נסיכים, מורדים ופילגשים: העלייה, הנפילה והסקנדלים של בתי קונדה וקונטי

|
עודכן לאחרונה:
|
נסיכים, מורדים ופילגשים: העלייה, הנפילה והסקנדלים של בתי קונדה וקונטי

כשחושבים על ההיסטוריה של צרפת, קופצים לראש שמות כמו לואי ה-14, מארי אנטואנט או נפוליאון. אבל מאחורי הכתר, תמיד הסתתרה שושלת של נסיכים, שאפתנית ומסוכנת, שקרבת הדם שלה למלוכה הייתה גם הנכס הגדול ביותר שלה וגם הקללה המסוכנת ביותר שלה. אני מדבר כמובן על בית קונדה (Condé), הענף הצעיר והפרוע של משפחת המלוכה בורבון.

הסיפור שלהם הוא לא עוד ערך יבש באנציקלופדיה. זהו סיפור על תהילה מסחררת בשדות הקרב, על בגידות אפלות במסדרונות הכוח, על עושר אגדי ועל שערוריות שעליהן התלחשה כל פריז. כדי להבין באמת את הדרמות הגדולות של המונרכיה הצרפתית, חייבים להכיר את משפחת קונדה ואת הענף הצעיר שלה, בית קונטי (Conti).

אני מזמין אתכם למסע של כמעט 300 שנה, מהקרבות העקובים מדם של מלחמות הדת ועד לחדר שינה מסתורי בטירה, שבו מצא את מותו הנסיך האחרון. זהו סיפור שחקוק באבני טירת שנטילי (Château de Chantilly. בצרפתית מבטאים את השם שנטיי) המפוארת, ביתם ומבצרם, והוא מרתק, סוער וצרפתי עד כאב.  

המייסד – נסיך המורד

לואי הראשון דה בורבון-קונדה: הדוד השאפתן

בואו נתחיל מההתחלה, כמו בכל סיפור טוב. מייסד השושלת, האיש שהכול התחיל ממנו, היה לואי הראשון דה בורבון-קונדה (Louis I de Bourbon-Condé 1530-1569). ומהרגע הראשון, אתם יכולים להרגיש את האמביציה באוויר. לואי לא היה סתם אציל; הוא היה “נסיך דם” (prince du sang), כלומר, בן לשושלת המלוכה, וחשוב מכך – דודו של אנרי מלך נווארה, מי שעתיד להפוך לאנרי הרביעי, מלך צרפת.  

לואי ה-1 נסיך קונדה. התמונה בנחלת הכלל
לואי ה-1 נסיך קונדה. התמונה בנחלת הכלל

אז מאיפה הגיע השם “קונדה”, אתם שואלים? לא מדובר בתואר מלכותי עתיק, אלא בשם של נחלה קטנה וצנועה יחסית, קונדה-אן-ברי (Condé-en-Brie), שהגיעה למשפחת בורבון דרך נישואים. לואי אימץ את השם, וכך נולד בית אצולה חדש, שעתיד להטביע את חותמו על צרפת כולה.  

המיקום של לואי במשפחה המלכותית הציב אותו בעמדה ייחודית. הוא היה קרוב מספיק לכתר כדי לחלום עליו, אך רחוק מספיק כדי לדעת שלעולם לא יגיע אליו בדרכים המקובלות. התסכול הזה, בשילוב עם שאפתנות חסרת מעצורים, הפך אותו לאחד השחקנים המרכזיים במחצית השנייה הסוערת של המאה ה-16.

מנהיג ההוגנוטים וסופו הדרמטי

צרפת של אותה תקופה הייתה קרועה במלחמות דת אכזריות בין הקתולים להוגנוטים (הפרוטסטנטים הצרפתים). לואי דה קונדה, במהלך שנראה מחושב לא פחות מאשר אמוני, המיר את דתו לפרוטסטנטיות והפך למנהיג הפוליטי והצבאי של המאבק ההוגנוטי.  

