בחודש אפריל של שנת 2019, חמש שנים עברו מאז, ביקרתי בשתי תערוכות מרתקות בפריז שהוקדשו לתנועת הנאבי. האחת, במוזיאון דורסה, התמקדה בתמונת הדגל של קבוצת הנאבי, “הקמע” מאת סרוזייה, השייכת לאוסף הקבוע של המוזיאון, וקשריה עם יתר הציורים. השנייה, במוזיאון לוקסמבור, התמקדה בפעילותם של חברי קבוצת הנאבי בתחום העיצוב.
Le “Talisman” de Sérusier, une prophétie de la couleur (“הקמע” של סרוזייה, נבואה של צבע)
Exposition du 29 janvier au 2 juin 2019 au Musée d’Orsay
Les Nabis et le décor. Vuillard, Bonnard, Maurice Denis (קבוצת הנאבי והדקורציה. וייאר, בונאר, מוריס דני)
Exposition du 13 mars au 30 juin 2019 au Musée du Luxembourg
הביקור בתערוכות אלה היה חווייתי במיוחד ושפך אור על התנועה המקורית העזה שלמרות שלא ארכה אלא כעשור, כבשה טריטוריות חדשות, פרצה דרכים וחוללה מפנה של ממש בתולדות האומנות. אפשר תמיד לראות את ציורי חברי הנאבי במוזיאונים שונים, גם אם אינם מקובצים בתערוכות ייעודיות: במוזיאון דורסה ובמוזיאון הארמון הקטן, בלב פריז, נמצאות דרך קבע יצירות רבות של הנאבי (פרטים בהמשך הכתבה). מוזיאון מוריס דני, ליד פריז, מוזיאון בונאר ליד קאן ומוזיאון פּוֹנְט-אַבֵן בברטאן קשורים באופן מיוחד לתנועה זו (נראה מייד מדוע).
מי הם חברי הנאבי?
קבוצת הנאבי, מ-נביא, בעברית, התארגנה ב-1888 כתנועה פוסט אימפרסיוניסטית אוונגרדיסטית ששאפה להשתחרר מכבלי הציור הריאליסטי והאימפרסיוניסטי ולגלות אומנות חדשה. השם נאבי מביע את רצון מתקראיו להתחדשות יצירתית ולהתעלות רוחנית.
“רצינו להציג עצמנו כחברי אגודה חשאית תחת השראה, מורגלים בהתלהבותם של נביאים”, יסביר מוריס דני מאוחר יותר. נבואה, נביעה, הבעה: הגיזרון העברי מאשר את בחירת המילה. האם אין דברי הנביאים פורצים, נובעים כמעיין המתגבר, מביעים בשורות חדשות על סמך הקיים כשרוח מסתורית שורה עליהם ומנחה אותם?
ציירים צעירים ובעלי חוש הומור, כלפי עצמם אישית וכלפי תנועתם כללית, “הנביאים” טוו קשרים ידידותיים סביב אומנותם במשך כעשר שנים עד שב-1900 פנו איש לדרכו. עזיבתו של פול גוגן לטהיטי שנה לאחר מכן תרמה לפירוק האגודה אך גם אחרי שנפרדו כתנועה, המשיכו אומני הנאבי לשמור על קשרים אמיצים.
דוגמה לידידותם המופתית היא הקמת אקדמיית רנסון ב-1908. החל מ-1898 התערערה בריאותו של פול-אלי רנסון כמו גם מצבו החומרי. פול סרוזייה, אדואר וויאר, קר-קזבייה רוסל ומוריס דני באו לעזרתו וייסדו אקדמיה לאומנות, קראו אותה על שמו והפקידו בידיו את ניהולה. לאחר מותו ב-1909 המשיכה אשתו לנהל את האקדמיה המצליחה כשהחברים הנביאים ממשיכים ללמד בה ולהאדיר את שמה.
לידתה של תנועת הנאבי
בבסיס התארגנות הקבוצה עמדה ההערצה לפול גוגן. בקיץ 1888 נפגש פול סרוזייה, צייר ריאליסטי צעיר בן עשרים ושלוש, עם גוגן בעיירה פּוֹנְט-אַבֵן (Pont-Aven) בברטאן.
פול גוגן, פּוֹנְט-אַבֵן, אישה וילדה. מקור תמונה: ויקיארט
בתקופה זו שינה גוגן, שהיה אז בן ארבעים, בהשפעת ידידו אמיל ברנאר (Émile Bernard), שהיה צעיר ממנו בעשרים שנה, את סגנונו כדי לנטות להפשטה שהתבטאה בהפרדה צבעונית בין משטחי צבע ברורים ומתוחמים. זאת העצה שנתן גוגן לידידו אמיל שופנקר (Émile Schuffenecker), במכתב מה-14 באוגוסט 1888:
אל תעתיק יותר מדי מהטבע, האומנות היא הפשטה, שאב אותה מהטבע בעודך חולם מולו וחשוב יותר על היצירה מאשר על התוצאה. זוהי הדרך היחידה לעלות אל אלוהים ולחקות את מורנו הנשגב, ליצור.
סרוזייה הראה למאסטרו ציור שרכים מפרי מכחולו. גוגן התרשם וקבע איתו פגישה למחרת היום, בחורשה קסומה ואותנטית, עטורה בהילתן המיסטית של אגדות ברטאן, במעלה העיר, לאורך נהר האַבֵן. החורשה נקראת לה בּוּאָה דַמוּר (Le Bois d’Amour), מילולית, “חורשת האהבה”. פגישה זאת תישאר בהיסטוריה של האומנות בשם “השיעור בציור”. וכך אמר גוגן לסרוזייה:
איך אתה רואה את העצים האלה? צהובים? ממש צהובים? אל תהסס להשתמש בצהוב היפה ביותר שיש לך. ואת הצל הזה? אתה רואה אותו כחול? אל תהסס לצייר אותו כחול ככל האפשר. והעלים? אדומים? קדימה, צבע אותם באדום עז.
סיפור אמיתי או המצאה של מוריס דני, התיאורטיקן של קבוצת הנאבי, כדי להדגיש את הקשר למאסטרו המכובד? כך או כך, גוגן עודד את תלמידו ללכת אחר חושיו ודמיונו ולהציג את המציאות כאוות נפשו. מה שיינחה את עין הצייר לא יהיה הטבע כי אם תחושתו הסובייקטיבית וחזונו האישי. דור הציירים הצעיר התעייף מהאימפרסיוניזם שזמנו, לטעמם, תם, ונהה אחר חידושיהם של פול גוגן ואמיל ברנאר.
בחירת הציירים בפּוֹנְט-אַבֵן, מילולית, “גשר על האַבֵן”, שינתה את גורלו של הכפר הנידח. זה משך אותם בטבע הבתולי סביבו, בנופו הפראי ובחופו הסלעי. אקזוטיזם בתוך צרפת. היישוב הזנוח במחוז הפיניסטר, מילולית, “סוף העולם”, הפך לעיירת ציירים משגשגת ותוססת, הסוף עשוי להיות גם סף. אכסניות לא יקרות קיבלו במאור פנים את האורחים, חנויות חומרי ציור וגלריות נפתחו בעידוד העירייה שאישרה ממכר אלכוהול עד שעה מאוחרת מהרגיל (עשר בערב), בני המקום הסכימו בחפץ לב לשמש כמודלים.
