סודותיו של האי פְּלָנְיֶיה והמגדלור האייקוני שלו

האי פְּלָנְיֶיה (l’Île de Planier) ממוקם כ-15 ק”מ מהנמל העתיק, כך שמבין איי מרסיי הוא הרחוק ביותר מהעיר. זהו אי סלעי די קטן, 3 הקטארים, סחוף רוחות ומוכה גלים, מוקף בשוניות, המכוסות במעט מאוד מים. בעטיין של שוניות בולטות אלה נטרפו ספינות רבות. שרידי הספינות הטרופות, בייחוד שתיים מהן, בתוספת שרידי מטוס קרב גרמני, מהווים מוקד משיכה לארכיאולוגים ימיים ולצוללנים. אלה באים לפענח את תעלומותיהם של השרידים וליהנות ממראה היצורים הרבגוניים שהתיישבו במדוריהם ושוחים בתאיהם. מלבד אהבת הדגים להריסות, האזור אסור לדייג והחיים התת ימיים בו פורחים, לכן, שבעתיים. סביבות האי נהפכו, אי לכך, לאתר צלילה ייחודי ומבוקש.

ואם קרקעית הים סביב האי זרועה ספינות טרופות, המשמחות צוללנים, המגדלור שלו, שצלליתו המוכרת בולטת על רקע קו האופק, הפך לסמל של מסע וחירות. החירות להיכנס אל מרסיי, החירות להפליג רחוק ממנה. יותר מכול, אכן, מזוהה האי עם המגדלור המפורסם שלו, היקר ללב תושבי מרסיי. מגדלור שמאז 700 שנה מראה ליורדי הים את דרכם. למגדלור של פלנייה יש היסטוריה ארוכה ומרתקת, מלאת תהפוכות, שראשיתה בימי הביניים. גלגוליו השונים משקפים, כפי שנראה בהמשך, את התפתחות המדע. המבנה הנוכחי שלו כיום, שהוא גרסתו החמישית במספר, מקנה לו את תואר המגדלור הגבוה ביותר בים התיכון, 71 מטרים מעל הים.

המגדלור, המתנשא אנכית על גבי האי, בולט על רקע הטופוגרפיה השטוחה שלו שהעניקה לו את שמו. שם האי, פלנייה, נגזר מהמילה היוונית planasia ומציין את אופיו החלק: בתרגום לעברית, האי פלנייה פירושו “האי-מישור” או “האי המישורי”. גיזרון זה זהה לגיזרון שמו של האי האיטלקי פייאנוזה (isola di Pianosa), שגם הוא היה בראשיתו מושבה יוונית עתיקה, בדיוק כמו מרסיי. האי פייאנוזה שוכן לחוף טוסקנה וחולק את אותם מאפיינים טופוגרפיים עם האי פלנייה, כולל נוכחות של מגדלור.

המגדלור של האי פלנייה, המבנים הסובבים אותו כמו גם האי כולו, תויגו, ב-2002, כאתר היסטורי. זהו המגדלור היחידי בים התיכון שזכה להגנה זו. בבעלות המדינה ובתוך הפארק הלאומי של הקלנקים ( le Parc national des Calanques), ב-1986 הפך המגדלור אוטומטי לחלוטין. מאז 1991 מופעל המגדלור על ידי אנרגיה סולארית: לא פחות מ-74 פאנלים פוטו-וולטאיים, הנשלטים על ידי מטענים חכמים, מזינים שתי סוללות ב-24 וולט בהספק של 2600 אמפרים. כל 5 שניות פולט המגדלור הבזק לבן, הנראה עד כ-42 ק”מ, כדי להנחות ספינות סוחר ותענוגות ולצעוק להן בכל השפות: התרחקו ממני!!!. זהו המגדלור הראשון שרואים כשמגיעים למרסיי.