ההחלטה הזו לא נבעה רק מאדיקות דתית. היא הייתה מהלך אסטרטגי מבריק. בכך שהוא הפך למנהיג ההוגנוטים, הוא ריכז תחתיו כוח אדיר של אצילים וערים שהתנגדו לשלטון המרכזי, ובמיוחד למשפחת גיז (Guise) הקתולית הקיצונית, ששלטה למעשה במלך הצעיר. קונדה הפך את בית האצולה הצעיר שלו למשקל נגד של ממש לכתר.

הוא היה מעורב בקנוניית אמבואז (Conjuration d’Amboise), ניסיון כושל לחטוף את המלך הצעיר פרנסואה השני מידי משפחת גיז. הוא הוביל את צבאות ההוגנוטים, נפל בשבי בקרב דרה (Dreux) , וניהל את המערכה בעקשנות. למרות ממדי גופו הצנועים, שהונצחו בשיר העם “האיש הקטן והעליז הזה” (Ce petit homme tant jolly) , הוא היה אריה בשדה הקרב. בתחילת מלחמות הדת הוא היה אורח קבוע בטירת טנלה (Tanlay) שבבורגונדי, שבה כינס האדמירל גספאר דה קוליני (Gaspard de Coligny, 1519–1572) את מנהיגי ההוגנוטים. טירתו שלו בנואייר (Noyers) הייתה במרחק קצר משם.

אך סופו היה טרגי ואכזרי, ממש כמו התקופה. ב-1569, בקרב ז’רנק (Jarnac), סוסו נפל עליו וריסק את רגלו. פצוע ומותש, הוא נכנע. אלא שבמקום לקחת אותו בשבי כמקובל, קפטן המשמר של דוכס אנז’ו (לימים המלך אנרי השלישי) ירה בראשו בדם קר. גופתו הועמסה על חמור והוצגה לראווה במחנה הקתולי, לקול צהלות החיילים. מותו האלים של המייסד חתם את המורשת של בית קונדה: שושלת שנולדה במרידה, וחיה תמיד על חוד התער שבין נאמנות לבגידה.  

דור המעבר – בין קנאות, תככים ופוליטיקה

אנרי הראשון: היורש שמת בנסיבות מסתוריות

לאחר מותו של לואי המייסד, לפיד המנהיגות ההוגנוטית והראשות של בית קונדה עבר לבנו, אנרי הראשון דה בורבון-קונדה (Henri I de Bourbon-Condé 1552-1588). אנרי, ממש כמו אביו, היה מנהיג פרוטסטנטי נחוש, אך פחות כריזמטי ממנו. הוא נשא את המאבק על כתפיו בתקופה האפלה ביותר של מלחמות הדת.

אנרי ה-1 נסיך קונדה. התמונה נמצאת בנחלת הכלל
אנרי ה-1 נסיך קונדה. התמונה נמצאת בנחלת הכלל

הוא היה נוכח בפריז במהלך טבח ליל ברתולומאוס הקדוש ב-1572, וניצל ממוות רק בזכות קרבת הדם שלו למלך, אך נאלץ להמיר את דתו לקתוליות כדי להציל את חייו. כמובן, ההמרה הזו הייתה למראית עין בלבד, וברגע שהצליח להימלט מחצר המלוכה, הוא חזר לפרוטסטנטיות והצטרף מחדש לכוחות ההוגנוטים.  

חייו האישיים היו סוערים לא פחות. אשתו הראשונה, מארי דה קלב (Marie de Clèves), הייתה מושא אהבתו של לא אחר מאשר הדוכס ד’אנז’ו, אחיו של המלך, שעתיד למלוך כאנרי השלישי. מותה הטרגי של מארי הותיר את הדוכס שבור לב. גם סופו של אנרי דה קונדה היה אפוף מסתורין. הוא מת ב-1588 בנסיבות חשודות, ואשתו השנייה, שרלוט קתרין דה לה טרמואיי (Charlotte Catherine de La Trémoille), הואשמה בהרעלתו, ככל הנראה על רקע רומן שניהלה.  

אנרי השני: הנסיך שנולד בכלא

בנה של שרלוט, אנרי השני דה בורבון-קונדה (Henri II de Bourbon-Condé 1588-1646), נולד שישה חודשים לאחר מות אביו, בזמן שאמו הייתה כלואה באשמת רצח. לידתו לוותה בחשדות כבדים לגבי אביו הביולוגי, אך בסופו של דבר הוא הוכר כיורש החוקי. אנרי הרביעי, שעלה לכס המלוכה, דאג אישית לחינוכו והמיר את דתו לקתוליות, ובכך קשר מחדש את בית קונדה למחנה המלכותי.  

