ההיסטוריה המרתקת של ורסאי – מבקתת ציד לארמון המפורסם של צרפת

גילוי נאות לפני שנתחיל:

מתוך אהבתי לצרפת אני משקיע רבות באתר ובשיפור מתמיד של התוכן וחווית השימוש בו, כדי שתהנו ממנו. אשמח אם כשאתם מזמינים מלון, כרטיסים לאטרקציות ורכבות או שוכרים רכב, תעשו זאת דרך אתרי ההזמנות המומלצים (כאן בקישור). אציין שאני מקבל עמלה קטנה על כל קנייה כזאת, וכך בכל פעם שאתם קונים דרכי אתם גם נהנים ממוצר איכותי מאתר אמין, וגם מאפשרים לי להוסיף ולהשקיע באתר להנאתכם.

ההיסטוריה של ארמון ורסאי. התמונה נוצרה באמצעות Mid Journey.
ניווט מהיר
זמן קריאה משוער: 13 דקות

ארמון ורסאי הוא, ללא ספק, הארמון המפורסם ביותר בצרפת. אייקון אדריכלי והיסטורי ששרד את פגעי הזמן והמהפכה הצרפתית והפך לאטרקציה תיירותית, שאסור לפספס (תשאלו את מיליוני הסינים, של לפני ימי הקורונה, שהיו נפלטים כל שנה מהאוטובוסים ורצים לכבוש את המקום עם המצלמות שלהם).

אז רגע לפני שאתם מצטרפים לאותם מיליוני מבקרים, הרשו לי לצייד אותכם במעט ידע היסטורי, שיעזור לכם לגלות את הסיפור מאחורי החדרים המפוארים או הגנים היפהפיים, שבהם תטיילו במשך שעות. נכון, למרות הניסיון שלי לתמצת יצאה לי כתבה לא קצרה, כי, בכל זאת, מדובר בארמון עם היסטוריה ארוכה ומרתקת. אולם אם תשקיעו את הזמן בקריאת הכתבה, אני מבטיח לכם שלא תצטערו, כי הידע הזה ישדרג את הביקור שלכם במקום.

אם אתם מעדת המאמל”קים הרשו לי להציע לכם, לכל הפחות לצפות בשני הסרטונים הקצרים הללו, שיספרו לכם מה נבנה על ידי מי ומתי.

סרטון 1: מלואי ה-13 ועד המהפכה הצרפתית

סרטון 2: מהמהפכה הצרפתית ועד ימינו

כל השאר מוזמנים להצטרף אלי למסע בעקבות ההיסטוריה המרתקת של הארמון והאנשים שיצרו אותו.

המחבוא האידיאלי מהאישה

לואי ה-13 (שלט בין השנים 1610-1643), אהב מאוד ציד ופחות אהב את אשתו, אן מאוסטריה. הצורך לשלב בין הפעילות האהובה עליו והרצון להיות רחוק ממנה הביאו אותו להרחיק עד לכפר קטן בשם ורסאי (Versailles) שנמצא כ-16 קילומטר מארמון סן ז’רמן אן לה (Saint Germain En Laye), הארמון הראשי של משפחת המלוכה, מחוץ לפריז (כשהם היו בבירת צרפת הם התגוררו בלובר כמובן).

לואי ה-13 צד ביער ורסאי. נוצר באמצעות Midjourney
לואי ה-13 צד ביער ורסאי. נוצר באמצעות Midjourney

השילוב בין יער, שהכיל את כל החיות אותן הוא אהב להרוג והמרחק מאשתו, הביא אותו לבנות במקום בקתת ציד צנועה בשנת 1623. לאחר שאנשי החצר התלוננו על כך שהבקתה הקטנה הזאת לא מתאימה לחצר המלך, ביקש לואי ה-13 מהארכיטקט פיליבר לה רואה (Philibert Le Roy) להחליף את הבקתה בארמון קטן, שקם בשנת 1634 לאחר שלוש שנות עבודה.

לואי ה-13 אהב מאוד את הארמון הזה, בו היה יכול להתבודד עם חבריו הטובים ולשכוח מעט מהצרות. הוא שמר שם בקנאות על פרטיותו ולא הסכים שאישתו תגיע לוורסאי, גם כאשר פרצה מגיפת דבר, בארמון סן ז’רמן אן לה, בשנת 1641.

לואי ה-14 בונה ארמון מפואר על סטרואידים

אותו ארמון קטן וצנוע, שמהווה בעצם את הבסיס לארמון ורסאי, שאנו מכירים (זהו המבנה שנמצא בקצה החצר המרוצפת בשיש שחור ולבן), היה יכול להישאר כזה למשך כל ההיסטוריה, לולא שני אירועים היסטוריים, שהתרחשו בעת שלטון בנו של לואי ה-13, הלא הוא לואי ה-14 (שלט בין השנים 1643-1715, אם כי בפועל הוא שלט בין השנים 1661-1715).