אסכולת פּוֹנְט-אַבֵן (L’École de Pont-Aven), קהילה שאיחדה ציירים בעלי סגנונות שונים מארצות שונות, בייחוד מארה“ב, אנגליה ופולין, פרצה לאוויר העולם. דף חדש בתולדות האומנות נפתח בפּוֹנְט-אַבֵן. שני ציורים, האחד של אמיל ברנאר, השני של פול גוגן, ישפיעו עמוקות על ציירי הנאבי. ציור שלישי, של פול סרוזייה, ישמש להם כמנשר מכונן.
ציורו של אמיל ברנאר, “הסליחה” (Le pardon), 1888, מראה קבוצת דמויות ברטוניות על דשא. הכוונה בכותרת הציור, “הסליחה”, היא לטקס נוצרי, נפוץ בייחוד ברטאן, לכבוד הפטרון הקדוש של היישוב בו הוא נחגג. הטקס כולל מיסה, עלייה לרגל למקום קדוש, לפי מסלול קבוע, בתהלוכה וחג פופולרי.
אמיל ברנאר, הסליחה. מקור תמונה: ויקימדיה
ב-16 בספטמבר 1888 נפגשו פול גוגן ואמיל ברנאר בפּוֹנְט-אַבֵן והלכו לחג הפטרון הקדוש של העיירה בכנסיית סן ז’וזף. בהשראת האירוע צייר גוגן את “חיזיון לאחר הדרשה” (Vision après le sermon) בעוד ברנאר צייר את “הסליחה” (Le pardon), הידוע גם בשם “נשים ברטוניות על דשא” (Les bretonnes dans la prairie). שתי התמונות משתחררות, זו ליד זו, מהאימפרסיוניזם כדי לחנוך סגנון חדש, שנוצר מהדיאלוג בין שני הציירים, ויכונה “סינתטיזם” (synthétisme).
הזרם החדש דוגל בפישוט קיצוני של הצורות, בסירוב לציית לחוקי הפרספקטיבה, בשימוש בצבעים טהורים ובתיחום אזוריהם בקו שחור, טכניקה שאולה מההדפסים היפנים. ציורו של ברנאר, “הסליחה”, מייצג את המודרניות הרדיקלית הזו באופן בו הוא מעבד את המציאות, מעוות את פני הדמויות וממקם אותן במרחב.
עוצמת האור שהציור מקרין ועזות הצבעים שהירוק שולט בהם בנוסף על הנועזות הצורנית מציינות שלב חדש בתולדות האומנות, ניתוק מהקודם, בייחוד מהאימפרסיוניזם. ציירי הנאבי הושפעו עמוקות מהציור שיחד עם “חיזיון לאחר הדרשה” של גוגן ו”הקמע” של סרוזייה הפכו ציוני דרך בתקופה זו, מ-1888 עד 1891, של צמא לחידושים פלסטיים ותסיסה יצירתית.
ציורו של גוגן, “חיזיון לאחר הדרשה”, שהושלם באותה שנה, 1888, עורר סערה לא פחותה מזו שעורר ציורו של ברנאר.
פול גוגן, חיזיון לאחר הדרשה. מקור תמונה: ויקימדיה
איכרות ברטוניות בתלבושתן המסורתית צופות, לאחר דרשה, הודות לחווייה חושית קיבוצית – פרי דמיון, במאבק יעקב במלאך. ענף עץ אלכסוני מפריד בין המציאות להמצאה, בין הטבעי לעל טבעי. מעניין לציין את ההשראה הישירה שקיבל גוגן מהדפס עץ, “פריחת עצי שיזף בקאמידו”, 1857, של האומן היפני הירושיגה.
הירושיגה, פריחת עצי שיזף בקאמידו. מקור תמונה: ויקימדיה
הענף האלכסוני מפריד בין שני העולמות, המוחשי והרגשי, המציאותי והדמיוני, אך הצבע האדום, דם הדמדומים, מחבר ביניהם, כמו מכניס את הנשים התמות והחסודות, המתבוננות בהתאבקות בחרדת קודש, אל תיאטרון חוכמת הנסתר. החיזיון נולד, אומנם, ממוחן של הנשים אחרי שהושפע עמוקות מדברי הדרשן על הסצנה התנ”כית, אך האם הן מודעות למשמעויותיו?
שני העולמות מקושרים ביניהם גם על ידי ההקבלה הנוצרת בין הפרה השייכת לעולם האיכרות הברטוניות לבין שני המתאבקים, הדומים לה. ארבע רגליים לפרה, ארבע רגליים לשני המתאבקים שנראים אחד. כנפי המלאך מקבילות לאוזני הפרה. גופו של יעקב הכפוף, השבור לשניים, דומה לגופה של הפרה. סרח גלימתו יוצר זנב.
המלאך נכלל בתוך החייתיות, בכנפיו, ברגליו, יוצר יחידה אחת עם האיש שבזרועותיו הוא לפות אך מבט שני יבחין בלבושו הכחול, השונה מגלימתו השחורה של יריבו. מבט נוסף יבחין גם בין שערו הכהה של יעקב לשערו הבהיר של המלאך וכנפיו, הצבועות באותו צבע זהוב של שערו.
השביס הלבן של שתיים מהצופות בחיזיון מתפצל גם הוא לשני סרחים, שני זנבות, המשתלשלים מטה ויוצרים באופן מנוגד הקבלה לכנפי המלאך ואוזני הפרה, המזדקרות כלפי מעלה. הקבלה זו מדגישה את חלקן הפעיל של הנשים בחיזיון כיוון שאין הוא קיים אלא בדמיונן בלבד.
זאת ועוד. שני הזנבות הלבנים מעוררים ספק בתומתן של הנשים, מה גם שסרטים לבנים, דקים יותר, משתרכים משביסן של שתיים מהצופות ומהדהדים את לולאת עץ התפוח הדקה, מימין למסעף העבה יותר.
לולאות נפש האדם ופיתוליה רבים הם:
וַתֹּאמֶר רָחֵל: נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי, גַּם יָכֹלְתִּי (…).
(בראשית ל:ח)
פסוק המתכתב עם הקטע המתאר את מאבק יעקב במלאך שהוא איש המייצג את אחיו עשיו. רחל נאבקה באחותה ויעקב נאבק באחיו.
הלובן הצחור של שביסי האיכרות הברטוניות רומז אומנם לתום וטוהר אך לא ברור אם המאמינות מוגנות מפני פיתויי הרע. השביס צחור אך הלבוש שחור משחור (צחור/שחור, שתי מילים דומות ומנוגדות, כמו כל מילות השפה, הסברים בבלוג שלי: “אור חדש על שפה עתיקה”).
פירוש זה מקבל ביסוס מדבריו של גוגן עצמו, במכתבו לוואן גוך מה-26 בספטמבר 1888: “שתי המצנפות מימין דומות לקסדות מפלצתיות”. לפני האישה, שידיה צמודות ומבטה מושפל, נמצאת חברתה הלוטשת עיניים במתאבקים ואולי כבר חומדת את המנצח… ורגע, האישה עצומת העיניים, האם בתפילה היא שקועה או אולי בפנטזיות מוחשיות יותר? אולי לכך התכוון גוגן כשהעניק לה שפתיים חושניות, אולי לא.
