טירת בורלי במרסיי, מבית כפר לארמונו של אפולו

פארק בורלי, הפארק המטויל ביותר במרסיי, 17 הקטארים של הפתעות, מקסים את המבקרים בו לראשונה בבריכותיו, בפסליו המגוונים ובגניו השונים. ולמקומיים, לכל אחד מהם, זיכרונות ילדות ממנו, כמו למרסל פניול. פארק בורלי הוא אחד משבעת פלאי מרסיי ובליבו טירה.

בליבו של פארק בורלי, טירת בורלי. הטירה היא הכתר, הפנינה, הדובדבן. הטירה, שנבנתה כדי להאדיר את שמה הפרטי של משפחה בורגנית, משפחת בורלי, שעשתה הון במסחר, לסמן את עלייתה בסולם המעמדות, לשכן אותה בתפאורה נוחה ומרהיבה ולאפשר לה לערוך נשפים ומשתים, הפכה למוזיאון בשירות הציבור, חינוך, לימוד ועונג לכול. והמתחם הכפרי סביב הטירה, ששימש את המשפחה הפריווילגית והמיוחסת כדי לנשום אוויר צח, הפך לפארק ציבורי להנאת הכול.

איך התחיל כל הסיפור שבזכותו נהנים תושבי מרסיי ותייריה מפנינה ירוקה, רחבת ידיים, מנוקדת ביצירות אומנות, פארק בורלי (Le Parc Borély) ובליבו טירה, טירת בורלי (Le Château Borély), המשמשת כמוזיאון מדהים, מוזיאון בורלי (Le Musée Borély) או, ליתר דיוק ופירוט, המוזיאון לאומנויות הקישוט, כלי החרס והאופנה (Le Musée des Arts décoratifs, de la Faïence  et de la Mode).

טירת בורלי היא סיפורה של משפחת סוחרים שאפתנית שהגשימה חלום קולקטיבי והשאירה חותמה במרסיי. למשפחת בורלי היו נכסי נדל”ן עירוניים רבים ובית כפר מרווח ונוח שנקנה על ידי ז’וזף בורלי אך בנו לואי, שדחף לבניית הטירה, שאף ליותר מבית כפר מקובל של בני מעמדו מאותה עיר. בניית טירה זו במרסיי במחצית השנייה של המאה ה-18 על ידי האב ובניו, האחים בורלי, הייתה תהליך ארוך שבו מספר דורות תרמו בהדרגה למעמדה הכלכלי והחברתי של המשפחה.

בית המגורים שלהם נחשב כיוצא דופן באותה תקופה עד כדי כך שהמונח “שאטו” (טירה) החליף את המונח “בסטיד” (אחוזה) כדי לתארו. הבית והאוצרות שהכיל השלימו, חמש עשרה שנים בלבד לפני המהפכה, עלייה קולקטיבית של משפחה בורגנית שנמשכה כמעט מאתיים שנים. תהליך מעניין שהתחיל ברכישת חווה פרברית על ידי סוחר בסוף המאה ה-17 עד לפתיחת מוזיאון ציבורי, המוקדש לאומנויות דקורטיביות, בשנת 2013, מסלול מרתק של שאיפות והשקפות עולם מאז ועד ימינו.

ז’וזף בורלי קונה בית כפר עם גנים, כרמים, כרי מרעה, אדמות

ז’וזף בורלי (Joseph Borély), איש עסקים מצליח, אחד מסגני ראש העיר, כמו עוד מבני משפחתו שהשיגו משרה יוקרתית זו הודות לסחר הים תיכוני בו הצטיינו, שאף להכות שורש עמוק ביותר באזור על ידי רכישת נכס כפרי. וכך, ב-1684, קנה מחבר הפרלמנט באקס אן פרובנס, אלזאר דנטואן (Elzéar Dantoine), חווה מוקפת אדמות חקלאיות, כרי מרעה, כרמים, עצים, גנים, תריסר הקטארים, עם זכות ניצול תעלת ההשקאה שהייתה כבר זמינה במקום, שלושים ושש שעות בשבוע. החווה נהנתה מקרבתו של נהר האיבון (l’Huveaune) ממנו הוסטה התעלה וממרבצי הסחף הפוריים של השפך שלו.

