המהפכה הצרפתית – מזווית חדשה
לרגל 231 שנים לתאריך המשוער של הקמת “אגודת חברי החוקה” במנזר הדומיניקני שברחוב סנט-אונורי שבפריז (המוכר יותר בתור “המועדון היעקוביני), הייתי רוצה לדבר קצת על אשליה רווחת שנוגעת לסיבות המהותיות למהפכה הצרפתית.
כולנו זוכרים מלימודינו בבית הספר את הדיבורים על “המבוי הסתום של סדר הישן” – המשבר הכלכלי האיום שאליו נקלעה המלוכה הצרפתית, משבר שחייב את הכינוס של אספת המעמדות ומשם התחילה הגלישה המהירה לעבר המהפכה עצמה.
אז המשבר הכלכלי אכן התרחש, אבל כמו תמיד – השטן נמצא בפרטים. ראוי להבין טוב יותר, מה היה טיב המשבר ופרטיו, בייחוד לאור העובדה שצרפת לקראת המהפכה הייתה לא רק המדינה התרבותית מכולן, אלא גם מדינה עשירה מאוד, מאוכלסת מאוד, מסחרית מאוד ומפותחת מאוד מבחינה תעשייתית, שלקראת המהפכה – נהנתה מצמיחה כלכלית ממושכת ויציבה במשך 60 שנים לכל הפחות.
צרפת – ארץ עשירה ומדינה ענייה
המסחר האטלנטי שלה היה שני רק לבריטניה, והוא עודד חידושים ופיתוח תעשייתי מהיר במיוחד בענפים הקשורים בו: ספנות, מזון, טקסטיל וכד’. הפערים בין שתי המעצמות הצטמצמו במהירות ולקראת אמצע המאה ה-18 הם היו עתידים להיעלם, אבל אז צרפת הפסידה את מלחמת שבע השנים ואיבדה את מרבית המושבות שלה באמריקה, הודו ואפריקה.
ובכל-זאת – הפיתוח המשיך, ולקראת המהפכה הצרפתית, צרפת ואנגליה שוב עמדו להשתוות במדדי ההתפתחות המרכזיים, אלמלא המהפכה. בתקופה זו, האיסור על השתתפות פעילה של האצולה בחיים המסחריים די התפוגג והיא אכן נטלה חלק חשוב בכלכלה – יותר ממחצית המפעלים המטלורגיים במדינה היו שייכים לה ושם, כמו ביתר ענפי התעשייה, התרחש שילוב מהיר של טכנולוגיית הקיטור המתקדמת.
מן הסתם, הפלך החשוב ביותר של השוק בחברה האגררית היה שייך לתוצרת החקלאית, והחקלאות הייתה כמעט האחרונה להצטרף למודרנה. אלא שבמאה ה-18 גם שם צברו תאוצה תהליכי המודרניזציה, בייחוד במשקים הגדולים שבבעלות האצולה והחקלאים העשירים יותר.
המדינה נתנה את חלקה באמצעות סלילת הכבישים, בניית הגשרים וחפירת התעלות, וההתמקצעות האזורית בענפי החקלאות השונים תרמה לצמיחה רצינית גם בענף השמרני הזה – מ-1709 ועד 1780 הוא צמח ב-40%.
כל זה השתקף, כמובן, בגידול דמוגרפי חסר-תקדים וחסר תחרות – צרפת, עם 30 מיליוני התושבים שלה, הפכה למדינה המאוכלסת ביותר באירופה כולה, למעט רוסיה. לא לחינם היא הצליחה לגייס מחזור אחרי מחזור של לוחמים במשך קרוב ל-25 שנים רצופות של לחימה עיקשת.
בקיצור, צרפת לפני המהפכה הייתה ארץ עשירה, מי שהייתה עניה זו המדינה הצרפתית, שנאלצה לממן הוצאות הולכות וגדלות על מודרניזציה מתוך מערכת מיסוי עתיקה, ימי-ביניימית במהותה.
הפריבילגיות הורסות את הכלכלה הצרפתית
מעבר לצרכי השלום, אחת ההוצאות הגדולות הייתה תחזוק הצבא המודרני, שחייב תהליכי ניהול, גיוס, אימונים והצטיידות חדשים ויקרים להחריד. צרפת לא הייתה היחידה שנאלצה להתמודד עם הפרדוקס הזה – כל המונרכיות האבסולוטיות באירופה היו באותה הסירה וניסו למצוא פתרונות מקוריים משלהן.
שמה של הצרה המרכזית של המיסוי בסדר הישן הוא “פריבילגיה”. מרביתן, אף שממש לא כולן, הוענקו לשני המעמדות העליונים במדינה – הכמורה והאצולה. אין בכך כדי לומר שאנשי הדת ובני האצולה לא שילמו מיסים – שילמו ועוד איך.
האצולה, כמו המעמד השלישי, שילמה מס גולגולות ומיסים עקיפים, והכמורה העניקה מנחה כספית שנתית למלוכה – סכום אדיר למדי. מה ששני המעמדות העליונים לא שילמו זה את המס המרכזי – המס על האדמות שבבעלותן, ומכיוון שהאצולה הפרוגרסיבית הלכה ורכשה עוד ועוד אדמות חקלאיות מידי האיכרים החשוכים, בסיס המס העיקרי הזה הלך והצטמצם כל העת, בעוד שהמס הפך להיות כבד יותר ויותר למי שבכל-זאת נדרש לשלמו.