שתי דרכים מוצעות לאדם באשר הוא, הטוב והרע, ודואליות זו באה לידי ביטוי באופן מודגש ביותר בציור זה – אף הענף המפריד בין הצופות לחיזיון מסתעף בחלקו העליון לשני ענפים קטנים יותר. מה גם שגוגן לא צייר עץ שיזף כמו בהדפס היפני כי אם עץ תפוח, המזכיר את סצנת החטא הקדמון, עץ הדעת טוב ורע.
האם לא רומז לנו הציור, באמצעים אלה, כי זהו מאבק סימבולי בין החייתי לאלוהי, המתרחש בקרבו של אותו איש? יעקב, שהיה ערום כנחש, נאבק ביצריו הרעים כדי להפוך מאיש מפותל (יעקב-עקוב-עקלקל) לאיש ישר (ישראל-ישר כמו אל):
(…) וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר (…).
(ישעיהו מ:ד)
יעקב שילם בפגיעה בגופו ויצלע אחרי המאבק אך באופן פרדוקסלי דווקא חוסר הסימטריה בהליכה יסמל חזרה לאיזון. המום הגופני יהיה ערובה לשלמות מוסרית, העוקם יציין יושר.
בתיאור המאבק בין יעקב למלאך הושפע גוגן לא רק מהסצנה התנ”כית ומאזכוריה באיורי ימי הביניים ובציורים שלאחר מכן (רמברנדט, דלקרואה, מורו, דורה) אלא גם מתחרויות ההתגוששות בברטאן שהתקיימו במסגרת החגים הפופולריים של טקסי הסליחה. המנצח בתחרות זכה בגדי, עופר או עגלה. הפרה הצעירה שהוסיף גוגן לציור עשויה לסמל, לפי כך, את תשוקתם של המתאבקים לזכות בפרס. באירועים אלה נפגשו צעירים וצעירות למטרת התאהבויות ונישואים. גוגן רומז, אם כן, לחיים הארציים העלולים להתנגש בחיים הרוחניים.
ניכרת גם השפעתם של רישומי התגוששות הסומו של האומן היפני הוקוסאי, 1815. ראו באלבומו הזה את התנוחה השמאלית בשורה העליונה שנראה שגוגן נעזר בה באופן בולט, העתיק כמעט.
ציור מהפכני, סינתטיסטי בסגנונו וסימבוליסטי בתוכנו, שכנסיית פּוֹנְט-אַבֵן סירבה לקבל במתנה משום נועזותו. יצירות אלה של ברנאר וגוגן נחשבות לחלוצי הציור המודרני והשפיעו על קבוצת הנאבי אך דווקא ציור שלישי, קטן בממדיו, של אחד ממייסדיה, סרוזייה, יהפוך לנושא דגלה.
“הקמע”: סמל מכונן, מפת דרכים
את השיעור, שנתן גוגן לסרוזייה בקיץ, יישם הלז בסתיו, על גבי לוח עץ צפצפה קטן בממדיו (22 ס”מ על 27 ס”מ), שלו קרא “הקמע” (Le Talisman). על צידו האחורי כתב: “נעשה באוקטובר 1888, בהדרכתו של גוגן, על ידי פ. סרוזייה, פּוֹנְט-אַבֵן”.
בסוף הקיץ חזר סרוזייה לפריז עם ציור השמן הקטן והראה אותו לידידיו הציירים מבית הספר הפרטי לאומנות, אקדמיית ז’וליאן. כך נעשה הציור הצנוע למנשר המכונן של תנועת הנאבי, לאחר שמוריס דני אמר עליו ב-1890 את הדברים הבאים, המבשרים את הציור המופשט:
לפני שציור הוא סוס מלחמה, אישה עירומה או אנקדוטה כלשהי אחרת, בראש ובראשונה ציור הוא משטח חלק, מכוסה צבעים, המשולבים יחדיו בסדר מסוים.
ציורו של סרוזייה, “הקמע”, לא משתייך עוד לצייר אחד בלבד כי אם לכל הקבוצה ונמצא בבסיס הרפתקאתם המיסטית המשותפת. הציור הקטן, שבוצע בכמה דקות, הפך לתג מיסטי שייצג את עקרונות הקבוצה, לדגל שייאחד את חבריה ויוביל אותם בדרכם החדשה.
“הקמע” של פול סרוזייה בישר מפנה בתולדות הציור והפך לסמל הנביאים, כדוגמת ציורו של קלוד מונה, “התרשמות, זריחה”, ששש עשרה שנים קודם לכן ביצע מהפכה דומה בשמשו כסמל האימפרסיוניסטים.
הציור של סרוזייה, “הקמע”, אמור להציג את נהר האַבֵן בחורשה הנקראת לה בּוּאָה דַמוּר, מכל מקום, צויר בהשראת המקום. התבוננות בציור מאפשרת, אכן, לזהות חלקי נוף מסוימים, משמאל לימין – השביל האלכסוני בחורשה, שדרת האשורים לחוף הנהר, טחנת הקמח. עם זאת, עיקר הציור איננו בגזעי העצים הכחולים המשתקפים במי הנהר כי אם בסימפוניית הצבעים המנוגדת, שבה מתעמתים צבעי הצהוב עם צבעי הכחול, במעין חלום בהקיץ. סרוזייה יישם כלשונם הן את השעור שנתן לו גוגן והן את דבריו של מוריס דני.
חלקי הנוף המוכר מיוצגים על ידי כתמי צבע, מכונסים יחדיו בסדר מסוים, שאפשרו לציירי הנאבי להשתחרר מכל כבל שקשר אותם עדיין לצורך לחקות את הטבע. כך פתח גוגן בפני סרוזייה וחבריו את הדרך אל הציור הגולמי הטהור שבישר את האומנות המודרנית. פוביזם, אקספרסיוניזם, הציור המופשט, שום דבר לא עצר עוד את התנועה בדרכה אל עבר החירות.
חבריו של סרוזייה, מייסדי הקבוצה, פייר בונאר, מוריס דני, אנרי-גבריאל איבלס, פול-אלי רנסון ומי שהצטרפו אליה מאוחר יותר, כמו אדואר וויאר וקר-קזבייה רוסל, המשיכו להתפעל מציוריו של פול גוגן ועמיתו אמיל ברנאר, מהטכניקה הנועזת של משטחי צבע, מתוחמים בקווים כהים, שהזכירה להם את השפעת ההדפסים היפניים, כרזות הפרסומת ואומנות הוויטראז’ים והאמייל. המושגים “סינתטיזם” (השמטת הטפל והתמקדות בעיקר) ו”קלואזוניזם” (הפרדה ברורה בקו שחור), שנטבעו כדי להגדיר את הסגנונות החדשים, לא רק השתרשו אלא גם התקבעו בתולדות האומנות.
בבית הקפה וולפיני (Volpini), “קפה האומנויות” (Le Café des Arts), במקור, מעבר למתחם התערוכה האוניברסלית ב-1889 אך בצמוד לה, התלהבה החבורה הצעירה מתערוכתו של גוגן וחבריו (אמיל ברנאר, אמיל שופנקר, לואי אנקטן), “הקבוצה האימפרסיוניסטית והסינתטיסטית”. “תערוכת וולפיני” לא מכרה שום דבר אך כישלונה המסחרי לא מנע בעד המעריצים מלקבל ממנה השראה נלהבת. מעתה והלאה ייטלו אלה לעצמם את הזכות להתנתק מהמציאות וליצור תמונה בעלת חיים משל עצמה.
