מאחורי הקלעים של ארמון ורסאי – טיפים ממישהו שעבד שם

ארמון ורסאי הוא אחד הארמונות המפורסמים והמתוירים בעולם, עם כ-10 מיליון מבקרים בשנה לא תמצאו כמעט אדם שלא היה בו לפחות פעם אחת בחייו, אך בעוד רובכם ביקר בארמון האם תהיתם פעם איך זה לעבוד בו?

האם תהיתם פעם מי מפעיל ומתחזק את הארמון הזה שביחד עם גניו ומבני המשנה שלו היה יכול להכיל עיירה קטנה? ובכן, למשך חודש ימים היה לי את העונג והכבוד להיות אחד מאנשי הצוות של הארמון ואני עומד לחלוק עמכם את חוויותי מאחורי הקלעים.

קצת נתונים יבשים על ארמון ורסאי

הארמון והמבנים הנלווים אליו כמו הגראן קומון – בנין מנהלת הארמון, שתי אורוות, כנסיה, הטריאנון הקטן והגדול, תיאטרון המלכה ומבנים שונים המפוזרים בגנים משתרעים על שטח של 67,000 מ”ר הכוללים 700 חדרים שביחד עם הגנים מתפרסים על שטח של 1,977 דונם. בנוסף, בסמיכות לארמון ישנם מבנים שונים כמו מרכזי לימוד ומחקר, סיפריות ומבנים שבהם עשו שימוש אנשי המלוכה והאצולה שמהווים תוספת נכבדה לשטח אותו תופס הארמון בעיר ורסאי.

בכדי לתחזק ולתפעל את כל זה הארמון מעסיק כ-950 עובדים קבועים ועוד כמה עשרות זמניים בתפקידים שונים המתחלקים לשתי קבוצות עיקריות – אנשי המנהלת שיושבים בבנין הגראן קומון ואנשי השטח שאמונים על תחזוקת הארמון וגניו, שימור המבנים ותכולתם, נקיון, הכוונה ומידע, וביטחון ושמירה על הסדר.

‘אז מה בכלל עשית שם?’

תחת התואר l’agent de surveillance הייתי אחד מאנשי הצוות הבאים במגע עם הקהל הרב ותפקידם הוא לשלוט על הכניסות והיציאות, לבצע בידוק וטיפול בכבודה, לשמור על הסדר והביטחון של הארמון ומבקריו, לשמור על חדרי הארמון ותכולתו, להכווין ובנוסף גם להסביר על הארמון ויצירותיו.

הארמון פתוח שישה ימים בשבוע (סגור בימי שני) מתשע בבוקר ועד שש וחצי בערב ולעיתים ממשיכות בו פעילויות נוספות לאחר שעות הסגירה כמו מופעים שונים, גאלות והפקות של סרטים ותוכניות טלביזיה. הפעילות האנטנסיבית סביב השעון דורשת ניהול יעיל שמאזן בין היותו של המקום מוזיאון לבין שימושיו הנוספים תוך כדי שמירה על המבנה העתיק והעדין ויצירותיו היקרות.

העבודה בארמון מתחלקת לשתי משמרות; משמרת בוקר (matin) ומשמרת צהריים (midi). ביום העבודה הראשון התקבצה קבוצת העובדים הזמניים במבנה הגראן קומון כדי לעבור הדרכה ע”י האחראי על השיבוץ שבסופו קיבלנו סידור עבודה כללי לחודש העבודה ודפי הנחיות לעובד, לאחר מכן עשו לנו סיור בין העמדות השונות ולבסוף הדרכה בתפעול מטפי האש ע”י יחידת הכבאים של הארמון.

להסתובב בארמון כמו מלך

הכניסה לעובדים אינה דרך השערים הראשיים של הארמון שבהם עוברים המבקרים אלה דרך בנין הגראן קומון הנמצא מחוץ לארמון. במבנה זה נמצאת מנהלת הארמון ומשם כל העובדים יוצאים למשמרתם.

