ז'אן דה בלוויל, לביאה מאוהבת צמאת נקם
מאת ד"ר אורנה ליברמן

ז'אן דה בלוויל, שודדת הים הראשונה בעולם, זרעה טרור ומוות במחצית המאה ה-14, על רקע מלחמת מאה השנים. ד"ר אורנה ליברמן מספרת לנו את סיפור חייה המרתק.
ז'אן דה בלוויל, לביאה מאוהבת צמאת נקם מאת ד"ר אורנה ליברמן

ז'אן דה בלוויל, שודדת הים הראשונה בעולם, זרעה טרור ומוות במחצית המאה ה-14, על רקע מלחמת ירושת ברטאן, שבה חשקו ועליה התמודדו שתי האויבות הגדולות דאז, צרפת ואנגליה. אחרי שמלך צרפת, פיליפ השישי, הוציא להורג את בעלה, אוליבייה הרביעי דה קליסון, בעוון בגידה לטובת הכתר האנגלי, מכרה האישה המאוהבת את תכשיטיה ויצאה למסע נקמה יקר וממושך ביבשה ובים. הרי סיפורה של זו שכונתה "הטיגריסית מברטאן" או "הלביאה צמאת הדם".

ז'אן דה בלוויל בת אצילים, רעיה ואם ענוגה

ז'אן דה בלוויל (Jeanne de Belleville), בת אצילים, נולדה בסביבות 1300 בחבל פּוּאטוּ לבעל קרקעות במקום וגם בחבל ברטאן. משפחתה השיאה אותה, כנהוג בימים ההם, בגיל 13 לברון ז'וֹפְרוּאה השמיני דה שטובריאן (Geoffroy VIII de Châteaubriant), אחד מבני שושלת שטובריאן, שאביה בנה את הטירה האפונימית בברטאן בתחילת המאה ה-11. לזוג נולדו שני ילדים.

הבעל הראשון נפטר ב-1326, וז'אן נישאה לגי דה פַּנְתְיֵיבְר, בנו של דוכס ברטאן ארתור השני, כשנתיים מאוחר יותר, כפי הנראה כדי להבטיח את עתידם של שני ילדיה שנותרו יתומים מאב. נישואים אלה בוטלו לאחר זמן קצר על ידי האפיפיור, לבקשת משפחת הדוכס שחששה לגורל ירושתה.

ב-1329 נישאה ז'אן לאוליבייה הרביעי דה קליסון (Olivier IV de Clisson), גם הוא בן אצילים מברטאן, בעל טירות וקרקעות: טירת קליסון (Château  de Clisson), טירת בְּלָן (Château  de Blain) ואחוזה בעיר נאנט.

ז'אן ירשה ממשפחתה קרקעות בחבל פּוּאטוּ ובברטאן ונכסיהם המשותפים של הזוג חיזקו עוד יותר את מעמדו של אוליבייה, אציל רב השפעה, אחד מהבולטים והחשובים בברטאן. ז'אן הייתה האישה האידיאלית לאוליבייה, אוליבייה היה הגבר האידיאלי לז'אן.

לא היה זה שידוך כפוי או נישואי תועלת. הפעם חגגה ז'אן נישואים מתוך בחירה, תשוקה ואהבה. עוד לפני נישואיהם ניהלו ז'אן ואוליבייה פרשת אהבים  לוהטת, במשך זמן רב, בסתר, בצל ביתו של אוליבייה בעיר נאנט. אוליבייה היה נשוי לאצילה בשם בלאנש דה בּוּבִי. איזבּוֹ, בתם הראשונה של אוליבייה וז'אן, נולדה, אם כן, מחוץ לנישואים  בסביבות 1325.

ב-1329 נפטרה אשתו של אוליבייה, בלאנש דה בּוּבִי, ובאותה שנה מיהר האלמן לתת תוקף חוקי לאהבתו החשאית ונשא לאישה את ז'אן. לזוג נולדו עוד ארבעה ילדים לאחר מכן. עושרם ואושרם של הזוג עורר קנאה. גבירה יפהפיה ועדינה נשואה ללוחם עשוי ללא חת, בצל ברכתו של אלוהים שהעניק להם צאצאים, לא רק בנות, גם בנים (חשוב מאוד בתקופה ההיא).