אגודה חשאית, היתולית ורוחנית
האומנים הצעירים, פול סרוזייה, פייר בונאר, אנרי-גבריאל איבלס, פול-אלי רנסון, רנה פיו, היו בחלקם הגדול מהחוגים האמידים אם כי לא כולם. מוריס דני ואדואר וויאר לא באו ממשפחות עשירות במקור והתבססו בהמשך בעוד שארמן סגן נלחם כל חייו הקצרים במכות הגורל עד שנפטר, חולה שחפת ועני מרוד, בגיל שלושים וארבע, בסטודיו בברטאן של סרוזייה שאירח אותו כמה שנים.
ובכן, חבורת האומנים הצעירים האלה מכתירים עצמם בתואר “נאבי”, דהיינו “נביאים”. ברוח של תלמידי בי”ס, המתרוננים ברומה של רוחניות נשגבת, החלו להיפגש כל שבוע, בתחילה בבית קפה-מסעדה בפסאז’ ברדי (Le passage Brady) ברובע ה-10, הקיים גם היום, ולאחר מכן, החל מ-1889, בסדנתו של פול-אלי רנסון, שנקראה בפיהם “המקדש”, מעל הדירה המשפחתית ב-25 בולבאר מונפרנאס.
אנרי שאפל, פריז העתיקה: בית ב-25 בולבאר מונפרנאס. מקור רישום: אתר מוזיאון קרנבלה
בפגישות השבועיות ממציאים המשתתפים ריטואלים ומשתמשים בשפה אזוטרית. חברים באגודה החשאית כל מי שבאים לפגישות, ואם בתושבי חוץ מדובר, די בטיפוח קשרים. מ-1890 מצטרפים קר-קזבייה רוסל ואדואר וויאר, ולאחריהם יאן ורקאד ההולנדי, ז’ורז’ לקומב הצרפתי, פליקס ולוטון השוויצרי, מוז’אן באלאן הדני, וקצת יותר מאוחר ז’וזף ריפל-רונאי ההונגרי ואריסטיד מיול הצרפתי (רשימת שמות ציירי הנאבי בלועזית – בסוף הכתבה).
בפגישות השבועיות, מעין מיסות אומנותיות, דנו החברים בביזנטיון של העת העתיקה, בפסלים של התקופה ההלניסטית, בשטיחי הקיר של ימי הביניים, בפירנצה של המאה ה-15, בהדפסים של הוקוסאי והירושגה, בסינתטיזם של פול גוגן ואמיל ברנאר, בסימבוליזם ובתורות הנסתר, עמדו על התיאוריות הקיימות ופיתחו תיאוריות חדשות. סרוזייה, בהשפעת ורקאד, התלהב ממיתוס המספרים האלוהיים שעמדו בבסיס בריאת העולם, לפי תורתו של האב לנץ, הנזיר התיאורטיקן מגרמניה.
בתקופה, שבה דחו האומנים את התיאור האשלייתי של המציאות שנוצר על ידי ציות לחוקי הפרספקטיבה המסורתית, מצא סרוזייה את אושרו בפרופורציות האידיאליות של האב לנץ, רשת חדשה שעליה השתית את ציוריו. כל אחד מהחברים היה מגיע עם ציור קטן או רישום, שנחשב כ”איקונה”, פרי ניסיונותיהם הנועזים ביותר בתחום הקומופוזיציה והשימוש בצבעים, ומקדיש אותו לחבר אחר.
בונאר, שאהב מאוד את האומנות היפנית, קיבל את הכינוי “הנאבי הז’פונאר”, רנסון, מן הסתם להוט אף יותר מבונאר -“הנאבי היותר ז’פונאר מהנאבי הז’פונאר”, דני, חובב הפרימיטיבים האיטלקים – “הנאבי בעל האיקונות היפות”, איבלס, מאייר כתבי עת אנרכיסטיים -“הנאבי העיתונאי”, וויאר, שאך השתחרר מהצבא -“הנאבי החייל”, סרוזייה האדמוני -“הנאבי בעל הזקן הלוהט”, לקומב, שפיסל פרוטומות של חבריו – “הנאבי הפסל”, ולוטון, שנולד בלוזן ושמר תמיד על מרחק מסוים – “הנאבי הזר”, ורקאד ההולנדי, רזה, גבוה דק וחד – “הנאבי האובליסקאלי” … וכן הלאה וכן הלאה.
הכינויים ההיתוליים משקפים את רוח התנועה, אופטימית ודינמית, שהייתה רבת פנים ותחומים ואפשרה לכל אחד מחבריה את החירות המלאה לנהות אחר נטיותיו. מוריס דני, למשל, היה נוצרי מאמין והרבה מציוריו ספוגים דתיות. יאן ורקאד, שנולד כפרוטסטנטי, הושפע מאוד מהמיסטיות של עמיתיו עד שהצטרף למנזר הבנדיקטיני בברון (Beuron), ביער השחור בגרמניה, בניהולו של האב לנץ. פול-אלי רנסון, שהקים תיאטרון בובות, התעמק, גם הוא, בנוסף על תשוקתו לתיאטרון, בתיאוסופיה ואזוטריזם.
לא כל חברי הנאבי תעדפו רוחניות. אדואר וויאר ופייר בונאר שקדו על דיוקנים וסצנות ביתיות יומיומיות, אנרי-גבריאל איבלס הקדיש עצמו לחיים הפוליטיים והחברתיים, פליקס ולוטון היה ליברטיאני ואנרכיסטי כמו איבלס. עם זאת, כל חברי הקבוצה תבעו את זכותה של האומנות לעצב את מרחב המגורים ולהכניס את היופי לחיים היומיומיים.
לייפות את החיים
חברי הנאבי שאפו לבטל את המרחק בין אומנויות הקישוט לבין האומנויות היפות שנחשבו עד כה עליונות יותר ולהפיץ את אלה האחרונות ככל האפשר, להנגיש אותן לכול. הנביא הוא, כידוע, גם מתווך. הציירים-דקורטורים העלו את עיצוב הפנים, שבו התמחו במיוחד, לדרגת אומנות של ממש. ריהוט, בדי ריפוד, חיפוי קירות, שטיחי קיר, ויטראז’ים, מחיצות, הדפסים, חפצי חן, אהילים, מניפות, קופסות סיגרים, כלי קרמיקה, איורים, דפוס, תפאורת תיאטרון, תלבושות ומריונטות – עיסוקיהם של ציירי הנאבי היו מגוונים ביותר.
השפעתו של זיגפריד בינג: אומנות יפנית, אר נובו
ב-1890 גילו חברי הנאבי 760 הדפסים יפניים בתערוכה שארגן סוחר האומנות, מגלה הכשרונות והנדבן זיגפריד בינג במוזיאון לאומנויות יפות בפריז. התלהבותם מעזות הצבעים, טוהר הצורות, הפשטות הקורנת של המוטיבים, הקווים הפיתוליים הייתה עזה.
זיגפריד בינג, שייבא מהמזרח הרחוק חפצי אומנות, מכל הסוגים, פתח לפני חברי הנאבי את “בית האר הנובו” ברובע ה-9: שלוש קומות של סדנאות, תצוגה ומכירה. הכתובת המדויקת הייתה: La Maison de l’Art nouveau (la Maison Bing), 22 rue de Provence. כיום נמצא שם בית דואר (הגלריה של בינג נהרסה ב-1922).
