי 760 תחריטים יפניים בתערוכה שארגן סוחר האמנות, מגלה הכשרונות והנדבן זיגפריד בינג במוזיאון לאמנויות יפות בפריז. התלהבותם מעזות הצבעים, מטוהר הצורות, מהפשטות הקורנת של המוטיבים, מהקווים הפיתוליים, הייתה עזה.

זיגפריד בינג, שייבא מהמזרח הרחוק חפצי אומנות ואמנות, פתח לפני חברי הנאבי את “בית האר הנובו”: שלוש קומות של סדנאות, תצוגה ומכירה. הכתובת המדויקת הייתה: La Maison de l’Art nouveau (la Maison Bing), 22 rue de Provence וכיום נמצא שם בית דואר (הגלריה של בינג נהרסה ב-1922).

זיגפריד בינג טבע את הכינוי “אר נובו” והגלריה המצליחה שלו הייתה מבצר הז’פוניזם בפריז. בין כלי הקרמיקה, הזכוכית, התכשיטים, הרהיטים, התמונות, הפסלים, כיכבו יצירותיהם של אמני הנאבי. אלה הושפעו גם, בתיווכו של בינג, מהתנועה האנגלית “ארטס אנד קרפטס” (,Arts & Crafts), אמנות ואומנות, חלוצת חידוש אמנויות הקישוט, שהחלה את פעילותה כבר ב-1860.

ארבעת אולמות התערוכה במוזיאון לוקסמבור:

1. נשים בגן

יותר משמתארים מקום מסוים, הגנים בלוחות הדקורטיביים של אמני הנאבי מסמלים את עונות החיים ורומזים לזמניותם. כמודלים לנשים בגן שימשו קרובותיהם של האמנים, בנות משפחה או ארוסות.

פייר בונאר היה הראשון ששילב בין דמויות נשיות למוטיבים צמחיים ומיזג אותם בערבסקות בדים מסוגננות, חגיגה לעיניים, הנאה צרופה מהיופי, ההידור, החיוניות, הקצביות, התנועה. את הפרגוד בעל ארבע הכנפיים, “נשים בגן”, בהשראה יפנית, הציג בונאר ב-1891 בסלון העצמאים. במכתב לאמו הסביר בונאר שהעדיף, בסופו של דבר, להפריד בין ארבע הכנפיים ולהציג כל אחת מהן כתמונה.

מוריס דני, ויאר ורוסל מיהרו ללכת בעקבותיו של בונאר. מוריס דני הציג ב-1892 בסלון העצמאים ארבעה לוחות אלגוריים בשם “נושא פואטי”, שלבי אירוסין לפי חודשי השנה, שהיו מיועדים לחדר שינה של נערה. התמונה “ערבסקה פואטית”, שהייתה מיועדת לקישוט תקרה, עוצרת את הזמן בהציגה ארבע דמויות של נערות זהות, עולות או יורדות בסולם, תחת כיפת עלים. משחק ערבסקות מסחרר נושא את מבט הצופה אל על. וריאציה על סולם יעקוב או תווי מוזיקה בין פסי חמשה – התמונה הוזמנה אצל מוריס דני על ידי ידידו, הצייר והמוזיקאי אנרי לרול.

שישה לוחות ענק של ויאר, שהוזמנו על ידי ידידו אלכסנדר נתנזון לקישוט סלון-חדר אוכל באחוזתו העירונית, מתארים סצנות פואטיות בגנים ציבוריים, מתחמים מוגנים אך עם זאת פתוחים. ארבע תמונות פסטורליות של בונאר מתארות נשים וילדים קוטפים תפוחים, באווירת גן עדן קסומה של סיפורי אגדות.

2. פנים הבית

ויאר קיבל הזמנות מידידים בורגנים, כמו שלושת האחים נתנזון, מייסדי כתב העת המרכזי לתקופה, לה רווי בלנאש (1891), או הקרדיולוג הנודע, חובב האמנות המודרנית, אנרי וקה, ללוחות דקורטיביים לקישוט מגוריהם. בארבעת הלוחות המוצגים באולם השני, בחר האמן להציג את יושבי הבית בתוך חדריהם, ביחוד את הנשים, כשהן עסוקות בתפירה, בקריאה, במוזיקה, בסידור פרחים, בין קירות ביתן העשיר והמוגן. דקורציה המאפשרת למזמינים לצפות בעצמם כבתמונת מראה. האמנם? לא ממש. מדובר, כאמור, בפירושו של האמן ולא במציאות עצמה.

גן עדן של הנאות שלוות? תפאורת המקום חסר החלונות כה עמוסה במוטיבים, ארונות גדושי ספרים, קירות פרחוניים, שטיחים וכריות, פרחים פולשניים, שעוד מעט נדמה שתבלע את היושבים בה. הסכנה שבהסתגרות אורבת לבורגנים באחוזותיהם.

הממד הסמלי של היצירות מעוגן בפעילותו של האמן בסצנה התיאטרלית. מבקרי האמנות מזהים בהם את השפעותיהם של איבסן וסטרינדברג על אדואר ויאר, שהתעניין במיוחד בנפש האדם ובמתחים במשפחה.

3. אר נובו

גם החפצים השימושיים חייבים להיות מסוגננים וחינניים, לפי תורת אמני הנאבי. ליפות את החיים, אמרנו? באולם זה, מלבד תבניות עיצוב למניפות ואהילים, ובפורמט גדול יותר לחיפויי קיר ושטיחים, חפצי חן, תחריטים יפניים מאוספי חברי הנאבי וחומר תיעודי, נמצא האפריז של מוריס דני לקישוט חדר מיטות, שהוזמן אצלו על ידי זיגפריד בינג, לבית האר נובו שלו, שבו הייתה מעין דירה לדוגמה.

דני קיבל השראה ממחזור השירים “אהבת אישה וחייה” שהולחן על ידי שומאן כדי לתאר שלבים חשובים בקיום הנשי, מההתאהבות ועד לאימהות. אפיזודות יומיומיות שזורות בחזון סימבוליסטי, בגווני דמדומים אפורים וכחולים. אחרי שרבים מלוחותיה של הסדרה המקורית נקנו, דני, שהיה קשור מאוד ליצירה זו, ביצע ב-1897 גרסה חדשה לחדרה של אשתו מרתה. ב-1900 שילב בה נופים נאיביים מגן ביתם הפרטי בסן-ז’רמן-אן-לה. דני ערך בה עוד שינויים והוספות, וזאת עד להוספה בשנת 1922 של דמות אשתו השנייה, ליזבט.

בינג הזמין גם אצל רנסון והפעם אפריז לחדר אוכל בבית האר נובו, לרגל הסלון הראשון. רנסון הגיש לו סדרת תמונות, המתארות נשים בעבודות שדה. קטיף הפירות מתבצע, כמו לפצות על המאמץ, באווירה חברותית, בהרמוניה עם הטבע ועונותיו, ומשולב בזמן איכות קולקטיבי כמו גם במשחקים עם חיות מחמד. המציאות הארצית מרמזת, מאידך, כדרך הנביאים, למיתוס המכונן של מחזור החיים ולקשר העתיק בין הדמויות הנשיות לפוריות האדמה.

המחיצה המרהיבה בצבעיה העזים, “נוף גלי”, של מרגריט סרוזייה, כוללת סממנים מרובים של נרטיב הנאבי: אלמנטים טבעיים מסוגננים, הרמוניה של הצבעים השונים, ביטול הפרספקטיבה ויצירת רושם “שטוח”. מרגריט הייתה תלמידה של פול סרוזייה באקדמיית רנסון, והפכה לאשתו ב-1912. אחרי מותו ב-1927, הקדישה מרגריט (1875-1950), שהייתה מעצבת, מומחית לקישוטי טקסטיל, וציירת בעצמה, זמן רב להפצת יצירתו.

4. טקסים דתיים

סרוזייה, רנסון ודני, רואים באמנות ביטוי לשפה נשגבת, הקשורה לשירה, למוזיקה, לרוחניות, לפילוסופיה ולתורת הנסתר. הסימבוליזם נוכח אכן גם ביצירותיהם הדקורטיביות, שבהם המציאות הארצית מכילה משמעות שמימית. ביערותיהם המסתוריים של הנביאים, שבהם ישויות פנטזיות מתמסרות לפולחנים רבי הוד, גזעי העצים הופכים לעמודי מקדש.

סדרתו של מוריס דני, “הקיץ הנצחי” (ארבע לוחות הנקראים: “שירת מקהלה”, “עוגב”, “קווארטט”, “ריקוד”), שנועדה לפאר ב-1904 את סלון המוזיקה של אדמיניסטרטור התיאטרון האימפריאלי בוויסבאדן, לא הייתה מביישת קתדרלה.
“נשים ליד מעיין”, פול סרוזייה, 1899, (השוכנת קבע במוזיאון אורסה), מכה את הצופה בחרדת קודש שלווה.