לאחר החתמת שעון הנוכחות ניגשים ללוח שמחוץ למשרד האחראי על סידור העבודה (bureau du planning) כדי להתעדכן באיזה תפקיד ובאיזה מקום העובד יעביר את המשמרת הקרובה. בדרך כלל זה מתחלק לשני סוגי מקומות – הכניסות והיציאות שבהם גם מתבצעות בדיקת, איסוף והחזרת הכבודה או באחד מאולמות וחדרי הארמון. כעבור רבע שעה מהחתמת הכרטיס יוצאים למשרד הסדרן הנמצא בכניסה לארמון.

גרם המדרגות הצדדי שמוביל לאגף בו נמצא “חדר המלחמות”אם חשבתם שהעובד נאלץ לעמוד בתור המשתרך ברחבה שממול לארמון כדי להגיע למשמרתו אז טעות בידכם. דרך מרתפי הגראן קומון מתחיל מסע קסום העובר במחילות תת קרקעיות, מעברים נסתרים, גרמי מדרגות פתלתלים ודלתות חבויות שמסייעות לעובדים לחצות את הארמון בדקות ספורות ולהעלם ולהופיע כאילו בלעה אותם האדמה.

כך מסע שהחל בבנין הגראן קומון מסתיים חיש מהר במשרדו של הסדרן הנמצא סמוך למדרגות גבריאל (escalier gabriele) המובילות לסלון הרקולס המפואר. במשרד זה יברך אותך בברכת בונז’ור (וילחץ את ידך) האחראי על השיבוץ שתפקידו לוודא שכל העובדים התייצבו למשמרתם ולבצע שינויים אחרונים בסידור העבודה במידת הצורך. לאחר מכן לוקחים מכשיר קשר ולעיתים צרור מפתחות כבד ויצאים לכיוון המקום בארמון עליו העובד יהיה מופקד באותו יום.

כשהמשרד שלך הוא חדר השינה של לואי ה-14

בדרך לאחד הסלונים בהם אעבוד אני שוב מנצל את כל המעברים הנסתרים כדי להגיע במהירות האפשרית למחוז חפצי גם אם זה דורש ממני לצוץ מאחורי מיטתו של לואי ה-14-להפתעת המבקרים. חופש התנועה במקום והיכולת לעבור במקומות שאינם פתוחים לקהל נותנת תחושה של חזרה בזמן לתקופה בה אזורים אלו שימשו את משרתי הארמון או לחילופין את המלך ומאהבותיו, חוויה מאוד יחודית שהיתה בעבורי היתרון הגדול ביותר בעבודה במקום.

כשסוף סוף הגעתי למחוז חפצי מתחיל סוג של טקס שאפשר להשוות אותו לטקס ה-lever. מדובר בטקס ההשכמה של המלך הכולל פתיחת הדלתות הכבדות ופתיחת תריסי העץ והחלונות גדולי המימדים. תוך כדי הפעלת כוח לא מבוטל אני פותח את תריסי העץ (volet) ובמקומות מסויימים את החלון שהוא יותר דלת זכוכית גדולה מאשר חלון.

ישנם חדרים בהם פותחים את התריסים לרווחה וישנם חדרים אשר תכולתם רגישה לאור השמש בהם פותחים אותם רק במעט. ברגע זה נפתחות דלתות העץ הכבדות וזרם המבקרים מתחיל לשטוף את חדרי הארמון; קבוצות ויחידים, תינוקות בני כמה חודשים, ישישים על כסאות גלגלים, תלמידי בית ספר, נערים, כמרים, נזירות, רבנים, אימאמים, פנקיסטים, יאפים, לובשי בלויים וגנדרנים – כולם באים בשערי הארמון מכל קצוות תבל.

בתחילת המשמרת מגיע אחראי האגף (le responsable) ומוודא שהעובד יודע את המוטל עליו במקום בו הוא מוצב והכי חשוב את כיוון ודרך פינוי המבקרים במקרה חירום.שטף המבקרים הרב (עשרות אנשים בממוצע בכל רגע נתון בכל חדר) דורש עירנות מרבית ויכולת לתמרן בין כמות האנשים הגדולה.

בין האיסורים החלים על המבקרים אפשר למנות את הדילוג מעל החבלול לאזור האסור לתנועת המבקרים, נגיעה ביצירות, נשיאת ילדים על הכתפיים, צילום עם פלאש, שימוש במקלות סלפי, חסימת המעברים, השלכת אשפה או התנהגות לא הולמת. מאחר והקהל הוא מגוון ומגיע ממקומות שונים ברחבי הגלובוס יש צורך להתמודד עם כל סוגי האנשים במהלך המשמרת.

