חלק א’: רצח
ב-16 במרץ 1913, אם תשאלו את גברת קאיו, היא ירתה בטעות שש פעמים בעורך העיתון הפופולרי “לה פיגארו”.
הנרייט קאיו (Henriette Caillaux) הייתה אשתו השניה של ז’וז’ף קאיו (Joseph-Marie-Auguste Caillaux), שבמרוצת הקריירה הארוכה שלו היה חבר המפלגה הרדיקלית, ראש ממשלת צרפת (1911-1912), שר הכספים בשתי הזדמנויות שונות, ורודף שמלות ביותר הזדמנויות שונות.
ההיסטוריון אדוארד ברנסון אפילו השתמש בסיפור שלו כמקרה מבחן לפוליטיקה של גירושים בצרפת ב’עידן היפה’ שלפני מלחמת העולם הראשונה. אי-שם בתחילת המאה ה-20 ניהל קאיו הנ”ל רומן עם פלונית ברטה אווה דופרי ( Berthe Eva Dupré, לשעבר גיידאן – Gueydan), צרפוקאית, כלומר צרפתית-אמריקאית, שהייתה אשתו של פלוני ז’ול דופרי.
מן הון להון היא התגרשה ממר דופרי, והתחתנה עם קאיו. ברם אבל אולם, בשלב הזה התגלו חילוקי דעות מסויימים בין בני הזוג. היא חשבה שהיא בגדה בבעלה הראשון עם מר קאיו כדי שהוא יישאר בעלה האהוב והנצחי, ואילו הוא חשב שניהול רומן עם גברת נשואה היה רעיון כזה טוב, שהוא צריך לחזור עליו.
ובכן החל קאיו לנהל רומן עם פלונית הנרייט קלארטי (Henriette Claretie), לשעבר ריינאר (Raynouard), שהייתה נשואה מאוד כשהחל הרומן, והתגרשה ב-1908. מן הון להון מנהלי הרומן כתבו זה לזה מכתבי אהבה מן הסוג שלא היו רוצים שבני זוגם החוקיים יכירו, וקאיו שמר אותם במקום בטוח, כלומר בארונית של המכתבה שלו. הרי אף אחד לא מחטט במכתבה של בן הזוג שלו.
וכך ביום פריזאי אחד גילתה גברת קאיו החוקית את המכתבים, וזעמה זעם רב מאוד. קאיו הודאג מאוד מהאפשרות של הפגיעה בקריירה הפוליטית שלו, והתחנן לפני ברטה שתסלח לו. הוא התחייב לנתק את כל קשריו עם הנרייט, ואחרי הרבה מאמצי שכנוע ואפילו, לפי המסופר, כריעת ברך דרמטית ותחנונים על סף הבכי, היא נעתרה לו – ותמורת התחייבותו היא נשבעה לו שתשמיד את כל המסמכים ולא תותיר מהם אף העתק.
ואכן, כך היה. קאיו צלח בהצלחה ובלי שערוריה את הבחירות של 1910. לא עברה שנה והוא כבר התגרש מברטה, התחתן עם הנרייט בסוף 1911, והזוג היה מאושר ומרוצה ועשיר מאוד-מאוד-מאוד. ברטה קצת פחות מן הסתם, אבל מה יש לה לעשות? עבדו עליה, בעסה.
קאיו היה רוה”מ ב-1911-1912, מאוד פרו גרמני, הוא נאלץ לפרוש כי הסתבר שניהל מו”מ בסתר עם גרמניה ללא רשות נשיא הרפובליקה. אני מזהה פה איזה דפוס של התנהגות.
מאוחר יותר אמנם כבר לא היה ראש ממשלה, שימש אבל שר כספים רב השפעה, שהחל לקדם כל מיני רעיונות פוליטיים כמו מס הכנסה – ועוד מס הכנסה פרוגרסיבי! – שהרגיזו מאוד את השמרנים.
בין השמרנים הנ”ל, היה העתון “לה פיגארו”, שהעורך רב ההשפעה שלו, גאסטון קלמט (Gaston Calmette), תקף אותו על ימין ועל ימין, ווהציב את קאיו כיעד למתקפה מתמשכת בטענות שחיתות. אחד הדברים שפרסם היה מסמך שלכאורה העיד על כך שקאיו ניסה להפיל בסתר איזה חוק בענייני מס תוך שהוא כביכול תומך בו פומבית.
הבעיה הייתה, שהמסמך היה שייך לקאיו בעצמו. במילים אחרות, הוא הגיע מהבית של קאיו. למי הייתה גישה למסמך? ובכן, זוכרים את ברטה? זוכרים שהיא הבטיחה שהיא השמידה את כל המסמכים שהיו ברשותה?