בית כפר, למעשה, יותר מאשר חווה, שכלל בית גדול לשימוש הבעלים ובית קטן, “בית האיכר”, שגר בו, בעבר, האריס. עבודות ושיפוצים בוצעו על ידי אלזאר דנטואן ועל ידי ז’וזף בורלי מייד לאחר שרכש מזה הראשון את האחוזה. הבית הגדול, מאתיים מטרים רבועים – קומת קרקע עם מטבח וקפלה וקומה אחת עם שני חדרים. הבית הקטן – קומת קרקע עם מטבח וקומה אחת עם חדר אחד. בצמוד לו ארווה, שובך ושפנייה.

ז’וזף בורלי ביקש רשות מהבישופות להתפלל בקפלה הפרטית, לומר בה מיסות, מה שמראה על כוונתו להפוך את האחוזה למגורי קבע או לפחות לא להטריח עצמו בימי ראשון כדי להתנייד בכרכרה לכנסייה במרכז העיר. ההיררכיה הדתית, שלא ששה לפזר סמכויות, נעתרה לו, בכל זאת. כחמש עשרה שנה לאחר רכישת האחוזה, זכה ז’וזף בפריווילגיה הנחשקת. 

בצילום הקפלה בטירת בורלי אך לא הקפלה של ז’וזף שלא קיימת יותר כי ביתו נהרס – הסבר יבוא, כי אם הקפלה שבנו ממשיכיו:

לואי בורלי קונה חוות ואדמות נוספות ומרחיב את ירושת אביו

לואי בורלי (Louis Borély), בנו של ז’וזף, נולד ב-18 בדצמבר בשנת 1692 במרסיי למשפחה המצליחה. מהר מאוד הצטרף לעסקיה ולצורך זה שהה באלכסנדריה מ-1717 עד 1723 יחד עם אחיו. בשנה זו, 1723, נפטר האב ז’וזף. לואי חזר למרסיי והתחתן עם בחורה בשם אן אביי (Anne Abeille) מרקע דומה שמעמד משפחתה היה אף יותר גבוה כי קיבלה תואר אצולה שני דורות קודם.

לואי בורלי, נושק לשלושים, נעשה עשיר מאוד אחרי שירש מאביו ומדודו. למרות שהיה האח השלישי, זכה בחלק הארי לאחר פטירת אח אחד בגיל צעיר. דודו היה חשוך ילדים והעביר לו גם את משרתו כיועץ המלך בלשכת מבקר המדינה של פרובנס.

לזוג לואי ואן בורלי נולדו אחד עשר ילדים אך רק שבעה שרדו. אן אביי עצמה נפטרה ב-1741 בעודה רק בת ארבעים. היתומה הבכורה הייתה רק בת ארבע עשרה. לואי בורלי, אלמן נושק לחמישים, טיפח בתקופה זו את השאיפה לבנות טירה על המתחם שקיבל מירושה מאביו בשכונת בונוון (Bonneveine), לא רחוק מחוף הים. לא סתם בית כפר (bastide) שכמוהו, יפהפים ונוחים ככל שיהיו, מנקדים, כמה מאות, את האזור אלא בדרגה גבוהה יותר, טירה!

בית כפר נוח ומרווח, למעשה, כבר היה במקום. ועמד על תילו עד שהושלמה בניית הטירה… האמביציה השתלמה… טירת בורלי היא סיפור של אמביציה, ככותר האלבום המוקדש לה שממנו שאבתי את רוב המידע המוגש בכתבה זו. לאט לאט, נלך שלב אחר שלב במעקב אחרי תולדות המיזם המשפחתי שהפך לנחלת הכלל.

