כנסיית Saint-Paul-Saint-Louis בפריז: הכיפה הגדולה ולבבות שני מלכים

כנסיית Saint-Paul-Saint-Louis עומדת ב-rue Saint-Antoine, אחד הרחובות הראשיים של רובע המארה, ואלפי אנשים חולפים על פניה מדי יום בדרך לכיכר הבסטיליה או לכיכר ווז’. בתור חובב בארוק מושבע אין זה מפתיע שזוהי אחת הכנסיות האהובות עלי בפריז ובכל פעם שאני מטייל בפריז עם אנשים אני לוקח אותם לכאן. אולם מעבר ליצירות האומנות שתמצאו שם תוכלו לגלות גם כמה סיפורים משעשעים ומפתיעים, שהופכים את הכנסייה הזאת לאחת מ“כנסיות החובה” של פריז.

תגלו כאן שתי קערות מים קדושים שתרם ויקטור הוגו, שמספרות לנו סיפור טרגי, מטיף כנסייתי שנתן את שמו (שלא מרצונו) לסיר לילה, כתובת שנחרטה על עמוד בימי הקומונה ושרדה מאה וחמישים שנה של ניקיונות ועוד ועוד.

מידע פרקטי לביקור בכנסיית Saint-Paul-Saint-Louis

זו אחת הכנסיות הנוחות בפריז לשילוב בתוך יום טיול, ובכל זאת יש כמה דברים שכדאי לדעת מראש כדי לא להגיע בדיוק בשעה הלא נכונה.

שעות הפתיחה של כנסיית Saint-Paul-Saint-Louis

הכנסייה פתוחה כל יום בין 8:00 ל-20:00, בלי יום סגירה שבועי ובלי הפסקת צהריים. הקהילה החליטה במפורש להשאיר אותה פתוחה שתים עשרה שעות ביום, וזו לא מובנת מאליו בפריז.

שימו לב למגבלה אחת: אין ביקורים, לא של יחידים ולא של קבוצות, בזמן מיסה או תפילה, וגם לא לאורך כל יום ראשון בבוקר. המיסות בימי החול נערכות בשני ב-18:45, בשלישי וברביעי ב-19:00, בחמישי ובשישי ב-12:15 וב-19:00 ובשבת ב-12:15. בימי ראשון יש שלוש מיסות: 9:30, 11:00 ו-19:00.

מי שרוצה לשמוע את הכנסייה ולא רק לראות אותה, כדאי שיידע שמימי שלישי עד שישי מתקיימת בה תפילת בוקר בשירה ב-8:00, ובימי שני תפילת ערב בשירה גרגוריאנית ב-18:00, שתיהן מחוץ לתקופות החופשה.

איך מגיעים לכנסיית Saint-Paul-Saint-Louis

הכתובת היא 99 rue Saint-Antoine, ברובע הרביעי. תחנת המטרו Saint-Paul על קו 1 נמצאת ממש מול הכנסייה, במרחק של פחות מדקה, ותחנת Bastille (קווים 1, 5 ו-8) היא כחמש דקות הליכה ממזרח. אם אתם מגיעים מכיוון איל סן לואי או מכיוון בית העירייה, ההליכה לאורך rue de Rivoli ו-rue Saint-Antoine לוקחת רבע שעה בערך.

יש לכנסייה גם כניסה צדדית מ-passage Saint-Paul, הסמטה הקטנה שמחברת את rue Saint-Paul ל-rue Charlemagne. השער המוזהב שלה שוחזר על ידי עיריית פריז ב-2020, ובהזדמנות הזאת התגלתה מחדש סורג ברזל מעוטר בפרחי ליליה שהיה מכוסה שכבות צבע.

סיורים, כניסה ומה זה עולה

הכניסה חינם לגמרי, בלי כרטיס ובלי הזמנה מראש. בכניסה יש קופסת תרומות, והסכום נתון לשיקולכם. הקהילה מזכירה לבאים שהאחזקה, החימום והתאורה של הכנסייה ממומנים על ידי הקהילה עצמה ולא על ידי המדינה, ובכל זאת הכניסה נשארת חופשית לכולם.

שיפוץ הוויטראז’ים נמשך כאן כבר שנים, בזה אחר זה, במימון תורמים פרטיים דרך קרן המורשת של פריז. אם תגיעו ותמצאו פיגום בתוך אחת הקפלות, זו הסיבה. בשנים האחרונות שופצו כל החלונות הנמוכים, הוויטראז’ים של היציעים ושני החלונות הגבוהים של המקהלה.