ז'אן דה בלוויל הרכה והענוגה, "היפה בנשות צרפת", יכלה להמשיך ימיה בשלווה וברוגע, באושר ובעושר, עם בעלה האהוב וילדיה המרובים, בטירותיהם המבוצרות והמפוארות, בנוף ילדותה הפראי המרהיב. החופים, הים, הגלים, הזרמים, הגאות והשפל, האיים, ז'אן מכירה היטב את סודותיהם ושולטת באמנות השייט. אך חייה אלה נותקו באחת. השתלשלות אירועי מלחמת ירושת ברטאן שינו את גורלה מן הקצה אל הקצה. נקודת האל חזור, בה הפכה ז'אן את אופיה וחייה, הייתה הוצאתו להורג של בעלה אוליבייה.

חלקו של אוליבייה הרביעי דה קליסון במלחמת ירושת ברטאן

ב-1341 נפח נשמתו הדוכס ז'אן השלישי מברטאן, ללא יורשים ישירים. נלחמו על ירושתו, דוכסות ברטאן, שני מחנות: בראש המחנה האחד, ז'אן דה פַּנְתְיֵיבְר, בתו של אחיו של הדוכס המנוח  ואשתו של שארל דה בְּלוּאה, אחיינו של פיליפ השישי, מלך צרפת. ז'אן דה פַּנְתְיֵיבְר הייתה בתו של גי דה פַּנְתְיֵיבְר, בעלה השני של ז'אן דה בלוויל. בראש המחנה האחר, ז'אן דה מונפור, אחיו למחצה של הדוכס המנוח ובעלה של ז'אן דה פלאנדר.

אנגליה וצרפת נמצאות בעימות כבר מ-1337, מלחמת מאה השנים,  כך ששארל דה בְּלוּאה נמצא בצדו של מלך צרפת, דודו פיליפ השישי בעוד שז'אן דה מונפור נמצא בצדו של מלך אנגליה, אדוארד השלישי, בנם של איזבל דה פראנס ואדוארד השני. שתי המעצמות, אנגליה וצרפת, חושקות בברטאן, איזור אסטרטגי, ונלחמות עליו בחירוף נפש, לא מוותרות. ובברטאן עצמה, מלחמת אחים.

אוליבייה דה קליסון בחר בכתר הצרפתי בעוד שאחיו, אֲמוֹרִי דה קליסון (Amaury de Clisson), בחר בכתר האנגלי! מלחמת ירושת ברטאן נמשכה עשרים ושלוש שנים, מ-1341 עד 1364, מלחמה בתוך מלחמה.

שארל דה בלואה. מקור תמונה: ויקיפדיה.
שארל דה בלואה. מקור תמונה: ויקיפדיה.

בעלה של ז'אן, אוליבייה, אציל ברטוני, נשבע אמונים למלך צרפת, פיליפ השישי,  ונלחם למענו. שני המחנות, זה של שארל דה בְּלוּאה, הנתמך על ידי פיליפ השישי, מלך צרפת וזה של ז'אן דה מונפור, הנתמך על ידי אדוארד השלישי, מלך אנגליה, נלחמים על העיר ואן (Vannes), השנייה בגודלה בבראטן אחרי ננט, בסדרה של מצור אחרי מצור, ארבעה במספר (1342).

בחודש נובמבר נפלה העיר ואן בידי המחנה האנגלו-ברטוני. אוליבייה יצא מכליו, גייס כוח של  12,600 איש וגירש את האנגלים. כך הסתיים המצור השלישי בנצחון המחנה הצרפתי. תודה לאוליבייה הרביעי דה קליסון.

אדוארד השלישי, מלך אנגליה, ששמע על תבוסת כוחותיו, יצא גם הוא מכליו וחש אל ואן בכבודו ובעצמו. במרוצת המצור שהטיל על העיר, נתפסו ונלקחו בשבי שני מפקדי הצבא של העיר מטעם הכתר הצרפתי, אוליבייה הרביעי דה קליסון ואֶרְוֵוה השביעי דה ליאון.

נפילתו בשבי של שארל דה בלואה. מקור תמונה: ויקיפדיה.
נפילתו בשבי של שארל דה בלואה. מקור תמונה: ויקיפדיה.

המצור הרביעי הסתיים בתפיסת ואן על ידי האנגלים, שישבו בה עשרים שנה עד 1365. אוליבייה דה קליסון הוחזק זמן מה בשבי האנגלי עד שבמסגרת ההסכם להפסקת פעולות האיבה למשך שלוש שנים, שחתמו פיליפ השישי ואדוארד השלישי ב-19 בינואר 1343, חזר לביתו תמורת שחרורו של הרוזן סטנפורט בצירוף תשלום כופר.