ארבע שנים לאחר פטירת אשתו, ב-1745, חזר לואי בורלי למצרים, הפעם לא לאלכסנדריה כי אם לקהיר, ובשיתוף עם צעיר האחים דֶּני הפריח שוב את עסקי המסחר של המשפחה. ספינות עמוסות זרעים (תבואה, אורז), משי ושמן (לייצור סבון במפעלים המקומיים) הגיעו מטעמם לנמל מרסיי. לפני שיצא לדרך, טרח לואי בורלי להשאיר צוואה לטובת בנו הבכור. בימים ההם הסיכון במסע למזרח היה לא מבוטל. 

תשע שנים לאחר מכן, ב-1756, חזר לואי בורלי למרסיי והחל בקניית חוות כדי להגדיל את המתחם הכפרי שירש מאביו ז’וזף בשכונת בונוון. שמונה שנים לפני לידתו של לואי, רכש, כפי שראינו, אביו, ז’וזף בורלי, את החווה הראשונה, יותר בית כפר מאשר חווה, שהיה הגרעין ממנו יתפתחו פארק בורלי והטירה החולשת עליו, לתפארת העיר מרסיי. לואי בורלי קנה עוד ארבע חוות סביבו כדי להגדיל את השטח שקנה אביו ז’וזף. ב-1727 קנה חווה בשם “La Michelle”, ב-1738 את “La Tirane”, ב-1760 את “La Dumone”, ב-1764 את “La Valbelle”. חוות ואדמותיהן סביב החווה הראשונית, המזל שיחק לשושלת בורלי! גם השקדנות והשאפתנות, כמובן.

ב-1770 רכש לואי-ז’וזף-דני (Louis-Joseph-Denis), בנו של לואי, עוד שתי חלקות אדמה בדרום האחוזה, הזדמנות שנפלה לידיו. יותר מחמישים וארבעה הקטארים, במיקום מנצח, ליד חוף הים, לא עניין של מה בכך! באותה שנה נקנתה “La Louise”, ב-1812 “La Charrier” וב-1815 “L’Anjouvine” (על ידי חתנו של אונורה, אחיו של לואי-ז’וזף-דני), שלוש חוות שמתחברות, ממזרח למערב, עם החלקות ליד הים.

לואי בורלי בונה טירה במקום האחוזה

ב-1765, שלוש שנים לפני מותו בגיל שבעים ושש, החל לואי בורלי בבניית הטירה. לואי בורלי הוא האיש שרכש את רוב יצירות האומנות שיפארו אותה ואת חמש מאות הכרכים שיהוו את ספרייתה.

בקשתו לקבע את כתיב השם “בורלי” Borély, שכל פעם נכתב באופן אחר, Borel, Borele, Borrelly, Bourrely, התקבלה. שאיפתו לקבל תואר אצולה, de Borély, הוגשמה.

לואי פנה אל האדריכל שארל-לואי קלריסו (Charles-Louis Clérisseau) ששמעו כמומחה לסגנון האיטלקי הלך לפניו והגיע אף עד לחצרה של יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה. רישומיו תרמו לאופנת האדריכלות העתיקה שהולידה את הזרם הנאו קלסי. שארל-לואי קלריסו חזר משהות של שמונה עשרה שנים באיטליה ונפגש עם לואי בורלי.

ב-1766 נחתמו החוזים הראשונים לאספקת חומרי הבנייה לטירה. ב-1767 החלו העבודות. לואי בורלי נפטר בשני באפריל 1768 והשאיר תרומות נכבדות לבתי חולים ומוסדות צדקה נוספים. מיזם הטירה קורם גידים ובשר בניצוח הדור הבא.

בניו של לואי בורלי, האחים לואי-ז’וזף-דני (Louis Joseph Denis) ואונורה (Honoré), נכנסים לזירה כדי להגשים את חלומו של אביהם. בית הכפר שקנה ז’וזף בורלי עמד על תילו ושימש את המשפחה עד גמר העבודות. תאריך הריסתו המדויק לא ידוע, בין, כנראה, 1770 ל-1780. 