כמה זמן להקציב, ומתי לבוא

סיבוב מהיר לוקח כמה דקות, וביקור אמיתי שנכנס גם לקפלות הצדדיות לוקח בערך רבע שעה, תלוי בקצב שלכם וכמה תתעכבו מול דלקרואה. השעות הטובות ביותר הן הבוקר המאוחר ואחר הצהריים, כשהאור נכנס מהחלונות הגבוהים ומגיע עד לכיפה. בימי ראשון לפני הצהריים פשוט אל תתכננו ביקור.

הכנסייה משתלבת יפה בתוך מסלול. היא נמצאת על הקו שבין פלאס דה ווז’ לבין בית העירייה, וכל מסלול הטיול הבסיסי במארה עובר במרחק דקות ממנה.

מה לא לפספס בכנסיית Saint-Paul-Saint-Louis

הכנסייה אינה גדולה במיוחד, ולכן קל לעבור בה מהר מדי. אלה הדברים שבשבילם שווה להאט.

החזית, השער והשעון שהגיע מכנסייה אחרת

לפני שנכנסים כדאי לחצות את הרחוב ולהסתכל על החזית מהמדרכה ממול. רק משם רואים את שלוש הקומות במלואן, את הפסלים בגומחות הצדדיות ואת הצלב שעל הגג. הקומות התחתונות בנויות בסדר הקורינתי, והעליונה בסדר המורכב.

הפרט המפתיע באמת בחזית הוא השעון. הוא לא נבנה בשביל הכנסייה הזאת אלא הגיע מכנסיית סן פול הישנה, זו שעמדה ברחוב הסמוך ונהרסה ב-1797. תושבי השכונה לא הסכימו שהשעון ייעלם יחד עם הכנסייה שלהם, ואחרי המהפכה הוא הוצב על חלון הוויטראז’ המרכזי של החזית, במקום שבו היה קודם מונוגרמת IHS של הישועים.

ואפרופו דברים שהגיעו מהכנסייה הישנה: גם הפעמון היחיד של Saint-Paul-Saint-Louis בא משם. מגדל הפעמונים כאן נבנה רק אחרי המהפכה, מסיבה פשוטה, כל עוד המקום היה קפלה של בית הישועים ולא כנסיית קהילה לא היה לו על מה להכריז. את הפעמונים של בית הישועים עצמו מצאו לימים בעליית הגג של בית הספר על שם קארל הגדול (שארלמאן) שמעבר לקיר.

האולם, הכיפה והאור

התוכנית של הכנסייה היא פשרה בין שתי מסורות. מצד אחד אולם יחיד שמוקף קפלות, בדיוק כמו בכנסיית ישו ברומא (Chiesa del Gesù), הכנסייה הראשית של הישועים. מצד שני צלב לטיני עם טרנספט מוארך, שהוא ההרגל הצרפתי. התוצאה רחבה וגבוהה יותר מהמקור האיטלקי.

הכיפה שמעל מפגש הטרנספט מתנשאת לגובה של כ-55 מטר, והצלב שבראש הפנס מגיע ל-56. זו אינה הכיפה הראשונה שנבנתה בפריז: קדמו לה הכיפה של כנסיית Saint-Joseph-des-Carmes ב-rue de Vaugirard, שהושלמה ב-1620 ונבנתה מעץ ומטיח, והכיפה של כנסיית מנזר הוויזיטנדיניות באותו רחוב ממש, היום Temple du Marais, שהושלמה ב-1634 לפי תכנונו של פרנסוא מנסאר (François Mansart, 1598–1666). אולם שתיהן קטנות בהרבה, והכיפה של Saint-Paul-Saint-Louis היא הראשונה בפריז בסדר הגודל המונומנטלי, והיא זו שהפכה לדגם: אחריה באו הסורבון, ואל דה גראס והאנבליד. אני ממליץ לעמוד בדיוק מתחתיה ולהרים את הראש, כי רק משם מבינים למה בני התקופה התרגשו כל כך.

“המשיח בגן הזיתים” של דלקרואה

בטרנספט השמאלי תלוי הציור החשוב ביותר בכנסייה, “המשיח בגן הזיתים” (Le Christ au jardin des Oliviers) של אוז’ן דלקרואה (Eugène Delacroix, 1798–1863). הוא ענק, כשלושה מטר על שלושה וששים, ואחת מיצירותיו הדתיות הבודדות של הצייר.

