למרות היותו מחובר לגדה הימנית והשמאלית של פריז במספר גשרים, איל סן לואי מרגיש כמו “אקס טריטוריה” קסומה שלא באמת מהווה חלק אינטגרלי מהעיר. לכאורה הכל שם: הארמונות, אותם ניתן למצוא גם במארה או ברובע סן ז’רמן, המסעדות והמוני התיירים, ולמרות זאת, מרגע שכף רגליכם דורכת שם, אתם מרגישים שהאווירה השתנתה לחלוטין.
כאילו כבמטה קסם נוחתת עליכם שלווה, וברגע אחד אתם מבינים את שירו של המשורר הסוריאליסטי לואי ארגון (Louis Aragon 1897-1982):
Connaissez-vous l’île
Au cœur de la ville
Où tout est tranquille
Éternellement
תרגום חופשי שלי:
האם אתם מכירים אי
בלב העיר
שם הכל שליו
לנצח
הרשו לי להציע לכם לגלות את סודותיו של האי הקסום והשליו הזה באמצעות הליכה איטית ונינוחה. נגלה מי היו האנשים שהתגוררו שם, נציץ בכמה מהאחוזות העירוניות ששרדו מאז המאה ה-17 וכמובן לא נשכח לקנח עם גלידת ברטיון.
המסלול שלנו יהיה בצורת האות N: בתחילה נטייל לאורך הרציפים הצפוניים של האי, Quai de Bourbon ו-Quai d’Anjou. לאחר מכן נטייל לאורך הרחוב הראשי של האי, הלא הוא Rue Saint-Louis en l’Île ולאחר שנחזור קרוב מאוד לנקודת ההתחלה של הסיור, נטייל לאורך הרציפים הדרומיים Quai d’Orléans ו Quai de Béthune ושם נסיים את הטיול.
נקודת ההתחלה של הטיול
המסלול של איל סן לואי הוא המשך טבעי למסלול הטיול באיל דה לה סיטה, שמסתיים בגשר Saint Louis וכאן מתחיל מסלול הטיול שלנו. אם תחליטו לעשות את המסלול הזה בנפרד, אתם מוזמנים לרדת בתחנת המטרו Pont Marie (קו 7). משם לכו מערבה, חצו את Pont Louis-Philippe ולכו ל-Place Louis Aragon ומשם לגשר Saint Louis. הנה מפה שמראה איך להגיע לשם.
מפת המסלול
כל מקומות העניין מסומנים בכוכב. אם במקרה תרצו גם להתגורר בסביבה תוכלו למצוא במפה גם מלונות ודירות נופש.
איל סן לואי – מסלול טיול
האסון של גשר סן לואי
כאמור, אנחנו מתחילים את את הטיול שלנו על גשר סן לואי (Pont Saint Louis), גשר להולכי רגל שמחבר בין איל דה לה סיטה לאיל סן לואי. היום תוכלו למצוא כאן פעמים רבות נגני רחוב ולא מעט תיירים שחוצים את הגשר, אולם הגשר הסימפטי הזה מסתיר סיפור פחות נעים.
הגשר נבנה בשנת 1624, ובמהלך טקסט הפתיחה של הגשר הוחלט שתהלוכה דתית תעבור עליו ותלך לכיוון קתדרלת נוטרדאם. אולם לא מעט אנשים רצו להיות האדם הראשון שחוצה את הגשר הזה ולכן “מרגע הישמע הגונג” פרץ המון אדם לגשר וכתוצאה מכך לא מעט אנשים עפו למים וטבעו. בסופו של יום ספרו שם 20 גוויות ועוד 40 אנשים פצועים קשה. איזה מזל שחדר המתים של פריז היה מאחורי הנוטרדאם ובית החולים המפורסם (Hôtel-Dieu), היה גם הוא לא רחוק ממנה…
ההיסטוריה הטראגית של הגשר לא נגמרה כאן, ובמהלך מאות השנים שבאו אחר כך, הגשר נהרס מספר פעמים ונבנה כל פעם מחדש. הגרסא שאתם רואים כעת היא הרביעית, ולהבדיל מגשר המכביה, יש סיכוי שהיא תחזיק מעמד לדורות (בכל מקרה, אם החלטתם לחצות אותו מומלץ לוודא שאתם יודעים לשחות, אתם יודעים, ליתר ביטחון…).