מגדלור פלנייה מדריך את הספינות המגיעות מדרום או מערב כדי למצוא מעבר בטוח לנמלים השונים של העיר. תפקידו כצופה ושומר זיכה אותו במקום מיוחד בליבם של המלחים ותושבי מרסיי. המגדלור, נראה לעין ביום ובלילה, מהווה חלק בלתי נפרד מנופה של מרסיי, מזוהה כמו הבזליקה האייקונית שלה, בצדודיתו הייחודית, האלגנטית, מעין עמוד דורי יווני שפלטה מרובעת מונחת על ראשו העגול ונושאת את הפנס. באור שמש בהיר ייתכן שתצטרכו למצמץ כדי להבחין בו מדרום-מערב העיר אך עם רדת החשיכה תבחינו בקלות באורו הלבן, המהבהב תדיר.

מגדלור פלנייה הוא מעין פסל החירות של מרסיי. החירות להיכנס אל העיר בפעם הראשונה או לחזור אליה, החירות להתבונן במגדלור ולחלום על מסעות מעבר לו, החירות של הימאים והנוסעים להפליג אל מחוזות רחוקים, החירות של הצוללנים לגלות את עולם הדממה המרהיב מתחת לאדמתו.

ואלה תולדות המגדלור

ב-1319 חתם רובר מאנז’ו (Robert d’Anjou), מלך נאפולי ורוזן פרובנס וסלרנו, על צו מלכותי לבניית מגדלור בגובה 12 מטרים מול חופי מרסיי. על פי צו זה, כל בעל ספינה, שעגן ליד האי פלנייה, נדרש להניח בו מאה אבנים מסותתות שנלקחו מהיבשת. מיקומו של האי, כמאחז בקדמת איים קטנים רבים שנמצאים בסביבת פניקיה העתיקה, אפשרו לו לאתר מרחוק ספינות שפנו לכיוון החוף. כבר אז נועד להיות מגן, אמון על ביטחונה של מרסיי באמצעות תותחי הברונזה וחיל המצב העירני שהוצבו בו, בפיקודו של קפטן.

הבנייה החלה ב-1320 והמגדלור, הרביעי באזור, נהיייה פעיל שש שנים לאחר מכן. המגדלור בתקופה זו נקרא “מגדל אש” (tour à feu). היו אלה מדורות שהובערו בראשי המגדלים כדי להראות למלחים את דרכם. על הפלטפורמה בראש המגדל שנבנה באי פלנייה היו מבעירים באוויר הפתוח ענפי אורן, עץ שרף, כבול ולעתים שמן דגים או שמן זית.

“מגדל אש” ראשון זה, שנבנה על האי פלנייה, נועד לשתי מטרות: האחת הייתה להזהיר ספינות מפני נוכחות השוניות המסוכנות והגלים החזקים. השנייה הייתה לסקור את האופק כדי לסכל הגעה של שודדי ים או אוניות של הסרצנים, הפולשים המוסלמים. במקרה של גילוי אויבים, היו מדליקים אש מצוקה גדולה שמגדלים אחרים היו רואים ומדליקים גם הם. שרשרת מדורות אלה הייתה מודיעה לאנשי מרסיי שעליהם להיות מוכנים להגנה על העיר.

וכך המשיך המגדל לתפקד ארבע מאות שנים עד 1774. בשנה זו הוגבה ב-23 מטרים. אש העצים הוחלפה בפנס עם מנורת רפלקטור שהייתה מורכבת מ-14 מנורות שמן, מבית הייזם ההיסטורי פייר טורטי-סנגרן (Pierre Tourtille-Sangrain) . ב-1829 נבנה מגדלור חדש בגובה 36 מטרים שצויד ב”עדשת פרנל” (la lentille de Fresnel), שהומצאה ב-1822 על ידי המהנדס הגאוני אוגוסטן פרנל (Augustin Fresnel). מדובר באור בעל הבזקים לבנים ארוכים כל 30 שניות. ב-1881 נבנה מגדל אבן גלילי חדש, בגובה 59 מטרים. מדובר הפעם באור חשמלי בעל 3 הבזקים לבנים, המופרדים בהבזק אדום. באוגוסט 1944 נהרס על ידי הגרמנים. עדשת הפרנל שלו ניצלה משום שקצין מהנדס גרמני, שהיה מודע לערכה העצום, דאג לאחסן אותה באסם בעיירה קוקרן (Cucuron) במחוז הלוברון.