האירוע הראשון התרחש מספר שנים לאחר מותו של לואי ה-13, בעת תקופת ילדותו של לואי ה-14. מדובר בסדרה של מרידות, שפרצו בפריז בין השנים 1648-1653 והגיעו לשיאן, כאשר האספסוף פרץ לחדר השינה של המלך הצעיר, בדרישה לראות אותו.

לואי ה-14 בן 10 צופה בבהלה באספסוף הפריזאי הפורץ לחדר השינה שלו במהלך הפרונד. התמונה נוצרה על ידי Mid Journey
לואי ה-14 בן 10 צופה בבהלה באספסוף הפריזאי הפורץ לחדר השינה שלו במהלך הפרונד. התמונה נוצרה על ידי MidJourney

אימו של המלך, המלכה אן מאוסטריה (1601-1666) וראש ממשלתה, הקרדינל מזארן (Jules Mazarine 1602-1661), הצליחו להבריח את המלך מחוץ לפריז, ובסופו של דבר, לנצח את המורדים ולהחזיר את השלום לממלכה, אולם הטראומה שחווה המלך לא נשכחה על ידו וכבר אז הוא החליט שעליו להקים ארמון שיהיה רחוק מספיק מפריז, על מנת להיות מוגן מהמון האדם ומהאצילים שלו, שעלולים למרוד, אך מצד שני, קרוב מספיק על מנת שיוכל לשלוט במה שמתרחש בעיר הבירה.

האירוע השני הוא בנייתו של ארמון וו לה ויקונט (Vaux Le Vicomte), על ידי שר האוצר של לואי ה-14, הלא הוא ניקולא פוקה (Nicolas Fouquet 1613-1680). מדובר היה בארמון היפה והמרשים ביותר של אותם ימים והוא פרי עבודתם של שלושה אנשים:

  • האדריכל לואי לה וו (Louis Le Vau 1612-1670)
  • אדריכל הגנים אנדרה לה נוטר (1613-1700 André Le Nôtre)
  • מעצב הפנים והצייר שארל לה ברון (Charles Le Brun 1619-1690)

המלך שהשתתף בחגיגות “חנוכת הבית” של הארמון נדהם מהיופי והפאר ו…תוך שבוע הורה לעצור את ניקולא פוקה בחשד למעשי שחיתות, כי הרי זוהי חוצפה ממדרגה ראשונה שלשר האוצר של המלך יהיה ארמון יפה יותר מזה של המלך עצמו!

במקביל לואי ה-14 קרא לשלושת האנשים שאחראים על וו לה ויקונט וביקש מהם לבנות לו משהו דומה אבל הרבה יותר גדול ומפואר. המיקום שנבחר היה ורסאי שם, כזכור, כבר עמד ארמונו של לואי ה-13, בו אהב גם לואי ה-14 לשהות במהלך הציד.

אנדרה לה נוטרה, לואי לה וו ושארל לה ברון מראים ללואי ה-14 את התוכניות של ארמון ורסאי. התמונה נוצרה ב Mid Journey.
אנדרה לה נוטר, לואי לה וו ושארל לה ברון מראים ללואי ה-14 את התוכניות של ארמון ורסאי. התמונה נוצרה ב Mid Journey.

העבודה על הארמון בוורסאי החלה מספר חודשים אחר כך והתמקדה בתחילה בגנים, אולם מהר מאוד החלה הבנייה של הארמון המונומנטלי. בשנת 1666 החלו להיבנות שני אגפים חדשים משני צדי הארמון הישן וכעבור ארבע שנים הוסיף הארכיטקט לואי לה וו שני אגפים סימטריים, ש”עטפו” את הארמון המקורי. שני האגפים הללו יועדו למלך ולמלכה כאשר כל אחד מהם התגורר באגף נפרד (אם אתם עומדים בחצר השיש ומסתכלים קדימה, הרי שהאגף של המלך יהיה מימינכם ואילו האגף של המלכה יהיה לשמאלכם).

לואי לה וו מת בשנת 1670 והוחלף על ידי הארכיטקט ז’ול ארדואן מנסאר (Jules Hardouin-Mansart 1646-1708), אותו כל אוהב פריז מכיר בזכות ארמון האינווליד ומבנים נוספים אותם הוא תכנן. מנסאר לא חיכה זמן רב והחל לעבוד על אולם המראות המפורסם, הצופה אל הגנים. אולם זה, שהושלם בשנת 1684, עלה כסף רב, מכיוון שבאותה תקופה ייצור המראות היה איטי ויקר מאוד ולכן המראות היוו סמל סטטוס. בהמשך הוסיף מנסאר שני מבנים בהם שוכנו האורוות המלכותית, שנמצאים לפני השער הראשי של הארמון וגם משרדים בהם שוכנו הפקידים ומשרדי הממשלה.