Quai de Bourbon
בית הקנטאור
חצו את גשר סן לואי, פנו שמאלה והמשיכו עד שתגיעו אל כיכר לואי ארגון, שם תמצאו את השיר שאותו פרסמתי בתחילת הכתבה. זוהי כיכר קסומה ממנה ניתן לצפות על איל דה לה סיטה, על בניין עיריית פריז בגדה הימנית או על הבאטו מוש שמשייטות להן בניחותא.
לאחר שהסתכלתם על מעט על הנוף הסתובבו והסתכלו על בית מספר 43. בנה אותו האדריכל המפורסם לואי לה וו (Louis Le Vau 1612-1670), שבנה, בין השאר, גם את ארמון ורסאי.
הבניין הזה, שנבנה לכבוד אחותו של לואי לה וו, נקרא בית הקנטאור בזכות מדליון האבן על קיר הבניין, המתאר את המאבק בין הרקולס לבין הקנטאור נסוס. התבליט נמצא בפאה הימנית של הבניין, לכיוון מערב. כ-250 שנה אחר כך התגורר בבניין הזה המשורר המפורסם גיום אפולינר (Guillaume Apollinaire 1880-1918), שנחשב יחד עם לואי ארגון לאחד מאבות הסוריאליזם.
האישה ללא ראש
המשיכו ב-Quai de Bourbon, עד שתגיעו למקום בו מתחיל Rue de Regratier, שנקרא על שם אחד היזמים שבנו חלק ניכר מהבתים באיל סן לואי. אם תסתכלו למעלה תגלו פסל ממנו נשארו רק הרגליים ושלט אבן על הקיר עליו כתוב Rue de la femme sans Teste (רחוב האישה ללא ראש).
מי הייתה אותה אישה ללא ראש, שעל שמה נקרא הרחוב בעבר, והאם הפסל שאנו רואים הוא הפסל שלה? את התשובה לשאלה הזאת תמצאו בכתבתה של ד”ר אורנה ליברמן – האישה בלי ראש.
ועוד פיסת מידע אחת, שלא לגמרי קשורה בטיול הזה, אך יכולה להביא תועלת לזוגות שמחפשים בילוי קצת אחר בערב. ב-Rue Le Regratier 8 תמצאו את Taken, אחד ממועדוני חילופי הזוגות המפורסמים ביותר של פריז, שאף זכה בפרס מועדון חילופי הזוגות הטוב בפריז בשנת 2019. תמצאו שם בר משקאות, רחבת ריקודים, חדר עישון וחדרים מעוצבים, בהם תוכלו להכיר עוד זוגות צרפתיים ולעשות את מה שבדרך כלל עושים במקומות שכאלה.
ביתה האחרון של קאמי קלודל
המשיכו לבית מספר 19 ב-Quai de Bourbon. כאן התגוררה בין השנים 1899-1913 הפסלת המפורסמת קאמי קלודל (Camille Claudel 1864-1943).
השנים הללו היו שנים של יצירה, אך גם שנים בהם הלכה קאמי קלודל ואיבדה את שפיותה בעקבות סיפור האהבה שהיה לה עם הפסל אוגוסט רודן (Auguste Rodin 1840-1917). מכאן תילקח קאמי בשנת 1913 אל בית המשוגעים בו תסיים את חייה כעבור 30 שנה. אם תרצו להכיר טוב יותר את סיפור חייה הטראגי ואת יצירתה האמנותית, הרשו לי להמליץ לכם על כתבה נוספת של ד”ר אורנה ליברמן בשם הזהב והטיט.