פיליפ השישי תבע דווקא את שחרורו של אֶרְוֵוה דה ליאון אך אדוארד השלישי לא הסכים ועמד על שחרורו המיידי של אוליבייה דה קליסון. אֶרְוֵוה דה ליאון נשאר בינתיים בשבי ושוחרר מאוחר יותר תמורת סכום כסף גבוה.

אוליבייה הרביעי דה קליסון נאשם בבגידה ומוצא להורג

התעקשותו של המלך האנגלי לשחרורו המיידי של אוליבייה במקום זה של אֶרְוֵוה ודרישת הכופר הנמוך העלו את חשדותיהם של פיליפ השישי ויועציו. אלה הסיקו שאוליבייה בגד בכתר ושיתף פעולה עם האויב האנגלי תמורת הבטחה שנתן לו אדוארד השלישי למנותו למשנה שליט ברטאן. בתקופת שביו שוחח אוליבייה עם אדוארד השלישי וכרת אתו ברית!

את החשדות נגד אוליבייה עורר והזין בנו הבכור של פיליפ השישי, ז'אן דה פראנס, דוכס נורמנדי, זה שיעלה על כס המלוכה ב-1350 וייקרא ז'אן השני. ז'אן דה פראנס בושש לבוא עם גדודיו לעזרת אוליבייה דה קליסון בעת המצור הרביעי על ואן. אחרי שהגיע באיחור לעיר, סיפר למלך שאוליבייה נכנע לאנגלים מוקדם מדי ובמתכוון. גם שארל דה בְּלוּאה הצטרף להאשמותיו של ז'אן דה פראנס וראה באוליבייה בוגד.

ז'אן דה פראנס ואוליבייה דה קליסון היו אויבים בנפש. בנו הבכור של המלך טיפח רגשות קנאה לגבי אוליבייה, לוחם רב כוח, שליט עצמאי ואהוד, נועז וגאה, חם מזג. זוהי הסיבה שז'אן הסית את אביו נגד אוליבייה בנצלו כל אירוע כדי להפוך את לב המלך נגד בעל בריתו מברטאן.

עוד לפני שאוליבייה נלקח בשבי, ז'אן דה פראנס, ששהה עם כוחותיו בעיר אַנְזֵ'ה, יצא לפעולת סיור בננט, שהייתה אז נתונה במצור על ידי גדודיו של אדוארד השלישי. אנשיו זיהו שלושים מאנשי ננט, ממחנה ז'אן דה מונפור, יוצאים בחשאי מהעיר כדי להצטרף לאנגלים. האומללים נערפו ראשיהם וז'אן סיפר לאביו שיציאתם מהעיר, כדי לסייע לכוחות האויב, נערכה תחת חסותו של אוליבייה.

אוליבייה, ששב לחיק אשתו האהובה וילדיו, נקרא על ידי פיליפ השישי, לתחרות אבירים בבירה, שנערכה לכבוד נישואי בנו השני של המלך. אוליבייה לא חשד במאומה, נהפוך הוא, אף ראה בהזמנה זו אות שהמלך ימנה אותו בקרוב לתפקיד מפקדו העליון של הצבא, שבו חשק בכל לבו. כך בחר לו ארבעה עשר אצילים ברטונים, מחבריו הקרובים ביותר, ויחד איתם יצא לבירה בלב קל ושמח. קרוב לוודאי שינצח בתחרות ויוכיח שוב למלך את כוחו, תעוזתו ועליונותו!

מכל רחבי הממלכה הוזמנו האצילים הגדולים לתחרות אלא שעל אוליבייה ועמיתיו מברטאן, שנאסרו בעיצומן של החגיגות, נסגרה מלכודת מוות. אוליבייה הוצא להורג, למען יראו וייראו, יחד עם ארבעה עשר חבריו, למחרת.  המחזה היה מבוים באופן מחריד.

הוצאתו להורג של אוליבייה ה-4 דה קליסון בשנת 1343. מקור תמונה: ויקיפדיה.
הוצאתו להורג של אוליבייה ה-4 דה קליסון בשנת 1343. מקור תמונה: ויקיפדיה.