אנרי ה-2 דוכס קונדה. התמונה נמצאת בנחלת הכלל
אנרי ה-2 דוכס קונדה. התמונה נמצאת בנחלת הכלל

אנרי השני היה איש עסקים ופוליטיקאי ממולח יותר מאשר איש צבא. הוא צבר הון אדיר והפך את בית קונדה לאחד העשירים והחזקים בצרפת. אך גם חייו סבבו סביב שערורייה מלכותית. אנרי הרביעי, שהיה כבר מלך מזדקן אך עדיין רודף שמלות ידוע, התאהב עד מעל לראש באשתו הצעירה והיפהפייה של קונדה, שרלוט מרגריט דה מונמורנסי (Charlotte Marguerite de Montmorency).  

כדי להרחיק אותה מהמלך, אנרי השני נאלץ לברוח עם אשתו מצרפת ולהסתתר בבריסל, מהלך שהצית כמעט מלחמה בין צרפת לספרד. רק מותו של אנרי הרביעי ב-1610 איפשר להם לחזור. תחת העוצרות של מארי דה מדיצ’י, אנרי השני המשיך במסורת המשפחתית של מרידה, הוביל מרד אצילים ונכלא למשך שלוש שנים. לאחר שחרורו, הוא הפך לתומך נאמן של המלך לואי ה-13 והקרדינל רישלייה, ודאג להעניק לבנו, לואי השני, את החינוך הטוב ביותר – חינוך שיהפוך אותו לאגדה.  

ה”גראן קונדה” – בין תהילה לבגידה

גיבור רוקרוי ודודנו של מלך השמש

אם יש שם אחד שמזוהה יותר מכל עם בית קונדה, הרי הוא “לה גראן קונדה” (le Grand Condé) – קונדה הגדול. אני מדבר על לואי השני דה בורבון-קונדה (Louis II de Bourbon-Condé 1621-1686), נכדו של המייסד, ודמות שהיא אגדה צבאית.  

דמיינו את הסיטואציה: שנת 1643, צרפת במלחמה ארוכה ומתישה (מלחמת שלושים השנים), המלך לואי ה-13 מת, ויורשו, לואי ה-14, הוא ילד בן חמש. צבא ספרדי אדיר, שנחשב לבלתי מנוצח, פולש לצרפת. על הגנת הממלכה מופקד דוכס צעיר בן 22 בלבד, לואי ד’אנגיין (duc d’Enghien), שמו לפני שירש את התואר נסיך קונדה.

בקרב רוקרוי (Rocroi), בניגוד לכל הציפיות ונגד עצתם של גנרלים מנוסים ממנו, הוא מוביל את הצבא הצרפתי לניצחון מוחץ, משמיד את חיל הרגלים הספרדי המהולל ומציל את פריז. בן לילה, הוא הופך לגיבור לאומי, המגן של צרפת, ודודנו הנערץ של המלך הילד. התהילה שלו הייתה מסחררת.  

נישואים אומללים, חיים מופקרים והולדת ענף קונטי

אבל מאחורי זוהר הגאונות הצבאית, הסתתרה אישיות מורכבת וחיים אישיים סוערים. בגיל 20, אביו הכריח אותו להינשא לקלייר-קלמנס דה מאייה-ברזה (Claire-Clémence de Maillé-Brézé 1628-1694), אחייניתו של הקרדינל רישלייה. הנישואים, שהיו מהלך פוליטי מבריק שהכניס למשפחה עושר ונכסים אדירים, היו אסון אישי.  

קונדה תיעב את אשתו, ראה בה נחותה ממעמדו, והתייחס אליה באכזריות לאורך כל חייהם המשותפים. בסופו של דבר, הוא כלא אותה באחת מטירותיו עד יום מותה. הוא, מצידו, ניהל חיים מופקרים וצבר מאהבות רבות, המפורסמת שבהן הייתה הקורטיזנה והאינטלקטואלית נינון דה לנקלו (Ninon de Lenclos).