Quai d’Anjou
הרציף הזה נקרא על שם אחיו של המלך לואי ה-13 (שלט בין השנים 1610-1643) גסטון (1608-1660) שלפני שהפך לדוכס מאורליאן קיבל את התואר דוכס אנז’ו.
ושלא תשתה לי שם חשיש
לכו אל מספר 17 ושם תמצאו את אחד הארמונות המיוחדים ביותר באי, בזכות המרפסת וצינורות הניקוז עם ראש הדג.
המבנה נקרא אוטל דה לוזן (Hôtel de Lauzun) ואין בינו לבין הזמר אלי לוזון שום קשר. הבניין נקרא על שם אנטונן נומפאר דה קומון, דוכס לוזון (Antonin Nompar de Caumont duc de Lauzun, 1632-1723).
הדוכס, למרות היותו אדם מכוער מאוד (גם בסטנדרטים של תקופתו), ידע לשבות את לב הנשים ואף הצליח לשבות את לב בתו של אחיו של לואי ה-13, שעל שמו נקרא הרציף.
במהלך המאה ה-19, שכן בבניין הזה מועדון החשישניקים, אותו ארגן המשורר המפורסם שארל בודלר (1821-1867). באותם ימים לא עישנו חשיש אלא אכלו אותו (הוא הוגש בתור ג’לי ירקרק) וכאן הוא גם כתב את ספר השירים המפורסם שלו “פרחי הרוע”.
ואפרופו “פרחי הרוע”, זו הזדמנות מצוינת להמליץ, למי שלא מכיר, את אלבומו של מאור כהן, שכל שיריו נלקחו מ”פרחי הרוע”. הנה דוגמא לאחד השירים שאני הכי אוהב מהאלבום הזה (מקווה שהוא לא יותר מידי מורבידי בשבילכם 🙂 ).
אם תרצו לקרוא קצת יותר לעומק את סיפורו אוטל דה לוזן, אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה הזאת.
כאן מחליטים איזה בגט הוא הכי טעים
המשיכו הלאה לאורך הרציף עד למספר 7, שם תראו בניין מרשים עם דלת עץ אדומה.
הבניין הזה נבנה בשנת 1642 עבור סוחר מתכות שהתעשר, אולם מאז המאה ה-19, שוכנים כאן משרדי גילדת האופים של פריז.
כל שנה מתכנסים כאן מומחים לאפייה וסלבריטיז נבחרים ועוסקים בשאלה הרת הגורל, מי אופה את הבגט הטוב ביותר של פריז. מי שזוכה בתחרות זכאי לספק לארמון האליזה בגט במשך שנה שלמה.
אישית, גם מי שזוכה במקום השני ואפילו המקום העשירי בתחרויות מעין אלו, הוא טוב מספיק בשבילי, אולם אם אתם רוצים לדעת מי זכה בתחרות האחרונה שנערכה במרץ 2024, אתם מוזמנים להיכנס לקישור הזה. אם תרצו לקרוא עוד על הבגט הפריזאי ולקבל המלצות על בולנז’רי לא פחות טובים, תוכלו להיכנס לכתבה האם הבגט הוא באמת צרפתי.
כשהקטארים קונים את הארמון הכי יפה באיל סן לואי (ואז שורפים אותו)
צמוד לבניין גילדת האופים, במספר 3 ישנו בניין אותו בנה לואי לה וו בשביל עצמו.
אם תבקשו יפה תוכלו להיכנס פנימה ולראות את החצר הפנימית ואת הדלת המקסימה הזאת, שצילמתי בפעם האחרונה שביקרתי שם (נובמבר 2023).
אולם אין ספק שהבניין החשוב באמת הוא הבניין השכן ושמו הוא אוטל למבר (Hôtel Lambert). הבניין המפואר הזה נקרא על שם ז’אן בטיסט למבר (Jean Baptiste Lambert), שהצליח להתעשר מכל מיני מניפולציות פיננסיות.