ב-3 באוגוסט 1343 נערף ראשו של אוליבייה, בפקודת המלך, ללא משפט, במגדל ההוצאה להורג בשוק המרכזי של פריז דאז, לֶה אָל (Les Halles), ביזוי מאין כמוהו, לעין כול.  גופו של הנידון נתלה בבתי השחי לגרדום שנועד לפושעים הגדולים בגבעת מוֹנְפוֹקוֹן ברובע ה-19 בפריז (רחוב אלבר קאמי כיום), ראשו הוצג לראווה, נעוץ על יתד, במרום שער סוֹבְטוּ בעיר ננט ומה שנותר מגווייתו פוזר בשערי העיר פריז.

הוצאתו החפוזה להורג של אוליבייה דה קליסון ללא משפט והשפלתו הציבורית, כנקלה בפושעים, עוררו זעם רב בקרב האצילים, הכרוניקאים ורבים מבני דורו. אשמתו של אוליבייה לא הוכחה, טענו האצילים, וגם אם בגד במלך, זכותו הייתה לבחור למי להעניק את נאמנותו (לפי הקוד של הימים ההם), כמו שעשו אלה שתמכו בז'אן דה מונפור.

יש לחזור ולהדגיש שאצילים ברטונים רבים, כמו אחיו של אוליבייה עצמו, אֲמוֹרִי דה קליסון, בחרו להילחם לצד הכתר האנגלי.  מהי האמת? האם בגד אוליבייה דה קליסון בכתר הצרפתי לטובת אדוארד השלישי? ההיסטוריונים של היום אינם יודעים לענות בפסקנות על השאלה.

מסע נקמה ביבשה

אלמנתו של אוליבייה הרביעי דה קליסון, ז'אן דה בלוויל, טרופה מכאב ומזעם, החליטה לצאת למסעות נקם. ז'אן הביאה את שני בניה אוליבייה וגיום לראות את ראש אביהם הנעוץ במרום שער סוֹבְטוּ בעיר ננט ונשבעה לנקום את נקמת הרצח השפל של אביהם שבוצע על ידי פיליפ השישי ושארל דה בְּלוּאה.

טירותיה וקרקעותיה הוחרמו על ידי הכתר אך ז'אן מכרה נכסים אחרים כדי לגייס צבא שאליו הצטרפו אצילים ברטונים רבים, מזועזעים ממעללי המלך. יחד יצאו למלחמת חורמה נגד הטוען לירושת דוכסות ברטאן, שארל דה בְּלוּאה ונגד תומכו, פיליפ השישי, מלך צרפת.

ז'אן דה בלוויל על רקע הספינה שלה, אוחזת במגן עם הסמל של בעלה.
ז'אן דה בלוויל על רקע הספינה שלה, אוחזת במגן עם הסמל של בעלה.

בראש ובראשונה  פנה הכוח של כארבע מאות איש כשבראשו ז'אן אל טירת תֵּבּוֹ (Château-Thébaud), שהייתה בבעלותו של גַּלוּאה דה לה אֵז (Galois de la Heuse), תומך נאמן של שארל דה בְּלוּאה. קפיטן גַּלוּאה דה לה אֵז נלחם לצדו של שארל דה בְּלוּאה ואף נלקח בשבי על ידי הגדודים האנגלים בקרב קַדוֹרֵה (1345).

בקרב זה נלחמו כוחותיו של שארל דה בְּלוּאה בגדודים האנגלים שהמטירו על אויביהם  גשם של חצים במשך אחר צהרים שלם וגרמו להם אבידות קשות. הרוגים רבים בקרב הצרפתים, האנגלים יצאו מנצחים. איך יכול היה קפיטן גַּלוּאה דה לה אֵז לדעת שאחרי שיצא בחיים מקרב קשה כזה ואחרי שחזר מהשבי לטירתו הבטוחה, יפול תחת חרבה של אישה נוקמת, על לא עוול בכפו?

ז'אן נקטה בתכסיס ערמומי, מלכודת שדמתה לזו שבה נפל בעלה: הגבירה היפהפיה העמידה פנים שהיא חוזרת, עייפה, ממסע ציד ארוך וביקשה מבעל הטירה, גַּלוּאה דה לה אֵז, להכניס אותה כאורחת לשעה קלה, רק לזמן הדרוש כדי להתחמם מעט.

ז'אן דה בלוויל לבושה בשריון אבירים. ציור מהמאה ה-19. מקור ציור: ויקיפדיה.
ז'אן דה בלוויל לבושה בשריון אבירים. ציור מהמאה ה-19. מקור ציור: ויקיפדיה.