במקביל לעבודות הבנייה, המשיכו העבודות על הגנים המונומנטליים, מערבית לארמון. כל זאת נעשה בהנהגת גדול אדריכלי הגנים הצרפתים, אותו אנו מכירים היטב מגני טווילרי, הלא הוא אנדרה לה נוטר. לצורך יצירת הגנים הללו שהשתרעו על שטח של כ-800 הקטר (כ-8 קמ”ר), נאלצו להטות נהר ממסלולו ולהקים סדרה של משאבות, שמהוות פלא הנדסי גם בימינו אלו. כך זה נראה “מאחורי הקלעים”:

החיים בארמון ורסאי? לא מה שחשבתם

בשנת 1682, עוד לפני שהסתיימה הבנייה של כל המבנים הללו, העביר המלך את חצר המלכות שלו לארמון ורסאי. אם חשבתם שהיה זה כיף גדול להיות איש חצר בארמון, הרי שכדאי שתחשבו שוב. היעדר האוורור בחלק ניכר מהחדרים, הצפיפות, המחנק והעובדה שהארמון הוקם ליד ביצה, גרמו ללא מעט אנשי חצר להתלונן ולהתגעגע לטירת סן ז’רמן אן לה (Saint Germain En Laye), שם ישבה חצר המלך לפני כן.

לכל זאת תוסיפו את הסירחון, שהשתרר חיש קל ברחבי המסדרונות של הארמון, לאחר שחצר המלך עברה לוורסאי. הסיבה העיקרית לכך היא שאף אחד לא חשב על להתקין שירותים ציבוריים, או לכל הפחות לפזר סירי לילה ומשרתים שירוקנו אותם. התוצאה: אנשים עשו את הצרכים שלהם במסדרונות הארמון ולכם אשאיר לדמיין את את הארומה שעלתה משם…

ואם כל זה לא מספיק לכם, תחשבו כמה סטרס תצטרכו לסבול כדי לשרוד בוורסאי. לואי ה-14, כאמור, קיבל טראומה רצינית ממרד הפרונד, שחלקו הגדול אורגן על ידי האצולה. המסקנה שלו הייתה שיש לשמור את האצילים הללו כמה שיותר קרוב אליו ולגרום להם לתלות מוחלטת בו.

כיצד הוא עשה זאת?

ראשית הוא גרם לבזבוז המון כסף על בגדים (מכל אציל היה מצופה להחליף מספר חליפות בגדים בהתאם לשעת היום והפעילות בה עסק). לכך יש להוסיף את הדרישה להמר בסכומים גבוהים במשחקי הקלפים והביליארד, בשעות הערב. כך הפך המרקיז דה דאנגו (Philippe de Courcillon, Marquis de Dangeau 1638-1720), עליו ניתן לקרוא בכתבה הזאת, אותו אף אחד לא הצליח לנצח במשחק הקלפים, לאחד מחביבי המלך. אולם לרוב אנשי החצר לא שיחק המזל והם נכנסו לחובות כבדים, ונאלצו להסתמך על נדיבותו של לואי ה-14.

שנית, לואי ה-14 יצר היררכיה מאוד ברורה בחצר המלך, כאשר מלכחי הפנכה זכו לתגמולים סמליים כגון הזמנות לארמון מארלי (Marly), לשם היה הולך המלך על מנת לבלות עם אנשי חצר נבחרים באווירה בלתי פורמלית, או תפקידים מגוכחים אך מלאי יוקרה כמו מחזיק הנר המלכותי או מנגב הישבן המלכותי (אני נשבע לכם שהיה תפקיד כזה, ואנשי החצר נלחמו עליו).

אנשי החצר של לואי ה-14 מתהלכים בגני ורסאי. התמונה נוצרה על ידי Midjourney.
אנשי החצר של לואי ה-14 מתהלכים בגני ורסאי. התמונה נוצרה על ידי Midjourney.

לעומת זאת, אם חינו של איש חצר מסויים היה סר בעיני המלך, כל מה שהיה על לואי ה-14 לומר היה “אינני מכיר את האדם הזה” ובאותו רגע, הוא היה הופך לאדם עם משיכה חברתית של חולה דבר.

כתוצאה מכך אנשי החצר נאלצו לעסוק בחנופה בלתי פוסקת ובאינטריגות כנגד אנשי חצר אחרים, על מנת לשרוד ולהתקדם בסולם החברתי, וכך לא נשאר להם זמן למרוד במלך.