בניו של לואי בורלי, לואי-ז’וזף דני ואחיו אונורה, משלימים את הטירה

זוכרים שלואי האב פנה לאדריכל המפורסם והמבוקש שארל-לואי קלריסו? חזית הטירה נשמרה לפי תוכניתו של קלריסו אך לואי-ז’וזף-דני הבן סבר שיש לנקותה מכמה פריטים מצועצעים שהגה קלריסו ולשם כך פנה לאדריכל אספרי ברן (Esprit Brun) כדי שיימחק את הקישוטים המיותרים. ואכן הבניין בסגנון נאו קלסי, הנגלה כיום לעין המתקרבים, הוא הדור ביותר, מושלם. 

לאחר מכן פנה לואי-ז’וזף-דני לצייר מהעיר אובן (Aubagne), לואי שה (Louis Chaix), ושלח אותו קודם על חשבונו להשתלמות באיטליה. לואי שה ביצע העתקות של רפאל, טיציאן, רובנס, גווידו רני (Guido Reni) והביא העתק של “חטיפת הנשים הסביניות” (Ratto delle Sabine) מאת פייטרו דה קורטונה (Pietro da Cortona).

לואי שה עשה פלאים בעיצוב הפנים, המבוסס ברובו, בכל החללים כולם, דהיינו, בסלונים לקבלת אורחים ובדירות הפרטיות, על שלוש צורות עיקריות: ציורים, קישוטי גבס, עבודות עץ מצופה זהב. הנושא העיקרי בהן הוא שיר הלל לאל השמש והאומנויות אפולו דרך האפיזודות הממחישות את פועלו. לציור תקרת אולם המבואה שימש כמודל “השחר” (Aurora) של גווידו רני (Guido Reni), 1614. ציורו של לואי שה (Louis Chaix), “מרכבתו של אפולו” (le Char d’Apollon), הוא, ללא ספק, היצירה היותר חשובה ומרשימה בטירה שכמו מבשרת לנכנסים את ייעודה הנאור כמפיצת האומנויות:

לואי שה יצק במודל של גווידו רני תכנים משלו והעניק לו תנועה וחיות. “העונות” וה”שעות” לא מלוות את המרכבה אלא מסתחררות בשמיים. הטיטנים, אויבי האלים, שוקעים באפלה בכיוון המנוגד ל”עליית היום”. זו, בגלימת אור מתבדרת, מלווה בפוטו (ילד שמנמן) נושא לפיד, מראה את הדרך לסוסי מרכבתו של אפולו תוך שהיא מפזרת ורדים כמו אגלי טל.

אפולו, השם סוף לאפלה, מהווה את מרכז הציור ונושא את המסר של טירת בורלי. אפולו, המביא לניצחון האור והאומנות, הוא הפטרון של הטירה. וכמוהו בעליה, המביאים את הקדמה, החוכמה והשגשוג לעיר מרסיי, המרנינים את אורחיהם בחגיגות מענגות. לרגליו של אפולו, דמטר, אלת החקלאות, הפריון הקציר, מלווה באנפיה, אלת הפרחים והגנים. בכחוס ופאן, מוכנים תמיד ליהנות מהטבע, שרועים שיכורים, בין העננים. רוח הצפון העזה ורוח המזרח המתונה משתתפות במעשה האלוהי. האש והמים משלימים את התמונה. 

קיר גרם המדרגות, בחציו העליון, יוצר רושם אשלייתי של גומחות בסגנון הרנסנס האיטלקי שבכל אחת מהן ניצבת אלה, פלור, אפרודיטה, דיאנה וחברותיהן, המלוות את זריחת השמש, מאדירות את ציור אפולו הנוהג במרכבתו. העולים במדרגות מגלים אותן אט אט.

בצילום רואים את היגיאה, אלת הבריאות והנקיון, בת אסקלפיוס, אל הרפואה, כשהיא אוחזת נחש בידה השמאלית; דיאנה הציידת, מצוידת בקשת ובאשפה ולבושה בטוניקה קצרה; מנמוסינה, אלת הזיכרון, אם תשעת המוזות הזיכרון, מתוארת כאישה מהורהרת המניחה את ראשה על אמת ידה הימנית.