הסצנה מוכרת: ישו מתפלל בגת שמנים לפני מעצרו, שלושת התלמידים ישנים מאחוריו, ובעומק התמונה כבר מתקרבת חוליית החיילים. דלקרואה לקח לעצמו חירות אחת גדולה. במקום המלאך היחיד שמנחם את ישו לפי המסורת הנוצרית, הוא צייר קבוצה שלמה של מלאכיות אבלות, וביומנו כתב עליהן שהן נושאות אל המשיח מבט מלנכולי. בסלון של 1827 היו שטענו שהן נשיות מדי.

הציור יצא מכאן ב-2018 לתערוכה הגדולה של דלקרואה בלובר ואחריה במטרופוליטן בניו יורק, עבר שיקום יסודי, וחזר למקומו. אם ראיתם אותו פעם מאחורי שכבת לכלוך ולכה מצהיבה, כדאי לחזור.

“הבתולה המתייסרת” של ז’רמן פילון

בקפלת הבתולה יושב פסל שיש שהגיע לכאן בדרך עקלקלה. את “הבתולה המתייסרת” (Vierge de douleur) פיסל ב-1586 ז’רמן פילון (Germain Pilon, 1537–1590), אחד הפסלים הגדולים של הרנסנס הצרפתי, והוא נועד במקור לרוטונדה של בית ולואה בבזיליקת סן דני, מבנה הקבורה הענקי שמעולם לא הושלם (את העמודים של אותה רוטונדה תוכלו למצוא בפארק מונסו).

העוגב, והחתימה של מי שבנה את קודמו

ארון העוגב שמעל הכניסה נבנה ב-1867 והוא עצמו מוגן כאתר מורשת. הכלי שבתוכו נבנה ב-1871 בידי בית המלאכה של מרטן, שופץ בשנות ה-70 של המאה ה-20 ושוב בשני שלבים בסוף שנות ה-90 ובאמצע שנות ה-2000, ויש בו שלושה מנעים ו-40 קולות.

העוגב הזה אינו הראשון כאן. את הכלי המקורי בנה בית קליקו (Clicquot), שושלת בוני העוגבים הגדולה של צרפת, והוא נהרס במהפכה. מה שנשאר ממנו זו חתימה: על אבני היציעים חרוטים גרפיטי רבים, ובהם השם Clicquot בכתב ידו של מי שהרכיב כאן את הכלי האבוד. אם שמתם לב לשם כי אתם אוהבי שמפניה, זו אכן אותה משפחה רחוקה של יצרנים מחבל שמפאן.

קונצרטים של מוזיקה קלאסית נערכים בכנסיות פריזאיות לאורך כל השנה, ו-Saint-Paul-Saint-Louis היא אחת מהן. את הרשימה המלאה של האולמות והכנסיות שבהן שווה לשמוע מוזיקה תמצאו בכתבה שלי על מוזיקה קלאסית בפריז.

הקפלות, פסל סן ונסן דה פול והכתובת מ-1871

משני צדי האולם נמתחת שרשרת קפלות שמחוברות ביניהן במעברים עם קשתות, וההליכה בתוכן היא חצי מהכיף. הרצפה משובצת שחור ולבן, הקשתות כהות, ובקצה כל מעבר נפתחת קפלה מוארת עם מזבח משלה.

באחת הפינות עומד פסל של סן ונסן דה פול (Vincent de Paul), הכומר שהקדיש את חייו לעניי פריז ולילדים הנטושים שלה. הוא מפוסל עם תינוק בזרועותיו, ילדה אוחזת בידו וילד נושא ספרים נצמד אליו מהצד, וזו בדיוק הדרך שבה המאה ה-19 אהבה לזכור אותו.

ההיסטוריה של כנסיית Saint-Paul-Saint-Louis

מ-1580 ועד 1641: איך הישועים קיבלו כנסייה מהמלך

הסיפור מתחיל בכנסייה אחרת לגמרי. במאה השביעית, בערך בשנת 632, עמדה כאן קפלה קטנה שהייתה קשורה לבית קברות מקומי בשם סן פול דה שאן (Saint-Paul-des-Champs), הרחק מחוץ לעיר ובין שדות מעובדים, ואליה הובאו הנזירות של מנזר סנט אלואה שישב על איל דה לה סיטה. ב-1125 הפכה הכנסייה שהחליפה את הקפלה לקהילה עצמאית, והיא זו שנתנה לרובע כולו את שמו.