השבת אבידה

אחת מהסיבות לעומסים הרבים בחדרים הן הקבוצות המאורגנות. קבוצה אחת יכולה למלא חדר גדול ובכך להפוך את השהיה בו לשאר המבקרים ללא נעימה. לכן בשעות העומס מוקצבות למדריך הקבוצה כשתי דקות עד שהוא נאלץ להמשיך לחדר הבא, ככלל המדיניות היא לגרום לאנשים להיות בתנועה קדימה כדי שלא יווצרו ‘פקקי תנועה’ בתקופה עמוסה זו של השנה.

במהלך המשמרת אנשים פנו אלי בשאלות רבות, חלקן נוגעות בהתמצאות בשטח הארמון וגניו, חלקן לגבי החדר ויצירותיו וחלקן בבעיות טכניות, תלונות וטרוניות שונות. אחד התפקידים היותר חשובים היה מציאת אנשים שאבדו ובעיקר ילדים. יום אחד כאשר עבדתי בסלון הרקולס ניגשה אלי ילדה צרפתיה זהובת תלתלים ובעיניים דומעות הסבירה שהיא איבדה את הוריה.

למזלנו באותו רגע הוריה פנו לעובד אחר בחיפוש אחריה ובמערכת הקשר הופצה הבקשה לאיתור הילדה כך שכל אשר נותר לי הוא להתיישב על דרגש נמוך לידה ולהרגיע אותה בצרפתית הרצוצה שלי. את פניה הזעופות של אימה היה אפשר לראות כבר מקצה האולם הגדול כאשר היא הגיע לאסוף אותה מלווה בבעלה ושני בניה, הילדה הוחזרה להוריה והכל הסתיים בשלום.

החל מהשעה ארבע אחר הצהריים תנועת המבקרים מתחילה להידלל ומשעה חמש השיטוט בארמון נהיה יותר נוח, בשעה שש שערי הארמון נסגרים ועד השעה שש ושלושים אחרון המבקרים צריך לעזוב את מבנה הארמון.

וכך בשעה שש בדיוק מופיע אחראי האגף (le responsable) נועל את דלת האגף ואז מתחיל טקס הפוך לטקס הבוקר . את הטקסט הזה אפשר לדמות לטקס האשכבה של המלך ה-coucher. מחכים שאחרון המבקרים יעזוב את החדר ואז סוגרים את החלונות ותריסי העץ הכבדים. כמובן שלא לא עושים זאת לפני שנותנים מבט אחרון לראות שלא הושאר בו כלום.

וכך חדר אחרי חדר מפנים וסוגרים. בכל איזור מתווסף לטקס עובד נוסף שהאיזור שלו נסגר כך כשכבר מגיעים לאיזור הקרוב ליציאת המבקרים משתרכת אחריהם קבוצה גדולה של עובדים שרק מחכים שהם יעזבו את הארמון כדי שיוכלו לסיים את משמרתם.

כובד משקלה של הכבודה

לארמון ורסאי יש נהלים ברורים של מה מותר ומה אסור להכניס לתחום הארמון ולקהל הרחב יש רעיונות אחרים לגמרי למה שהם רוצים ויכולים להכניס לתחומיו. זה גורם לתורים ארוכים וללא מעט כעס מצד המבקרים כאשר הם נעמדים חסרי אונים בכניסה לארמון עם כבודה כה רבה שאפשר לחשוב שהם עוברים להתגורר במקום.

אז מה אסור? עגלות ילדים, מטריות ארוכות, מזון ושתיה למעט מים (לא מוגזים), סכינים וכלים חדים אחרים, מזוודות, ציוד גדול וכל דבר שהשומרים בכניסה חושבים שעלול להפריע או לסכן את הארמון, תכולתו ומבקריו.