גַּלוּאה דה לה אֵז, שלא ידע על הוצאתו להורג של אוליבייה ולא חשד במאומה, קיבל את הגבירה כיאות למעמדה ופתח לפניה ולפני חבורתה את שעריו. בבואו לברך את הציידת היפה, בעודו עומד על הסף, התנפלה עליו ז'אן ושיסעה אותו בחרבה. האציל האומלל התמוטט וצנח, מתבוסס בדמו. זה היה האות. בני לווייתה של הגבירה פרצו אל תוך הטירה ורצחו בדם קר את כל דריה, גברים, נשים וטף, בעוברם מחדר לחדר, בלי לפסוח אף על אחרון המשרתים ואחרונת האומנות.

כך בזזה והחריבה ז'אן, בסיוע נאמניה, עוד שש טירות לפחות, רצחה ללא חמלה את כל דריהן, חיילים ואזרחים, נשים וילדים, חיסלה ללא הינד עפעף את כל תומכי הכתר הצרפתי שאיתרע מזלם ונקרו בדרכה. לא לחינם יצא שמעה כלביאה טורפת, צמאת דם. כשהגיע המידע אל המלך, פקד על הפרלמנט לשלוח לאלמנה זימון. אך ז'אן הבינה יפה מה יקרה לה אם תגיע לבירה ולא נפלה במלכודת המלכותית.

אישה זו, אחרי שיצאה במפגיע נגד מלך צרפת והתקוממה נגדו, ממרה את פיו! פיליפ השישי, זועם וזועף, שלח בלית ברירה לברטאן כוחות צבא כדי לעצור את הלוחמת הנועזת אך ז'אן הקדימה את רודפה, רכשה אוניה ונמלטה עם גדודיה אל חצר המלכות האנגלי. "תן לי שלוש ספינות מלחמה ואפגע קשות בצי הצרפתי", תבעה מאדוארד השלישי.

מסע נקמה בים

כך החליפה ז'אן את ההרג ביבשה בהרג בים. מצוידת בשלוש ספינות מלחמה, צבועות בשחור, כסמל לאבל על מותו של אוליבייה, מפרשיהן מבד אדום, כסמל לדמו שנשפך לשווא, יצאה להמשיך במסע נקמתה.

באופן שיטתי רדפו היא ומלחיה את כל הספינות הצרפתיות, מצי הסוחר ומצי המלחמה. ז'אן ולוחמיה שדדו, בזזו, הטביעו כל ספינה נושאת דגל צרפתי שזיהו בשטח. את מלחי האוניות ונוסעיהן רצחו בעריפת ראש, אך בכל ספינה השאירו שני עדי ראיה בחיים כדי שיוכלו לספר את הזוועות  ממקור ראשון.

וכך, במשך תשעה חודשים תמימים, זרעו ז'אן ואנשיה אימה בתעלת הלמאנש ולחופי האוקיינוס האטלנטי בהנחיתם מכות כבדות על אויביהם. אוניות המלחמה של ז'אן היו חזקות ומשוכללות יותר מאוניות המלחמה של חיל הים הצרפתי וגם צי הסוחר נפגע קשות.

סיפרו שמפעם לפעם הייתה השודדת היפה מניחה את כפות רגליה על חופי נורמנדי  כדי לבזוז ולהרוס עוד טירות, לרוקן אותן מיושביהן שנטבחו ללא רחם. לאחר מכן הייתה נעלמת שוב בערפל כדי לפקד על אוניותיה ולהמשיך להכות בנאמניהם של שארל דה בְּלוּאה ופיליפ השישי.

סיפרו שהלוחמת ללא חת הייתה ניצבת בחרטום אונייתה, חצאיותיה תחובות בחגורה, חרב שלופה בידה, אורבת לרגע המתאים כדי להתנפל על האויב ולהשקיעו בתהום, לעיניהם המשתוממות והמעריצות של לוחמי הים נוכח אכזריותה ונחישותה של המפקדת היפה.