הקהילה הזאת הייתה מכובדת מאוד. בבית הקברות שמאחורי הכנסייה נקברו בין השאר הסופר פרנסואה רבלה (François Rabelais, מת ב-1553), והדיפלומט ז’אן ניקו (Jean Nicot, 1530–1604), האיש שהביא את הטבק לחצר צרפת ושעל שמו נקרא הניקוטין. את הכנסייה הזאת הרסו ב-1797, והיא נעלמה כמעט בלי להשאיר סימן.

במקביל, ב-1580, קיבלו הישועים מתנה. הקרדינל שארל דה בורבון (Charles de Bourbon, 1523–1590) העניק להם את אוטל רושפו (Hôtel Rochepot), בית אצולה שנמתח מ-rue Saint-Paul ועד rue Saint-Antoine, והם בנו בו קפלה קטנה על שם סן לואי. בקפלה הזאת הוטבלה ב-1626 ילדה בשם מארי דה רבוטן-שנטל, שתיוודע לימים בשם מדאם דה סביניה (Madame de Sévigné, 1626–1696).

הישועים גורשו מצרפת ב-1595 וחזרו אליה כעבור שמונה שנים, ואז גילו שהקפלה קטנה עליהם. ב-1613 העניק להם לואי ה-13 (מלך בין השנים 1610–1643) קרקע שהתפנתה מהריסת חומת פיליפ אוגוסט, וב-1629 הם רכשו עוד בתים סמוכים כדי להרחיב את המגרש.

אבן הפינה הונחה ב-1627, והכסף הגיע מהמלך ומהקרדינל רישלייה (Armand Jean du Plessis de Richelieu, 1585–1642) עצמו. את התוכניות הכין אטיין מרטלנז’ (Étienne Martellange, 1569–1641), אדריכל ישועי שבנה יותר מ-25 מבנים ברחבי צרפת, והוא לקח כדגם את כנסיית ישו ברומא. את החזית ואת הכיפה תכנן ישועי אחר, פרנסואה דראן (François Derand, 1588–1644), ואת העיצוב הפנימי ביצע שארל טורמל.

ב-9 במאי 1641, יום חג העלייה לשמים, ערך רישלייה את המיסה הראשונה בכנסייה החדשה. שמה אז לא היה השם שאתם מכירים אלא “כנסיית סן לואי של בית הישועים”, על שם לואי ה-9 הקדוש (מלך בין השנים 1226–1270), אבי אבותיו של המלך שמימן אותה. הבית עצמו, אותו בית ישועים שאליו נצמדה הכנסייה, הוא הבניין שבו יושב היום ליסיי שארלמאן.

מה שנבנה כאן היה הצהרה. הישועים הובילו את המאבק נגד הפרוטסטנטים (קונטרה רפורמציה), והיו זקוקים למבנה גדול ומרשים כדי למשוך אליהם את ההמון. הם החליטו להיפטר מהסגנון הגותי, שרווח באותה תקופה בפריז ובנו כנסיה בארוקית עם כיפה גדולה, שבמידותיה לא הייתה לה מתחרה בעיר.

דרשות, מוזיקה ושני לבבות מלכים

במשך כמאה ועשרים שנה הייתה הכנסייה הבמה המרכזית של הישועים בפריז, ובמאה ה-17 זו הייתה במה במובן המילולי. הדרשה הייתה מופע, והכוכבים שלה משכו קהל שהתחרה על מקומות ישיבה.

הגדול שבהם היה לואי בורדלו (Louis Bourdaloue, 1632–1704), שדרש כאן בתקופות הצום והאדוונט (בעברית: “תקופת הציפייה” שלפני חג המולד) בין 1669 ל-1693. הוא דרש בעיניים עצומות, כמו שחקן שיודע את הטקסט בעל פה, ובחצר המלוכה כינו אותו “מלך הדרשנים ודרשן המלכים”. ב-1687 נשא כאן את ההספד על הנסיך הגדול דה קונדה, וכשמת ב-13 במאי 1704 נקבר בקריפטה מתחת למקהלה.