מכיוון שהפך לאדם עשיר מאוד, הוא החליט לבנות בית היאה למעמדו ושכר את שירותיו של לואי לה וו. את אבן הפינה לבית הניחו בשנת 1640 וכעבור 4 שנים הבניין היה מוכן, אולם מזלו של ז’אן בטיסט לא שיחק לו והוא מת זמן קצר לפני שבניית הבית הסתיימה.
מי שזכה ליהנות מכל הפאר הזה היה אחיו של ז’אן בטיסט, ניקולא, והוא דאג שעיצוב הפנים יעשה על ידי, לא פחות ולא יותר, מאשר שארל לברון (Charles Lebrun 1619-1690), האיש שבעתיד יעצב מבפנים את ארמון ורסאי.
במהלך המאה ה-18 התגוררה כאן המרקיזה דו שאטלה, אחת הנשים המרשימות ביותר של המאה ה-18, שבין השאר, תירגמה את כתביו של אייזיק ניוטון לצרפתית (והייתה גם המאהבת של וולטר). מאוחר יותר הפך הארמון לבית ספר לבנות ואף מחסן למיטות צבאיות, אולם בשנת 1843 קנה את המקום הנסיך אדם צ’רטוריסקי (Adam Jerzy Czartoryski 1770-1861).
הנסיך שיפץ את האחוזה המפוארת, וכאן עסק בניסיונות בלתי פוסקים של שמירת הנושא הפולני בקרב דעת הקהל, במטרה להחזיר למדינה הזאת את עצמאותה שנלקחה במהלך המאה ה-18. כמו כן הפך אוטל למבר למקום מפגש של לא מעט פולנים מפורסמים, כאשר החשוב ביותר היה כמובן פרדריק שופן, שהתארח בלא מעט ערבים כאן ואף הלחין את הפולונז אופוס 53 עבור נשף פולני שהתרחש כאן.
כעבור כ-130 שנה נקנה אוטל למבר על ידי הבלון גי דה רוטשילד (Guy de Rothschield 1909-2007), אולם יורשיו החליטו למכור את הארמון דווקא לעבדאללה בין כאליפה אל ט’אני, אחיו של האמיר של קטאר תמורת 80 מיליון יורו.
עבדאללה החליט לבצע שיפוץ מסיבי בבניין במטרה להתקין שם מעליות, חנייה תת קרקעית ואפילו בריכת שחייה. כל השינויים הללו גרמו ללא מעט אנשים המתמחים בשימור מבנים היסטוריים להרים קול זעקה ומשרד התרבות הצרפתי ציווה על הפסקת העבודות.
באופן “מפתיע” בשנת 2013 פרצה שריפה באוטל דה לאמבר, שפגעה, בין השאר, בציורים של שארל לברן בסלון הרקולס המפורסם שלו, ומכיוון שלא הייתה ברירה אלא להתחיל בשיפוץ דחוף, משרד התרבות הצרפתי אישר לעבדאללה להתחיל לשפץ.
השיפוץ עלה כ-120 מליון יורו, אולם לקראת סיום החליט עבדאללה למכור את הנכס לקסביה ניאל (Xavier Niel), איל התקשורת הצרפתית (והאיש שהעסיק את מיכאל גולן מ”גולן טלקום”). קסבייה מתכנן להפוך את אוטל למבר למרכז תרבותי וזו בשורה מצוינת, כי ייתכן שסוף סוף נוכל לבקר שם (מחוץ לימי המורשת).
הגן בצ’ופצ’יק של איל סן לואי
הגענו לקצה המרכזי של איל סן לואי ולפני שנחזור על עקבותינו, הפעם דרך הרחוב הראשי של האי, כדאי לבקר בגן הקסום שנמצא בצ’ופצ’יק של איל סן לואי.