לפני שנמשיך עם סיפורנו, אם תרצו להכיר מעט טוב יותר את חיי היום בורסאי, אני ממליץ לכם לקרוא את הכתבה יום בחיי לואי ה-14.

הבנייה נמשכת

אם חשבתם שבניית האגפים המלכותיים, אולם המראות, משרדי השרים והאורוות המפוארות הספיקו ללואי ה-14, הרי שטעיתם. המלך רצה ארמון אינטימי לעצמו בו יוכל לבלות עם המאהבות שלו ועם כמה מחבריו, אך באותו זמן להישאר בשטח ורסאי.

לצורך כך נרכש שטח אדמה בשם טריאנון (Trianon) הגובל בגני ורסאי, ושם בנה לואי לה וו בין השנים 1670-1672 ארמון עשוי מקרמיקה. אולם קרמיקה, להבדיל מאבן או שיש, איננה חומר מומלצץ לבניית ארמונות וכתוצאה מכך במהלך העשור שבה אחר כך הלך הארמון ונהרס, עד אשר בשנת 1686 ציווה לואי ה-14 להרוס את המבנה ולבנות אותו מחדש.

מי שעשה זאת היה ז’ול ארדואן מנסאר, שכאמור בנה מספר מבנים נוספים בארמון, והוא הצליח לעשות זאת בזמן קצר מאוד של שישה חודשים, כך שהמלך יכל לחנוך אותו עם אישתו השנייה, מדאם דה מנטנון בקיץ 1688.

הטריאנון הגדול כמה שנים לאחר שנבנה. התמונה נוצרה באמצעות Mid Journey.
הטריאנון הגדול כמה שנים לאחר שנבנה. התמונה נוצרה באמצעות Mid Journey.

על מנת להתנקות מכל החטאים (וללואי ה-14, על שלל מאהבותיו היו לא מעט כאלה), יש צורך להתפלל, ואם לעשות זאת אז בסטייל. בארמון ורסאי אמנם הייתה כנסייה קטנה, לצורך שימוש יום יומי של המלך, אולם לואי ה-14 רצה קאפלה גדולה ומפוארת (כי הרי ידוע שככל שהחטאים גדולים יותר, כך צריכה להיות הקאפלה מפוארת יותר על מנת שאלוהים ישכח אותם).

על העבודה הופקד מיודעינו מנסאר והעבודה הסתיימה בשנת 1710, כ-11 שנה לאחר שהחלה. אין ספק שמדובר באחת היצירות הגדולות והיפות של הבארוק הצרפתי ותמצאו בה עמודי שיש ופרסקאות נפלאים של כמה מהאומנים הגדולים ביותר של התקופה, וביניהם אנטואן קויפל (Antoine Coypel 1661-1722).

אולם כל הפאר הזה לא עזר למלך צרפת והקאפלה הייתה עדה לשורה ארוכה של לוויות עצובות. בשנת 1711 מת בנו יורש העצר, לואי הדופן הגדול (1661-1711) ושנה אחר כך איבד לואי את נכדו הדוכס מבורגון (1682-1712) ואת אשתו האהובה מארי אדלאיד מסאבוי (1685-1712). המוות המשיך לארוב למשפחה המלכותית וחודש אח”כ מת נינו של לואי ה-14, לואי דוכס ברטאן מאדמת. לבסוף, בשנת 1714, מת נכדו הצעיר הדוכס דה ברי (Duc de Berry 1686-1714).

לואי ה-14 הלך ודעך בעקבות המכות הרבות שהונחתו עליו, שכללו לא רק איבוד רוב המשפחה שלו, אלא גם הפסדים כואבים במלחמת הירושה הספרדית (1701-1714). ארמון ורסאי, שבמהלך המאה ה-17 היה עד לכמה מהחגיגות המפוארות ביותר שצרפת ידעה, הפך למקום עצוב וקודר.

לואי ה-14, לקראת סוף חייו, מתפלל בחדרו. התמונה נוצרה באמצעות Mid Journey.
לואי ה-14, לקראת סוף חייו, מתפלל בחדרו. התמונה נוצרה באמצעות Mid Journey.

בריאותו של המלך הלכה והידרדרה. באוגוסט 1715 התגלה נמק ברגלו והוא נאלץ לבלות את ימיו האחרונים בחדרו, שעבר בשנת 1701 אל האגף המרכזי בארמון. שם הוא מת ב-1 בספטמבר, משאיר אחריו את נינו לואי ה-15, בן ה-5.

ורסאי של לואי ה-15

כאמור, לואי ה-15 היה בן 5, כאשר הפך למלך צרפת וירש את ארמון ורסאי, ולכן לקח לו מספר שנים עד שהחל לשנות את מבנה הארמון ולהוסיף אגפים שונים.

