פריז שוחררה על ידי בעלות הברית בשנת 1944, ושארל דה גול הצליח לשכנע אותן לא להפוך את צרפת לאזור כיבוש כפי שהפכו מערב גרמניה ואוסטריה בשנת 1945. הרפובליקה הרביעית שקמה על חורבותיהם של הרפובליקה השלישית ומשטר וישי, סבלה מחוסר יציבות פוליטית חריף. חוסר יציבות זה נבע הן משיטת הבחירות היחסית והן משתי מלחמות קולוניאליות בהן הייתה צרפת מעורבות במהלך שנות ה-50 וה-60 (וייטנאם ומאוחר יותר אלג’יריה).
בסופו של דבר, בשנת 1958, הביא החוסר יציבות לקריסת הרפובליקה הרביעית, ודה גול נקרא לשוב לקדמת הבמה והקים את הרפובליקה החמישית, אשר קיימת עד ימינו. החוקה של הרפובליקה החדשה הפכה אותו לשליט כמעט אבסולוטי (לא סתם אחד הכינויים שלו היה “שארל ה-11”) אך הוא הצליח להביא יציבות ופריחה כלכלית שנמשכה עד ראשית שנות ה-70.
שנות ה-50 וה-60 התאפיינו בפריחה אינטלקטואלית ותרבותית. סארטר, בובואר וקאמי יצרו את פילוסופיית האקזיסטנציאליזם בבתי הקפה של פריז (קפה “פלור” ו”דה מאגו” הם המפורסמים שבהם). מעט אחריהם יצר פוקו את פילוסופיית הפוסט מודרניזם, אשר התפשטה כאש בסיגריית ז’יטאן בקרב האוניברסיטאות בעולם ויצרה רעות חולות כגון ה”פוליטיקלי קורקט”. לא סתם כינו את הפילוסופיה של פוקו, כפי שכינו בעבר את העגבת: “המחלה הצרפתית”.
במקביל לפריחת הפילוספיה, ואולי בזכותה, פרחו להם גם השאנסונים, והתקופה הזאת הייתה ללא ספק תור הזהב של הזמר הצרפתי עם זמרים גדולים מהחיים כגון איב מונטאן, ברברה, ז’ולייט גרקו, אדית פיאף, ברסאנס ואחרים. כמה כסף הייתי נותן בשביל מכונת זמן שתחזיר אותי לאולמות ה”בובינו” וה”אולימפיה” של אותה תקופה על מנת שאוכל לראות אותם על הבמה.
במקביל, עברה פריז מהפכה אורבנית על ידי בניית אזורים חדשים ומודרניים כגון “לה דפאנס” ועל ידי שימור אזורים ישנים, דבר שהיה די מהפכני לזמנו, מכיוון שלאורך ההיסטוריה העדיפו הצרפתים להרוס את הישן ולבנות משהו חדש במקומו (ראו הפרק השלישי של הסדרה הזאת).
מי שעשה זאת היה אנדרה מאלרו, שר התרבות הצרפתי, אשר במקום להרוס את רובע המארה, ששנים של הזנחה הפכו אותו לאזור שאינו ראוי למגורי אדם, החליט להשקיע מיליארדים של פרנקים בלשפץ אותו. התוצאה, המארה הפך להיות לאחד הרובעים האהובים בפריז בזכות השילוב של ארמונות ישנים ובוטיקים ומקומות בילוי טרנדיים.
פריז משנת 1968 ועד ימנו: בנייה בצל דעיכה
כפי שראינו, היו שנות ה-60 שנים של צמיחה כלכלית ותרבותית, אולם כל זה החל להתהפך בשנת 1968. כמו בתקופות צמיחה ופריחה, כגון הבל אפוק, מתחת לאדמה רחשו זרמי עומק הרסניים של אנשים אשר תיעבו את הסדר הקיים.
בשנות ה-60, היו אלו הסטודנטים שהושפעו מאינדוקטרינציה מרקסיסטית ופוסט מודרניסטית. התוצאה הייתה מרד סטודנטים שפרץ ב-1968 בעקבות אירוע של מה בכך (לא איפשרו לסטודנטים גברים להיכנס למגורי נשים באוניברסיטת ננטר). המרד התפשט במהירות בכל פריז, והגדה השמאלית (היכן שהיו ממוקמות רוב הפקולטות של הסורבון) הפכה לשדה קרב בו השליכו הסטודנטים אבני מדרכה על השוטרים (זו הסיבה שכיום רחובות פריז מרוצפים באספלט ולא באבני שפה).
את השלכות מרד הסטודנטים של אותה שנה, צרפת סובלת עד ימינו. ממדינה עובדת ויוצרת, הפכה צרפת למדינה ממורמרת ועצלנית, שכמו ילד מפונק בן שנתיים פורצת מדי פעם ב”טאנטראם” שמתבטא בשביתות אין סופיות ומהומות (האחרונה במהומות הללו היא מחאת האפודים הצהובים).
על מנת להתמודד עם ה”טאנטראם” הזה, זכו חלק ניכר של העובדים בצרפת לתנאים מפליגים (חודש-חודשיים חופשה בשנה, שבוע עבודה מקוצר, יציאה לפנסיה בגיל 50+ ועוד). התוצאה הגיעה במהירות. החל משנות ה-70, סובלת צרפת ממיתון שהולך ומחריף, ובשנים האחרונות גם מאבטלה הולכת וגדלה.
במקביל להגדלת הקצבאות והתנאים הסוציאליים, בשנות ה-60 וה-70 פתחה צרפת את שעריה להגירה ערבית מאסיבית, אשר החלה עוד בשנות ה-50. התוצאה הייתה צמיחה מואצת של האוכלוסיה המוסלמית, שחלקה הגדול איננו עובד וחי על הקצבאות אותן הוא מקבל מהמדינה. הגידול באוכלוסיה המוסלמית הוביל ליצירת גטאות בפרברי הערים, שחלקם הפכו לאזורים אליהם המשטרה כמעט ולא נכנסת. תהליך זה האיץ את ההידרדרות הכלכלית של צרפת ובמקביל הביא טרור שכמוהו צרפת לא ידעה, כאשר השיא היו הפיגועים ב”שארלי אבדו” ובבטקלאן. האם זה אומר שצרפת בכלל ופריז בפרט הפכו לאזורים בלתי נסבלים ומסוכנים דוגמת ונצואלה? כלל וכלל לא.
אין ספק שלמרות שצרפת עברה ועוברת לא מעט משברים פוליטיים, חברתיים וכלכליים בעשרות השנים האחרונות, הרי היא עדיין מדינה עשירה מאוד. במהלך שנות ה-70, ה-80 ואף ה-90 השקיעה ממשלת צרפת במפעלי בנייה ושיפוץ אדירים, מהם נהנים תיירים רבים כל שנה. ממוזיאון פומפידו, אשר הפך למוזיאון המצליח בפריז, דרך הפיכת תחנת רכבת מראשית המאה למוזיאון ד’אורסיי ועד השיפוץ המאסיבי של הלובר. כל אלו לצד אוכל נהדר, תחבורה ציבורית מעוררת קנאה ואלפי שנים של היסטוריה צרפתית שהשאירו את רישומן, הופכים את פריז למקום שלא ניתן לוותר עליו.
רוצים לקרוא עוד על ההיסטוריה של פריז?
אתם מוזמנים להיכנס לכתבה ההיסטוריה של פריז וללמוד על תקופות נוספות בהיסטוריה של עיר האורות.