הקהל הרחב נכנס דרך אגף דופור (החזית השמאלית כאשר עומדים מול הארמון). את האגף עיצב לא אחר מאשר האדריכל דומיניק פרול שתכנן בין השאר את הספריה הלאומית של צרפת. העובדה שאדריכל כוכב עיצב את האגף אומרת שהנוחות הוקרבה למען העיצוב וכך כדי להעביר את הכבודה לנקודת האיסוף שלה יש צורך בשימוש במערכת מעליות (שמתקלקלות תכופות), אשר מובילות הישר לקומת המרתף. מקומה זו יוצא הקהל אחרי שסיים את הסיור בארמון ומשם הוא אוסף את אשר מסר לשמירה בקומה מעל.

ככלל הכניסה והיציאה דרך האגף החדש היא מסורבלת ולא מונעת מהקהל הרב להמתין בשמש הקופחת או בגשם ברחבה שממול הארמון כדי להיכנס לתוכו. בעיה נוספת היא שהאדריכל סירב שתהיה עמדת חלוקת מדריכים קוליים בתוך האגף עצמו וכך מוצאים את עצמם המבקרים עומדים שוב בתור ארוך בחצר הפנימית כדי להיכנס לאגף גבריאל שם יקבלו את המכשירים ויתחילו בסיור.

העבודה שלי באגף זה היתה בבידוק הבטחוני בכניסה, בקבלת הכבודה, במסירתה ביציאה או בפיקוח על היוצאים. אנשים רבים שמגלים שלא יוכלו לקחת את עגלות התינוק איתם ובעקבות זה לסחוב את ילדיהם על ידיהם לכל אורך הביקור מתרגזים, מתיאשים ומוותרים על התענוג.

הארמון שחבוי בתוך הארמון

הקהל הרב שמגיע לארמון מובל דרך האולמות הגדולים כמו סלון הרקולס, סלון דיאנה, אולם המלחמות והשלום וכמובן אולם המראות ואין ספק שאלה המקומות שכולם רוצים לראות אך לא אחת באו מבקרים ושאלו אותי האם זה כל הארמון?

אז התשובה היא שממש לא. מאחורי קירות הסלונים הגדולים מתחבא לו ארמון שלם נוסף ששימש כמגורים הפרטיים של המלך, משפחתו ואנשי האצולה. וזה בנוסף למערכת פתלתלה ואין סופית של מסדרונות, מעברים, גרמי מדרגות, חצרות, עליות גג ומרתפים. חדרים אלה הם לרוב בעלי מידות של חדרים בבתים מודרנים שאנו גרים בהם כיום והם נמצאים ממש מצידם השני של קירות הסלונים מחולקים לבין שתיים עד ארבע קומות מגובה הסלון.

לדוגמא מאחורי הקיר של אולם המראות נמצאים חדריו הפרטיים של המלך, מעליהם בעליית הגג יש את דירותיהן של הפילגשים מאדאם דה פומפדור ומאדם דו בארי ומעליהן נמצאת הספריה הפרטית של לואי ה-16 וחדרים פרטיים נוספים של המלך כולל אמבטיות וסדנאות מלאכה בהן לואי ה-16 נהג לעסוק בתחביב האהוב עליו בנית מנגנונים מכאניים ומנעולים, מעל כל זה ישנה עליית גג נוספת עם חדרים למשרתות של הפילגשים ואזורי איחסון שונים, מכלי מים ותנורים.

האגף הפרטי של המלך והמלכה

בצד השני מאחורי האגף של המלכה הכולל את חדר השינה המפורסם של מלכות צרפת ישנו האגף הפרטי של המלכה שם התנהלו חיי הארמון השוקקים ביותר במיוחד בתקופתה של המלכה מרי אנטואנט אשר עיצבה מחדש את רוב החדרים באגף שלה כאשר המפורסמים ביניהם הוא הגראן קבינה והקבינה דה לה מרידיאן. בעוד לאגף הרשמי של המלכה מגיעים דרך מדרגות המלכה המפוארות (escalier de la reine) הגישה לחדרים הפרטיים היא דרך דלתות צדדיות חלקן בתוך קירות הסלונים, דרך הדלת שנמצאת לצד מיטתה של המלכה נמלטה מארי אנטואנט כאשר ההמון הזועם שעט לעבר חדרה בחמישי לאוקטובר 1789 כאשר נשות פריז צעדו ברגל לארמון כדי לבקש מהמלך לחם.