קישוטי הגבס, בצורת פרחים, זרים, כתרים, ריקודים ושירים לכבוד בכחוס, אל היין, סביב סאטיר המנגן בחליל, מרמזים על העינוגים הצפויים לאורחי הטירה המטפסים במעלה גרם המדרגות: משתה אלים, נשף ריקודים, שמחת הגוף והנפש.

מאולם המבואה עוברים אל “הסלון המוזהב”, שבו תלוי העתק “חטיפת הנשים הסביניות”, 1629:

סלון זה הוא המפואר ביותר מבין שורת הסלונים שכוללת קומה זו. ציפוי הזהב של רוב הציורים, קישוטי הגבס ועבודות העץ בסלון מעניק לו ברק חמים ונעים ובשעת השקיעה, מבעד לחלונות הפונים אל הים, חודרים צבעיה פנימה ומעמיקים אותו. 

ציורי הטירה וקישוטיה מתארים סצנות מיתולוגיות מגוונות מהתקופה העתיקה כנהוג בימים ההם אך נושא האל אפולו שסובב במרחביה השונים מודגש באופן מיוחד מתוך בחירה אישית. לו, לאל האור, האומנות, השירה והרטוריקה מוקדש, במידה רבה, המקום. איתו מזדהים בני בורלי. המבקר, שרואה בציור תקרת אולם המבואה את אפולו כמוביל מרכבת השמש, רואה אותו שוב בציור התקרה של הספרייה כמוביל תשע המוזות (צילום הציור לא מופיע ברשת ולא צילמתיו אני בביקור כי היה מאוד חשוך ולכן אסתפק בתיאורו):

אפולו, אל האומנויות והמוזיקה, נשען על נבל, מיוצג על הר הפרנסוס, שבו מגוריו, בחברת תשע המוזות. הציור דינמי, דמויותיו ממוקמות במשטחים שונים, זה מעל זה, ומובילות אל על, אל אפולו המנצח, המניף זר דפנה – הפרס המוענק בתחרויות אומנותיות. אפולו כשהילה לראשו ניצב במעלה עננים.

המוזות ניתנות לזיהוי על פי סימני ההיכר שלהן ומלוות בכרובים החוגגים את ניצחון האומנות בחצוצרות וענפי דקל. אחד מהם נושא את פסלו של הומרוס, אבי המשוררים. 

ארבע שנים כדי לסיים את בניית הטירה ועוד שבע שנים כדי לסיים את עיצוב הפנים. לואי-ז’וזף-דני המשיך לייפות את הטירה ולתגמל את האומנים שהעריץ עד פטירתו.

רבים המפורסמים שבאו להתרשם מיצירותיו של לואי שה, מלכים, דוכסים, דיפלומטים, אומנים, אנשי עט, ביניהם מלך ספרד קרלוס השישי, נסיכת נאפולי וסיציליה מריה קרולינה, המשורר אלפרד דה ויניי (Alfred de Vigny ). כולם חתמו בספר הזהב של הטירה, השמור בה. וגם בורגנים, סוחרים ואף פשוטי עם נהנו מנדיבות הבעלים והוזמנו לראות את הטירה.

הינה סרטון להתרשמות, מבט מבחוץ, מבט מבפנים, תוך התמקדות בציור התקרה “מרכבתו של אפולו”:

בשנת 1784 נפטר לואי-ז’וזף-דני בגיל חמישים ושלוש והשאיר גם הוא, כאביו, תרומות לחולים ועניים. האחוזה עברה לידיו של אחיו אונורה, שהיה שותפו לאורך כל הדרך. לואי-ז’וזף-דני לא היה נשוי ולא היו לו ילדים. יותר משהיה סוחר, היה חובב אומנות ומשימת חייו הייתה לבנות ולפאר את הטירה המשפחתית וגניה.