סוף מסע הנקמה

ב-1345 החליט פיליפ השישי לשים סוף למפלותיו ושלח שש ספינות מלחמה כדי לעצור את מסע ההרג. קרבות ימיים אלימים התחוללו בין שני המחנות ויום חורף אחד, שבו היה הים סוער במיוחד, נלכדה אוניית הדגל של ז'אן, זו שנקראה "נקמתי", על ידי אנשי המלך. ז'אן ירדה לתאה בו רעדו מפחד שני בניה, אוליבייה וגיום, חרדים מנהמת הגלים מכל עבר ומנחרות הגוססים על הסיפון.

אנשי המלך צעקו לה להיכנע, אך הלביאה לא ויתרה, היא לא תפקיר את ילדיה בידי צבא האויב שרודף אותה מזה שנים!  בתושיה שתמיד עמדה לה, ניצלה את ההמולה סביב כדי לרדת עם בניה ועם עוד כמה מהמלחים אל סירת הצלה. בשקט בשקט ובאין רואה, נמלטו מהטבח.

ז'אן ה-2 מלך צרפת. מקור ציור: ויקיפדיה.
ז'אן ה-2 מלך צרפת. מקור ציור: ויקיפדיה.

שישה ימים נסחפה הסירה במים הסוערים והקפואים, עוד מעט ותתהפך, מסע מפרך בקור, ברעב ובצמא. בנה הקטן של ז'אן, גיום, לא שרד את ימי הזוועה ונפטר בזרועותיו של אחיו הבכור, אוליבייה, מאפיסת כוחות. לשווא ניסה אוליבייה בן ה-8 לחמם את אחיו בן ה-4 והמשיך לחבקו ביאוש, גם אחרי שנפח נשמתו. ז'אן ומלחיה חתרו וחתרו, המשוטים כה כבדים, והינה ראו מרחוק סוף סוף את החוף.

מותשים, כושלים ומזי רעב, ירדו הניצולים אל נמל העיר מוֹרְלֵה (Morlaix), מבצר נאמניו של ז'אן דה מונפור, חסידי המלך האנגלי. ז'אן דה פלאנדר, אלמנתו של ז'אן דה מונפור, "ז'אן השלהבת", לוחמת נועזת היא עצמה, שאחרי מאסרו של בעלה, יצאה בלילה עם פלוגת חיילים והציתה את אוהלי האויב, לקחה את ז'אן ואוליבייה תחת חסותה והעניקה להם מקלט בטירתה, טירת אֶנְבּוֹן (Château  de Hennebont).

שנים אחרונות רגועות עד סוף המירוץ בגיל 59

ז'אן מצאה מקלט במקום בטוח, החיים חזרו למסלולם השליו. כמה שנים מאוחר יותר, בסביבות 1349, נישאה ז'אן למפקד הכוחות האנגלים בברטאן, גותייה דה בנטלי. האציל האנגלי, שהיה גם הוא לוחם נועז, קיבל ממלכו אדוארד השלישי, כאות הוקרה על הצטיינותו במלחמת ירושת ברטאן, טירות וקרקעות לרוב במקום.

ז'אן שלחה את בנה אוליבייה בן ה-12 לחצר המלכות האנגלי שבה התחנך במשך עשר שנים, יחד עם בנו של ז'אן דה מונפור. אוליבייה החסון, מוכשר לקריירה צבאית, כמו אביו, עושה חיל ליד דודו, אֲמוֹרִי דה קליסון, יועץ למלך אדוארד השלישי. אֲמוֹרִי דה קליסון, אחיו של אוליבייה הרביעי דה קליסון, היה מופקד על חינוכו של בנו של ז'אן דה מונפור ומשהצטרף לחצר המלכות אחיינו, השתתף גם בחינוכו.

ב-1359 הגיע אוליבייה בן ה-23 לברטאן יחד עם אדוארד השלישי כדי להמשיך במלחמת ירושת ברטאן. באותה שנה נפטרה אמו ז'אן. הנוקמת האכזרית, שודדת הים הראשונה בעולם, מאהבה, שההיסטוריה לא זיכתה אותה בפרסום רב מחוץ לגבולות ברטאן, עזבה את העולם בגיל 59. אוליבייה ירש את רכוש המשפחה ונעשה אציל רב קרקעות ובעל הון.