בית הדואר שהיה פעם הגלריה של בינג, ב-22 רחוב דה פרובאנס. מקור צילום: ויקימדיה
זיגפריד בינג טבע את הכינוי “אר נובו” והגלריה המצליחה שלו הייתה מבצר הז’פוניזם בפריז. בין כלי הקרמיקה, הזכוכית, התכשיטים, הרהיטים, התמונות, הפסלים, כיכבו יצירותיהם של אומני הנאבי. אלה הושפעו גם, בתיווכו של בינג, מהתנועה האנגלית “ארטס אנד קרפטס” (,Arts & Crafts), חלוצת חידוש אומנויות הקישוט, שהחלה את פעילותה כבר ב-1860.
ארבעת אולמות התערוכה במוזיאון לוקסמבור:
1. נשים בגן
יותר משמתארים מקום מסוים, הגנים בלוחות הדקורטיביים של אומני הנאבי מסמלים את עונות החיים ורומזים לזמניותם. כמודלים לנשים בגן שימשו קרובותיהם של האומנים, בנות משפחה או ארוסות.
פייר בונאר היה הראשון ששילב בין דמויות נשיות למוטיבים צמחיים ומיזג אותם בערבסקות בדים מסוגננות, חגיגה לעיניים, הנאה צרופה מהיופי, ההידור, החיוניות, הקצביות, התנועה. התלבושות של הנשים, כולל הכובעים, מתמזגות בהרמוניה בטבע הסובב.
את הפרגוד בעל ארבע הכנפיים, “נשים בגן” (Femmes au jardin), בהשראה יפנית, הציג בונאר ב-1891 בסלון העצמאים. במכתב לאמו הסביר בונאר שהעדיף, בסופו של דבר, להפריד בין ארבע הכנפיים ולהציג כל אחת מהן כתמונה.
משמאל לימין: הלוח הראשון נקרא “אישה בשמלה מנוקדת” (Femme à la robe à pois blancs), הלוח השני “אישה יושבת ליד חתול” (Femme assise au chat), הלוח השלישי “אישה בשכמייה” (Femme à la pélerine), הלוח הרביעי “אישה בשמלה משובצת” (Femme à la robe quadrillée).
פייר בונאר, נשים בגן. צילום: תומא גרנייה, מקור צילום: אתר מרכז האומנות קומון, אקס-אן-פרובנס
מוריס דני ואדואר וויאר קיבלו, גם הם, הזמנות ומיהרו ללכת בעקבותיו של בונאר. מוריס דני הציג ב-1892 בסלון העצמאים ארבעה לוחות אלגוריים בשם “נושא פואטי” (Sujet poétique), המיועדים לחדר שינה של נערה. כל לוח מייצג שלב חשוב בחיי אישה, לפי ארבעה מחודשי השנה: ספטמבר, אוקטובר, אפריל, יולי.
הלוח הראשון, הנקרא “ערב בחודש ספטמבר” (Soir de septembre), מראה ארבע נשים, בתנוחות שונות, על טרסה ומסמל ציפייה לבן זוג. ארבע הנשים, שתנוחתן שונה אך הבעתן זהה, לובשות אותה שמלה ונראות כגרסותיו של מודל אחד.
התפוחים בקערה, תְּפוּחים ובעלי עוקץ, כמו מחכים, גם הם, לנוגסים, מאירים ומדגישים את הפן האירוטי של הסיטואציה. כמו חולת האהבה ב”שיר השירים”, ארבע הנערות מייחלות לאביריהן, מחלות את פניהם.
(…) רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי.
(שיר השירים, ב:ה)
המתח הנוצר בין הסטטיות של הממתינות ללא זיע לבין הדינמיות של רוכבי הסוסים הדוהרים מעורר שאלות. האם ישנו בעתיד הדוהרים כיוון כדי להיפגש עם הממתינות? לפי הלוחות הבאים התשובה חיובית.
מוריס דני, נושא פואטי: ערב בחודש ספטמבר. מקור תמונה: ויקימדיה
הלוח השני, הנקרא “ערב בחודש אוקטובר” (Soir d’octobre), מראה את שלב האירוסים. מרת, אשתו העתידה של מוריס, בשמלה ורודה, מלווה באחותה אווה. הגוונים הרכים, סגולים ורודים זהובים ירוקים, ההולכים ומיטשטשים בהדרגה, יוצרים רושם של אווירה שלווה ומעודנת. חופת עלים מסולסלים סוככת על שתי האחיות, בין שני גזעי הערמונים שחריטת קליפותיהם משתלבת בקווים הפיתוליים סביב. שני הגזעים, כעמודים בפתח מקדש, יוצרים עם החופה סוכת קודש המבשרת את טקס הנישואים העתיד לבוא.
מוריס דני, נושא פואטי: ערב בחודש אוקטובר. מקור תמונה: אתר מוזיאון דורסה
ציור התקרה “ערבסקות פואטיות” (Arabesques poétiques), הנקרא גם “סולם בעלווה” (L’Échelle dans le feuillage), 1892, עוצר את הזמן בהציגו ארבע דמויות של נערות זהות, עולות בסולם, תחת כיפת עלים.
מוריס דני, ערבסקות פואטיות. מקור תמונה: ויקיארט
השם “ערבסקות פואטיות” מרפרר ל”ערבסקה” של רוברט שומאן בעוד השם “סולם בעלווה” מרפרר לחלום יעקב. משחק ערבסקות מסחרר נושא, אכן, את מבט הצופה אל על. וריאציה על סולם יעקב וגם תווי מוזיקה בין פסי חמשה, זהו פירושה הכפול של התמונה. זו הוזמנה אצל מוריס דני על ידי הצייר, האספן והמוזיקאי אנרי לרול (Henry Lerolle) והייתה מיועדת לתקרת חדר האוכל שלו באחוזתו העירונית ברובע ה-7, avenue Duquesne.
ורה ציבקוף מנגנת ומסבירה את “ערבסקה” של רוברט שומאן
בציור תקרה זה, “ערבסקות פואטיות”, משלב מוריס דני חול וקודש, פואזיה ודקורציה בלוח צבעים מוגבל שתיחומם ברור. העלווה הסמיכה נפערת פה ושם כדי לחשוף את לובנו של הרקיע. שולי תחתית השמלות, כמו סלסולי העלווה וכתמי השמיים, מתפתלים באופן מסוגנן המבשר את האר נובו. עלייתן הרוחנית של ארבע הנערות מתבצעת בעליזות.
ארבע נערות שהן, למעשה, אחת. מוריס דני מציג את ארוסתו, מרת מרייה (Marthe Meurier), בתנוחות שונות, בשלבי טיפוס שונים. מוריס פגש את מרת ב-1891, נשא אותה לאישה ב-1893 ונולדו להם תשעה ילדים. לאחר שהתאלמן ב-1919, התחתן שנית ב-1922 עם אליזבט גרטרול (Élisabeth Graterolle), המכונה ליזבט, שהאירה שוב את חייו בטוב ליבה. הינה דיוקן שלה שצייר לפני נישואיהם.
מוריס דני, דיוקן של ליזבט בכחול. מקור תמונה: אתר מוזיאון מוריס דני
וויאר שמח לקבל, גם הוא, הזמנה מכובדת. אלכסנדר נתנסון, ממייסדי כתב העת החשוב “לה רווי בלאנש”, הזמין אצל וויאר תשעה לוחות ענק לקישוט הסלון-חדר האוכל באחוזתו העירונית ליד יער בולון. על האחים נתנסון וקשריהם עם וויאר ועוד ציירים הורחבה היריעה בחלק א’ של הכתבה: מיסיה סֵרְט: אייקונית תרבות, מלכת פריז.