כל החדרים הפרטיים פונים לחצרות הפרטיות (חלק מהחדרים שבעליית הגג פונים גם כלפי חוץ), אלו חצרות סגורות הנמצאות חבויות בין אגפי הארמון ולא ניתן לראות אותם מבחוץ; חצר הצבאים (cour des cerfs), החצר הקטנה של המלך (petite cour de roi), חצר יורש העצר (cour du dauphin) וחצר המלכה (cour de la reine). חדרים אלה פתוחים לקהל הרחב בסיור מודרך בלבד בתיאום מראש, בימים מסויימים ובתשלום נוסף.

החדרים הנסתרים והמוכרים פחות

בעוד שרוב העובדים באים לעשות משמרת וללכת אני בדמיוני ראיתי את עצמי כמגלה וחוקר הארמון ועל כן ניצלתי כל רגע כדי לחפש מקומות נסתרים שאינם פתוחים לקהל וכך בכל זמן חופשי שעמד לרשותי (בדרך כלל בזמן לפני המשמרת או בזמן ההפסקות) יצאתי לגלות ולראות.

אגף האסמבלה נשיונל

יום אחד מצאתי את עצמי מחוץ לאגף שהמלך לואי פיליפ התאים לאולם האסיפה הכללית. במרכז המבואה עומד לו עמוד שיש צבעוני בסגנון האמפריה הראשונה ופסלים של דמויות מהמאה ה-19 מעטרות את האולם הגדול, שיטוט במקום הוביל אותי לאגף שבמרכזו פסל של לוחם רומי ישוב, עוד דחיפה קטנה לדלת שמשמאל ואני מוצא את עצמי בחדר מדרגות מרשים. התחלתי לטפס למעלה ולפתע הבחנתי בדלת המובילה לספריה ישנה ומאובקת עם מדפי ספרים עד גובה התקרה, בספריה ישבה ספרנית מבוגרת שנראתה כאילו נשארה שם עוד מימי לואי פיליפ.

המדרגות לאסמבלה נסיונל (האסיפה הלאומית)היא מאוד שמחה לראות אותי והסבירה לי בחן שהגעתי לספריית עובדי הארמון, לאחר שיחה קצרה עליתי למעלה תוך כדי שאני מתבונן על ציורים שתלויים על הקירות, בקומה העליונה ביותר הבחנתי בציור המתאר תהלוכה שבה נישא על כיסא מלכות האפיפיור ליאו ה-12. ירדתי למטה והגעתי למבואה מעט מוזנחת ונשכחת שעוטרה בפסלים רבים של מלכי צרפת, כגון לואי ה-16, שארל ה-10, לואי ה-18 ועוד. מבואה זו פנתה לחצר פנימית ובצמוד לה היה אולם קטן נוסף שבו שכן גלובוס ענק שהוזמן ע”י לואי ה-16. הביקור במקום המפואר אך המוזנח והשומם היה מעט סוראליסטי.

הגלריות של לואי פיליפ

בוקר אחד נשלחתי למשימה לא ברורה בגלריות של לואי פיליפ הנמצאות בין הקאפלה לתיאטרון. גרם מדרגות ארוך וחשוך תחת גג זכוכית מכוסה מוביל אל סדרה של גלריות שוממות שעוברות בימים אלה שיפוץ, הציורים הגדולים מכוסים בסדינים לבנים ופועלים עומלים על הכנת המקום לפתיחה בנובמבר הקרוב.

אם שאלתם למה השם לואי פיליפ עולה לעיתים תכופות זה בגלל שהמלך האחרון של צרפת החליט להפוך את ורסאי למוזיאון לתפארתה של צרפת כחלק מהליך פיוס בין המונרכיה לעם, לכן הוא הרס חדרים רבים והפך אותם לגלריות, מבואות, אולמות כנסים ועוד. בזמן ביצוע העבודות הוא ומשפחתו גרו בחדרים הפרטיים כדי לפקח על התקדמות הפרוייקט. יום אחד פנו אלי זוג מבקרים ושאלו אותי מה פשר המונוגרמה LP שמופיעה במקומות רבים בארמון והתשובה היא פשוט שזהו החותם שלואי פיליפ השאיר במקום.