ובכן, ז’וז’ף קאיו לא היה היחיד ששיחק משחק כפול בעניין, והנה, כשם שהוא הבטיח לשמור לה אמונים ומיהר להתגרש כשלא היה צריך אותה יותר, מסתבר שברטה הבטיחה להשמיד ושמרה לעצמה עותק.
וזה אומר, שהיו לברטה גם עותקים של מכתבי האהבה הלא מאוד חוקיים של הזוג קאיו הנוכחי, וזו כבר בעיה, כי המכתבים הללו היו עלולים ליצור שערוריה פוליטית ולחסל לגמרי את הקריירה של השר קאיו.
חששה של גברת קאיו הנוכחית שמכתביה הלא לגמרי מהוגנים ייחשפו בידי הלה-פיגארו. ודאי התחזק אחרי שהלה-פיגארו פרסם ב-13 במרץ 1914 מכתב של מר קאיו לגברת קאיו הראשונה, כולל החתימה האישית מאוד Ton Jo, שאפשר לתרגם אותה כ”יוסל’ה שלך” (אפשר גם לא לתרגם, אני לא מכריח אף אחד).
הדבר הלחיץ מאוד את ז’וז’ף וגם את הנרייטה, שהחליטה לנקוט ביוזמה משלה כדי לחסל את הבעיה.
אחרי מחשבה רבה או מעטה מצאה הגברת פתרון. ב-16 במרץ היא ביקרה בחנותו של סוחר כלי נשק פריזאי, מר גסטין-רנט, ורכשה אקדח בראונינג בקוטר 0.32 אינץ’, בעל מחסנית של שישה כדורים.
היא ירדה יחד עם הסוחר למרתף, ושם תרגלה ירי במטרת דמות; לאחר שסיימה את המחסנית טען לה אחד העובדים ברוב טובו מחסנית חדשה (היא לא טרחה לתרגל טעינה) והיא יצאה לדרכה אל משרדי הלה פיגארו, שם ביקשה לדבר עם העורך גסטון קלמט.
כיוון שהוא לא היה במשרד – חיכתה לו עד שהגיע, שעה לאחר מכן, ואז נמסר לו שיש איזו גברת שמעוניינת לדבר איתו. מסיבותיו השמורות במערכת הוא הסכים לפגוש את הגברת המהודרת, שלבשה כפפות וכל מיני פיצ’יפקעס שהסתירו את האקדח. כששניהם נפגשו, היא שאלה אותו: “אתה יודע מי אני”?
“כלל לא, גברתי”, השיב קלמט.
(לגרסה אחרת, הוא אמר לה “שלום גברתי”, והיא ענתה “שלום אדוני”. לגרסה אחרת הוא כן ידע שהיא גברת קאיו. לכו תדעו, קצת קשה היה להוציא ממנו תשובה אחר כך).
בשלב זה פתחה הנרייטה באש, ורוקנה על קלמט את המחסנית. שלושה כדורים פגעו, והוא נפצע קשה ומת לאחר כמה שעות. גברת קאיו הנכבדה הובלה למעצר, בעלה פרש באותו יום ממש ממשרתו הממשלתית.
כמובן שנהייתה שמה ושערוריה רבתי עקב זהות המעורבים, ופריז כולה עצרה את נשימתה בציפיה למשפט העסיסי והשערורייתי. המחזאי אנת’וני גאלו (Galo), שכתב את המחזה “מדאם קאיו”, טען די בצדק שההקבלה תהיה למישל אובמה או איוונקה טראמפ שיורות בעורך של הוושינגטון פוסט: כל ארה”ב לא תדבר על שום דבר אחר.
בנתיים, עד שהמשפט נפתח, מר קאיו הנכבד היה עסוק – לא, באופן מפתיע הפעם לא בניהול עוד רומן עם מישהי נשואה – בהכנת ההגנה של אשתו, תוך ניצול עושרו הרב, שכן הוא ואשתו היו אחד הזוגות העשירים בצרפת.
נשכר פרקליט ידוע מאוד, פרנן-גוסטב-גסטון לאבורי (Fernand-Gustave-Gaston Labori), שהיה בין היתר הפרקליט של אמיל זולא ושל דרייפוס עצמו במשפט (השני) ב-1899, ועליו הוטלה המשימה הקשה: להציל את הגברת קאיו ממפגש מוקדם עם “מדאם גיליוטין” או מעונש מאסר ממושך. הוא לא יהיה לבד: חלק ניכר מההגנה התבצע מחוץ לגבולות בית הדין.
הבעיה הייתה שהיה פה לא סתם פשע ‘רגיל’ אלא שאלה: מה היה פה בדיוק הפשע? רומנטי או פוליטי?