ראו בסרטון הבא את מערכת עדשת הפרנל, המתחילה להסתובב, על ארבע לוחותיה. הסרטון הופק בשעת ביקורת הטכנאים ב-6 בדצמבר 2017:

ב-1945 הותקן אור זמני על עמוד. ב-1947 החלו עבודות בניית המגדלור החדש והמבנים הסמוכים לו, הודות למימון תוכנית מרשל (le plan Marshall). המתחם כולו תוכנן בסגנון אדריכלי חדשני, פרי יצירתם של האדריכלים והמעצבים אנדרה ארבוס (André Arbus) ואנדרה קריון (André Crillon), שהיו בעלי משרד משותף, Arbus & Crillon.

המתחם מורכב משני חלקים: המגדלור במזרח האי והמבנים הנלווים לצידו. אלה מאופיינים בגובהם המוקפד ומסודרים בשני אגפים, מצפון מגורי השומרים ומשפחותיהם בבניין מרווח בעל שתי קומות וממערב המתקנים הטכניים – הסדנאות, חדר המכונות, המחסנים, הכול בתוך חצר גדולה. גם המגדלור וגם הנספחים מצופים אבן מסותתת בתקופה בה האופנה דרשה ביצוע מבטון.

המגדלור הוא מגדל חרוטי, קטום מעט, בעל פלטפורמה מרובעת, הנושאת את הפנס. הגישה אליו מתבצעת דרך גרם מדרגות לולייני, יפהפה, אר דקו. בחירת החומרים, האדריכלות, אקלקטית וחדשנית כאחת, והצגת המגדלור ונספחיו כמו כיכר מתוכננת בקפידה בלב ים, כל אלה יוצרים קומפלקס מונומנטלי מרהיב. מחויבות זו של האדריכלים, הסותרת את המודרניזם השולט של התקופה, מדגימה רצון ליישר קו עם רוח הפרוייקטים הגדולים של מרסיי, בין אם מומשו או לא, מהכיכרות של פייר פוז’ה (Pierre Puget) עד לקתדרת המז’ור דרך איי פריול.

באוגוסט 1959 נחנך המגדל. הארכיטקטורה המוקפדת שלו מולידה רגשי כבוד והתפעלות מול ענק נשגב זה בלב ים.

המגדלור והאי כיום

השומרים עזבו את האי ב-1992, האוטומציה של המגדל יתרה את נוכחותם; מרכז הצלילה שהוקם בו, מייד אחרי עזיבת השומרים, נסגר ב-2004. המבנים הידרדרו. כמה חבל! זהו פוטנציאל שאפשר ורצוי לנצלו והוצעו מספר פרוייקטים, כגון מגורי אומנים, מרכז פדגוגי, אכסניית צוללים ותחנה מדעית, אך אף אחד מהם לא התקדם מעבר לשלב הרעיון. נקווה שבעתיד הקרוב יוקצה תקציב לחיזוק המבנים ויוגשמו מיזמים. האי נטוש ואסור לעלות עליו משום סכנת ההתמוטטות של המבנים, שנזנחו מאז שנים.

הגישה לאי, כאמור, אסורה אך ניתן להתקרב אליו בספינה, להתפעל מיופיו ולצלול בסביבותיו. מספר טיולי שייט יוצאים ממרסיי כדי לגלות את האיים, המעגן והקלנקים. ניתן גם לשכור כלי שיט פרטי להפלגה לעבר המגדלור. הדייג, לעומת זאת, אסור.

בסרטון המרתק הבא נטייל באי יחד עם האחראי עליו. נראה את האגפים, בניין מגורי השומרים לשעבר ומשפחותיהם, המבנים הטכניים בצידו ששימשו כמחסנים לאוכל ושתייה וכחדרים טכניים. תנור לחם וגידול תרנגולות ושפנים סיפקו אוטונומיה מסוימת למשפחות. בתחילה גרו ארבעה שומרים ומשפחותיהם ולאחר מכן שניים ומשפחותיהם. מורה פרטי לילדים שוכּן גם הוא באי.