ומכאן מגיע הפרט שבגללו השם שלו שרד בצרפתית עד ימינו, ולא בהקשר שהיה מתגאה בו. הדרשות שלו נמשכו שעתיים ויותר, הנשים מהחברה הגבוהה ישבו בשורות הקדמיות ולא יכלו לקום באמצע, ולפי המסורת הן פתרו את הבעיה באמצעות סיר לילה נייד וקטן שהוחבא מתחת לחצאיות הרחבות. הכלי הזה נקרא מאז “בורדלו” (Bourdaloue), את הסיפור מספר גם אלכסנדר דיומא בזיכרונותיו, ולמען ההגינות צריך לומר שהקשר הישיר בינו לבין הדרשן לא הוכח מעולם. השם שלו דבק גם בסרט שעל מגבעת וגם בטארט אגסים עם קרם שקדים, ואיכשהו דווקא סיר הלילה הוא זה שנשאר במילון.

בורדלו לא היה לבד. גם ז’אק-בניניין בוסואה (Jacques-Bénigne Bossuet, 1627–1704), גדול הנואמים של צרפת, וגם אספרי פלשייה (Esprit Fléchier, 1632–1710) נשאו כאן דרשות. בתחום המוזיקה החזיק בתפקיד מנהל המוזיקה של הכנסייה בין 1688 ל-1698 מרק-אנטואן שארפנטייה (Marc-Antoine Charpentier, 1643–1704), ואחריו באו אנרי דמארה, אנדרה קמפרה, לואי מרשאן ומישל-רישאר דה לאלנד. רשימת המלחינים הזאת היא כמעט מי ומי של המוזיקה הצרפתית בתקופת לואי ה-14.

הנה דוגמא לאחת היצירות שנכתבו עבור הכנסיה הזאת:

הפרט המוזר ביותר בכנסייה באותן שנים היה תלוי מעל הראשים. משני צדי המקהלה, בתוך קשתות האבן, היו תלויים שני מלאכי כסף עטופי ורמיל, ובתוכם לבבותיהם החנוטים של לואי ה-13 משמאל ולואי ה-14 מימין. את שני המלאכים הללו יצרו הפסלים ז’אק סראזן (Jacques Sarazin, 1592–1660) וגיום קוסטו (Guillaume Coustou, 1677–1746), והם היו הסיבה שמלכי צרפת התייחסו לכנסייה הזאת כאל נכס משפחתי.

בקריפטה נקברו עשרות ישועים מ-1580 ועד 1764, ובהם האב דה לה שז (François d’Aix de La Chaise, 1624–1709), הכומר המוודה האישי של לואי ה-14 במשך יותר משלושים שנה. שמו מוכר לכם היטב, כי בית הקברות הגדול הכי מפורסם של פריז נקרא על שם בית הכפר שלו.

ב-1762 הגיע הסוף. המלך לואי ה-15 (מלך בין השנים 1715–1774) גירש את הישועים מצרפת, והכנסייה נמסרה לידי הכמרים של מנזר סנט קתרין שישב בכיכר מרשה סנט-קתרין הסמוכה. הם סידרו מחדש את המקהלה, הביאו איתם ספסל קודש משיש ואת מצבות הקבר של הקפלה שלהם, וכך נוצר החלל המעורב שאתם רואים היום.

מהמהפכה ועד היום: מקדש התבונה, לבבות שנעלמו וחתונה

במהפכה הצרפתית הפכה הכנסייה למקדש התבונה, וכאן נשא רובספייר (Maximilien Robespierre, 1758–1794) נאום נגד האתאיזם של סיעת האברטיסטים. חמישה מכוהני קהילת סן פול שסירבו להישבע לחוקה האזרחית של הכמורה נרצחו בטבח ספטמבר 1792, ולוח לזכרם תלוי בכנסייה עד היום.

ב-1793 הגיע תורם של מלאכי הכסף. האדריכל לואי-פרנסואה פטי-ראדל (Louis-François Petit-Radel, 1740–1818) קיבל מוועד הישע הציבורי את המשימה להמיס את לבבות הכסף ולהשמיד את הלבבות המלכותיים. העופרת של הכדים נמסה, ואת הלבבות עצמם רכשו ציירים.