מגורי המאדאמז

בצהרי יום שמשי הייתי אחראי על האגף של המאדאמז, אלו הדירות הפרטיות של בנותיו של לואי ה-15 מאדאם ויקטאוור ומאדאם אדלייד הממוקמות בקומת הקרקע מתחת לסלונים הגדולים, באחד מחדרי דירתה של מאדאם ויקטוואר דילגתי מעל החבלול, חציתי את החדר והגעתי לדלת הנסתרת בתוך הקיר, סיבוב קטן במפתח ומצאתי את עצמי במסדרון המוביל לחצר הצבאים ולגרם מדרגות פנימי, דלת נוספת מובילה לדירה שהמלכה מארי אנטואנט החזיקה בקומת הקרקע אחרי שהיא ילדה.

החדר הנסתר

לקראת סוף עבודתי בוורסאי יצאתי לשיטוט בתוך האגף הפרטי של המלך, דלת נסתרת אחת מובילה לאחרת וכל חדר מפואר מהשני; הספריה של לואי ה-16, סלון המשחקים, חדר האוכל הפרטי של המלך, אמבטיות וחדרי שירותים שלא היו מביישים שום סלון פריזאי, סלון האורלוג’ין, חדר העבודה של המלך ובמרכזו שולחן המכתבה המפורסם ועוד, אבל גרם מדרגות קטן משך את עיני וכאשר עליתי גיליתי חדר המעוצב באופן צנוע יותר אך עדיין מכובד שחלונו משקיף למדרגות המובילות לאגף הפרטי של המלך (אסכליה לואי פיליפ), אין לי מושג למה שימש חדר זה אבל אני מניח שהוא היה שייך לאחד האצילים בשירות המלך.

מקום נוסף שסגור לקהל וניתן לראותו רק מחלון קטן הוא תא השירותים המפואר של לואי ה-15 שמעוטר במיטב חיפויי העץ הדקורטיבים ובשני מושבי אסלה האחד לגברות והשני למלך, זהו מקום שנראה ראוי יותר לארוחה קלה מאשר לעשיית צרכים.

הדירות הפרטיות של מאדאם דו בארי ומאדאם דה פומפדור

אם ממשיכים במדרגות שמובילות לחדרים הפרטיים של המלך לקומה מעל מגיעים לדירות של שתי פילגשותיו המפורסמות של לואי ה-15 מאדאם דו בארי ומאדאם דה פומפדור או כפי שהן מכונות Les favorites. שתי דירות גדולות אלה אשר שוכנות אחת בצמוד לשניה תופסות את רוב האגף שמעל לחדרי המלך, חשוב לציין ששתיהן לא התגוררו במקום במקביל אלה אחת אחרי השניה – מאדאם דו בארי תפסה את מקומה של פומפדור כפילגשו של המלך לאחר מותה של פומפדור, דו-בארי גרה בארמון עד שהמלכה החדשה גרשה אותה לאחר מותו של פטרונה לואי ה-15.

סדרת חדרים אלו הכוללת סלונים, חדרי אוכל, חדרי שינה, חדרי הסבה, אמבטיות, בודאוורים וחדרי שירות עם חלונות שפונים גם לחצר השיש cour des marbre אשר בחזית הארמון וגם לחצר הצבאים cour des cerfs הפנימית היתה חלומם של אנשי אצולה רבים, אומנם הם ממוקמים בעליית הגג אבל גודלם, הפאר שלהם והיותם בקומה אחת מעל חדרי המלך הפך אותם לנדל”ן איכותי ומבוקש. כדי ששתי פשוטות עם כמו פומפדור ודו בארי יוכלו לשהות לצד המלך ולגור בארמון המלך סידר להן תארי אצולה בתרגילים מלוכניים כאלה ואחרים.

מופעי המים הליליים (Les grandes eaux Nocturnes)

בכל מוצאי שבת של חודשי הקיץ נערך מופע של מזרקות, בריכות ומפלי הגנים של ארמון ורסאי מלווים במוזיקה ומופע אור קולי, מופע מרהיב זה שבו משתתפים כל מתקני המים של הגנים פתוח לקהל הרחב ברכישת כרטיס מיוחד.