נראה את המגדלור המרשים מיתמר אל על. הכול אוטומטי, הכול אלקטרוני. נעלה יחד עם האחראי בגרם 362 המדרגות המפואר, המעוטר במעקה מחורר בסגנון אר דקו ונגיע לטרסה של המגדלור, ממנה נשקף נוף מרהיב. האי נטוש, כאמור, עזוב, אך לא רחוק ממנו נופח בסביבותיו חיים ריקוד הצוללנים.

שרידים טרופים כאתרי צלילה

נסיבות הטביעה

ספינות, שהתעלמו מהבהוביו המזהירים של המגדלור, שילמו ביוקר. כעשרים שרידי ספינות טרופות, החל מכלי השיט היוונים המוקדמים ביותר ועד לאוניית המשא המרוקאית ה”שאואן” (Chaouen), שקועים במים. ואף שרידי מטוס מסרשמיט (Messerschmitt) של חיל האוויר הגרמני, דגם Bf 109.

ב-7 במרץ 1944 המריא קפטן הנס פרנברגר (Hans Fahrenberger) מבסיסו באביניון, בו היה מדריך טיסה, אל עבר משימה אליה נקרא בעל כורחו. הנס לא היה לוחם מטבעו, הוא היה חובב טיס, מטוסים היו תשוקתו. הוא אהב את החיים, לא תמך בנאציזם ואולץ להתגייס. מערבית לאי פלנייה חלה תקלה במנוע מטוס המסרשמיט שלו. המטוס התרסק אל המים והנס הצליח להיחלץ הודות למצנח שדחף אותו כלפי מעלה, כמו גלגל הצלה. בשארית כוחותיו שחה אל האי הנטוש. בודד לגמרי, פשט בגדיו הרטובים כדי להתייבש ונופף בזרועותיו. כך זוהה, למזלו, על ידי הכוחות הגרמניים וספינת סיור חשה בשעות אחר הצהרים להצלתו.

הנס שרד את המלחמה ונפטר ב-2009, בגיל 90, במינכן. מה שנשאר משהותו בפרובנס הוא שרידי מטוס המסרשמיט שלו, השקועים במים, אטרקציה לצוללנים. אלפים מהם כבר סיירו בהם. במרחק כמה מטרים מהמטוס הטרוף, קיימת אטרקציה נוספת, המשך הסיור, שרידי ספינת המשא המרוקאית “שאואן” שטבעה 126 שנים לאחר המסרשמיט. ניתן לשלב גם סיור בספינה טרופה שלישית, ה”דלתון”, שטבעה 42 שנים לפני ה”שאואן”.

ה”שאואן” הייתה שייכת לחברה הלאומית המרוקאית ופעלה בקו מרסיי-קזבלנקה להובלת פירות הדר. ב-21 בפברואר 1970 נשאה 640 טון תפוזים מקזבלנקה למרסיי. הקפטן כבר הודיע לנמל על הגעת ספינתו כאשר, בסביבות השעה 19:40, עלתה על אחת משתי השוניות היותר מפורסמות לחוף האי, זו המכונה “אבן הטבעת” (La Pierre à la Bague), סלע רחב, הנראה מלמעלה בצורת טבעת, שהגלים העזים חצבו בו ערוצים, מערות, נקיקים ומעברים.

מזג האוויר היה נוח והים היה שקט. הספינה עשתה כנראה דרכה באמצעות מכשירי ניווט ללא השגחה, אחרת קשה להסביר איך נחתה על השונית המפורסמת, “אבן הטבעת”, ליד המגדלור. יש, עם זאת, המציעים הסבר כלכלי: מכיוון שמחיר התפוזים ירד במהלך המסע, ייתכן שהקפטן העדיף להטביע את ספינתו ולדרוש מהביטוח פיצוי עבור הספינה ומטענה. עדי ראייה סיפרו על “ים של תפוזים” ומאות פירות הדר שצפו בנמלים הקטנים של העיר. מהי הסיבה האמיתית שהספינה נתקעה על השונית? לעולם, כנראה, לא נדע. הקפטן והספינה לקחו את סודם אל הקבר.

