חלק א’: רצח
ב-16 במרץ 1913, אם תשאלו את גברת קאיו, היא ירתה בטעות שש פעמים בעורך העיתון הפופולרי “לה פיגארו”.
הנרייט קאיו (Henriette Caillaux) הייתה אשתו השניה של ז’וז’ף קאיו (Joseph-Marie-Auguste Caillaux), שבמרוצת הקריירה הארוכה שלו היה חבר המפלגה הרדיקלית, ראש ממשלת צרפת (1911-1912), שר הכספים בשתי הזדמנויות שונות, ורודף שמלות ביותר הזדמנויות שונות.
ההיסטוריון אדוארד ברנסון אפילו השתמש בסיפור שלו כמקרה מבחן לפוליטיקה של גירושים בצרפת ב’עידן היפה’ שלפני מלחמת העולם הראשונה. אי-שם בתחילת המאה ה-20 ניהל קאיו הנ”ל רומן עם פלונית ברטה אווה דופרי ( Berthe Eva Dupré, לשעבר גיידאן – Gueydan), צרפוקאית, כלומר צרפתית-אמריקאית, שהייתה אשתו של פלוני ז’ול דופרי.
מן הון להון היא התגרשה ממר דופרי, והתחתנה עם קאיו. ברם אבל אולם, בשלב הזה התגלו חילוקי דעות מסויימים בין בני הזוג. היא חשבה שהיא בגדה בבעלה הראשון עם מר קאיו כדי שהוא יישאר בעלה האהוב והנצחי, ואילו הוא חשב שניהול רומן עם גברת נשואה היה רעיון כזה טוב, שהוא צריך לחזור עליו.
ובכן החל קאיו לנהל רומן עם פלונית הנרייט קלארטי (Henriette Claretie), לשעבר ריינאר (Raynouard), שהייתה נשואה מאוד כשהחל הרומן, והתגרשה ב-1908. מן הון להון מנהלי הרומן כתבו זה לזה מכתבי אהבה מן הסוג שלא היו רוצים שבני זוגם החוקיים יכירו, וקאיו שמר אותם במקום בטוח, כלומר בארונית של המכתבה שלו. הרי אף אחד לא מחטט במכתבה של בן הזוג שלו.
וכך ביום פריזאי אחד גילתה גברת קאיו החוקית את המכתבים, וזעמה זעם רב מאוד. קאיו הודאג מאוד מהאפשרות של הפגיעה בקריירה הפוליטית שלו, והתחנן לפני ברטה שתסלח לו. הוא התחייב לנתק את כל קשריו עם הנרייט, ואחרי הרבה מאמצי שכנוע ואפילו, לפי המסופר, כריעת ברך דרמטית ותחנונים על סף הבכי, היא נעתרה לו – ותמורת התחייבותו היא נשבעה לו שתשמיד את כל המסמכים ולא תותיר מהם אף העתק.
ואכן, כך היה. קאיו צלח בהצלחה ובלי שערוריה את הבחירות של 1910. לא עברה שנה והוא כבר התגרש מברטה, התחתן עם הנרייט בסוף 1911, והזוג היה מאושר ומרוצה ועשיר מאוד-מאוד-מאוד. ברטה קצת פחות מן הסתם, אבל מה יש לה לעשות? עבדו עליה, בעסה.
קאיו היה רוה”מ ב-1911-1912, מאוד פרו גרמני, הוא נאלץ לפרוש כי הסתבר שניהל מו”מ בסתר עם גרמניה ללא רשות נשיא הרפובליקה. אני מזהה פה איזה דפוס של התנהגות.
מאוחר יותר אמנם כבר לא היה ראש ממשלה, שימש אבל שר כספים רב השפעה, שהחל לקדם כל מיני רעיונות פוליטיים כמו מס הכנסה – ועוד מס הכנסה פרוגרסיבי! – שהרגיזו מאוד את השמרנים.
בין השמרנים הנ”ל, היה העתון “לה פיגארו”, שהעורך רב ההשפעה שלו, גאסטון קלמט (Gaston Calmette), תקף אותו על ימין ועל ימין, ווהציב את קאיו כיעד למתקפה מתמשכת בטענות שחיתות. אחד הדברים שפרסם היה מסמך שלכאורה העיד על כך שקאיו ניסה להפיל בסתר איזה חוק בענייני מס תוך שהוא כביכול תומך בו פומבית.
הבעיה הייתה, שהמסמך היה שייך לקאיו בעצמו. במילים אחרות, הוא הגיע מהבית של קאיו. למי הייתה גישה למסמך? ובכן, זוכרים את ברטה? זוכרים שהיא הבטיחה שהיא השמידה את כל המסמכים שהיו ברשותה?
ובכן, ז’וז’ף קאיו לא היה היחיד ששיחק משחק כפול בעניין, והנה, כשם שהוא הבטיח לשמור לה אמונים ומיהר להתגרש כשלא היה צריך אותה יותר, מסתבר שברטה הבטיחה להשמיד ושמרה לעצמה עותק.
וזה אומר, שהיו לברטה גם עותקים של מכתבי האהבה הלא מאוד חוקיים של הזוג קאיו הנוכחי, וזו כבר בעיה, כי המכתבים הללו היו עלולים ליצור שערוריה פוליטית ולחסל לגמרי את הקריירה של השר קאיו.
חששה של גברת קאיו הנוכחית שמכתביה הלא לגמרי מהוגנים ייחשפו בידי הלה-פיגארו. ודאי התחזק אחרי שהלה-פיגארו פרסם ב-13 במרץ 1914 מכתב של מר קאיו לגברת קאיו הראשונה, כולל החתימה האישית מאוד Ton Jo, שאפשר לתרגם אותה כ”יוסל’ה שלך” (אפשר גם לא לתרגם, אני לא מכריח אף אחד).