נתנסון נתן לידידו וויאר יד חופשית בבחירת הנושאים וזה החליט לתאר סצנות פואטיות בגנים ציבוריים, מתחמים מוגנים אך, עם זאת, פתוחים. סצנות תחת כיפת השמים שנועדו לקשט את פנים הבית – מהלך חדשני דאז. הלוחות קשורים זה לזה אך באותו זמן כל אחד מהם אוטונומי.
וויאר קיבל השראה מתקופות שונות:
מימי הביניים – שטיחי הקיר של הגבירה והחד הקרן (Tapisseries de la Dame à la licorne) שראה במוזיאון קלוני.
מהמאה ה-18 – “החגיגות העליזות” (Les Fêtes galantes) של אנטואן ואטו (Antoine Watteau).
ומזמנים יותר קרובים אליו, מסוף המאה ה-19 – הפסטורלות (ציורי רועים) של פוביס דה שאבאן (Puvis de Chavannes). וגם ציורו של ז’ורז’ סֶרָה (Georges Seurat), “יום ראשון אחר הצהריים על גדות האי לה גראנד ז’אט” (Un dimanche après-midi à la Grande Jatte).
לסצנות האימהות, המטפלות, הילדים והתינוקות השתמש וויאר בסקיצות ששרטט בגן הטווילרי, קרוב לביתו, ובמראות שראה ביער בולון, במרחק כמה רחובות מאחוזתו של נתנסון. בסוף 1894, לפני חנוכת הבית הגרנדיוזית, עליה תוכלו לקרוא באותו חלק א’ של סדרת הכתבות על מיסיה, סיים וויאר את העבודה. אלכסנדר נתנסון ואשתו לא נפרדו מכלל היצירות של ידידם וויאר במשך שלושים וחמש שנה, גם אחרי שעברו פעמיים לבתים קטנים יותר.
שם סדרת הלוחות הוא “גנים ציבוריים” (Jardins publics). הינה ארבעה מהם. משמאל לימין: הלוח הראשון נקרא “תשאול” (L’interrogatoire), הלוח השני “מטפלות” (Les nourrices), הלוח השלישי “שיחה” (La conversation), הלוח הרביעי “שמשייה אדומה” (L’ombrelle rouge).
אדואר וויאר, גנים ציבוריים. מקור תמונה: אתר מוזיאון דורסה
ועוד באולם זה ארבע תמונות פסטורליות של בונאר, 1899, המתארות נשים וילדים באווירת גן עדן קסומה של סיפורי אגדות.
פייר בונאר, איסוף תפוחים. מקור תמונה: אתר מוזיאון וירג’יניה לאומנויות יפות, ריצ’מונד, ארה”ב
את שלושת הלוחות האחרים, “הגן הגדול” (מוזיאון דורסה), “ילדים משחקים עם עז” (מוזיאון פולה לאומנויות יפות, האקונה, יפן), “איסוף תפוחים” (מוזיאון פולה), ניתן לראות בקישור הזה.
2. פנים הבית
קרדיולוג נודע, חובב אומנות מודרנית, אנרי וקה (Henri Vaquez), שהיה הרופא של משפחת דודה (Daudet) ושל מרסל פרוסט, הזמין, גם הוא, אצל וויאר לוחות דקורטיביים לקישוט חדר הספרייה שלו בבית מגוריו ברובע ה-8, בכתובת: 27 rue du général Foy.
בארבעת הלוחות, 1896, בחר האומן להציג את הדרים בתוך חדריהם, ברובן נשים, כשהן עסוקות בתפירה, קריאה, מוזיקה, סידור פרחים, בין קירות ביתן העשיר והמוגן. דקורציה המאפשרת למזמינים לצפות בעצמם כבתמונת מראה. האומנם? לא ממש. מדובר, כאמור, בפירושו של האומן ולא במציאות עצמה.
גן עדן של הנאות שלוות? תפאורת המקום חסר החלונות כה עמוסה במוטיבים, מדפים גדושי ספרים, קירות פרחוניים, שטיחים וכריות, פרחים פולשניים, שעוד מעט נדמה שתבלע את היושבים בה. הסכנה שבהסתגרות אורבת לבורגנים באחוזותיהם. זהו, כמובן, פירוש אפשרי בין פירושים אחרים. אפשר, לחילופין, לשים את הדגש על ההרמוניה השוררת בין הנשים לביתן, לבושן משתלב בעיצובו, עיסוקיהן מתאימים להן ומעניינים אותן.
שם סדרת ארבעת הלוחות הוא “דמויות בתוך בית” (Personnages dans un intérieur): הלוח הראשון נקרא “אינטימיות” (L’intimité), השני “מוזיקה” (La musique), השלישי “בחירת ספרים” (Le choix des livres), הרביעי “עבודה” (Le travail).
בלוח הנקרא “אינטימיות” רואים שלוש נשים בבית מודרני דאז. אחת מהן יושבת על ספה וקוראת עיתון שכמה מדפיו פזורים לידה. לרגליה אלבום הדפסים פתוח בעמוד המציג גלופה צבעונית. משמאלה ספרים בערמה על כורסה וכמה פרחים באגרטל המונח על שרפרף.
שתי נשים אחרות עומדות זו מול זו בפתח דלת מימין. כריות מרפדות את הרצפה המכוסה שטיחים שונים. פרחי חיפוי הקיר ברקע מזכירים את אלה של “שטיחי הקיר בעלי אלף הפרחים” (Les tapisseries aux mille fleurs), שהיו נפוצים מאוד בסוף ימי הביניים. הדפסי השמלות משתלבים בדקורציה העמוסה של המכלול.
אדואר וויאר, דמויות בתוך בית: אינטימיות. מקור תמונה: אתר מוזיאון הארמון הקטן
בלוח הנקרא “מוזיקה” רואים חמש נשים. זו שבחזית יושבת ליד שולחן וידיה בבדים הנערמים עליו. מאחורי השולחן תופס מקום נכבד בתמונה פסנתר כנף שחור מכוסה ספרים שעליו מונח אגרטל פרחים. הפרחים הגדולים הנפרשים מהאגרטל כמו שיח מתכתבים עם הפרחים היותר קטנים, המהווים את מוטיב חיפוי הקיר.
אישה שיושבת ליד הפסנתר מפענחת פרטיטורה. הפסנתרנית מוקפת בשלוש נשים נוספות, לידה שתי נשים יושבות וקצת יותר רחוק, מימין, אישה שלישית, עומדת. עומס הפרטים מקשה על זיהוי הנשים אך מבט ממושך יביא לגילוין.
אדואר וויאר, דמויות בתוך בית: מוזיקה. מקור תמונה: אתר מוזיאון הארמון הקטן
בלוח הנקרא “בחירת ספרים” רואים אישה, בגבה אל הצופים, שמביטה במדפי ספרים, הממוקמים לאורך הקיר האחורי. ידה הימנית אוחזת בספר בכריכה כחולה ששדרתו מונחת על שולחן עמוס ספרים. האישה לובשת חצאית קפלים חלקה וחולצת הדפס. בחזית זר לילך באגרטל, המסתיר בחלקו כיסא.