הסיבה מוזרה בדיוק כמו שהיא נשמעת. באותה תקופה השתמשו ציירים בצבע חום מבוקש בשם “מומיה”, שהופק משחיקת חומר אורגני מיובש עם שמן, והוא נתן ללכה גוון שאי אפשר היה להשיג מפיגמנט מינרלי. מרטן דרולינג (Martin Drolling, 1752–1817) קנה לפי המסופר את לבו של לואי ה-13, וצייר אחר קיבל את הגדול מבין השניים. מה שנשאר מהם הוחזר בתקופת הרסטורציה ללואי ה-18, שהפקיד אותו בסן דני, ודרולינג קיבל בתמורה קופסת טבק מזהב.

אחרי המהפכה נותרה השכונה בלי כנסיית קהילה, כי סן פול הישנה נהרסה. הקונקורדט של 1802 החזיר את הפולחן הקתולי, הקהילה עברה לכנסיית הישועים הריקה, ובינואר 1803 ביקש ועד הקהילה מהקרדינל דה בלואה להצמיד את השם סן פול לשם סן לואי. כך נולד השם הכפול, ואיתו עברו לכאן גם השעון והפעמון של הכנסייה שנעלמה.

ב-1824 הזמין מושל מחוז הסן מצייר צעיר ומבטיח בשם אוז’ן דלקרואה ציור לטרנספט השמאלי. הציור הוצג בסלון של 1827, באותה שנה שבה עורר דלקרואה שערורייה עם “מות סרדנפאל”, ומשם הועבר לכנסייה.

לכבוד החתונה תרם הוגו לכנסייה שתי קערות מים קדושים בצורת קונכיות, והן עדיין בכניסה. שבעה חודשים אחר כך, ב-4 בספטמבר 1843, טבעו לאופולדין ובעלה בסן ליד הכפר וילקייה, והאבל הזה ליווה את הוגו עד סוף חייו. לימים הוא בחר להשיא בכנסייה הזאת עצמה את קוזט ומריוס ב”עלובי החיים”.

המאה ה-19 גרמה לכנסייה שני נזקים גדולים. בימי המהפכה של 1830 היא נבזזה, וב-1871, בשבוע הדמים של הקומונה, היא נבזזה שוב והכיפה עלתה באש. הכתובת החרוטה על העמוד השני מימין היא מה שנשאר מאותם ימים. ב-10 בפברואר 1887 הוכרזה הכנסייה אתר מורשת מוגן (monument historique), ומאז 1905 היא רכושה של עיריית פריז, שאחראית על שימור המבנה ועל אוצרות האמנות שבתוכו. החזית נוקתה ב-2011 ו-2012, הצלב והפנס שמעל הכיפה שוקמו אחריהם, ושיקום הוויטראז’ים נמשך מאז 2017 ועד היום.

היום זו כנסיית קהילה פעילה לגמרי, עם מיסות יומיות, מקהלה, תנועות נוער ומטבח סיוע. היא גם אחת מעשר הכנסיות שאני ממליץ לראות בפריז, ואם המארה מעניין אתכם מעבר לכנסייה הזאת, אתם מוזמנים לצפות בהרצאה שלי הסודות של המארה 🙂

אטרקציות במרחק הליכה מכנסיית Saint-Paul-Saint-Louis

הכנסייה יושבת בלב הרובע הרביעי, וזה אחד האזורים שבהם אפשר לוותר על המטרו לגמרי. אלה המקומות שאני ממליץ לשלב עם הביקור:

רשימה מלאה של האתרים ברובע תמצאו בדף הרובע ה-4 בפריז.

לינה ליד כנסיית Saint-Paul-Saint-Louis

האזור הזה הוא בעיני אחד הטובים בפריז ללינה: מרכזי לגמרי, מלא מסעדות וחנויות, עם תחנת מטרו על קו 1 בדלת ועם הליכה רגלית לכל מה שחשוב. אני עצמי מתאכסן ברוב הביקורים שלי בדירות של אודי, וכמה מהן נמצאות במרחק של פחות מעשר דקות הליכה מהכנסייה.

ואם אתם מעדיפים מלון, אלה ההמלצות שלי ברובעים ה-3 וה-4, מהיקר לזול:

עוד אפשרויות תמצאו בדפים מלונות מומלצים ברובע ה-4, דירות מומלצות ברובע ה-4, מלונות במארה הצפוני ודירות ברובע ה-3. אם אתם עדיין מתלבטים באיזה אזור לישון, קראו את הכתבה איפה כדאי לישון בפריז.

שאלות ותשובות על כנסיית Saint-Paul-Saint-Louis

תשובות לשאלות שאני מקבל על הכנסייה ועל האזור: