מרגריט דה וולואה (1553-1605 Marguerite de Valois) הייתה אחת הנשים היפות בתקופתה. עיניה הכחולות, פניה הנאות, מחלפות שיערה השחורות וגזרתה החטובה הפכו את מרגריט הצעירה לאחת הנשים הנחשקות בחצר המלך. דון חואן מאוסטריה היה המום כשראה אותה וכתב ביומנו “היא נראית יותר כמו אלת השמיים מאשר נסיכה המולכת על פני הארץ. קסמיה מתאימים יותר להרוס אדם מאשר להציל אותו. היופי שלה נוצר כדי לרדוף אותנו”.
מכאן אין זה מפליא שבמהלך חייה ניהלה מרגריט, אשר בזכות הרומאן של אלכסנדר דיומא מוכרת לנו בתור המלכה מארגו, מערכות יחסית עם מאהבים רבים. לצערם של מאהביה חלק גדול מהם סיים את חייו בצורה לא סימפטית במיוחד.
המלכה מרגו מצילה את בעלה בזמן טבח ברתולומיאו הקדוש
אמא של מרגו, אשר ראתה בה לא יותר מפיון במשחק השחמט הפוליטי שלה, החליטה לחתן אותה בשנת 1572 עם אנרי מנאוורה (לעתיד אנרי ה-4), מנהיג הציבור הפרוטסטנטי בצרפת, על מנת לנסות ולשים קץ למלחמת הדת שהשתוללה בממלכה באותה עת. מרגו, אשר באותה עת אהבה את הדוכס מגיז (Guise) לא הסכימה להתחתן עם אנרי, אשר בין שאר מעלותיו הדיף ניחוח של עיזים והמלכה נאלצה להביא אותה בכח לכנסייה.
למען האמת, מרגו מעולם לא אמרה “אני מסכימה” כפי שמקובל בחתונות קתוליות מכיוון שכאשר שאל אותה הכומר האם היא מסכימה להינשא לאנרי מנאוורה, מרגו החליטה לשתוק. כעבור שניות של שתיקה מביכה אנרי דוכס אנז’ו (לעתיד אנרי ה-3) נתן לה דחיפה מאחורה ומבחינת הכומר ניד הראש של מרגו הספיק על מנת לחתן אותם. אולם, מהר מאוד התברר שהחתונה הייתה לא יותר ממלכודת של קתרין דה מדיצ’י שכל מטרתה הייתה לקבץ את כל ראשי הפרוטסטנטים בפריז ולחסל אותם אחת ולתמיד.
שישה ימים לאחר החתונה החל מרחץ הדמים, אשר נודע בתור “טבח ברתולומיאו הקדוש” שבמהלכו נרצחו אלפי פרוטסטנטים בפריז ובכמה מערי השדה בצרפת. אומנם מארגו , כאמור, לא אהבה את בעלה, אך היא הגנה עליו בחירוף נפש בפני הקתולים ולא אפשרה לפגוע בו. החוויה הזאת הפכה אותם לבני ברית והם נשארו נשואים אך ורק בגלל סיבות פוליטיות, כאשר כל אחד לקח לעצמו מאהבים ומאהבות.
זמן קצר לאחר חתונתה לקחה מארגו את הראשון בשרשרת ארוכה של מאהביה. בוניפאס דה לה-מול (Joseph Boniface de La Môle 1526-1574) היה רקדן מחונן ואחד הגברים היפים בחצרו של מלך צרפת. עד מהרה הוא התאהב במלכת נבארה הטרייה, אולם סיפור האהבה הזה לא נמשך זמן רב. פסלון שעווה נמצא בחדר שלו והוא הואשם בכך שתכנן לרצוח את אחיה של מארגו, שארל ה-9 (שלט בין השנים 1560-1574) באמצעות כשפים.
אמא של מארגו, קתרין דה מדיצ’י ציוותה על הוצאתו להורג שלפניה עבר לה-מול עינויי תופת בקונסיירז’רי (Conciergerie). האגדה מספרת שלפני שראשו נערף הוא ביקש מן הקהל לספר למלכה מארגו שהיא נמצאה במחשבותיו האחרונות. לאחר ששמעה על הוצאתו להורג, החליטה מארגו מצידה, ללבוש בגדי אבל ויש האומרים שהיא אף הצליחה להשיג את גולגלתו של אהובה על מנת לספק לה קבורה ראויה (גופותיהם של אנשים, שהוצאו להורג כתוצאה מניסיון פגיעה במלך, נשרפו או שנתלו והפכו למאכל לעורבים).
לו רק ידעה המלכה מארגו שלה-מול היה רק הראשון בסדרה ארוכה של מאהבים, אשר יפגעו בה או שיאבדו את חייהם כתוצאה מהרומאן בינהם אולי הייתה בוחרת לפרוש באותה עת למנזר…
הגורל ממשיך להתאכזר למאהבי המלכה
זמן קצר לאחר מותו של מאהבה הראשון לקחה מארגו את המאהב הבא שלה ז’אק דה הארלה (Jacques de Harlay מת ב-1630) ואף היו שמועות שבאותו זמן היא שכבה עם אחיה הצעיר הדוכס מאלנסון (1555-1584). אחיה אנרי ה-3 (שלט בין השנים 1574-1589), תיעב את החופש המיני שלה והחליט ללמד אותה לקח. הוא ביקש מאחותו להיות המארחת של נשף אותו תכנן לעשות בארמון הלובר.
אולם באמצע הנשף, מול כל האורחים, הוא האשים אותה בכך שהיא בהריון מדה הארלה. המלך המשיך ומנה את כל הקשרים הרומנטיים שלה ולא פסח על אף פרט “פיקנטי” ולאחר שסיים ציווה עליה לפטור את חצר המלך מ”נוכחותה החולנית”. ז’אק דה הארלה, הבין שהמשך מערכת היחסים עם מארגו עלול לסכן את חייו ונטש אותה (וכתוצאה מכך הפך לאחד המאהבים היחידים שלה שחיי עד גיל זקנה). בעקבות הנשף החליטה מארגו לברוח מפריז ולהתגורר באז’ן (Agen) שבחבל אוברן.
מזלה הרע של מארגו בכל הקשור לחיי האהבה הלך אחריה גם לשם. זמן מה אחרי שהגיעה לטירה היא נפלה למשכב וכמעט מתה. מי שסעד אותה והצליח להחזיר לה את בריאותה היה בנו של הרוקח המקומי, אשר התאהב בה ללא תקנה. אולם גם אחד משומרי ראשה של מארגו היה מאוהב בה ויום אחד בעת התקף קנאה הוא פרץ על חדר השינה ודקר את מאהבה של מארגו למוות.
מארגו לא התייאשה ולקחה מאהב נוסף, אשר היה קפיטן בצבאו של מלך צרפת. את מאהבה היא תיארה בתור “דמות, אשר במאות קודמות הייתה הופכת חיש קל להשראה לשירת הטרובדורים”. אולם אנרי ה-3, אשר שמע על הרומאן, שלח את חייליו על מנת לתפוס את המאהב החדש. לשווא ניסתה מארגו להחביא אותו בארובה שבחדרה. הוא נמצא והוצא להורג בנוכחותה. המאהב חסר המזל נתלה עם הרגליים למעלה עד שראשו התמלא בדם. בעודו נושם, הוא נזרק לתוך קבר פתוח ונקבר בעודו בחיים תוך שהוא אוחז חלקיק מקצה שמלתה.