הצרה הפריבילגית הנוספת הייתה שמלכי צרפת נהגו להעניק צ’ופרים קולקטיביים לקהילות נאמנות בדמות שחרור זמני או נצחי ממיסים שונים – בייחוד בתקופת מלחמות האזרחים הדתיות במאה הקודמת – היו ערים שלמות, או ישובים קטנים יותר, ששוחררו לנצח מתשלום של מס אדמות למשל, מה שמן הסתם – הכביד יותר על כיסם ותודעתם של משלמי המיסים הפעילים.
כאמור, הבעיה לא הייתה ייחודית לצרפת, כל המונארכיות האירופאיות התמודדו איתה, כל אחת בדרכה. כך, מאריה תרזה האוסטרית ניצלה את התבוסה הצורבת מידי פרוסיה, על-מנת לגייס את כל המעמדות למשימה הלאומית של השבת חבל שלזיה. הרוחות הפטריוטיות סערו, והמלוכה קיצצה משמעותית את הפריבילגיות המעמדיות במיסוי.
הניסיון לבטל את הפריבילגיות הוביל לפרוץ המהפכה הצרפתית
וזהו בעצם סיפורה של הסיבה הפיננסית למהפכה – המלוכה ושריה מנסים למצוא דרך לבטל את הפריבילגיות המעמדיות ולגבות מיסים באורח שוויוני. הניסיון החשוב הראשון בכיוון הזה נעשה בידי המפקח על האוצר (השר החשוב ביותר בממשל הצרפתי) של לואי ה-15, ז’אן-בטיסט דה מאשו ד’ארנוּביל, בשנת 1749:
ביד אחת הוא ביטל את המס הזמני והכבד שהונהג על כל המעמדות בזמן מלחמת הירושה האוסטרית (“המעשר”) וביד השנייה הנהיג מס בסך 5% שחל על כל המעמדות, כל הרכוש, וכל ההכנסות למעט אלה מן העבודה השכירה. מטבע הדברים, המפסידים הראשיים היו אנשים עם הרבה רכוש והכנסות גבוהות, והם יצאו לקרב נגד הגזרה.
בחוד החנית של האופוזיציה האריסטוקרטית ניצבו המשפטנים הבכירים והמוסדות שהיוו את בסיס כוחם: 13 הפרלמנטים (להזכירנו – בצרפת אלה לא בתי מחוקקים, אלא בתי דין), 4 “בתי דין עליונים”, 15 לשכות של ביקורת מיסוי ו-10 לשכות המכסים.
המשרות במוסדות הללו נרכשו בכסף והועברו בירושה, ואפשר היה להדיח משם את הפקיד רק אם שילמת לו את מחיר המשרה בחזרה. באוצר המלכותי לא היה כסף לזה (כל מוסד הכיל מאות של בעלי משרות יוקרתיות כאלה) ובהגזמה מסוימת ניתן לטעון כי אצולת הגלימה הזאת לא ראתה את המלוכה ממטר.
על כל פנים – סכסוכים בינם לבין שרי המלך היו עניין שגרתי לחלוטין, וסכסוכים אלה צמחו לעתים למלחמת אזרחים של ממש, כמו בימי הפרונדה העליזים, באמצע המאה ה-17.
חזקים במיוחד היו הפרלמנטים, ששלטו, הלכה למעשה, על אישרור החוקים המלכותיים במחוזות שבשליטתם – אם אנשי הפרלמנט המקומי סברו שהחוק החדש מפר את החוקים העתיקים, המסורתיים ובדרך-כלל גם לא-כתובים (ד”ש לערכי ההומניזם האובייקטיביים של יורשיהם המודרניים), הם היו רשאים להחזיר את החוק חזרה בצירוף מחאה רשמית כתובה, ואז החוק נדרש לעבור שינויים ובפוטנציה – ההליך הזה איפשר לחסום כל חקיקה של הממשל.
למלך היה שמור נשק יום הדין – הוא יכל לבוא אישית לפרלמנט של פריז (ונציגיו הרשימיים במחוזות – לפרלמנטים המחוזיים) ואז החוק היה מאושרר אוטומטית, בלי דיון ומחאה. אבל גם אז נותרו למשפטנים מספיק כלים (תיקונים לחוק עצמו, תקנות מעודכנות שמפרטות את שימושו וכד’) כדי לרוקן אותו מכל תוכן. עד כאן לגבי “המונארכיה האבסולוטית” בצרפת.
אז אצולת הגלימה, בסיועה הפעיל של “אצולת החרב” ובייחוד של הכנסייה – פנו לתקוע מקלות בגלגלי הרפורמה של דה מאשו. תחילה (אחרי שלוש שנים של עיכובים ומשא ומתן מתיש) הממשלה נכנעה ללחץ הכנסייתי, והמס החדש פסח על המעמד הראשון, וב-1754, המלך נכנע ללחץ האופוזיציה ופיטר את דה מאשו, מניח למשפטנים לעוט על החקיקה שלו ולפרקה באמצעות מבול של תקנות לגבי ערב-רב של “יוצאי הדופן המיוחדים”, מה שרוקן את המס הכללי וההוגן מכל משמעות.
כמה מילים על יגאל ליברנט
יגאל ליברנט הוא דוקטורנט בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב אך ידוע לקהל הרחב יותר בתור היותו המתרגם של סדרת הספרים המצויינת “תיבת פנדורין”. אתם מוזמנים להמשיך ולעקוב אחריו בדף הפייסבוק שלו או לתמוך בו באמצעות דף הפטראון שלו.