הדבר הלחיץ מאוד את ז’וז’ף וגם את הנרייטה, שהחליטה לנקוט ביוזמה משלה כדי לחסל את הבעיה.
אחרי מחשבה רבה או מעטה מצאה הגברת פתרון. ב-16 במרץ היא ביקרה בחנותו של סוחר כלי נשק פריזאי, מר גסטין-רנט, ורכשה אקדח בראונינג בקוטר 0.32 אינץ’, בעל מחסנית של שישה כדורים.
היא ירדה יחד עם הסוחר למרתף, ושם תרגלה ירי במטרת דמות; לאחר שסיימה את המחסנית טען לה אחד העובדים ברוב טובו מחסנית חדשה (היא לא טרחה לתרגל טעינה) והיא יצאה לדרכה אל משרדי הלה פיגארו, שם ביקשה לדבר עם העורך גסטון קלמט.
כיוון שהוא לא היה במשרד – חיכתה לו עד שהגיע, שעה לאחר מכן, ואז נמסר לו שיש איזו גברת שמעוניינת לדבר איתו. מסיבותיו השמורות במערכת הוא הסכים לפגוש את הגברת המהודרת, שלבשה כפפות וכל מיני פיצ’יפקעס שהסתירו את האקדח. כששניהם נפגשו, היא שאלה אותו: “אתה יודע מי אני”?
“כלל לא, גברתי”, השיב קלמט.
(לגרסה אחרת, הוא אמר לה “שלום גברתי”, והיא ענתה “שלום אדוני”. לגרסה אחרת הוא כן ידע שהיא גברת קאיו. לכו תדעו, קצת קשה היה להוציא ממנו תשובה אחר כך).
בשלב זה פתחה הנרייטה באש, ורוקנה על קלמט את המחסנית. שלושה כדורים פגעו, והוא נפצע קשה ומת לאחר כמה שעות. גברת קאיו הנכבדה הובלה למעצר, בעלה פרש באותו יום ממש ממשרתו הממשלתית.
כמובן שנהייתה שמה ושערוריה רבתי עקב זהות המעורבים, ופריז כולה עצרה את נשימתה בציפיה למשפט העסיסי והשערורייתי. המחזאי אנת’וני גאלו (Galo), שכתב את המחזה “מדאם קאיו”, טען די בצדק שההקבלה תהיה למישל אובמה או איוונקה טראמפ שיורות בעורך של הוושינגטון פוסט: כל ארה”ב לא תדבר על שום דבר אחר.
בנתיים, עד שהמשפט נפתח, מר קאיו הנכבד היה עסוק – לא, באופן מפתיע הפעם לא בניהול עוד רומן עם מישהי נשואה – בהכנת ההגנה של אשתו, תוך ניצול עושרו הרב, שכן הוא ואשתו היו אחד הזוגות העשירים בצרפת.
נשכר פרקליט ידוע מאוד, פרנן-גוסטב-גסטון לאבורי (Fernand-Gustave-Gaston Labori), שהיה בין היתר הפרקליט של אמיל זולא ושל דרייפוס עצמו במשפט (השני) ב-1899, ועליו הוטלה המשימה הקשה: להציל את הגברת קאיו ממפגש מוקדם עם “מדאם גיליוטין” או מעונש מאסר ממושך. הוא לא יהיה לבד: חלק ניכר מההגנה התבצע מחוץ לגבולות בית הדין.
הבעיה הייתה שהיה פה לא סתם פשע ‘רגיל’ אלא שאלה: מה היה פה בדיוק הפשע? רומנטי או פוליטי?
קאיו היה מנהיג השמאל הרפובליקני הצרפתי, בתור מנהיג המפלגה הרדיקלית; קלמט היה שמרן גמור, ובאותו זמן היה מאבק ניכר מאוד בין הימין לשמאל הצרפתי. סוגיות כמו גירושין (הותרו בצרפת רק ב-1884), המוסר וההשפעה על החברה העסיקו את כולם בערך באותו זמן.
ולמה אכפת לנו איזה סוג פשע זה?
אההה! כי פה העסק מסתבך. אם מדובר בפשע על רקע פוליטי, כלומר הגברת קאיו ניסתה לחסל מישהו שעלול היה לחסל את הקריירה של בעלה, כי אז מדובר בפשע קר דם והיא ראויה למוות. לעומת זאת, יש אפשרות נוספת: שמדובר ב”קרים פסיונל” (crime passionnel), שהוא כמובן הפשע שמבצע מי שלא מתאים את צבע האקדח שלו לצבע החולצה.
סליחה, טעות. “קרים פסיונל”, פשע מתוך סערת רגשות, פירושו שהגברת הענוגה פעלה מתוך סערת רגשות שגרמה לה לא להתנהג בהיגיון. כלומר, היא אולי התכוונה לרצוח ורצחה, אבל זה היה למען בעלה האהוב ובשל חששה מפגיעה בכבודה כאשר ייחשפו מכתבים המרשיעים (מה שאכן קרה תוך כדי המשפט, אופסי).
הבעיה הייתה, שצריך יהיה לשכנע את המושבעים בכך.
ב-1918, במאמר ב-California Law Review הסביר (בליווי דוגמאות) רוברט פרארי, קרימינולוג ומרצה למשפטים שלימד בין היתר באוניברסיטת קולומביה ובאוניברסיטת פריז (הוא היה בן 32 בזמן כתיבת המאמר וכבר לימד בשתי האוניברסיטאות. היו ימים), כי בעסקי קריים פשיונל, ההבדל בין האמריקאים לצרפתים הוא שהאמריקאים נוטים להרשיע את הגבר ולזכות את האשה, אבל הצרפתים – הפוך בדיוק.