המלכה מארגו נפטרה מאחיה בשנת 1589, כאשר זה נרצח על ידי ז’אק קלמאן. בעלה הפך למלך אנרי-4, אשר החליט להתגרש ממנה על מנת שיוכל למצוא לעצמו אישה צעירה שתספק לו יורש חוקי (ממזרים כבר היו לו בשפע). מארגו הסכימה בתמורה לשמירת התואר מלכה ולא מעט כסף, וכך הפכה לאחת הנשים העשירות בצרפת. אולם כידוע, כסף אינו קונה אהבה והמלכה מארגו המשיכה לחפש לה מאהבים אותם היא לקחה מכל שכבות החברה הצרפתית.
וכך בין רשימת המאהבים שלה ניתן למצוא זמר טנור מאחת הקתדרלות, בנו של נגר, רועה צאן, משרת ואפילו זמר נודד. מארגו הצליחה בסופו של דבר לשכנע את אנרי ה-4 לאפשר לה לחזור לפריז, אולם באותו זמן היא כבר הייתה מעין צל של עצמה. כעת בשנות החמישים לחייה, מארגו העלתה במשקל ואיבדה את רוב שיערה ,אותו החליפה בפיאות בלונדיניות ענקיות. על מנת לספק לה מספיק שיער לפאות היא החזיקה במשרתים בלונדינים, אשר בכל רגע נתון נדרשו לתרום את שיערם לפאה חדשה בשבילה. ולמרות זקנתה סיפורי האהבה חסרי המזל שלה נמשכו.
המאהבים האחרונים של המלכה מארגו
בזמן שחיכתה לסיום בניית ארמונה בגדה השמאלית בפריז התגוררה מארגו באוטל דה סנס (Hotel de Sens) ושם לקחה לה כמאהב את הרוזן מוורמונד (Comte de Vermond). אולם, ביצועיו של הרוזן לא סיפקו את תאוותה של מרגריט והיא החליטה לקחת במקומו מאהב צעיר אחר בשם ז’וליאן דאט (Julien Datte).
אויה, גם רומאן זה היה קצר מועד מכיוון שהרוזן דה וורמונד, אכול הקנאה, הרג את ז’וליאן על פתח ביתה. המלכה מארגו לא ידעה את נפשה מרוב כעס וצער וצוותה שהרוזן יוצא להורג יום למחרת בדיוק במקום בו הרג את מאהבה. לאחר שצפתה בהוצאה להורג מחלון ביתה, עזבה המלכה לשעבר את אוטל דה סנס ועברה להתגורר ליד הלובר. שם קיבלה את הכינוי “המלכה וונוס”, על שם מסיבות האוהבים שארגנה. בעלה אנרי ה-4 התחנן בפניה להפסיק להתרועע עם מאהבים צעירים ולהתנהג בהתאם לגילה.
גם הארכיבישוף של פריז יצא כנגד המלכה וטען שמחשופיה העמוקים מהווים השראה לנשים הצעירות ובכך משחיתים את מידותיהן. סיפרו עליה שהיא שמנה מכדי לעבור דרך חלק מהדלתות ושבין שמלותיה מוחבאות פאות למקרה של “תאונות”. ולבסוף, אף טענו שהיא שומרת שקיקים המכילים את לבבותיהם של מאהביה המתים.
ולמרות כל זאת המשיכה המלכה מארגו לחיות את שנותיה האחרונות בדיוק באותה צורה בה חיה תמיד. אורח חייה הסוער לא הפריע לה לחיות יותר מכל בני משפחתה ואף יותר מבעלה לשעבר, שנרצח בשנת 1610. היא מתה בארמונה שבגדה השמאלית מוקפת במאהבים צעירים רגע לפני יום ההולדת ה-62 שלה. לצערנו הרב, הארמון כבר מזמן לא קיים ובמקומו נבנה בין השאר, בית הספר לאומנויות של פריז (École nationale supérieure des Beaux-Arts). וחבל, מכיוון שלו הארמון המפואר שלה היה נשאר על כנו, כמה סיפורים יכלו קירותיו לספר…