הגן נקרא על שם הפסל אנטואן לואי ברייה (Antoine-Louis Barye 1795-1875), שהתמחה בפיסול בעלי חיים. הדבר הראשון שתראו מיד את הפסל לזכרו, שנוצר על ידי אנשי עסקים מטיוואן, מכיוון שפסל הברונזה שהיה כאן, הותך על ידי הכיבוש הנאצי בשנת 1942.
מעבר לזה, מומלץ מאוד לרדת לרציף, לטייל שם וכמובן לשבת מעט בפארק המקסים הזה ולהסתכל על הסיין. לאחר שנחתם מעט, הגיע הזמן להמשיך את הטיול שלנו.
Rue Saint-Louis en l’Île
צאו מהגן ולכו אל רחוב סן Saint-Louis-en-l’Île, הרחוב הראשי של איל סן לואי, שנקרא על שם הכנסייה שנמצאת שם.
האיש שהאיר את סן לואי ומת לבד בחושך בשאנז אליזה
לכו אל מספר 12 ושם תמצאו את הבית של המהנדס פיליפ לבון (Philippe Lebon 1767-1801).
פיליפ לבון המציא את מנוע הבערה הפנימית, וחשוב יותר, את תאורת הרחוב, שהפכה את פריז לעיר בטוחה בהרבה לכולם, חוץ מלפיליפ לבון עצמו. בדצמבר 1804, ערב הכתרתו של נפוליאון בונפארט לקיסר, פיליפ לבון נרצח בסמטה אפלה בשאנז אליזה…
הכנסיה של איל סן לואי
לכו למספר 21 ותגיעו לכנסייה Saint-Louis en l’Île, שעל שמה נקרא הרחוב. במקום עמדה כנסייה קטנה יותר, שלא הצליחה להכיל את כל המאמינים ולכן הוחלט בשנת 1646 לבנות כנסייה חדשה. לקח כשמונים שנה לסיים את הכנסייה והשתתפו בבנייתה מספר אדריכלים וביניהם פרנסואה לה וו, אחיו של לואי לה וו, עליו דיברנו קודם.
מדובר בכנסייה מאוד מוארת, דבר לא פשוט כשמדובר במבנה שנמצא באי כה צפוף, ומאוד יפה. לא מעט אנשים מפורסמים התפללו בה, התחתנו בה ווזכו שם לטקס אשכבה (המפורסם ביותר ביניהם היה ז’ורז’ פומפידו שטקס ההשכבה שלו נערך שם).
לצערי אין לי צילומים באיכות גבוהה מהכנסיה הזאת, מכיוון שבשנים האחרונות הכנסייה עוברת שיפוצים נרחבים, לכן עד שהשיפוצים הללו יסתיימו הרשו לי להמליץ לכם להציץ בסרטון הזה, שמראה את כל מה שיש לכנסיה הזאת להציע.
הגלידה המיתולוגית של פריז
המשיכו אל מספר 31 עד שתגיעו לסניף המקורי של גלידת ברטיון (Berthillon). המקום החל כביסטרו בו ריימון ברטיון (Raymond Berthillon) הגיש גלידה כקינוח לארוחה. בתחילת שנות השישים מבקר אוכל של גו מיו (Gault Millau), המתחרה במישלן ביקר במקום והפליג בשבחיה של הגלידה שהוגשה שם.
מאותו רגע הפכה הגלידה למיתולוגית והמוני תיירים עומדים שם על מנת לטעום את הסורבה המפורסם שלהם. אני אישית לא חושב שחייבים לעמוד בתור בשביל התענוג, הן מכיוון שאת גלידת ברטיון מגישים במספר לא מבוטל של בתי קפה בפריז וגם מכיוון, שעם כל הכבוד להייפ, אני חושב שגלידת אמורינו שנמצאת במספר 47, לא פחות טובה (אם כי על טעם ועל ריח…).
