בקצרה
- טווח הזמן: מאוגוסט 1944, שחרור פריז בידי בעלות הברית, ועד ימינו.
- הרפובליקה הרביעית (1946–1958): סבלה מחוסר יציבות פוליטי חריף, בין השאר בשל שיטת הבחירות היחסית ושתי מלחמות קולוניאליות, בהודו-סין ובאלג’יריה.
- הרפובליקה החמישית (1958 ועד היום): הוקמה בידי שארל דה גול. חוקתה העניקה לנשיא סמכויות נרחבות (אחד מכינוייו של דה גול היה “שארל ה-11”).
- הפריחה האינטלקטואלית: סארטר, דה בובואר וקאמי יצרו את האקזיסטנציאליזם בבתי הקפה של סן ז’רמן. קפה פלור ולה דה מאגו הם המפורסמים שבהם, ושניהם פועלים עד היום.
- תור הזהב של השאנסון: איב מונטאן, ברברה, ז’ולייט גרקו, אדית פיאף וז’ורז’ ברסנס. אולמות הבובינו והאולימפיה היו הבמות המרכזיות.
- אנדרה מאלרו: שר התרבות שהחליט לשפץ את רובע המארה במקום להרוס אותו. בזכות ההחלטה הזאת המארה הוא אחד הרבעים האהובים בפריז כיום.
- מרד הסטודנטים (מאי 1968): פרץ בעקבות איסור על כניסת סטודנטים למגורי סטודנטיות באוניברסיטת נאנטר. הסטודנטים השליכו אבני מרצפות על השוטרים, וזו הסיבה שרחובות רבים בפריז מכוסים כיום באספלט.
- מה נבנה מאז: מרכז פומפידו, הסבת תחנת הרכבת הישנה למוזיאון ד’אורסה, השיפוץ המאסיבי של הלובר ובניית רובע לה דפאנס.
פריז שוחררה על ידי בעלות הברית באוגוסט 1944. שארל דה גול הצליח לשכנע אותן לא להפוך את צרפת לאזור כיבוש, כפי שנעשה במערב גרמניה ובאוסטריה. “הרפובליקה הרביעית”, שקמה על חורבותיה של הרפובליקה השלישית ומשטר וישי, סבלה מחוסר יציבות פוליטי חריף. חוסר יציבות זה נבע הן משיטת הבחירות היחסית והן משתי מלחמות קולוניאליות שבהן הייתה צרפת מעורבת: מלחמת הודו-סין (וייטנאם) ומאוחר יותר, מלחמת אלג’יריה.
בסופו של דבר, בשנת 1958, הביא חוסר היציבות לקריסת הרפובליקה הרביעית. דה גול נקרא לשוב לקדמת הבמה, והקים את “הרפובליקה החמישית”, הקיימת עד ימינו. חוקת הרפובליקה החדשה הפכה אותו לשליט בעל סמכויות נרחבות (לא בכדי אחד מכינוייו היה “שארל ה-11”). עם זאת, הוא הצליח להביא לצרפת יציבות ופריחה כלכלית, שנמשכה עד תחילת שנות ה-70.
שנות ה-50 וה-60 התאפיינו בפריחה אינטלקטואלית ותרבותית. סארטר, דה בובואר וקאמי יצרו את פילוסופיית האקזיסטנציאליזם בבתי הקפה של פריז (קפה “פלור” ו”לה דה מאגו” הם המפורסמים שבהם). מעט אחריהם, פיתח פוקו את הפילוסופיה הפוסט-מודרניסטית, שהתפשטה כאש בשדה קוצים באוניברסיטאות ברחבי העולם, וזרעה את זרעי התקינות הפוליטית. לא בכדי, יש המכנים את הפילוסופיה של פוקו, כפי שכינו בעבר את מחלת העגבת: “המחלה הצרפתית”.
במקביל לפריחת הפילוסופיה, פרחו גם השאנסונים. תקופה זו הייתה ללא ספק תור הזהב של הזמר הצרפתי, עם אמנים גדולים מהחיים כמו איב מונטאן, ברברה, ז’ולייט גרקו, אדית פיאף וז’ורז’ ברסנס. כמה הייתי נותן עבור מכונת זמן שתחזיר אותי לאולמות ה”בובינו” וה”אולימפיה” של אותה תקופה, כדי שאוכל לראות אותם על הבמה.
באותה עת, עברה פריז מהפכה אורבנית נוספת, שכללה בניית אזורים מודרניים חדשים כמו “לה דפאנס” ושימור אזורים ישנים – צעד מהפכני לזמנו, שכן לאורך ההיסטוריה העדיפו הצרפתים להרוס את הישן ולבנות חדש במקומו.
מי שהוביל את מהפכת השימור היה אנדרה מאלרו, שר התרבות האגדי. במקום להרוס את רובע המארה, ששנים של הזנחה הפכו אותו לאזור מוכה עוני, הוא החליט להשקיע סכומי עתק בשיפוצו. התוצאה: המארה הפך לאחד הרבעים האהובים והתוססים בפריז, המשלב ארמונות עתיקים עם בוטיקים אופנתיים ומקומות בילוי טרנדיים.
פריז מ-1968 ועד ימינו: בנייה בצל דעיכה
כפי שראינו, שנות ה-60 היו שנים של צמיחה ושגשוג. אולם, כל זה החל להתהפך בשנת 1968. בדומה לתקופות פריחה אחרות, כמו ה”בל אפוק”, רחשו מתחת לפני השטח זרמי עומק של תיעוב כלפי הסדר הקיים.
בשנות ה-60, היו אלה הסטודנטים, שהושפעו מרעיונות מרקסיסטיים ופוסט-מודרניסטיים. התוצאה הייתה “מרד הסטודנטים”, שפרץ במאי 1968 בעקבות אירוע שולי לכאורה (איסור על כניסת סטודנטים למגורי סטודנטיות באוניברסיטת נאנטר). המרד התפשט במהירות לפריז, והגדה השמאלית, שם שכנו רוב הפקולטות של הסורבון, הפכה לשדה קרב שבו השל