לה גראן קונדה. התמונה בנחלת הכלל
לה גראן קונדה. התמונה בנחלת הכלל

מספרים שכאשר הגנרל הדגול ניסה לחזר אחריה וגמגם את מילותיו, היא עקצה אותו באמירה שנכנסה להיסטוריה: “אוי, נסיך שלי! כמה חזק היית ודאי בפני האויב!” (Ah ! Monseigneur que vous devez être fort devant l’ennemi) – רמז לכך שכישרונותיו בשדה הקרב לא תורגמו להצלחה בחדר המיטות.  

באותה תקופה נולד גם הענף הצעיר של המשפחה. אחיו הצעיר של הגראן קונדה, ארמן דה בורבון (Armand de Bourbon 1629-1666), שיועד במקור לכמורה, ויתר על חיי הדת וקיבל את התואר נסיך קונטי (Prince de Conti). כך נוסדה שושלת קונטי, שסיפורה יהיה שזור בזה של בני דודיהם, לעיתים כיריבים מרים ולעיתים כבעלי ברית.  

הפרונד: האחים נגד המלך

התהילה והיהירות של קונדה הובילו אותו בסופו של דבר למסלול התנגשות עם הכתר. במהלך ה”פרונד” (Fronde), סדרה של מלחמות אזרחים נגד שלטונה של העוצרת אן מאוסטריה והשר הראשי שלה, הקרדינל מזראן (Jules Mazarin, או בשמו המקורי Giulio Raimondo Mazzarino 1602-1661) , קונדה מצא את עצמו הופך מגיבור הממלכה לאויבה הגדול ביותר.  

הפרונד לא הייתה רק מלחמה אזרחית; היא הייתה אופרת סבון משפחתית שהתנהלה על במת ההיסטוריה של צרפת. בתחילה, קונדה הגן על הכתר, בעוד אחיו, נסיך קונטי, הצטרף דווקא למורדים. אך לאחר שחש שמזראן אינו מתגמל אותו כראוי, קונדה, יחד עם אחיו קונטי וגיסם, נעצרו ונכלאו במצודת ונסן.  

לאחר שחרורו, זעמו של קונדה לא ידע גבול. הוא פתח במרד גלוי, ובשיא הדרמה, עשה את הבלתי ייאמן: הוא חבר לאויבת המושבעת של צרפת, ספרד, ונלחם בראש צבא ספרדי נגד כוחותיו של מלך צרפת, דודנו הצעיר לואי ה-14. זו הייתה בגידה במלוא מובן המילה. המניע לא היה אידיאולוגי; הוא נבע מגאווה פצועה ושנאה אישית עזה לקרדינל מזראן. קונדה לא נלחם נגד “צרפת”, הוא נלחם נגד האיש שבז לו.  

החזרה לחסד, הפאר של שנטילי והשף שמת למען כבודו

בסופו של דבר, לאחר שנים של גלות ולחימה, הסכם שלום בין צרפת לספרד (שלום הפירנאים) איפשר את חזרתו של קונדה. לואי ה-14, שהיה כבר מלך חזק ובטוח בעצמו, הבין שגאון צבאי כמו קונדה עדיף שיהיה לצידו מאשר נגדו, והעניק לו חנינה.  

הנסיך קונדה חוזר לחצר המלך. תמונה מאת ז'אן לאון ז'רום מנת 1878. התמונה בנחלת הכלל
הנסיך קונדה חוזר לחצר המלך. תמונה מאת ז’אן לאון ז’רום מנת 1878. התמונה בנחלת הכלל

קונדה, שהבין שהמשחק הפוליטי השתנה, פרש מהשאיפות הגדולות ופתח ב”מערכה השנייה” המפוארת של חייו. הוא התרכז באחוזתו האהובה, טירת שנטילי, והפך אותה לגן עדן של אמנות ותרבות. בעזרתו של אדריכל הגנים האגדי אנדרה לה נוטר (André Le Nôtre), הוא יצר גנים עוצרי נשימה, והפך את הטירה למרכז תרבותי ששימש כמעין “אנטי-ורסאי.  