רכילאית בת עירו מספרת ביומנה שלואי-ז’וזף-דני בורלי טיפח קשר אהבים עם אחת מזמרות האופרה של מרסיי, אנרייט פזה (Henriett Pezé). לואי היה מאוהב בה עד כלות הנשמה, אנרייט החזירה לו אהבה ונהנתה בנוסף מעושרו ונדיבותו. היפהפיה נפטרה ב-1780 משחפת בגיל עשרים ושתיים.

לואי-ז’וזף-דני הסיר את גופתה מבית הקברות והעביר אותה לטירה שבה חנט והחביא אותה מעבר למחיצת זכוכית, בירכתי הספרייה. כשהיה מזיז את המחיצה, היה יכול לראות את אהובתו, ניצבת בגומחתה, כשהיא לבושה בבגדי ההופעה באופרה.

לואי-ז’וזף-דני , שהיה מבוגר בשבע עשרה שנים מאהובתו, נפטר ארבע שנים אחריה. אחרי מותו הסיר אחיו אונורה את המומייה והעביר אותה חזרה לבית הקברות. יש אומרים שקבר אותה אי שם באדמת האחוזה…

האם סיפורה של הרכילאית נכון? אינני יודעת. כמו שאינני יודעת אם מה שמספרים על בן דודו של אוטו פון ביסמרק, גווידו הֵנְקֶל פון דוֹנֵרְסמרק, שחנט את גופת אשתו האהובה, לה פָּיְיבָה, והחביא אותה בארון זכוכית בעליית גג בטירתו – נכון או לא. שני סיפורים דומים. על הסיפור השני אפשר לקרוא כאן.

אונורה היה נשוי מזה עשר שנים למארי-קתרין דה סוריאן (Marie-Catherine de Surian), אלמנתו של בן דודו, וניהל את האחוזה הסמוכה שהייתה שייכת לה, “La Sallade”. אונורה צירף את האחוזה של אשתו לכל הנכס שירש עם מותו של אחיו וכך רוממו ופיארו אותו עוד יותר! 

אונורה תחזק את האחוזה והוסיף כרכים לספרייה. בזמן המהפכה מצא מקלט בשוויץ ולאחר מכן במונפלייה, וכשחזר, בריא ושלם, מצא את הטירה ללא פגע. אונורה נפטר בשנת 1804 והוריש את הנכס לבתו היחידה, לואיז-ז’אן-מארי (Louise-Jeanne-Marie). זו נישאה, ארבע שנים לפני פטירת אביה, לאיש הצבא והמדינאי, הרוזן פייר לאנדר דה מארק-טריפולי דה פאניס-פאסי (Pierre Léandre de Marc-Tripoli de Panisse-Passis). 

הרוזן המשיך לטפח את האחוזה והעשיר את אוספיה האומנותיים. בנם של הזוג, המרקיז גסטון דה פאניס (Gaston de Panisse), החליט לוותר על הטירה ואוצרותיה. לא בלב קל כי המרקיז היה קשור לטירה אך היה עליו לבחור. המרקיז ירש מדודו חשוך הילדים נכס נכבד נוסף, טירת למנון (Le Château de Lamanon), ליד אקס אן פרובנס והעדיף להשקיע את משאביו בנכס הזה ובכפר שבנה סביבו. 

וכך נפרד גסטון דה פאניס, נציג הדור החמישי למשפחת בורלי, מהטירה. נסכם: ז’וזף בורלי, סוחר שגר במרסיי, קנה חווה שסביבה גנים ושטחים חקלאיים בשכונת הפרברים בונוון, לחוף ימה של העיר. בנו של ז’וזף, לואי, קנה עוד ועוד חוות כדי להרחיב את השטח שקיבל בירושה. כל פעם קנה חווה נוספת, גניה ושטחיה. ואז החל לואי בבניית טירה ליד החווה המקורית שתיהרס מאוחר יותר. בנו של לואי, לואי-ז’וזף-דני בורלי, בלווית אחיו אונורה, סיים את בנייתה וגימורה. שני בנים אלה המשיכו לטפח את הטירה, לפי חלומם של האב והסב. בתו של אונורה, לואיז-ז’אן-מארי, ירשה את הטירה והמשיכה, יחד עם בעלה, לטפח אותה. אך גסטון דה פניס, בנה של לואיז, שירש ממנה את הטירה, החליט למוכרה.