אדואר וויאר, דמויות בתוך בית: בחירת ספרים. מקור תמונה: אתר מוזיאון הארמון הקטן
בלוח הנקרא “עבודה” רואים איש בהיר שיער לבוש חלוק, יושב ליד שולחן ושקוע בספר. המודל הוא הבעלים של הבית שהזמין את הלוחות – הקרדיולוג וקה. הוא אינו קורא ספר להנאתו לשם בידור. קרוב לוודאי שהקריאה היא לצורך לימוד ומחקר, הוא מרוכז מאוד ומסמן באצבעו את השורה שבה הוא ממוקד.
זר צבעונים קטן באגרטל מפריד בינו לבין אישה, היושבת, גם היא, רכונה על בגד פסים, כנראה עושה בו תיקונים. האישה לובשת חצאית הדפס וחולצת פסים בצבעי שחור ובז’. לפניה קנקן תה ושני ספלים מונחים על שולחן נמוך.
אדואר וויאר, דמויות בתוך בית: עבודה. מקור תמונה: אתר מוזיאון הארמון הקטן
ארבעה לוחות שבהם הדמויות והרקע מצויים בהרמוניה. ארבעה לוחות המצוים בהרמוניה זה עם זה והמכלול משתלב ומתמזג בבית שאותו הוא מקשט. בצבעי סגול-ורוד מראה וייאר את חיי היומיום של בני החברה הבורגנית של זמנו על רקע תפאורת ביתה העשירה כשהדמויות, הרהיטים והחפצים מופיעים במישורים מקבילים, על דרך ההדפסים היפניים.
וויאר ערבל צבע בדבק כדי להשיג את המראה העמום של הלוחות, טכניקה של תפאורת תיאטרון המשמרת את עוצמת הפיגמנט הגולמי. הממד הסמלי של היצירות מעוגן בהתאם, גם הוא, בפעילותו של האומן בסצנה התיאטרלית. מבקרי האומנות מזהים בהן את השפעותיהם של איבסן וסטרינדברג על אדואר וייאר שהתעניין במיוחד בנפש האדם ובמתחים במשפחה.
ארבעה לוחות שבהם הדמויות והרקע מצויים בהרמוניה. ארבעה לוחות המצוים בהרמוניה זה עם זה והמכלול משתלב ומתמזג בבית שאותו הוא מקשט. בצבעי סגול-ורוד מראה וויאר את חיי היומיום של בני החברה הבורגנית של זמנו על רקע תפאורת ביתה העשירה כשהדמויות, הרהיטים והחפצים מופיעים במישורים מקבילים, על דרך ההדפסים היפניים.
היצירה המרשימה, המהפנטת יותר משהיא יפה, מוצגת דרך קבע במוזיאון הארמון הקטן (Petit Palais, Musée des Beaux-Arts de la Ville de Paris), בקומת הקרקע, אולם מס’ 21.
3. אר נובו
גם החפצים השימושיים חייבים להיות מסוגננים וחינניים, לפי תורת אומני הנאבי. לייפות את החיים, אמרנו? באולם זה, מלבד תבניות עיצוב למניפות ואהילים, ובפורמט גדול יותר לחיפויי קיר ושטיחים, חפצי חן, הדפסים יפניים מאוספי חברי הנאבי וחומר תיעודי, נמצא האפריז של מוריס דני לקישוט חדר של נערה, שהוזמן אצלו על ידי זיגפריד בינג, ל”בית האר נובו” שלו שבו הייתה דירה לדוגמה, 1895. מטרתו של בינג הייתה להנגיש לכול עיצוב בית מעודן והרמוני.
דני קיבל השראה ממחזור השירים “אהבת אישה וחייה” שהולחן על ידי רוברט שומאן ב-1840 כדי לתאר שלבים חשובים בקיום הנשי. מדובר במחזור שיריו של משורר הרומנטיקה הגרמנית, אדלברט פון שמיסו, המתאר את תמצית סיפור חייה של אשה גרמנייה צעירה טיפוסית בראשית המאה ה-19: התאהבות, אירוסים, נישואים, יחסים אינטימיים, אימהות, אלמנות.
דני שזר אפיזודות יומיומיות בחזון סימבוליסטי, בגוני דמדומים אפורים וכחולים. הינה אחד מהציורים הדקורטיביים שלו לחדר הנערה בדירה לדוגמה של בינג.
מוריס דני, יולי. מקור תמונה: אתר מוזיאון מוריס דני
אחרי שרבים מלוחותיה של הסדרה המקורית נקנו, דני, שהיה קשור מאוד ליצירה זו, ביצע ב-1897 גרסה חדשה לחדרה של אשתו מרת. ב-1900 שילב בה נופים נאיביים מגן ביתם הפרטי בעיר סן-ז’רמן-אן-לה (Saint-Germain-en-Laye). דני ערך בה עוד שינויים, וזאת עד להוספה בשנת 1922 של דמות אשתו השנייה, ליזבט.
מוריס דני, אימא וילדה. מקור תמונה: ויקיארט
בינג הזמין אפריז גם אצל רנסון והפעם לחדר האוכל ב”בית האר נובו”. רנסון הגיש לו סדרת תמונות המתארות נשים בעבודות שדה. קטיף הפירות מתבצע, כמו לפצות על המאמץ, באווירה חברותית, בהרמוניה עם הטבע ועונותיו, ומשולב בזמן איכות קולקטיבי.
הינה אחד מהציורים הדקורטיביים של רנסון לחדר האוכל בדירה לדוגמה של בינג.
פול-אלי רנסון, שלוש אוספות. מקור תמונה: אתר מוזיאון מוריס דני
הנשים מלוות גם בחיות מחמד, תג נוסף לזמן איכות.
פול-אלי רנסון, אישה וכלב. מקור תמונה: אתר מוזיאון מוריס דני
המציאות הארצית מרמזת, מאידך, כדרך הנביאים, למיתוס המכונן של מחזור החיים ולקשר העתיק בין הדמויות הנשיות לפוריות האדמה.
פול-אלי רנסון, אביב. מקור תמונה: אתר מוזיאון דורסה
המחיצה המרהיבה בצבעיה העזים, “נוף גלי” (Paysage vallonné), 1910, של מרגריט סרוזייה (Marguerite Sérusier), כוללת סממנים מרובים של נרטיב הנאבי: אלמנטים טבעיים מסוגננים, הרמוניה של הצבעים השונים, ביטול הפרספקטיבה ויצירת רושם שטוח.
מרגריט הייתה תלמידה של פול סרוזייה באקדמיית רנסון והפכה לאשתו ב-1912. אחרי מותו ב-1927 הקדישה מרגריט (1875-1950), שהייתה מעצבת, מומחית לקישוטי טקסטיל וציירת בעצמה, זמן רב להפצת יצירתו.
מרגריט סרוזייה, נוף גלי. מקור תמונה: אתר מוזיאון דורסה
4. טקסים דתיים
סרוזייה, רנסון ודני רואים באומנות ביטוי לשפה נשגבת, הקשורה לשירה, מוזיקה, רוחניות, פילוסופיה ותורת הנסתר. הסימבוליזם נוכח, אכן, גם ביצירותיהם הדקורטיביות שבהן המציאות הארצית מכילה משמעות שמימית. ביערותיהם המסתוריים של הנאבי, שבהם ישויות פנטזיות מתמסרות לפולחנים רבי הוד, גזעי העצים הופכים לעמודי מקדש.