בניגוד לחצר הנוקשה של לואי ה-14, שנטילי הייתה מקום של חופש יצירתי. קונדה אירח וטיפח את גדולי הסופרים והמחזאים של התקופה, כמו מולייר, רסין ולה פונטן, והגן על הוגי דעות חופשיים. המורד הגדול הפך לפטרון האמנויות הגדול, והשאיר אחריו מורשת כפולה של גאונות צבאית ותרבותית.  

הפאר של שנטילי הגיע לשיאו באפריל 1671, כאשר קונדה אירח את לואי ה-14 ואת כל חצר המלוכה למשתה אדיר בן שלושה ימים, שנועד לסמל את חזרתו המלאה לחסדי המלך. על הפקת האירוע הופקד המאיטר ד’אוטל (maître d’hôtel) האגדי שלו, פרנסואה ואטל (François Vatel 1631-1671). ואטל, שהיה ידוע כפרפקציוניסט, עבד ללא הרף כדי שהכול יהיה מושלם. רבים מייחסים לו את המצאת הקצפת, שנקראת בצרפתית “קרם שנטילי”, אך חשוב לציין שיש כאלו שחושבים שמדובר באגדה.

בסרטון הבא, מתוך הסרט ואטל, בכיכובו של ז’ראר דפרדייה, תוכלו לראות כיצד נראה הביקור של לואי ה-14 בטירת שנטילי:

הסוף היה טרגי. בבוקר היום האחרון של החגיגות, יום שישי, שבו היה נהוג לאכול דגים, ואטל גילה שמשלוח פירות הים שהזמין לא הגיע כמתוכנן. מותש מחוסר שינה וחש שאינו יכול לשאת את החרפה, הוא עלה לחדרו, השעין את חרבו על הדלת והשליך את עצמו עליה שלוש פעמים. דקות ספורות לאחר מכן, עגלות עמוסות בפירות יםם הגיעו לטירה. מותו של ואטל הפך לסמל של מסירות לכבוד מקצועי, והחגיגה המפוארת, שסימלה את הפיוס בין קונדה למלך, נותרה חקוקה בזיכרון גם בזכות הדרמה האנושית הזו.  

יורשים מוזרים והמאה ה-18 הסוערת

אנרי השלישי ז’ול: הנסיך המשוגע

את הגראן קונדה ירש בנו היחיד, אנרי-ז’ול דה בורבון-קונדה (Henri Jules de Bourbon-Condé 1643-1709). הוא היה ההפך הגמור מאביו. בעוד הגראן קונדה היה גאון צבאי, אנרי-ז’ול היה איש קטן, מכוער, אכזרי ובעיקר – לא יציב בנפשו. הוא סבל ממחלת נפש נדירה בשם ליקנטרופיה קלינית, שהתבטאה באפיזודות שבהן האמין שהוא זאב או חיית פרא אחרת.  

אנרי-ז'ול דה קונדה (אנרי ה-3). התמונה ברשות הכלל
אנרי-ז’ול דה קונדה (אנרי ה-3). התמונה ברשות הכלל

בנוסף, הוא היה ידוע בהתקפי זעם אלימים, שבמהלכם נהג להכות את משרתיו ואף את אשתו, הנסיכה האדיבה אן הנרייט מבוואריה (Anne Henriette of Bavaria). על שמה ישנו רחוב קטן ליד כנסיית סן סולפיס, ורבים מתבלבלים וחושבים שמדובר ברחוב על שמה של נסיכה מפורסמת אחרת מהפלטינט, הלא היא אישתו של הדוכס פיליפ ה-1 מאורליאן.

בני דורו כינו אותו “קונדה המשוגע” (Condeˊ le Fou) או “הקוף הירוק”. למרות טירופו, הוא המשיך את עבודות הפיתוח של אביו בשנטילי, אך שמו ייזכר בהיסטוריה בעיקר בזכות אופיו המוזר והאלים.  

לואי השלישי: הדוכס קצר-הימים

בנו של הנסיך המשוגע, לואי השלישי דה בורבון-קונדה (Louis III de Bourbon-Condé 1668-1710), היה דמות פחות צבעונית. הוא ירש את התואר “נסיך דה קונדה” ב-1709, אך מת בעצמו שנה אחת בלבד לאחר מכן, בגיל 41.