Joseph Borély 1642-1723

Louis de Borély 1692-1768

Louis-Joseph-Denis de Borély 1731-1784, Honoré de Borély 1732-1804

Louise-Jeanne-Marie de Borély 1774-1831

Gaston de Mark-Tripoli de Panisse-Passis 1807-1891

הטירה והפארק עוברים לעיריית מרסיי דרך בונה מסילות הרכבת טאלאבו

מכירת הטירה התקיימה בזמן שינויים אורבניים מהותיים שהפכו, תוך עשרים שנה, את פניה של מרסיי: סלילת רחובות, הרחבת הנמל, הקמת בניינים ציבוריים, הופעתה של מסילת הרכבת. 

השינוי האחרון קשור באופן ישיר למכירת אחוזת בורלי. המהנדס, היזם, התעשיין ואיש העסקים פולן טאלאבו (Paulin Talabot), בונה קווי הרכבת הראשונים בדרום מזרח צרפת, לא החמיץ את קנייתה. ב-25 במרץ 1857 חתם גסטון דה פאניס על חוזה בו מכר את אחוזת בורלי לחברה שהוקמה, שבועיים קודם, על ידי פולן טאלאבו לצורך המהלך. פולן טאלאבו שילם לגסטון דה פאניס מיליון פרנקים תמורת הנכס. ב-1831, בשנה בה גסטון דה פאניס ירש את הנכס, הוערך שוויו ב-371,817 פרנקים!

הגן הבוטני של מרסיי שכן באותם ימים מאז חמישים שנה ברובע הרביעי, על שטחו של מנזר דה שרטרה (le Couvent des Chartreux) ונקרא, על כן, הגן הבוטני דה שרטרה (le Jardin botanique des Chartreux). פולן טאלאבו חמד אותו כדי למתוח בו קטע ממסילת הרכבת מרסיי-טולון. וכך, ב-1856, נעלם לו הגן על העצים, השיחים והצמחים, העציצים, החממה הגדולה, המזרקות, בוסתן התפוזים, התעלה, הספרייה, בית המנהל שלו… פולן טאלאבו קיבל מהעירייה את הפנינה שהרס לטובת מסילת הברזל וכתמורה מסר לה שטחים מפארק בורלי כדי שתעביר אליהם את הגן הבוטני.

פולן טאלאבו נזקק לעיריית מרסיי לא רק בשביל למתוח מסילה במקום הגן הבוטני אלא גם כדי להקים את רציפי הפריקה והטעינה של שכונת הז’ולייט (Les Docks de la Joliette) ולהשתמש בהם. טאלאבו הבין שחשוב היה לפרוק את הסחורה שהגיעה דרך הים היישר לרכבות שנסעו לליון או לפריז ואכן זכה במיזם. יש לציין כי הפרויקט לבניית נמל חדש מדרום למרסיי ננטש לטובת שכונת הז’ולייט, כך שלטאלאבו לא היה יותר עניין בשטחים מאחוזת בורלי כדי להקים בהם מחסנים.

הרציפים היו בשימושם המקורי עד 1988 וכיום משכן המקום חברות ובתי עסק ובקומת הקרקע נמצאים בוטיקים אופנתיים, מסעדות וברים אטרקטיביים. העירייה, מצידה, הייתה מעוניינת בפארק ציבורי, בהפיכת הטירה למוזיאון ובבניית היפודרום, מטרות שהושגו במלואן. הפארק והטירה-מוזיאון מושכים קהל רב, תושבי המקום ותיירים.