שלט האצולה של אוליבייה דה קליסון יחד עם חרב הקונטבל של צרפת
שלט האצולה של אוליבייה דה קליסון יחד עם חרב הקונטבל של צרפת

שנה לאחר מכן, ב-1360, טיהר מלך צרפת ז'אן השני את שמו של אוליבייה הרביעי דה קליסון. ומי היה זה ז'אן השני אם לא ז'אן דה פראנס, דוכס נורמנדי, מפקד כוחות צבא אביו, פיליפ השישי, בתחילת מלחמת ירושת ברטאן, יריבו האישי של אוליבייה, זה שהבאיש את ריחו והביא למותו!  ז'אן, שנפטרה שנה קודם, לא זכתה לראות בהשבת כבודו האבוד של בעלה האהוב.

גם בעלייתו לגדולה של בנה אוליבייה החמישי, שהמשיך את מסורת אביו, אוליבייה הרביעי, בקריירה צבאית מפוארת לא זכתה לראות. אוליבייה החמישי הסתכסך עם בנו של ז'אן דה מונפור. נפשו נקעה מהאנגלים ובעלי בריתם.  לכן, לאחר שנלחם בשירות האנגלים, החליף מחנה ועבר להילחם בשירות הכתר הצרפתי.

ב-1380 העלה שארל השישי, מלך צרפת, את אוליבייה החמישי דה קליסון לדרגת המפקד העליון של הצבא. תפקיד שבו חשק אביו לפני שהוצא להורג! אך ז'אן כבר לא הייתה, כאמור, בחיים ולא יכלה לצפות בעליית בנה לתפקיד ראש הצבא וגם לא בהרפתקאות האקסטרווגנטיות, לא יסופר כי יאומן, שחווה לאחר מכן.

רוצים לקרוא עוד על עלילותיו של אוליבייה החמישי דה קליסון?

מוזמנים לקרוא את הכתבה קליסון (Clisson) – הקצב, יין המוסקדט וטירופו של המלך שארל ועל הדרך לגלות עיירה קטנה ומקסימה שנמצאת לא רחוק מנאנט.

ואם אתם מתעניינים בתולדות מלחמת מאה השנים, אתם מוזמנים לקרוא את המאמרים הבאים:

כמה מילים על אורנה ליברמן

אורנה ליברמן היא חוקרת תנ”ך, ספרות ותרבות המתגוררת בצרפת. אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלה לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה, המוקדש בעיקרו לביאור התנ”ך דרך שפתו, אך כולל לא מעט רשומות על תרבות צרפת.

Last Updated on 18/09/2020 by צבי חזנוב

שתף אותי בפייסבוק
צייץ אותי בטוויטר
שלח אותי באימייל
נעץ אותי בפינטרסט
עוד כתבות שיכולות לעניין אותך
מארי קירי ופול לנז'בן – אהבה חשאית אסורה מאת ד"ר אורנה ליברמן

מארי קירי ופול לנז'בן – אהבה חשאית אסורה
מאת ד"ר אורנה ליברמן

מארי קירי מוכרת לנו בזכות גילוי הרדיום והזכיה בפרסי הנובל. אולם מאחורי הקלעים התרחש סיפור אהבה סוער עם גבר נשוי. ד"ר אורנה ליברמן לוקחת אותנו כמאה שנה אחורה בזמן ומביאה לנו את הסיפור שהפך לאחת השערוריות הגדולות של צרפת ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

19 תגובות

  1. תגובה של מרים טוויג לכתבה זו שאני מעתיקה מהפייסבוק שלי:

    קראתי היום "בפרנקופילים אנונימיים". כתבה מרתקת! זה מרגיש כאילו אנחנו בסרט ממש… התיאורים שלך מוחשיים כל כך וסוחפים! סיפור יוצא דופן על אישה נועזת, אבל גם אכזרית! המציאות לפעמים אכזרית יותר מכל דמיון. תודה רבה אורנה ליברמן. חג שמח.

  2. תגובה של רותי שמעוני:

    כתבה מרתקת, מחכימה, עמוקה – מנכסת מיידית לנושא של ברטאן – ארץ הים הפראית. תודה אורנה ליברמן, תודה ‏צבי חזנוב‏ (‏‎Zvi Chazanov‎‏) …

  3. תגובה של יונה גל:

    Yona Gal
    אורנה יקרה!
    איזו כתבה ואוווו.
    נהנית לקרוא את הכתבות שלך.❤️
    וזו כאילו לקוחה מאגדה .
    הלבשת לתיאור צבע וחיים.
    שנה טובה!

    1. תודה רבה אורנה, קראתי בשקיקה את מאמרך המרתק שכתוב היטב ומגולל שלב אחר שלב את סיפורה של האישה האמיצה הזאת, באמת לביאה !