המרפסת הכי יפה של איל סן לואי
המשיכו לטייל עד שתגיעו למספר 51 ושם תראו מרפסת יפהפיה עם דמות של פאון ולצידו שתי כימרות. כאן התגורר דני אוגוסט אפרה הארכיבישוף של פריז (Denis Auguste Affre 1797-1848).
בשנת 1848 פרצו מהומות בפריז והוקמו בריקדות בכל העיר. הארכיבישוף הלך אל הבריקדות, תוך ניסיון לפשר בין הצדדים ולמנוע שפיכות דמים, אולם הוא נקלע לחילופי אש, נפצע קשה ומת בבית הזה מספר ימים לאחר פציעתו.
ממול במספר 54 תמצאו את אולם ה-Jeu de Paume (מעין גרסא מוקדמת של טניס) האחרון ששרד בפריז. כבר מזמן לא משחקים כאן טניס, אבל בהחלט שווה להיכנס פנימה ולראות את קורות העץ הישנות, ואם תרצו, להתגורר במלון הבוטיק שהוקם כאן.
Quai d’Orleans
המשיכו עד סוף רחוב Saint-Louis en l’Île ופנו שמאלה אל Quai d’Orleans. הבניינים שתראו כאן נבנו בין השנים 1614-1646, ולהבדיל מרציפים אחרים, אין כאן גודש של סלבריטיס, “סתם” בניינים יפים ונוף לחלקה המזרחי של כנסיית הנוטרדאם, שממש לא כדאי לפספס.
המקום בו ניתן למצוא את הפרטיטורות של שופן
המקום היחידי שבעיני ראוי לציון היא הספריה הפולנית שנמצאת במספר 6. הבניין עצמו הוא משנת 1655 ובשנת 1838 הוא נקנה על ידי אדם צרטוריסקי, שכאמור התגורר באוטל למבר, במטרה להפוך את המקום לספריה בה ירוכזו מיטב הספרים של התרבות הפולנית.
האטרקציה העיקרית בספריה הזאת היא אולם שופן, בו ניתן למצוא את הפרטיטורות של המלחין הגאוני הזה. המקום פתוח בין הימים שלישי-שישי בין השעות 14:30-18:00 ואם הגעתם כשהמקום סגור אתם יכולים להיכנס לתערוכה הוירטואלית, שמציגה חלק ניכר מהמוצגים שניתן למצוא בספריה.
ז’נבייב שומרת על פריז מפני הפרוסים
כמובן שלא ניתן לעבור לרציף האחרון לטיול הזה מבלי לומר כמה מילים על גשר La Tournelle, שמפריד בין Quai d’Orleans ו-Quai de de Béthune ומחבר בין איל סן לואי לרובע הלטיני.
בעבר עמד כאן גשר עתיק יותר עם נישות ופסלים ובמקומו הוקם גשר מודרני יותר בשנת 1928. כפי שתוכלו לראות על הצד הדרום מזרחי של הגשר עומד פסל של הפסל הפולני-צרפתי פול לנדווסקי (Paul Landowski 1875-1961).
כפי שאתם רואים, בחלק הדרום מזרחי עומדת ז’נבייב הקדושה, הפטרונית של פריז ופונה מזרחה ולא במקרה, מכיוון שמשם כבר הגיעה הרעה לפריז הן ב-1870 והן ב-1914 (בעתיד היא תגיע גם בשנת 1940 וז’נבייב לא תוכל להציל את פריז מכיבוש על ידי הגרמנים).
אם תרצו לקרוא מעט על ז’נבייב הקדושה, אני ממליץ לכם בחום לקרוא על ההיסטוריה של הרובע הלטיני.
Quai de de Béthune
הרציף הזה, שחלק ניכר מהמבנים בו תוכננו על ידי לואי לה וו מיודענו, נקרא גם Quai aux Balcons, בזכות המרפסות היפות בחזיתות הבתים. אולם לא רק המרפסות יפות כאן אלא גם חלק מהדלתות המגולפות, כך שבהחלט שווה לפקוח את העיניים ולתת ליופי ולאסטטיקה הללו לחדור לכם לורידים.