לאחר מספר ניסיונות חילוץ, נאלץ הקפטן להורות על נטישת הספינה, יותר ויותר שבורה ומוצפת. זו טבעה למחרת אחר הצהריים. חרטומה נותר מעל המים במשך כ-15 שנים אך סערות רצופות גרמו לו לשקוע בהדרגה.

ספינת המשא, ה”דלטון” (le Dalton), עלתה על שרטון ב-1928. ב-12 בפברואר הפליגה מלָאוְורִיוֹ ביוון לעבר מרסיי, נושאת מטען של מטילי עופרת. ב-19 בפברואר, בסביבות השעה 2:10 לפנות בוקר, עלתה על סלעים ליד המגדלור וטבעה. שבורה לשניים, הספינה שקעה כמו אבן למרגלות רציף המעגן של האי פלנייה, כעשרים מטרים מהחוף, 45 דקות בלבד לאחר הפגיעה. כל הצוות היווני חולץ, בריא ושלם, על ידי שומרי המגדלור.

ערפל כבד שרר באותו יום בו טבעה הספינה. בית המשפט מצא, בכל זאת, כי הקפטן היה אחראי לטביעה. הוא לא שינה את המסלול כשהתקרב למגדלור. הקצין השני נמצא אשם גם הוא בכך שלא הזהיר את הקפטן מפני הסכנה.

הצלילה בשלושת השרידים הטבועים

קיימת סקרנות רבה לגלות מה מסתתר במדוריהם הפנימיים של כלי השייט הטבועים ובמקרה זה גם המטוס. (נמצא במקום עוד שריד מטוס קטן אך הכתבה מתמקדת בשלושת אתרי הצלילה היותר נודעים, שאפשר, אגב, לבקרם בפעם אחת). החדירה למדורים החשוכים טומנת בחובה סכנות שלא קיימות בצלילה בים הפתוח ומגבירה את הנאת נועזי ההרפתקנים, המעוניינים בריגושים חזקים. איבוד ראות, איבוד הדרך, היתקלות בשברים וחלקים חדים, אין ספור סיכונים.

התגלות שרידי ספינה טבועה נחווית, לעתים, על ידי צוללנים, כתחושה של הימצאות בתוך תסריט מפחיד. חובבי סרטי אימה וסרטי רוחות רפאים יבואו על סיפוקם. שלושת האתרים המדוברים ליד האי פלנייה קולטים, עם זאת, אלפי צוללנים ונחשבים בטוחים. המבנים המרשימים הללו מושכים צפיפות גבוהה במיוחד של חיים ימיים ומאפשרים לטבול עמוקות בהיסטוריה, תרתי משמע.

ה”שאואן”, מוטלת על צדה השמאלי, פונה לאי פלנייה, ונשמרה באופן יוצא דופן. הצלילה מתבצעת לאורך הסיפון, בעומק של 4-5 מטרים. ניתן לראות את שני העוגנים המפוארים, הירכתיים הפתוחים, המדחף וההגה.

מטוס המסרשמיט שוכב, לעומת זאת, הפוך על קרקעית חולית. המנוע נראה לעין אך במצב גרוע. המטוס ניזוק קשות אך תותח ה-30 מ”מ בטבלת המדחף עדיין נראה לעין. שתי הכנפיים, במצב טוב למדי, עדיין מחוברות לגוף המטוס. הזנב ניתק. תא הטייס אינו נגיש.

ובאשר ל”דלטון”, עומקה הרדוד של הספינה הטרופה, בין 15 ל-35 מטרים, הופך אותה לנגישה לכל רמות הצוללנים. למעשה, זוהי אחת הספינות הטרופות המתויירות ביותר בנמל למרות שניזוקה לא מעט. קל לרדת אל תא המטען האחורי, בלי להחמיץ את המדחף וההגה (בעומק של מעל 30 מטרים).