הלוח הדקורטיבי, חלק מסדרה שהוזמנה על ידי הפסל-הצייר ז’ורז’ לקומב לביתו בסן-ניקולא-דה-בואה, מחולק לשלושה חלקים, שמים, ארץ ומים. צללי עצים על רקע שמים מוזהבים משתקפים במהופך במעיין זהוב גם הוא. תהלוכת נשים אינסופית יורדת למלא את כדיה האדומים-כתומים, כפנסים זוהרים, במי המעיין הטהורים. אך מה עושות הדמויות הנשיות ממעל? מסתורין אפוף קדושה. סצנה אלגורית מעוררת התפעלות ותהייה.

חותמת את התערוכה “אגדת סנט אובר”, יצירתו המונומנטלית של מוריס דני בת שבעת הלוחות, שהוזמנה אצלו על ידי המדינאי חובב הציד דני קושאן, לקישוט חדר עבודתו. סנט אובר, אציל מחבל הארדנים, בתקופת ימי הביניים, אהב כל כך לצוד עד ששכח לפקוד את הכנסיה. במהלך מסע ציד, פגש באיל מופלא, שנשא צלב זוהר בין קרניו והזכיר לו את חובותיו כנוצרי.

לוחותיו של מוריס דני מתארים בסדר כרונולוגי את דני קושאן ומשפחתו, היוצאים למסע ציד שבמהלכו, כמו לסנט אובר, מתגלה להם האיל, שליחו של האל. נס ההתגלות מוביל לגאולה ובסוף היום הופכים הצייד ומשפחתו למשפחה נוצרית נאמנה, מאוחדת בתפילה. גאוות רוכבי הסוסים, שיסוי עדת הכלבים באיל שסומן כקורבן, אכזריות הציידים מומרים בענווה, בחמלה, בהכרת תודה. (היצירה המרשימה שוכנת קבע במוזיאון מוריס דני בסן-ז’רמן-אן-לה).

התרגעות מתוקה, בגן או בפנים

גם אני יצאתי מהתערוכה, נפעמת ונרגשת, בראש רכון וכפיים צמודות. בסלון התה אנז’לינה ברכתי על מעדן “הנאבי”: מוס יוגורט קליל על שורטברד (ביסקוויט סקוטי) בטעם לימון, ושני רבדים אלה צופנים בחובם לב של יוזו (אתרוג יפני) ובזיליקום (ריחן, בעברית), שילוב מודרני ונועז של מזרח ומערב.

כן, הבנתם: ביציאה מהמוזיאון בלוקסמבור, ממליצה על ביקור בסניף של אנז’לינה הצמוד לו (בסלון או בגינה), שבו אפשר להמשיך את ההנאה והתרוממות הרוח בטעימת יצירה קולינרית מתוקה ומעודנת, הנקראת “נאבי”, שהוכנה במיוחד, כדרכו של סניף זה בלבד, לרגל התערוכה. האמנות ממתיקה את החיים.

הסברים באתר מוזיאון לוקסמבור

חברי קבוצת הנאבי

• Mogens Ballin
• Pierre Bonnard
• Maurice Denis
• Charles Filiger
• Henri-Gabriel Ibels
• Georges Lacombe
• Aristide Maillol
• Clotilde Maillol
• René Piot
• Paul-Élie Ranson
• József Rippl-Rónai
• Adolf Robbi
• Ker-Xavier Roussel
• Armand Seguin
• Paul Sérusier
• Marguerite Sérusier
• Félix Vallotton
• Jan Verkade
• Édouard Vuillard

אהבתם את הכתבה?

מעוניינים לקרוא על עוד ציירים מאותה אסכולה? אם כן את מוזמנים לקרוא את כתבתה של ד”ר אורנה ליברמן על פרנן קנופף.

כמה מילים על ד”ר אורנה ליברמן

אורנה ליברמן, בעלת דוקטורט בספרות צרפתית, היא חוקרת תנ”ך, ספרות ותרבות, המתגוררת בצרפת. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה, לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, המוקדש בעיקרו לביאור התנ”ך דרך שפתו.

ד”ר אורנה ליברמן חקרה ומצאה שכל מילה ומילה בעברית מביעה גם את ההפך שלה: לכל מילה יש תאומה מנוגדת. רוע הוא גם רעות, נעווה הוא גם נאווה, שר הוא גם רש. פרטים והסברים על תופעת כפילות השפה ומשמעויותיה בבלוג, הכולל גם לא מעט רשומות על תרבות צרפת ותרבויות אחרות. כך מאחד הבלוג את שתי אהבותיה הגדולות של אורנה, העברית והצרפתית.

התרבות הצרפתית תופסת מקום נכבד בחייה וכתבותיה הרבות והמגוונות באתר “פרנקופילים אנונימיים” ממחישות את קשת הנושאים בהם היא מתעניינת ואותם היא חוקרת.