  4. תודה רבה על הכתבה המרתקת. למדתי עוד משהו על ההסטוריה של צרפת.

  5. תמוה אכן שאף במאי סרטים לא ניצל עדיין את דמותה של ז'אן דה בלוויל, שנותרה די עלומה בערפיליה של ברטאן, חבל ארץ פראי שבו בילתה את רוב שנותיה. לוחמת נשכחת. לא לגמרי. לז'אן דה בלוויל יש ויקיפדיה (הערך האנגלי טוב יותר מהצרפתי). ואף יותר מכך, אלי דירל, נולד ב-1946 בשם קריסטיאן דירו, בעיר סומיר, בצרפת, לימד באוניברסיטת אנז'ה ניהול משאבי אנוש, מתגורר עתה לא רחוק מנאנט, החזיר אותה לחיים ברומן היסטורי, כתוב להפליא. הרומן, "ז'אן דה בלוויל, הטיגריסית הברטונית", יצא במהדורה מחודשת ב-2018. במהדורתו הקודמת, מ-2009, הכותר היה: "ז'אן דה בלוויל, שודדת ים מאהבה". אותה גברת שהחליפה חצאיות ותכשיטים בלבוש קרב ופגיון.

    Elie Durel, Jeanne de Belleville : La tigresse bretonne, Editions L'Ancre de Marine, 2018

    אלי דירל, שכתב למעלה מתריסר רומנים, מותחנים וספרים על רקע היסטורי, הנטועים לרוב במחוזות המרוחקים מהמרכז, משחזר את ברטאן וצרפת של המאה ה-14 וחודר לעמקי אהבתה ונקמתה של האישה החריגה. שילוב של כשרון כתיבה ואהבת מורשת.

  6. שאפו על הכתבה כמו יתר הכתבות ותודה לצבי גם על הקישורים לכתבות שגורמות לי הנאה ובעיקר בתקופת הסגר

  7. כתבה מעניינת ומרתקת על פרק עלום בהיסטוריה הצרפתית. כתוב היטב וסוחף . יופי ! תודה רבה.

    1. תודה מרב. את אלי דירל גיליתי במקרה תוך המחקר על ז'אן. נדהמתי לראות שהוא כתב כל כך הרבה בעוד שאינו ידוע. יש הרבה סופרים טובים שלא פורצים. גילוי נאות: מהספר שלו על ז'אן קראתי רק את הטעימה בגוגל, 25 עמודים, אבל הספיק לי כדי להבין שהוא כותב נהדר. וניצלתי את המידע שקיבלתי ממנו לצורך הכתבה. גם אני אנסה למצוא את הספר ואולי עוד ספרים שלו.

  8. תודה אורנה על כתבה מאלפת ועל דמות מרתקת.כהרגלך את מיטיבה לתאר לנו את ההיסטוריה והתרבות הצרפתית והלסת שלי שמוטה לנוכח ההתפתחויות והטוייסטים בעלילה,מעניין איך דמותה נתפסת כיום בדעת הקהל הצרפתית אם בכלל: לוחמת צדק גיבורב לאומית או בוגדת.

  9. תודה, פיני, אכן דמות יוצאת דופן. אין ממש התייחסות אליה בדעת הקהל הצרפתית. ז'אן מברטאן לא נצרבה בזיכרון הקולקטיבי של הצרפתים. יש פה ושם מאמרים עליה, כמה ספרים, ויקיפדיה בצרפתית ובאנגלית, אבל היא לא הפכה לסמל. בל נשכח שהיא פעלה מתוך נקמה אישית בלבד. אני מאוד לא אהבתי את דרכי פעולתה ואת דמותה באופן כללי. בברטאן היא יותר ידועה, כנראה.נחנך רחוב על שמה.https://www.ouest-france.fr/bretagne/plerin-22190/roselier-une-rue-jeanne-de-belleville-3372615

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

עדכונים מהבלוג ועוד דברים טובים פעם בשבוע

הבטחה של פרנקופיל – מכיוון שאני לא נפוליאון אין לי שום כוונה להפגיז את תיבת הדוא”ל שלכם או להעביר את פרטי הדוא"ל לגורמים אחרים.

האתר משתמש בעוגיות (ולא רק מדלן) על מנת לספק לאורחיו חווית משתמש איכותית. ניתן לקרוא על כך עוד בדף העוסק בפרטיות ותנאי השימוש.