רחוב La Verrerie ברובע ה – 4 הוא כיום רחוב די אלמוני, אולם עד המאה ה -18 היה הרחוב מפורסם בזכות בוני הוויטראז’ים, אשר שכנו בו (מכאן השם La Verrerie שמגיע מהמילה Ver שמשמעותה זכוכית). מדובר ברחוב מקסים עם כמה מבנים עתיקים ואני ממליץ לטייל בו כאשר אתם הולכים לכם אל המארה (או בחזרה ממנו). ואם כבר מצאתם את עצמכם ברחוב, עצרו לרגע מול הבניין הסתמי יחסית במספר 28. יש לי סיפור קטן לספר לכם.
כיצד נוצר משחק הקלפים?
החל מתחילת המאה ה-15 התגורר כאן, בבנין שאיננו קיים עוד, האיש בעל השם המעניין ז’קמן גריגונור (Jacquemin Grigonneur). אותו ז’קמן טייל במזרח התיכון וגילה שם את קלפי המשחק, אשר הגיעו במקור מהודו. מהר מאוד הוא הבין את הפוטנציאל המסחרי הטמון בקלפים אלו וכשחזר לפריז יצר 3 סדרות של קלפים צבעוניים (הוא השתמש בין השאר בזהב על מנת לצבוע אותם) והביא אותם במתנה למלך צרפת שארל ה-6, אשר בדיוק באותה תקופה איבד את שפיותו ונזקק לבידור שיסיח את דעתו (על אשתו של אותו מלך אתם מוזמנים לקרוא כאן).
קלפי המשחק הצליחו מאוד בארמון המלך וז’קמן החליט ליצור גרסא לקהל הרחב. מכיוון שכבר במאה ה-15 הבינו שהדרך הכי טובה למכור מוצר היא במאצעות שימוש בסלבריטיז החליט ז’קמן להשתמש בדמויות בולטות בחצר המלוכה בתור ה”דוגמנים” שלו. כתוצאה מכך מלך הלבבות מבוסס על דיוקנו של שארל ה-6, אשתו של בנו שארל ה-7 דגמנה בתור מלכת תלתן ואילו המאהבת של שארל ה-7, אנייס סורל (Agnes Sorel), שימשה כהשראה למלכת יהלום. גם מקומה של ז’אן ד’ארק לא נפקד ועליה מבוססת דמות מלכת העלה.
משחק הקלפים כל כך הצליח בפריז, עד אשר כבר ב 1397 נוצר חוק שמתיר לשחק אותו רק בסופי שבוע, לאחר שקרו מקרים בהם עסקים שבתו ממלאכה, מכיוון שהעובדים היו עסוקים במשחק הקלפים. לשיא הפופולריות הגיעו משחקי הקלפים בתקופת שלטונו של לואי ה-14 (1643-1715).
המרקיז דה דאנגו מתכתב עם עצמו
היה מצופה מאנשי החצר לשחק כמו אנשי כבוד, דהיינו, להרוויח, או ברוב המקרים להפסיד, סכומי עתק, מבלי להניד עפעף. מי ששיחק היטב יכול היה לא רק לזכות בסכומי כסף רצינייים, אלא אף להתקדם לתפקידים בכירים בחצר המלך, מכיוון שלואי ה-14 אהב שחקנים טובים.
כך לדוגמא זכה המרקיז דה דאנגו (Marquis de Dangeau) בחסדי המלך בזכות היכולת שלו לשמור על ריכוז מושלם בעת משחק קלפים, מה שהפך אותו לבלתי מנוצח. לאחר שהפך למקורב של מלך צרפת, גילה לואי ה-14 שדאנגו, הוא לא רק שחקן קלפים מחונן אלא גם איש ספר בעל סגנון כתיבה שנון במיוחד. מכיוון שלואי ה-14, לא ניחן בכשרון כתיבה, הוא השתמש בכישורי הכתיבה של דאנגו, על מנת לכתוב מכתבי אהבה לאהובתו הדוכסית דה לה וואלייר ( Louise de la Vallière).
הבעיה הייתה שלה וואלייר עלתה על הטריק הזה לפניו וגם היא השתמשה בשירותיו של המרקיז, על מנת לכתוב מכתבי אהבה למלך צרפת. וכך במשך שנה שלמה כתב דאנגו את מכתבי האהבה של המלך ואח”כ באותו כישרון ענה למכתבים של עצמו (זה נגמר כאשר לה וואלייר התוודתה על כך למלך והוא בתורו הודה שגם הוא משתמש באותם שירותי כתיבה).
אבל נחזור למשחקי הקלפים של לואי ה-14. בחצר המלך שיחקו משחקים שונים שהגיעו מארצות שונות כגון הבאסט (Bassette) שהגיע מוונציה, ואשר הוצא מחוץ לחוק על ידי לואי ה-14 לאחר שזה הפסיד בו סכום כסף הגון. משחקים אחרים היו הרברסי (Reversi) שהגיע מספרד והיה אהוב במיוחד על המלך, מכיוון שהוא נוצר על מנת לספק תעסוקה למלכת צרפת, בזמן שלואי ה-14 רדף אחרי מאהבותיו.
עוד משחק מפורסם היה הלנדסקנט (Lansquenet), שהובא לחצר המלך על ידי חיילים מגרמניה והחליף את הרברסי בתור משחק הקלפים הפופולרי ביותר אצל אנשי החצר. משום מה משחק הלנסקנט גרם לאנשים שהפסידו בו להשתמש בשפה גסה במיוחד, עד אשר לואי ה-14 נאלץ להוציא צו מלכותי האוסר על אנשי החצר לקלל בעקבות ההפסדים שלהם במשחק הקלפים.
כמובן שלעיתים ההפסדים במשחקי הקלפים לא היו מסתיימים באלימות מילולית אלא גלשו לאלימות פיזית ולדו קרב. וזה מביא אותי לקליפ המקסים שעשתה לאחרונה להקת תיסלם הישראלית, לכבוד הקונצרט שלהם עם התזמורת הסימפונית במאי. הקליפ, מהווה מחווה לסצנת הדו קרב בסרט האלמותי “בארי לינדון” (Barry Lyndon) המתרחש במאה ה-18. הקליפ המקסים הזה ממש גורם לי לרצות לטוס לפריז ולבקר במארה או בוורסאי ולכן, בעיני הוא מהווה סיום מושלם לפוסט זה.