סדרתו של מוריס דני, “הקיץ הנצחי” (L‘Éternel Été), כוללת ארבעה לוחות הנקראים, משמאל לימין: “שירת מקהלה” (Le chant choral), “עוגב” (L’orgue), “קווארטט” (Le quator), “ריקוד” (La danse). הסדרה, שנועדה לפאר ב-1904 את סלון המוזיקה של אדמיניסטרטור התיאטרון האימפריאלי בוויסבאדן, לא הייתה מביישת קתדרלה.
מוריס דני, הקיץ הנצחי. מקור תמונה: אתר מוזיאון דורסה
מוריס דני, הקיץ הנצחי: ריקוד. מקור תמונה: ויקיארט
התמונה “נשים ליד מעיין” (Femmes à la source), פול סרוזייה, 1899, השוכנת קבע במוזיאון דורסה, מכה את הצופה בחרדת קודש. הלוח הדקורטיבי, חלק מסדרה שהוזמנה על ידי הצייר-הפסל ז’ורז’ לקומב לטירתו בנורמנדי, שאטו דה לרמיטאז’ בסן ניקולא דה בואה (Château de l’Ermitage à Saint Nicolas des Bois), מחולק לשלושה חלקים: שמים, ארץ ומים.
צללי עצים על רקע שמים מוזהבים משתקפים במהופך במעיין, זהוב גם הוא. תהלוכת נשים אינסופית יורדת למלא את כדיה האדומים כתומים, כפנסים זוהרים, במי המעיין הטהורים. אך מה עושות הדמויות הנשיות ממעל? מסתורין אפוף קדושה. סצנה אלגורית מעוררת התפעלות ותהייה.
חותמת את התערוכה “אגדת סנט אובר” (La Légende de saint Hubert), יצירתו המונומנטלית של מוריס דני בת שבעת הלוחות. היצירה הוזמנה אצלו ב-1895 על ידי המדינאי חובב הציד, הברון דניס קושאן (Denys Cochin), לקישוט חדר עבודתו באחוזתו הפריזאית ברובע ה-7, rue de Babylone. דניס קושאן בחר הוא עצמו את הנושא.
סנט אובר, אציל מחבל הארדנים, בתקופת ימי הביניים, אהב כל כך לצוד עד ששכח לפקוד את הכנסייה. במהלך מסע ציד, ביום שישי הקדוש, פגש באיל מופלא, שנשא צלב זוהר בין קרניו והזכיר לו את חובותיו כנוצרי. אורו של הצלב מזכיר את שמלותיהן הצהובות של ארבע כפילותיה של מרת, העולות ומתעלות בסולם בלב העלווה (“ערבסקות פואטיות”).
לוחותיו של מוריס דני מתארים בסדר כרונולוגי את דניס קושאן ומשפחתו, היוצאים למסע ציד שבמהלכו, כמו לסנט אובר, מתגלה להם האיל, שליחו של האל. נס ההתגלות מוביל לגאולה ובסוף היום הופכים הצייד ומשפחתו למשפחה נוצרית נאמנה, מאוחדת בתפילה. גאוות רוכבי הסוסים, שיסוי עדת הכלבים באיל שסומן כקורבן ואכזריות הציידים מומרים בענווה, בחמלה ובהכרת תודה.
הלוח האמצעי, “הנס”, המתאר את התגלות האיל, רחב מיתר הלוחות. ציור תקרה, שלושה מלאכים התוקעים בקרן, מקביל לשלושת הנושפים בלוח האמצעי. הדגש הוא על נס ההתגלות.
מוריס דני, אגדת סנט אובר: הנס. מקור תמונה: אתר מוזיאון מוריס דני
היצירה המרשימה שוכנת קבע במוזיאון מוריס דני בעיר סן-ז’רמן-אן-לה (Saint-Germain-en-Laye), ממערב לפריז.
אפשר לראות את כל הלוחות בקישור הזה.
התרגעות מתוקה, בגן או בפנים
גם אני יצאתי מהתערוכה, נפעמת ונרגשת, בראש רכון וכפיים צמודות. בסלון התה אנז’לינה בירכתי על מעדן “הנאבי”, הצדעה לתערוכה: מוס יוגורט קליל על שורטברד (ביסקוויט סקוטי) בטעם לימון, ושני רבדים אלה צופנים בחובם לב של יוזו (אתרוג יפני) ובזיליקום (ריחן), שילוב מודרני ונועז של מזרח ומערב. אזכור של השפעת יפן, כה מעורבת באומנות הנאבי, כמו גם צבע צהוב בוהק, זוהר, כמו האור האופייני לרבים מציורי הנאבי, אור המסמל התעלות רוחנית.
בולט גם דמיון המעדן לפרח החלמונית, בצבע ובצורה. נזכור שמוטיב הפרחים מופיע בהרבה מציורי הנאבי.
חלמונית. צילום: לאה זהבי
כן, הבנתם: ביציאה מהמוזיאון בלוקסמבור ממליצה על ביקור בסניף של אנז’לינה הצמוד לו, בסלון או בגינה, שבו אפשר להמשיך את ההנאה והתרוממות הרוח בטעימת יצירה קולינרית מתוקה ומעודנת שמתאימה לתערוכה המוצגת באותו זמן. לכל תערוכה מכינים את המעדן שלה וזאת רק בסניף הזה, הסמוך למוזיאון. המעדן זמין רק החל מתחילת התערוכה עד לסיומה.
מעדן ה”נאבי”, סלון התה “מדמואזל אנז’לינה” ליד מוזיאון לוקסמבור
הגסטרונומיה והאומנות ממתיקות את החיים ומצדיעות זו לזו. תודה לחברי קבוצת הנאבי, שכמו נביאי האמת מהתנ”ך, היו חדורי בשורות נשגבות. בשורת שחרור הציור המודרני מכבליו, בשורת הנגשת האומנות היפה והעלאת קרנה של אומנות הקישוט. חברי הנאבי דגלו בכל מה שיפה וטוב, ידידות, אחווה, עזרה הדדית תוך דגש על התרוממות לדרגה רוחנית גבוהה.
יש אנשים שבאים כדי להיטיב עם האנושות בניגוד לאחרים שבאים להחריב ולהרוס את מה שבנו קודמיהם. הנאבי הותירו חותם בל יימחה. מאמרים, מחקרים, ספרים, הרצאות, סרטונים, סרטים, תערוכות – ההתעניינות בהם גוברת והולכת ויש עוד הרבה לגלות. חלק מהם מפורסמים וחלק עדיין מחכים להסרת הלוט מעל חייהם המיטיבים, כמו, למשל, ארמן סגן שאומנותו עוצרת נשימה.
ארמן סגן, שתי נשים ברטוניות ליד צוק. מקור תמונה: ויקימדיה
ציירי הנאבי
Mogens Ballin, Pierre Bonnard, Auguste Cazalis, Maurice Denis, Henri-Gabriel Ibels, Georges Lacombe, Aristide Maillol, René Piot, Paul-Élie Ranson, József Rippl-Rónai, Ker-Xavier Roussel, Armand Seguin, Marguerite Sérusier, Paul Sérusier, Félix Valloton, Jan Verkade, Édouard Vuillard
ולסיום, מבט כולל על התערוכה במוזיאון לוקסמבור.
אהבתם את הכתבה?
מעוניינים לקרוא על עוד ציירים דומים? אם כן, מוזמנים לקרוא את כתבתה של ד”ר אורנה ליברמן על פרנן קנופף.