קאיו היה מנהיג השמאל הרפובליקני הצרפתי, בתור מנהיג המפלגה הרדיקלית; קלמט היה שמרן גמור, ובאותו זמן היה מאבק ניכר מאוד בין הימין לשמאל הצרפתי. סוגיות כמו גירושין (הותרו בצרפת רק ב-1884), המוסר וההשפעה על החברה העסיקו את כולם בערך באותו זמן.
ולמה אכפת לנו איזה סוג פשע זה?
אההה! כי פה העסק מסתבך. אם מדובר בפשע על רקע פוליטי, כלומר הגברת קאיו ניסתה לחסל מישהו שעלול היה לחסל את הקריירה של בעלה, כי אז מדובר בפשע קר דם והיא ראויה למוות. לעומת זאת, יש אפשרות נוספת: שמדובר ב”קרים פסיונל” (crime passionnel), שהוא כמובן הפשע שמבצע מי שלא מתאים את צבע האקדח שלו לצבע החולצה.
סליחה, טעות. “קרים פסיונל”, פשע מתוך סערת רגשות, פירושו שהגברת הענוגה פעלה מתוך סערת רגשות שגרמה לה לא להתנהג בהיגיון. כלומר, היא אולי התכוונה לרצוח ורצחה, אבל זה היה למען בעלה האהוב ובשל חששה מפגיעה בכבודה כאשר ייחשפו מכתבים המרשיעים (מה שאכן קרה תוך כדי המשפט, אופסי).
הבעיה הייתה, שצריך יהיה לשכנע את המושבעים בכך.
ב-1918, במאמר ב-California Law Review הסביר (בליווי דוגמאות) רוברט פרארי, קרימינולוג ומרצה למשפטים שלימד בין היתר באוניברסיטת קולומביה ובאוניברסיטת פריז (הוא היה בן 32 בזמן כתיבת המאמר וכבר לימד בשתי האוניברסיטאות. היו ימים), כי בעסקי קריים פשיונל, ההבדל בין האמריקאים לצרפתים הוא שהאמריקאים נוטים להרשיע את הגבר ולזכות את האשה, אבל הצרפתים – הפוך בדיוק.
יש טוענים שהצרפתים דווקא נטו לזכות נשים כי הן לא רציונליות ואי אפשר להניח שבזמן סערת רגשות הן אשכרה יחשבו על תוצאות מעשיהן, הלא הן רגישות ורומנטיות ומצחקקות, טיהי, אבל פרארי מביא דוגמאות הגונות לאיפה-ואיפה נגד נשים בצרפת, כך שלכל הפחות אנחנו צריכים להניח שהייתה לזוג קאיו סיבה מסויימת לדאגה.
במהרה הסיבה המסויימת לדאגה הפכה לסיבה ממש רצינית לדאגה, כי הימין על עיתוניו רצה נקמה על רצח העיתונאי; עורך הדין של משפחת קלמט, שרל שנו (Charles Chenu. הוא היה בין היתר עורך הדין של אלמנתו של קומנדנט אנרי, הלא הוא הקצין הצרפתי שנעצר בעקבות זיוף המסמכים נגד דרייפוס. עולם קטן) עשה ככל יכולתו כדי לשכנע את המושבעים שמדובר ברצח על רקע פוליטי, בדם קר, מתוכנן היטב – ולכאורה, היה לו קייס. קניית הנשק, המטווח, ההמתנה, ירי ששת הכדורים, כל אלה היו די משמעותיים. לא היה ספק בעובדות: היו עדים לרצח, מדאם קאיו הודתה בו ולא התחרטה.
כדי לחלץ את אשתו, קאיו נזקק לא רק לעורך דין מצויין אלא גם לסיוע מבחוץ – והיה לו הרבה כסף כדי לקנות את שניהם. והיה לו גם תזמון: המשפט החל ביולי 1914, וצרפת חשבה שהוא מעניין הרבה יותר מאשר כל מיני התפתחויות זניחות שקורות מסביב לגרמניה ושכנתה אוסטרו-הונגריה, שאיבדה זמן קצר קודם לכן את יורש העצר המשעמם שלה, בעזרתו של אקדח אחר, FN מודל 1910.
חלק ב’: משפט
בחלק הקודם השארנו את גברת קאיו בכלא, את גסטון קלמט מת למדי אחרי שהנ”לית ירתה בו שש פעמים לעיני עדים (ופגעה שלוש), את אדון קאיו מחוץ לממשלה וחושב איך להבטיח את זיכויה של אשתו בבית המשפט, ואת כל צרפת עוקבת בעניין גדול אחרי הסיפור הנ”ל, על חשבון כל מיני התפתחויות צדדיות באירופה של קיץ 1914.
הבעיה הגדולה של גברת קאיו הייתה, שהפרשה לא הייתה רק סיפור סנסציוני של אשת פוליטיקאי הרוצחת את עורך העיתון. גרוע מזה בשבילה: הפרשה גם נפלה על מאבק בין ימין ושמאל בצרפת. בעלה היה כאמור ממנהיגי השמאל הצרפתי; לה פיגארו היה עיתון של הימין, והתיעוב היה הדדי, ברמה שגורמת לויכוחים בישראל להיראות כדיון תרבותי בין שני ג’נטלמנים על כוס תה של חמש אחה”צ, בטרם ידונו בתוצאות מירוצי הסוסים של אסקוט.
קו ההגנה הטוב ביותר היה (שוב כאמור) להוכיח שמדובר ב’קרים פסיונל’, פשע של סערת רגשות, שאמנם בוצע, אבל בוצע כיוון שהמדאם לא יכלה לשלוט ברגשותיה, וזה על רקע רומנטי או כבודה כמדמואזל מכובדת. הבעיה הייתה כפולה ואולי משולשת. ראשית, הגברת ירתה, באותו יום שבו במיוחד קנתה אקדח והתאמנה בשימוש בו, בעורך שפרסם מכתבים לבעלה – אבל באופן מובהק לא את המכתבים שלה.
כך שהטיעון של העו”ד של משפחת קלמט – שמדובר בפשע פוליטי כדי לחסל מי שעלול לחסל את הקריירה של בעלה – היה נראה די חזק, לפחות אם מתעלמים מזה שהרצח חיסל את הקריירה שלו, כך היה נראה.
שנית, כאמור שוב יש מחלוקת כמה בתי הדין הצרפתיים ששו לתת לנשים את הגנת ‘קריים פשיונל’. אני לא ממש יכול להכריע בין הדעות, אבל לכל הפחות היה מקום לחשוש.
ושלישית, הימין השמרני והשמאל ביצעו היפוך תפקידים הגון בגישתם למשפט. השמאל הצרפתי, שלרוב היה בעד יותר שוויון לנשים, טען שמדובר באשה פתיה שלא אחראית למעשיה וצריכה להיות זכאית כי אי אפשר לצפות מיצור ענוג ולא רציונלי כמו אישה שתהיה אחראית במלואה, ואילו הימין השמרני הצרפתי שלרוב היה נגד השוויון המדובר בצורתו המקובלת על השמאל, טען שמדובר ברוצחת קרת רוח ומודעת למעשיה, בדיוק כמו גבר. נזכיר שזכות הבחירה לנשים בצרפת התקבלה ב-1944. ושאנחנו שלושים שנה קודם לכן.
אז מה עושים? הפתרון של משפחת קאיו היה מערכה משפטית לצד מערכה ציבורית, וכסף. הרבה כסף. ממש הרבה.
בצד המשפטי, כל צרפת עקבה אחרי משפט הגירושין של ז’וזף קאיו מאשתו ברטה. לא, לא התבלבלתי. אם הייתם מגיעים למשפט, הייתם יכולים להתבלבל בעצמכם ולחשוב שמה שעומד פה על הפרק הוא הגירושים של קאיו מאשתו הראשונה, ולא הרצח שביצעה אשתו השניה. ערימה שלמה של עדים נכבדים יותר ועוד יותר נקראו לעלות, לכלוכים נוראים צפו, והשמחה רבה.
וכל כך למה? כי קו ההגנה של הנרייט קאיו היה שלאור פרסום מכתב “יוסל’ה שלך” שיועד לברתה, הנרייט הבינה שברתה מחזיקה במאגר מכתבים מפליל, והיא כל-כך חששה מכך שהלה-פיגארו בשלב הבא יפרסם מכתבים מביכים בינה לבין יוסל’ה שלה בעודו נשוי לברתה, ויפגע בה ובבתה בת ה-19 שתיאלץ לשמוע את כל הסיפורים העסיסיים שנחשפים כרגע על דוכן העדים על כל פרטיהם ודקדוקיהם. וכך הדם עלה לה לראש, והיא איבדה את כושר השיפוט.
ומה באשר לירי? שש פעמים? ובכן, היא קנתה את האקדח כדי להפחיד את קלמט וזהו, אבל כשהגיעה לשם, בהיותה אישה וכו’, היא נתקפה בסערת רגשות, איבדה את הרצון החופשי שלה, וביצעה פעולה אלימה בלי שהייתה מודעת לה. במילים אחרות, היא לא בכוונה לחצה על ההדק, ואז לא בכוונה לחצה עליו עוד חמש פעמים.
מולם, שארל שנו, עורך הדין של משפחת קלמט, ניסה להשתמש בדיוק בסיפור המכתבים כדי להוכיח שמדובר בזוג בוגדני ושהקורבן העיקרי פה הוא בכלל ברתה, וכיוון שמדובר בזוג בוגדים, רחמים הם לא במקום. העובדה שגירושין עדיין היו נושא לדיון מוסרי בחברה הצרפתית סייעה לו.
שני המכתבים המפלילים נקראו במלואם בבית המשפט, וזעזעו כל צרפתי וצרפתית מחונכת, שלא יכלו להעלות על דעתם את הרעיון שדברים כאלה יוצגו בציבור, ועל כן נמנעו מלקרוא אותם. יותר מחמש פעמים. כל שעה. וכמובן שלא יעלה על הדעת, גם אם קוראים, לדבר על זה. למעט עם בני המשפחה. וחברים. וקרובים. ומוכר העיתונים. וההוא שמוליך את הכלב. וכל תושבי חבל הלואר לפי סדר הא’ ב’. איזו שערוריה נהדרת!
ברתה אכן הפכה לקורבן במשפט, אבל ספציפית, לשווארמה. שלא כפי שציפה שנו, היא טוגנה היטב היטב על דוכן העדים, והזיקה למטרותיו. העויינות בינה לבין ז’וז’ף קאיו הייתה גלויה ובולטת. העובדות היו שקאיו נדרש לפחות משנה מאז שהתחתן איתה עד שהחל לנהל רומן נוסף, וגם לא טרח להופיע לאירועים החברתיים שלה בעודם נשואים.
אבל ברתה לא הייתה עדה טובה; היא הייתה קפואה (לא רגשנית כנדרש מאשה טובה) עצבנית (עניין שעבד טוב למדאם קאיו, פחות למדאם-לשעבר קאיו), ואגרסיבית (לא נשי בכלל!).
וכך, למרות שאחד המכתבים שכתב ז’וז’ף להנרייט כלל את המשפט “יום אחד אוכל לזכות בחירותי [מברטה]”, אבל “בשום מקרה אני לא יכול לעשות כלום לפני הבחירות”, מה שמראה את קאיו בתור מנוול-לכאורה בוגדני שמועד גירושיו הושפע משיקולים פוליטיים (הייתי מרחם יותר על ברטה אילולא היה כאן מקרה של על דאטפת אטפוך), הוא עדיין הצליח לצאת להתקפה שבה השחיר את אופייה של ברתה.
ברתה, רמז קאיו – ויותר מרמז – לא הייתה ראויה למישהו כמוהו. היא חסרה את התכונות המתאימות להיות אשה טובה לפוליטיקאי כמוהו; וכל זה בניגוד להנרייט, שהייתה מהמעמד שלו, ובעלת אופי מתאים להיות אשתו. במרומז יש פה איזו טענה לגבי הנזק שהיה נגרם להנרייט מחשיפת המכתבים, שכן מעמדה היה גבוה יותר משל ברתה.
קאיו גם השפיל את אשתו לשעבר כשהזכיר את הכסף שקיבלה בהסכמי הגירושין בעוד שהייתה “חסרת פרוטה כשנכנסת לביתי” (ברתה קיבלה בהסכמי הגירושין סכום קבוע של 18,000 פרנק לשנה פלוס השקעות של 210,000 פרנק; התשלום השנתי היה מקביל לשכרו השנתי של מנכ”ל משרד ממשלתי. קאיו גם טען שהיא קיבלה מחצית הונו, ונראה ששיקר קלות). אמירות אלו היו יותר מדי עבור הקהל, שקרא לו קריאות בוז.
לסיכומו של עניין, טענה הסנגוריה, הנרייט, כל-כך חששה מחשיפת המכתבים המביכים בציבור (או לה לה, תראו איזה מביכים הם!) עד שאיבדה את שפיות דעתה זמנית והרגה את קלמט. קרים פסיונל ברור, של אשה אומללה שחששה למעמדה ויותר מהכל לכבודה הציבורי. ובצרפת כולם יודעים מהו כבוד ציבורי ומה הפער בין חדרי חדרים למה שקורה בחוץ. אחרי הכל, רק 15 שנים קודם לכן הצליח נשיא הרפובליקה פליקס פורה (Félix Faure) למות בזרועות מאהבת צעירה ונשואה למישהו אחר, ולקבל בכל זאת ציור שער מכובד ומזוייף להפליא של מותו ב”פטי ז’ורנל” הפופולרי.
ומחוץ לכותלי בית המשפט ?בחוץ, מר קאיו השקיע כסף רב בקניית תקשורת אוהדת, שתסייע לקידום הסיפור שלו בצורה בה הוא רצה. היו לזה השלכות מתוכננות על המשפט, והשלכות קצת פחות מתוכננות על צרפת במלחמת העולם הראשונה.