להבדיל מלואי ה-14, שאהב לעמוד במרכז (בדיוק כמו השמש שהפכה לסמל שלו), המלך החדש היה אינטרוברט (מופנם) והעדיף את הפרטיות שלו. זאת הסיבה שהוא שינה את אגף מגורי המלך ולצד המגורים הרשמיים, שם התנהלו החיים הציבוריים שלו (טקס הקימה מהמיטה וכו’), הוא יצר לעצמו סדרה של חדרים, נסתרים מהעין, הצופים אל חצר נסתרת, שעל קירותיה ראשי צבאים, שניצודו בסביבה, ולכן היא נקראה “חצר הצבאים”.

בחדרים הללו, הרחק מעיני רוב הציבור והחצר, התנהלו חייו הפרטיים של המלך. שם הוא בילה עם המאהבות שלו או סעד עם קבוצה מצומצמת של מקורבים. אם בתקופת לואי ה-14 קבלת הזמנה לביקור בארמון מארלי הייתה ההוכחה לקרבה אל המלך, הרי שבתקופת יורשו, הזמנה לביקור בחדריו הפרטיים היוותה את תו התקן הרשמי של מקורב למלך.

ארוחת ערב אינטימית אצל המלך לואי ה-15. התמונה נוצרה באמצעות Mid Journey.
ארוחת ערב אינטימית אצל המלך לואי ה-15. התמונה נוצרה באמצעות Mid Journey.

ואפרופו מאהבות, למלך לואי ה-15 היה תיאבון מיני בריא מאוד, וכאשר מדאם דה פומפדור, המאהבת הרשמית שלו, לא יכלה לעמוד בדרישות שלו, היא איפשרה לו לקחת לעצמו מאהבות צעירות ללילה (או מספר לילות). באופן טבעי לואי ה-15 לא רצה שאופרצית הזנות הזאת תתנהל אצלו בארמון, ולכן הוא קנה לעצמו אחוזה עירונית בעיירה ורסאי בשם “פארק הצבאים”, ולשם היה מגיע מחופש לאציל פולני. אם תרצו לקרוא עוד על המקום, אתם מוזמנים להיכנס לכתבה הנפלאה של רונן סאס פארק הצבאים – ההרמון של לואי ה-15, הסיפור שמאחורי המיתוס.

אולם בואו נחזור אל שטח ארמון ורסאי עצמו, שם מלאכת הבנייה לא עוצרת. בשנת 1762 מבקש לואי ה-15 מהאדריכל אנז’ ז’ק גבריאל (Ange-Jacques Gabriel 1698-1782), המוכר לנו בזכות כיכר הקונקורד, לבנות ארמון קטן ואינטימי עבור מדאם דה פומפדור, לא הרחק מארמון הטריאנון הגדול.

המאהבת המיתולוגית של לואי ה-15 לא זוכה לראות את השלמת הארמון הקטן מכיוון שהיא מתה כשנתיים מאוחר יותר, והארמון משמש את היורשת שלה, מדאם דו ברי (Madame du Barry 1743-1793) ואת המלך, בעת המפגשים האינטימיים ביניהם. מאוחר יותר יהפוך המקום לארמונה המיתולוגי של מארי אנטואנט, אולם בל נקדים את המאוחר.

אותו אדריכל שבנה את ארמון הטריאנון הקטן, הוא זה שאחראי על שינוי החזיתות של המבנים, שנמצאים בקרבת שער הכניסה לארמון וגם לבניית האופרה של ורסאי, בשלהי תקופתו של לואי ה-15 (1770). האדריכל לא חסך בכסף ובפאר וגם דאג למלך לתא מיוחד בחלק העליון של האולם, בו יוכל לצפות באופרה דרך חלון, מבלי להיראות על ידי אנשי החצר.

המלך זכה ליהנות מבניין האופרה החדש במשך כ-4 שנים, עד אשר חלה באבעבועות, בזמן שביקר אצל מדאם דו ברי בטריאנון הקטן ומת (המלך כמובן מת בחדר השינה הרשמי שלו כי כך יאה).

לואי ה-15 מת מאדמת בחדר השינה הרשמי שלו בורסאי. התמונה נוצרה באמצעות Mid Journey.
לואי ה-15 מת מאבעבועות בחדר השינה הרשמי שלו בורסאי. התמונה נוצרה באמצעות Mid Journey.

לואי ה-16 ומארי אנטואנט – השליטים האחרונים שהתגוררו בוורסאי

לואי ה-16, נכדו של לואי ה-15 הפך למלך צרפת במאי 1774 ובאופן טבעי החל לשלוט מתוך ארמון ורסאי, כמו שני קודמיו. הוא העניק את ארמון הטריאנון הקטן לאישתו מארי אנטואנט, והיא יצרה שם לעצמה ממלכה אינטימית, אליה יכלו להיכנס אך ורק האנשים שהיו הכי מקורבים אליה.

