פרנקופילים יקרים, העולם הזה מטורף.
בעוד המתיחות הביטחונית נמצאת בשיאה בישראל, פריז באופוריה, כאילו נישא בחסדי הקיץ תחת חותם המשחקים האולימפיים.
לפני שאתחיל, חשוב לי שתדעו שלא הייתה לי שום כוונה לכתוב משהו על האולימפיאדה של פריז או JO (כך קוראים בקיצור ל Jeux Olympics בצרפת).
ראשית, כי אני חלק מהרבה פריזאים וצרפתים שלא פיזרו שבחים רבים על האירוע הזה במשך חודשים ארוכים או אפילו שנים של הכנות, עבודות, הפרעות בתנועה וכו’.
אני אוהבת את פריז ומסתפקת ביופי הטבעי שלה: מלכותית, מרשימה, היסטורית, תרבותית, אוונגרדית, מפתיעה, רומנטית, נועזת.
האם צריך אירוע כמו האולימפיאדה כדי לקדם את התיירות בעיר?
כפי שאתם יודעים, בוודאי שלא! אנחנו העיר המתויירת ביותר (והמדינה) בעולם, גם בלי האולימפיאדה (40 מיליון בפריז עצמה, 90 מיליון מבקרים בצרפת מדי שנה ב-40 השנים האחרונות).
ולבסוף, בואו נהיה כנים, אני יותר מתחברת לדברים כמו מוזיאונים ושיחות ארוכות סביב כוס יין טובה מאשר לספורט, תחרות, משקאות אולטרה ויטמין וצרחות של אוהדים באצטדיון, אפילו אם אולם הספורט הוא הגרנד פאלה בעצמו.
עם זאת, מהאולימפיאדה אף אחד לא יכול להתעלם ממש. אם ישנה דמות שאותה צריך להזכיר יותר מכל בימים האלה, הרי שמדובר בקוברטן.
פייר דה קוברטן איש הספורט של צרפת
ליתר דיוק, פייר דה קוברטן (Pierre de Coubertin), ועוד יותר מדויק: הברון שארל פייר פרדי דה קוברטן.
נושא זה חשוב בעיניי, כי אפילו בלי לאהוב ספורט במיוחד או להתעניין בו בכל דרך שהיא, השם של קוברטן מהדהד היטב במוחי ובדמיון הצרפתי הקולקטיבי, כדמות הקשורה לספורט. אין עיר בצרפת בלי אצטדיון, מרכז ספורט או בריכת שחייה על שם קוברטן.
זה מעניין, כי בכנות, אנחנו לא יכולים לומר שצרפת היא אומה שהספורט בראש מעייניה. פייר דה קוברטן נולד ב-1863 ברובע השביעי השיקי והיוקרתי של פריז, למשפחה מהאצולה הצרפתית. בדומה לדמויות הגדולות שעיצבו את הגסטרונומיה הצרפתית, קוברטן יהפוך את הספורט הקבוצתי למיתולוגי.
פייר דה קוברטן נכנס להיסטוריה הגדולה של צרפת על ידי הכנסת הספורט לתוכנית החינוך הלאומי הצרפתי, עוד לפני שהקים לתחייה את המשחקים האולימפיים בעידן המודרני, ואת הוועד האולימפי הראשון בשנת 1894 אשר בו כיהן עד 1925.
הוא ירחיק לכת עד ליצירת הלוגו המפורסם של המשחקים האולימפיים המורכב מ-5 מעגלים צבעוניים.
על ידי התבוננות בתוכניות החברתיות והחינוכיות שהכיר באנגליה, הוא הגיע למסקנה שהוראה ותרגול ספורט בבית הספר מגיל צעיר יתרמו לכוחה ועוצמתה של צרפת כאומה. הוא לקח את תשוקתו לרוגבי וקיבל השראה מעבודתם של סוציולוגים אנגליים כמו תומאס ארנולד, כדי לעצב תוכנית חינוך ספורט בסגנון צרפתי.
התבוסה שהנחילה פרוסיה לצרפת ב-1871 לא הותירה את הברון דה קוברטן אדיש. הוא היה משוכנע שמאמץ פיזי, אימון ורוח תחרותית הם נכס אמיתי לכוחה של האומה, ופעל לאורך כל סוף המאה ה-19 כדי להבטיח שהספורט יהפוך לחלק מחיי היומיום של הצרפתים. היה זה הימור לא מובן מאליו, במיוחד כאשר לוקחים בחשבון את רוח ההתנגדות של הצרפתים. מורים, הורים של תלמידים, מוסדות, הכנסייה, משפחתו והרוייאליסטיים – כולם התנגדו בחריפות לקונספט.
קוברטן מתפשר, ומצטרף לרפובליקה החדשה שהוקמה, תוך שהוא מודה שרק בדרך זו הוא ישיג את מטרותיו. הוא החליט להמריץ את האומה הצרפתית, לחזק את כוחה, ולא היסס להוות דוגמה בכך שהתגייס לצבא הצרפתי בגיל 51 ב-1914.
קוברטן יצא למסע שכנוע ונאם על יתרונות הספורט. משיכתו לתרבות האנגלו-סקסית הובילה אותו להתקרב ל”צופים” או ל”les éclaireurs” הצרפתיים, תנועת נוער בהשראת באדן פאוול הבריטי, שהוצב אז בדרום אפריקה.
עבודתו של פייר דה קוברטן הצרפתי קשורה באופן מהותי לספורט ולחידוש המשחקים האולימפיים בעידן המודרני. לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1920, הוא עבר ללוזאן שבשווייץ, שם גידל את ילדו הנכה וסיים את חייו. ב-2 בספטמבר 1937, הוא מת מהתקף לב בפארק יפה בלוזאן, שם הספיק לקבל את התואר “אזרח העיר”.
תודה שוב למר דה קוברטן, על שאיפשר את הקמתה מחדש של צרפת בשנת 2024, 100 שנה לאחר קיץ 1924, אז נערכו המשחקים האולימפיים הראשונים בפריז.
למרות הספקנות, הלעג, חוסר הסבלנות והמחלוקת מכל הסוגים (כולל את שלי😊), פריז בחרה לקיים את המשחקים בסביבה הטבעית של העיר ולערוך תחרויות במונומנטים היפים ביותר שלה.
העיר זורחת מאז סיום האולימפיאדה, ועומדת להתחיל שוב בסוף אוגוסט-תחילת ספטמבר כשיגיעו המשחקים הפראלימפיים.
עיתונאי של היומון הספרדי אל-פאיס כתב: “רבים מאמינים שפריז הציבה רף גבוה מאוד, אבל במקום להאפיל עליו, אני רוצה להאמין שהודות לצרפת, הדרך ללוס אנג’לס כבר מוארת”.
עיתונאי אחר אמר, “קל להיות עצמך כשאתה נהדר” (C’est facile d’être soi-même quand on est formidable)
וויו לה פרנס!
ורק בשורות טובות מישראל.