חלק ג’: מלחמה
כאמור בחלק הקודם, הסניגור גיבש אסטרטגיית הגנה שכללה מיקוד המשפט דווקא בזוגתו-לשעבר של מר קאיו שבה בגד עם זוגתו הנוכחית, בסערת הרגשות שאילצה את זוגתו הנוכחית לירות בעורך (אם כי היא בכלל לא התכוונה לירות בו וההדק נלחץ בטעות שש פעמים), ובעדויות כה נרגשות של קאיו שדיבר על אהבתו להנרייט וכבודה, עד שכתב אנגלי טען שהופעה כזו דרמטית באנגליה אפשר לראות רק בתיאטרון – תיאטרון צרפתי.
אבל חוץ מערעור התביעה, מר קאיו לא טמן ידו בצלחת, אלא טמן ידו בכיס, הוציא משם הרבה פרנקים ואיתם מימן מערכה עיתונאית הגונה למענו. כמובן, את עיתונות הימין אי אפשר היה לגייס לטובתו – אחרי הכל, הגברת קאיו ירתה בעורך העיתון מן הימין, ומר קאיו לא היה אהוד במיוחד שם גם קודם לכן.
אבל בצרפת של אז לא חסרו אנשים שאפשר היה לקנות אותם או להציע להם הצעה שלא יתחשק להם לסרב לה. אז מר קאיו הלך ופיזר את ממונו בעיתונים וקנה לעצמו פרסום חיובי. לעניינו חשוב במיוחד הממון שהוא פיזר על השבועון ‘לה בונה רוז” (Le Bonnet Rouge, “המצנפת האדומה”), ועורכו הצבעוני מיגל אלמריידה (Miguel Almereyda).
אלמריידה, או בשמו המלא יוז’ן בונאוונטור ז’אן בפטיסט מיגו (Eugène Bonaventure Jean-Baptiste Vigo) היה אנרכיסט לשעבר, סוציאליסט בהווה, ותומך נלהב של פיוס פרנקו-גרמני.
הוא בחר לעצמו את השם אלמריידה כי בשיכול אותיות בצרפתית זה יוצא “הכל חרא”, ובעברו ישב בכלא כמה פעמים על פעילויות אלו ואחרות, כגון קריאה לסרבנות גיוס, שבח למרידה, תכנון חבלות, אחזקת נשק בלתי חוקי, ואם נאמין לאישומים הרשמיים – גם סחר בסחורות גנובות.
אבל בתחילת העשור השני למאה העשרים, אלמריידה ועיתונו “לה גר סוסיאל” (La Guerre sociale, “המלחמה החברתית”) הלכו והתמתנו, במובן זה שהם בדרך-כלל כבר לא קראו למהפכה אלימה, וזכו לקהל קוראים נרחב יותר. עם זאת, נטען שאלמריידה עדיין יכול היה, בהתראה קצרה, להביא לרחובות לא פחות מארבעת אלפים איש נכונים לתגרות ידיים מול המשטרה או מפגינים מימין.
בסוף 1913, בתזמון נהדר, הקים אלמריידה את השבועון הסאטירי “לה בונה רוז'” שהיה אוייב אידיאולוגי ברור של הימין המלוכני נוסח לה פיגארו ועורכו המנוח ביותר, והוצאתו לאור דרשה כמובן כסף.
וקאיו שפך כסף. כל כך הרבה כסף, עד שהבונה רוז’ היה יכול להרשות לעצמו להפוך משבועון ליומון, אלמריידה היה יכול להרשות לעצמו לממן סגנון חיים פזרני, ואספקת שומרי ראש קורסיקאים לקאיו.
תמורת הכסף הזה העיתון פרסם על שמאל ועל שמאל ידיעות התומכות בקאיו, ואלמריידה הוביל קהל תומכים (ממומן) ונלהב בבית המשפט, שלא היה דומה בכלל לבית המשפט שאתם מדמיינים, אלא אלא אם בבית המשפט שלכם שניים מהשופטים כמעט והזמינו זה את זה לדו-קרב, העדים צרחו אחד על השני, המילה סוביודיצה כמובן לא מוכרת לאיש, ובעלה של הנאשמת טוען בלי בסיס עובדתי כי הנרצח, במסווה של תקציב פרסום, קיבל שוחד מממשלת הונגריה שברור שבקרוב שצרפת תהיה במלחמה איתה.
מחוץ לבית המשפט, דרך אגב, לא היה יותר שקט: היו כמה וכמה התפרעויות ומהומות ומכות בין תומכי קאיו למתנגדיו.