בסרטון הבא נעקוב אחרי הצלילה אל שלושת האתרים, שאפשר לבקרם בפעם אחת. סיור משולש, היוצר חוויה ייחודית, המשלבת רגש, חקר וצפייה ביצורי מים מרהיבים:

המגדלור בעט הסופרים

מגדלור פלנייה, נקודת המגע הראשונה בכניסה למרסיי והאחרונה ביציאה ממנה, תופס מקום מיוחד לא רק בליבם של המלחים ותושבי מרסיי אלא גם בליבם של הסופרים. אלכסנדר דיומא מזכיר אותו ברשמיו ממסעותיו אך במיוחד ברומן “הרוזן מונטה קריסטו”, שבו רואה אותו אדמון דנטס “זורח כמו כוכב”. בלז סנדרר, ברומן האוטוביוגרפי שלו, “איש מוכה ברק”, מרגיש אותו כחיבור קוסמי: “ומולי, הכדור הכפול של שמים וים, ובמרכזו מגדלור פלנייה”. ג’וזף קונרד מבטא חוויה דומה: “צפיתי במפרשי הספינות ובעשן אוניות הקיטור שהתנשא למרחק, מעבר למגדלור פלנייה הגבוה והדק, אשר, כמו פס לבן אנכי, הכפיל את קו האופק, סחוף הרוח”.

אמיל זולא, בספרו “נאיס מיקולן” (Naïs Micoulin), מתאר אותו מזווית ראייה שונה:

מרסיי, בקצה המפרץ, הוסתרה בערפל. משמאל, רק מגדלור פלנייה המסתובב חזר כל דקה כשהוא חודר את החושך בקרן צהובה שהייתה נכבית לפתע. שום דבר לא היה מתוק או עדין יותר מאור זה, שאבד ללא הרף באופק, ונמצא שוב ללא הרף.

אלפונס דודה, ברומן “סאפו”, נשאר באותו גוון של תחושות:

כאשר רק רשרוש משוט במים, רק נביחת כלב ספינה רחוקה שוברים את הדממה, בים הפתוח, ברחבי הים הפתוח, מגדלור פלנייה משליך בסיבוביו להבה אדומה או לבנה ארוכה, הקורעת את האפילה, חושפת בהבזק ברק את צלליות האיים, המבצרים והסלעים. מבט האור שלו, המנחה אלפי חיים באופק, זהו תמיד המסע, המזמין אותו ועושה לו סימנים, קורא לו בקולה של הרוח, בגלי הים הפתוח וברחש הצרוד של ספינת קיטור שעדיין נוחרת ומתנשפת איפשהו במעגן.

והציטוט המזמין ביותר הוא זה של אלבר לונדר ברפורטז’ה “מרסיי, שער לדרום”:

זהו מגדלור במרחק שני מיילים מהחוף. בכל ערב רואים אותו משייט את אורו על פני הים הפתוח כמו גם על פני החוף. מגדלור זה מפורסם בכל העולם כולו ונקרא פלנייה. בכל פעם שתביטו בו, זכרו שבאותו רגע מדברים עליו מעל כל הימים ותחת כל קבוצות הכוכבים. וכשלא מדברים עליו, חושבים עליו. אם הפלנייה מחזיר הביתה, הוא גם מפקח על העזיבה. כדאי לכם להשקיע בנסיעה למרסיי, צעירי צרפת, לכו לראות את המגדלור שיראה לכם דרך גדולה שלא חשבתם שהיא קיימת בכלל ואולי אז תבינו.

ולסיום, קישור לביקור מצולם באי

כדי להישאר במצב התפעלות מיופיו של האתר, מוזמנים לביקור של הצוות הממונה על האי, שבא לתחזק ולסקור את מצבו. אם אינכם מבינים צרפתית, לא משנה: העיקר בקטע הוא לראות את התמונות המרהיבות של ההגעה לאי, האי והמגדלור.

לשיט, מאורגן או פרטי, לקלנקים, ראו האתר הרשמי הזה

למרכזי צלילה מוסמכים, ראו האתר הרשמי הזה