ב-1862 פנתה עיריית מרסיי אל אדולף אלפן (Adolphe Alphand), יד ימינו של הברון אוסמן בכל הנוגע לפארקים של פריז, בבקשה לתכנן את פארק בורלי. תוכניתו של אלפן התקבלה ובוצעה.

איזה חלק ממנה קיים עוד היום ומהם השינויים? על הפארק, גניו, פסליו ושאר נפלאותיו, בכתבת המשך. מומלץ לטייל בו בלי לפסוח על גומחותיו הסמויות מהעין. וכמובן לא להחמיץ את טירת בורלי ולגלות, בנוסף על האדריכלות ויצירות האומנות, את אוסף התצוגה הקבוע. תערוכות מתחלפות מוסיפות עניין בקביעות.

המוזיאון כיום, שילוב הרמוני של עבר, הווה ועתיד

הטירה שיכנה, מאז שנרכשה על ידי עיריית מרסיי, את מוזיאון הארכיאולוגיה עד שהפכה, ב-2013, למוזיאון לאומנויות דקורטיביות, כלי חרס ואופנה. האתגר היה, לאחר ארבע שנות שיפוץ, להפיח רוח חיים בטירה תוך שחזור זיכרון העבר מהמאה ה-18 יחד עם הובלת המבקרים אל עבר אומנות בת זמננו. כך, למשל, מנורה של מעצב מודרני מקבלת את פני הבאים שיצפו ברהיטיהם של בני בורלי, מקימי הטירה. ואף יותר מכך כי למרבית המזל והפליאה רוב העיצוב המקורי של משפחת בורלי נשמר.

האתגר הושג. ההידור המאופק של הבניין עומד בניגוד לעושר הפנים שלו שבו דקורציה עתיקה משולבת במוזיאוגרפיה עכשווית. מוצגים בו מגוון רחב של עבודות: קרמיקה, רהיטים, כלי זכוכית, שטיחי קיר, חפצי אומנות, עיצוב ואופנה, מהמאה ה-18 עד ימינו. גלריית האופנה מציגה יצירות של יוצרים ידועים ומעצבים צעירים, בעדכון קבוע, בהתאם לאקטואליה של המוזיאון. הבנתם: המבקרים נכנסים לטירה כמו היו אורחיהם של משפחת בורלי אך לא מאבדים קשר עם המציאות העכשווית.

ראינו את שורת הסלונים הראוותניים, שנועדו לקבלות פנים. נכנסים אליהם דרך החזית הדרומית, המשקיפה על החצר. מאולם המבואה – גרם המדרגות ניגשים ל”סלון המוזהב” ולשאר החללים הציבוריים. החללים הפרטיים אורגנו בקומות העליונות שהו שמורות לבעל הבית, משפחתו וחבריו. בקומה הראשונה יראה הבמקר שש דירות קטנות, כל אחת מהן מורכבת משני חדרים: חדר שינה וחדר עבודה צמוד. אלה היו דירות בני המשפחה. רק לואי-ז’וזף-דני נהנה מארבעה חדרים פרטיים, כולל הספרייה, בדירתו.

מרהיב במיוחד הוא חדר השינה המלכותי, שחיפויו המקורי שוחזר לאחרונה באופן פשוט יותר (נשמר מוטיב עץ אחד במקום שניים). מדובר בלוחות בדים, בסגנון הודי (גם סיני ופרסי), באופנה במאה ה-18, המתארים מוטיב חוזר בדמות עץ בעל ענפים מסולסלים, נושאי פרחים, “עץ החיים”, שמקורו בסלע מפוספס.

הקומה השנייה הוקצתה לאורחים: שישה חדרי שינה, מסודרים סביב רוטונדה מרכזית גדולה. לצד דירות אלה, קיימת רשת שלמה של מסדרונות, חדרים וגרמי מדרגות נסתרים ששימשו את המשרתים, כדי שלא יפגשו בבעלים, משפחותיהם וחבריהם.

ולסיום, סרטון של ההיסטוריונית הפופולרית של מרסיי, ז’ודית עזיזה:

קישור לאתר המוזיאון

קישור לאתר הפארק