המאמצים נשאו פרי, וב-28 ביולי 1914 נכנסו לחדר תריסר המושבעים. רובם ככולם היו אוהדים מוצהרים של קאיו, שנבחרו בתחילת המשפט באופן מקרי לגמרי בצורה אקראית מתוך ששת-אלפים פריסאים, ושמותיהם נשמרו בתיבה סגורה וחתומה, שבמקרה לגמרי נפלה כאשר הובאה לבית המשפט, וכך העובדה שהחותמות היו שבורות לא עוררה כל חשד, כמובן, וכמובן לא עוררה שום טענות כאילו מר קאיו שילם כדי שכל העניין יתרחש.
לא לקח למושבעים זמן רב להגיע להחלטה: תוך פחות משעה הם יצאו ובישרו – אחד עשר מול אחד – שגברת קאיו זכאית. “בראבו, מושבעים!” התמוגג ה”בונה רוז'”. “למרות השערוריות, ההתקפות המשפטיות, ואפילו איומים גלויים, חבר המושבעים של הסיין עשה צדק. כל מי שראה את מר קאיו על דוכן העדות… [ראה] אדם עם איכויות נדירות… יותר מכל אחד אחר, הוא *מנהיג*” (דגש במקור).
אחרים פחות התלהבו: מול ביתו של קאיו, כאשר עשה מסיבת ניצחון לחבריו, התקבץ קהל רב שצעק “מוות לקאיו”, וקהל זועם זרק אבנים על קאיו ואשתו כמה פעמים בימים שלאחר מכן.
אלא שבתוך ימים ספורים נאלצה פריז להעביר את תשומת ליבה לאירוע אחר, קצת פחות נוצץ: ב-3 באוגוסט 1914 חצו חיילים גרמנים את הגבול לבלגיה; בתוך זמן לא רב הם היו עתידים להגיע גם לצרפת. ענייני המשפט נעלמו מן העין. קאיו עצמו, שהוערך כי יחזור לזירה הפוליטית אם אשתו תזוכה, לא עשה זאת, כי גישתו הפייסנית כלפי גרמניה הפכה טיפה פחות פופולרית עם פרוץ המלחמה; הוא וזוגתו עברו לדרום צרפת.
ובאשר לאלמריידה, תומך הפיוס בין צרפת לגרמניה, האנטי-מלוכני והאנטי-מיליטריסט הנלהב… הוא המשיך להוציא את עיתונו בלי הפרעה. והיה חשש להפרעה: הוא, כמו רבים אחרים בשמאל הרדיקלי הצרפתי, היו רשומים ב”תיקיה ב” (או ‘מגירה ב”) של שירות הביון הצרפתי, בתור מי שיש לעצור אותם מיד במקרה של מלחמה כדי למנוע חתרנות (או ריגול.
אולם בסוף יולי 1914, כאשר היה ברור שהמלחמה כבר בלתי נמנעת, הוא לא נעצר; במקום להיעצר, הוא זכה לביקור מצד שר הפנים הצרפתי, לואי-ז’אן מאלווי (Louis-Jean Malvy), מקורבו ובן חסותו של קאיו. השילוב של מעמדו של אלמריידה בשמאל הרדיקלי הצרפתי פלוס הקשרים שלו עם קאיו (וכנראה, דרכו, עם מאלווי עצמו) הובילו לכך שמאלווי בא להתייעץ עם אלמריידה. לא רק שמאלווי יצא מהפגישה עם ההמלצה הלא מפתיעה לא לעצור את האנשים הנמצאים ברשימה, אלא שבמהלכה הציע לאלמריידה הצעה: אם האנשים ברשימה לא יעשו צרות (כולל, ובפרט אלמריידה עצמו) כי אז לא רק שהם לא ייעצרו, אלא שמשרד הפנים הצרפתי יממן את ה”בונה רוז'” מתקציב סודי שלו.
זו לא הייתה בדיוק סחיטה מצד מאלווי, כי הקלפים היו אצל אלמריידה: לא מאלווי ולא קאיו לא רצו כי לאחר שתתחיל המלחמה יתברר שהם מימנו קודם לכן עיתון שהיה בעד פייסנות עם האוייב, או שהיו בעלי קשרים לעצורים בשל חתרנות נגד בטחון המדינה. מעצר נרחב של אנשי ‘תיקיה ב” היה מן הסתם מוביל לתוצאה הזו בדיוק.
יתרה מזו: מאלווי התכוון שבאמצעות מיסוד הביקורת משמאל של ה’בונה רוז” על המלחמה והממשלה, יוכל להימנע מהתנגדות אלימה לממשלה משמאל . אם לעשות פראפרזה על המשל המפורסם של לינדון ג’ונסון, כי אז מאלווי העדיף שאויביו יהיו בתוך האוהל וישתינו פנימה.
לא באופן מפתיע, ההצעה התקבלה.