הבית בו התגוררו 2 זוכי פרס נובל
לכו אל מספר 36 ושם תגלו בית עם דלת יפה מעץ ושלט שיספר לכם שכאן התגוררה המדענית המפורסמת מארי קירי.
מארי קירי התגוררה כאן החל משנת 1912 ועד מותה בשנת 1934. בשנת 1946 עבר לגור בבניין רנה קסן (René Cassin 1887-1976), שזכה גם הוא בפרס נובל (לשלום) בשנת 1968 ומת כאן בשנת 1976.
המשיכו לטייל לכם לאורך הרציף ולהציץ על המרפסות והדלתות המעוצבות, ובזמן שאתם עושים זאת, הנה נקודה למחשבה. באיל סן לואי מצאנו ארמון בו ניגן שופן, ספרייה פולנית ובית בו התגוררה זוכת פרס נובל פולניה, אולי אפשר לקרוא למקום פולין הקטנה?
הבית אותו הרסה הלנה רובינשטיין
המשיכו אל מספר 24 ותגלו משהו מעניין. בניין מודרני עם דלת עץ עתיקה. בעבר עמדה כאן אחוזה מפוארת, אותה בנה לואי לה וו, עבור האחראי לתקציב הבלט של לואי ה-14 (כן, היה ג’וב כזה בחצר המלוכה), בשם לואי קושון ( Louis Cauchon 1597-1662). שם משפחתו של לואי נשמע בצרפתית בדיוק כמו המילה “חזיר”, ובאופן אירוני הוא מת מקלקול קיבה לאחר שאכל (כמו חזיר) 294 אגוזי מלך ביום אחד.
הבית הזה, שנקנה על ידי טייקונית הקוסמטיקה אלנה רובינשטיין, נהרס על ידה בשנת 1930 בטענה שיסודות המבנה רעועים. באותה תקופה נושא השימור עדיין לא היה כל כך פופולרי, כמו בימינו, ולכן איפשרו לה לעשות זאת, אך לפחות שמרו על השער היפה. נחמה פורתא.
הבית של המאהב הגדול של המאה ה-18 (לא קזנובה)
את הטיול שלנו נסיים בבית מספר 18, שהיה שייך לדוכס דה רישלייה (Louis François Armand de Vignerot du Plessis 1696-1788).
הדוכס הזה, היה אחת הדמויות המרתקות של המאה ה-18 והספיק בחייו הארוכים (חיי בימי שלטונם של לואי ה-14, ה-15 וה-16) להתחרות עם קזנובה בכמות הנשים אותן הוא הצליח לפתות. ככל שידוע לי הוא היה הגבר היחידי בעולם ששתי נשים ערכו דו קרב על מנת לזכות בחסדיו המיניים ושלטענתו כמות הנשים שאותן הצליח להכניס למיטתו עלתה על זו של קזנובה (לדוגמא: הוא התרברב על כך ששכב, בתקופה מסויימת, עם כל הנשים של כיכר ווז’).
ואם כל זה לא מספיק לכם, אתם בוודאי תשמחו לדעת שהאיש אחראי על המצאת המיונז, בן הזוג המושלם בעיני לצ’יפס (שאותו כנראה הצרפתים לא המציאו).
עם הידיעה הקולינרית החשובה הזאת, אני מברך אתכם לשלום, מכיוון שכאן מסתיים המסלול שלנו. אם תרצו להמשיך לטייל, הרשו לי להמליץ לכם לעשות את מסלול הזיגזג לאורך בולבאר סן ז’רמן, שמתחיל ממש לא רחוק משם. כל מה שעליכם לעשות זה לחזור ל-Pont de la Tournelle, לחצות אותו לכיוון הרובע הלטיני ומשם להגיע חיש קל לבולבאר סן ז’רמן, שם מתחיל מסלול הטיול הבא שלכם.