לקראת סוף עבודתי במקום הזמנתי חבר לבוא ולהצטרף אלי לצפות במופע, וכך לקראת סוף המשמרת השתלטו על הארמון קבוצה של נגנים ושחקנים בלבוש תקופתי כדי להעלות מופע מקביל בתוך הארמון, באותו היום נתבקשנו שלא לסגור את החלונות והתריסים כדי לאפשר לאורחים לראות את מופעי המים בגנים.

כעובד הארמון אני ובן לוויתי לא נדרשנו לשלם או לעמוד בתור וחיש מהר מצאנו את עצמנו מסיירים בגנים בין מזרקת אפולו למזרקת לוטונה ובין האורנג’רי לאולם הנשפים הפתוח. כל מזרקה מרהיבה מקודמתה והשילוב של מים, אש, ערפל, תאורה מכושפת ומוזיקת בארוק הפך את החוויה לבלתי נשכחת. הקצב שונה לחלוטין מביום, אנשים מתעכבים ליד כל מופע ונהנים מהמסתוריות המלווה את המקום כאשר מעבר לכל פינה מוצאים הפתעה חדשה.לאחר שעתיים וחצי של שיטוט התקבצו המוני המבקרים על המפלס העליון כדי לצפות במופע זיקוקים מרהיב אשר סיים את האירוע. עייף ורצוץ אחרי משמרת ואירוע שבנו ברכבת לפריז אחרי עוד יום מהנה בוורסאי.

עוד יום עבודה במשרד

לסיכום העבודה בוורסאי היא לא מסוג העבודות השגרתיות שרובנו עוסקים ביום יום והיא מאוד שונה מהעבודה שלי כמעצב גרפי היושב כל היום מול מחשב, אבל דווקא בגלל זה זו היתה חוויה כה מיוחדת ושונה. העבודה דורשת הליכה מרובה, עמידה ממושכת, התנהלות מול קהל מגוון, לבוש פורמאלי הכולל חליפה בימי הקיץ החמים, מציאת פתרונות לבעיות שונות ויכולת לתקשר באנגלית וצרפתית עם אנשים רבים, העובדה שבפי שגורה צרפתית בסיסית הגדילה את האתגר בלתקשר גם עם הקהל וגם עם הקולגות. מיותר לציין שבתום יום עבודה הרגליים כואבות והראש דופק אך הסיפוק הוא גדול.

העבודה מול העובדים האחרים בין אם הם זוטרים או בכירים או בין אם הם זמניים כמוני או קבועים היתה מאוד נעימה וזאת מכיוון שכולם התנהלו באופן קוליגיאלי, מקצועי, מכובד ומכבד.

ביום האחרון הקבוצה של העובדים הזמניים שהגיעו ועזבו ביחד איתי המורכבת מחבורת צרפתים צעירים הזמינה אותי להצטרף אליהם למסיבה לציון תום העבודה בפארק ה-piece d’eau des suisse הממוקם מחוץ לארמון מאחורי האורנג’רי, וכך עם בירות וחטיפים ישבנו, קשקשנו וצחקנו והיתה לנו הזדמנות להכיר אחד את השני טוב יותר, יש לציין שגם במהלך העבודה התחברתי עם כמה מהעובדים בהפסקות או בנסיעות חזרה לפריז אך בהזדמנות זו הם התעניינו בי במיוחד ובסיבות שבגללן הגעתי לעבוד בוורסאי, ללא ספק הייתי העוף המוזר של החבורה מעצם היותי ישראלי שאינו בן גילם.

כשהערב ירד נפרדנו בפעם האחרונה לשלום וכל אחד פנה לדרכו, זה היה היום האחרון של אוגוסט וסופה של חוויה בלתי נשכחת.

אהבתם את הכתבה? רוצים לקרוא עוד?

• רונן סאס הוא מעצב גרפי, אולם התשוקה האמיתית שלו נמצאת בתחום עיצוב הפנים של המאה ה-18. לאחר שנים של צפיה וקריאת אין סוף ספרים על התחום החליט רונן לעצב את ביתו התל אביבי בסגנון לואי ה-15. התוצאה, כפי שתראו בכתבה הזאת, מרהיבה.
• מעוניינים לבקר בארמונות נוספים באיל דה פראנס? את מוזמנים לקרוא את הכתבות של רונן סאס על שאטו שאן סור מארן ושאטו דה לה מוט טילי.