בתחילה הייתה המלכה מגיעה לטריאנון הקטן לזמנים קצובים, אולם בשנת 1779, כאשר הייתה זקוקה לשקט ושלווה על מנת להתאושש מלידת בתה, היא החליטה לעבור לשם באופן קבוע, מה שגרם ללא מעט לחשושים בחצר המלך.

מכיוון שהמלכה אהבה מאוד פרטיות, דאגו שהמראות בחדרים ימוקמו בצורה כזאת שאף אחד מחוץ לבניין לא יוכל לצפות במלכה דרך החלון והמראות. כמו כן, התקינו בארמון שולחן המורכב על פלטפורמה שיכולה לעלות ולרדת, על מנת שהמשרתים יוכלו לערוך את השולחן, להעמיס עליו את המאכלים ואז להעלות אותו למעלה, מבלי שהמלכה וחבריה יראו אותם.

מארי אנטואנט משחקת עם חברותיה בטריאנון הקטן שבורסאי. תמונה נוצרה באמצעות Mid Journey.
מארי אנטואנט משחקת עם חברותיה בטריאנון הקטן שבורסאי. תמונה נוצרה באמצעות Mid Journey.

בשנת 1783 החליטה המלכה לבנות לה ולחברותיה חווה קטנה, בדומה לזו שבנתה הנסיכה דה קונדה בטירת שנטילי. על המלאכה הופקדו האדריכל רישאר מיק (Richard Micque 1728-1794) והצייר הובר רובר (Hubert Robert 1733-1808) וכעבר כ-3 שנים עמד, לא הרחק מהטריאנון הקטן, כפר בסגנון נורמני.

בניגוד למיתוס, המלכה לא חלבה פרות או גידלה שם יונים. את זה היא השאירה לאיכרים שנשכרו במיוחד לשם כך. במקום זאת שימש הכפר הקטן הזה למקום מפגש אינטימי של המלכה וחברותיה, בו יכלו לבלות באווירה כפרית ובטיולים סביב האגם או למקדש האהבה שהוקם ממש לא רחוק על ידי רישאר מיק.

לפני שנמשיך הלאה, אם אתם מעוניינים לדעת עוד על מארי אנטואנט, הרשו לי להמליץ לכם על הכתבות הבאות:

אולם האידיליה הזאת לא נשארה לעד. בשנת 1789, בעקבות משבר כלכלי חריף, מתכנסת אסיפת המעמדות בוורסאי. כאשר המלך לא מסכים לייצוג הוגן יותר למעמד השלישי, מחליטים נציגיו להתכנס באולם ה – Jeu de paume (סוג של משחק טניס עתיק) ושם הם הכריזו על עצמם כאסיפה הלאומית. המהפכה הצרפתית החלה.

מכאן הכל הלך והתדרדר במהירות. ב-14 ביולי עלה המון זועם על הבסטיליה וב-5 באוקטובר הוא עלה על ורסאי על מנת לדרוש לחם. יום למחרת, פרץ האספסוף החמוש פנימה לתוך הארמון במטרה לעשות לינץ’ במארי אנטואנט, המלכה השנואה. הוא הצליח לרצוח מספר שומרים, אך מארי אנטואנט הצליחה להימלט מדירתה ולהתאחד עם המלך.

מארי אנטואנט בורחת במסדרונות ורסאי מההמון הזועם. התמונה נוצרה באמצעות Mid Journey.
מארי אנטואנט בורחת במסדרונות ורסאי מההמון הזועם. התמונה נוצרה באמצעות Mid Journey.

הזוג המלכותי ניצל ממוות על ידי המרקיז דה לאפייט (Gilbert du Motier, Marquis de La Fayette 1757-1834) מפקד המשמר הלאומי, אולם הם נאלצו לעזוב את ורסאי ולנסוע לפריז. אף אחד מהם לא יזכה לראות שוב את הארמון המפואר שאותו נאלצו לנטוש. לואי ה-16 יפגוש את הגיליוטינה ב-21 בינואר 1793 ואילו מארי אנטואנט תוצא להורג ב-16 באוקטובר אותה שנה.

מאז ששניהם נאלצו לעזוב את הארמון, אף שליט של צרפת לא חזר להתגורר בוורסאי.

המאה ה-19: ורסאי ממשיך להיבנות, למרות שהמלך לא גר שם יותר

במהלך המהפכה הצרפתית ישב השלטון בפריז, ואילו נפוליאון העדיף להתרחק מכל מה שארמון ורסאי מסמל והתגורר בטריאנון הגדול עם מארי לואיז, אשתו השנייה (זאת הסיבה שחלק ניכר מהריהוט שם הוא מתקופת האימפריה).

לאחר שנפוליאון איבד את השלטון בשנת 1814 (ובאופן סופי שנה אחר כך), חזר לשלטון אחיו של לואי ה-16, שקרא לעצמו לואי ה-18 (בנו של לואי ה-16, הלא הוא לואי ה-17, מת אצל משפחה אומנת כתוצאה מהזנחה). אותו מלך לא התגורר בורסאי אך הוא לא שכח את הארמון והוא אחראי לבניית חזית נאו קלאסית חדשה (רואים אותה מצד שמאל כשעומדים בשער של הארמון ומסתכלים קדימה לעבר הארמון עצמו).

לואי ה-18 מת בשנת 1824 ולשלטון עלה שארל ה-10. אולם המלך החדש הספיק לשלוט כ-6 שנים ובשנת 1830 מתרחשת הפיכה בפריז והוא מודח. לשלטון עולה המלך לואי-פיליפ (1830-1848), שכמו קודמיו, אמנם לא מתגורר בוורסאי, אך מחליט להסב חלק מהמגורים המלכותיים לגלריה ענקית, שתכיל תמונות המציגות שורה של נצחונות צבאיים צרפתים במהלך ההיסטוריה (כן, היו גם כאלו).

גם לואי פיליפ לא הצליח לשרוד על כס המלכות והודח בשנת 1848. אחריו הגיעה רפובליקה קצרת מועד (1848-1851) והקיסרות השנייה (1851-1870), בראשות נפוליאון ה-3, הלא הוא אחיינו של נפוליאון ה-1.

כמו דודו המפורסם, גם נפוליאון ה-3 העדיף לא להתגורר בארמון ורסאי, וחי בארמון הטווילרי בפריז וטירת קומפיין (Compiègne), אולם, כעבור מעט פחות מעשרים שנה, ארמון ורסאי שוב שיחק תפקיד חשוב בגורלה של מדינה (שהפעם לא הייתה צרפת).

בשנת 1870 פרצה מלחמת פרוסיה-צרפת, נפוליאון ה-3 נפל בשבי בסדאן ובפריז הוכרזה הרפובליקה השלישית. בעקבות התבוסה הצרפתית במלחמה, נחתם בינואר 1871 הסכם שלום משפיל בו אבדו לצרפת מחוז אלזס וחלק ממחוז לוריין. על מנת לזרות לצרפתים מלח על פצעיהם, בחר ביסמארק באולם המראות שבוורסאי, בתור המקום שבו הוכרזה הקיסרות הגרמנית.

כתוצאה מההשפלה שעברה צרפת, פורצת במרץ 1871 מרידה בפריז. המורדים מכריזים על עצמם כקומונה ואילו הממשלה של הרפובליקה השלישית, שזה עתה קמה, נאלצה לברוח לוורסאי. במהלך החודשיים הבאים מארגנת הממשלה צבא, שחייליו מגיעים מכל קצות צרפת. ב-21 במאי פולש הצבא הזה לתוך פריז ובמהלך שבוע, שכונה “השבוע המדמם” כבש, את פריז חזרה וחיסל את הקומונה.

הממשלה אמנם חזרה לפריז, אך החליטה לתת חלק מהאגף הדרומי של ורסאי לסנאט, שקם כמה שנים מאוחר יותר. הסנאט עבר בשנת 1879 לפריז והוא נמצא כיום בארמון לוקסמבורג, אולם גם בימינו הוא מתכנס בוורסאי בעת פתיחת המושב ובזמן אירועים מיוחדים.

מכיוון שבחלק ניכר מחדרי הארמון לא היה שימוש במשך שנים רבות, הרי שאין זה מפתיע שמצבם הלך והתדרדר, כאשר במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19, חלקים מארמון ורסאי הגיעו למצב של כמעט הרס מוחלט כתוצאה מהזנחה.

חדר מוזנח של ארמון ורסאי בשנות ה-80 של המאה ה-19. התמונה נוצרה באמצעות Mid Journey.
חדר מוזנח של ארמון ורסאי בשנות ה-80 של המאה ה-19. התמונה נוצרה באמצעות Mid Journey.

המאה ה-20: ארמון ורסאי חוזר לפרוח

מי שנבחר לעמוד בראש עבודות השחזור של הארמון היה המשורר פייר דה נולאק (Pierre Girault de Nolhac 1859-1936) והעבודות החלו בשנת 1892 ונמשכו במשך עשרות שנים (עם הפסקות כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה והשנייה). כמו כן, בשנת 1919, חזר ורסאי שוב לשחק תפקיד בפוליטיקה הבינלאומית, כאשר הצרפתים התעקשו לחתום בו את ההסכם שסיים את מלחמת העולם הראשונה (שהיווה בעצם הסכם כניעה של גרמניה ובנות בריתה). כך, לטעמם, הצליחו הצרפתים למחות את החרפה שהתרחשה 48 שנה קודם באולם המראות.