תמורתה אכן שולמה: מאלווי נתלה באיזה גורם משטרתי שהיה היחיד (חוץ מאלמריידה, זאת אומרת) שחשב שלא צריך לעצור את כל המופיעים ברשימה, והמליץ לממשלה לנהוג בהתאם, שכן זו דעת גורמי המקצוע. יתרה מזו, הוא הורה לא לעצור ולו אחד מהמופיעים בתיקיה, למעט ‘זרים הרשומים כמרגלים’.
ה”בונה רוז'” בישר בכותרת ראשית ש”הממשלה לא תעשה שימוש בתיקיה ב'” (חוץ מ’סוביודיצה’, גם המונח ‘בטחון מידע’ כנראה לא היה בעל תרגום מתאים לצרפתית), ויצא בהטפה פטריוטית נלהבת וקצרת מועד: “אחי הסוציאליסטים, הבה נשכח את ‘האינטרנציונל’ והדגל האדום שלנו. השיר החדש שלנו הוא ‘המרסייז’ והדגל הוא הטריקולור!’
לא עבר זמן רב בטרם חזר אלמריידה חזר והיה מעורב במגעים עם כל מיני גורמים מפוקפקים כאלה ואחרים, לא דווקא מדיניים: למשל, הוא זנח מערכה שהוביל העיתון נגד שתיית אלכוהול ותוצאותיה ההרסניות כאשר החלה יצרנית גדולה לשלם לעיתון. אפשר היה להבין אותו: נדרש לא מעט כסף כדי לממן את המכונית היקרה שלו, דירה לכל אחת ממאהבותיו וכהנה הוצאות מחוייבות המציאות.
באשר לממשלת צרפת, היא קיבלה את המלצתו של מאלווי ובמשך שלוש שנים רצופות מפרוץ המלחמה כמעט ולא השתמשה באמצעי החירום שתכננה נגד חתרנות פוליטית פנימית, ונתנה יד חופשית לדיון ער במיוחד – כולל לאפשר פעולה חופשית של סוציאליסטים המקיימים קשרים מסויימים עם עמיתיהם הגרמניים, כולל אנרכיסטים הממשיכים בהתנגדותם למדינה, ועוד כהנה גורמים פרועים.
מקובל לטעון שהייתה לכך השפעה קשה על המורל הצרפתי, שהיה נתון להטפות בלתי פוסקות של תבוסתנות (אם כי יש לומר שרמת הפיקוד הצרפתי וכמות האבדות הנוראית במלחמה תרמה לכך משהו, כמדומני), לתעמולה ממומנת בידי הגרמנים שהופצה דרך חבריהם מלפני המלחמה או צדדים שלישיים(לפעמים תמימים ולפעמים פחות), ולחתרנות מוסווה כפטריוטיות, כלומר סגנון מאמרים שבו מסבירים כמה גרמניה חזקה וצרפת חלשה והפיקוד הגרמני מצויין והצרפתי גרוע, ומדברים על החובה לתקן את זה למען צרפת, אבל הדגש והמסר הוא על ‘לצרפת אין סיכוי’. ככל הנראה הייתה למדיניות זו גם השפעה על המרידות הנרחבות בצבא הצרפתי ב-1917 שבין היתר פרצו לא רק בגלל שפיכות הדמים הנוראית, אלא גם בגלל הסתה פוליטית בין המגוייסים.
אלמריידה בעצמו נעצר ב-1917 אך התאבד במהרה בכלא באופן נוח להפליא לכל המעורבים. מנהל הכספים של עיתונו, אמיל ז’וז’ף דובאל(Émile-Joseph Duval), שהיה גם מכותבי העיתון תחת שם בדוי, נעצר בדרכו חזרה משווייץ עם הרבה מדי כסף שסוכן גרמני העביר לו עבור העיתון (הוא עצמו חי בצורה צנועה ביותר), נשפט על בגידה וקבלת כסף מגרמניה והוצא להורג ב-1918.
קאיו גם הוא בילה זמן מה בכלא בעוון בגידה אך זוכה לאחר המלחמה. רבים אחרים מאלה שהיו אמורים להיעצר ב-1914 נעצרו ב-1917, כאשר המרידות בצבא הצרפתי וחוסר היציבות במערכת הפוליטית הצרפתית תוך כדי המלחמה הובילו את צרפת להחליט ששיטת הניהול הקודמת לא הועילה, ולשינוי דרמטי של המדיניות כלפי דיונים פוליטיים וחשד לחתרנות.
וכך לששת הכדורים שירתה מדאם קאיו הייתה השפעה ניכרת על הפוליטיקה הפנימית של צרפת, על יכולתה להציג מדיניות אחידה תוך כדי המלחמה, ועל מאמצי החתרנות הפנימיים שהגרמנים תרמו להם כמיטב יכולתם –
וכל זה, כפי שפסק חבר המושבעים, בלי שהיא בכלל התכוונה לירות!