במהלך מלחמת העולם השנייה הארמון רוקן מתכולתו, וזה כולל חדרים שלמים שפורקו והוחבאו בטירות ברחבי צרפת, יחד עם תכולת שאר המוזיאונים החשובים בצרפת כמו הלובר. אחרי המלחמה הכל הותקן חזרה במשך כמה שנים.

אם במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20, הדגש היה על שיפוץ מבנה הארמון (רצפות, קירות, צנרת וכו’) הרי שבתקופת הרפובליקה החמישית הוחלט לשים דגש על הריהוט. הסיבה לכך היא שרוב הריהוט המקורי, שהיה בוורסאי במהלך המאות ה-17 וה-18, נבזז בזמן המהמפכה הצרפתית ועבר לידיים זרות. לכן הנהלת הרפובליקה החלה במבצע שנמשך עד ימינו אלה, של קניית כסאות, ספות, תמונות וחפצי נוי אחרים, שהיו בוורסאי בימים שבהם התגוררו שם המלך והמלכה.

מי שהיה אחראי על השחזור ההיסטורי של הארמון ורכישה חזרה של תכולתו, הוא האוצר האגדי ז׳רלד ואן דר קמפ (Gerald van der Kemp 1912-2001), שבמשך מספר עשורים עבד על מלאכת השחזור, תוך כדי שהוא מגייס תרומות מכל העולם ועורך שם נשפים לפילנתרופים. הוא ואישתו גרו בארמון באגף משלהם. ההנהלה של היום ממשיכה במגמה שהוא התווה של שחזור למראה המקורי, החזרת התכולה (יהיה המחיר אשר יהיה) ופנייה לתרומות.

בסרטון הבא תוכלו לצפות ברהיט כזה, הלא הוא שולחן הכתיבה של לואי ה-14, שנקנה בשנת 2015 ונמצא היום בורסאי.

העבודה הבלתי נגמרת וההקפדה על הפרטים הקטנים ביותר, בשילוב ההיסטוריה המרתקת של המקום, בה נגעתי ממש על קצה המזלג, הפכו את ארמון ורסאי לאחת האטרקציות התיירותיות הגדולות ביותר בצרפת, עם יותר מ-10 מיליון מבקרים בשנה.

כעת, כשאתם חמושים בידע היסטורי שיעזור לכם לנווט בין הסיפורים שהתרחשו בארמון וליהנות מכל רגע, הגיע הזמן שלכם להצטרף אליהם…

למידע חשוב לגבי הביקור בוורסאי אתם מוזמנים להיכנס לכתבה ורסאי – המדריך המלא וטיפים לביקור מושלם בארמון של לואי ה-14.

רוצים לדעת איך הארמון מתנהל ולהכיר את המקומות הסודיים אליהם רוב התיירים אף פעם לא יגיעו? מוזמנים לקרוא את הכתבה מאחורי הקלעים של ארמון ורסאי, אותה כתב רונן סאס, שעבד במקום.

צבי חזנוב (הפרנקופיל). צילום: לירן הוטמכר

נעים מאוד שמי צבי חזנוב (הפרנקופיל), בעל תואר ראשון ושני בתרבות צרפת ויחסים בין לאומיים מהאוניברסיטה העברית, ומאוהב בצרפת ותרבותה מאז שאני ילד. את הידע שצברתי ואת האהבה אני שמח לחלוק אתכם כאן.

מוזמנים ליצור איתי קשר

מתכננים טיול לצרפת?
מוזמנים להיכנס ל"ארגז הכלים" שלי שמכיל שורה של אתרים אמינים להזמנות מלונות, כרטיסים, רכבים וכל דבר נוסף שתזדקקו לו לבניית טיול מושלם.
רוצים לא לפספס אף כתבה?
הרשמו לעלון שלי ותתחילו לקבל כתבות מרתקות כל שבוע לאימייל. כבונוס אשמח גם לתת לכם בחינם את ההרצאה שלי "טיול בפריז בעקבות מולייר".​

אהבתם את הכתבה?

מוזמנים לספר לחברים שלכם

ניווט מהיר
הפרנקופיל
בואו נשמור על קשר

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם (או מקסימום פעמיים) בשבוע.

ואם זה לא שכנע אותכם…

מי שנרשם כעת יקבל את הרצאה שלי על טיול בפריז בעקבות מולייר בחינם!

דילוג לתוכן