פארק הצבאים (Parc aux cerfs) היה בית עירוני צנוע טובל בפארק ירוק ברחוב סן מדריק (Saint Médéric) מספר 4 ברובע סן לואי בעיר ורסאי – מרחק קילומטר בודד מהארמון, מבנה חסר חשיבות זה אשר יתכן והיה אחד ממתחם של כמה מבנים סמוכים הפך במהלך השנים למקור לשמועות סנסציוניות, רכילות ומכלול גרסאות על מהות המקום ומה שבאמת התרחש שם.
המלך לואי ה-15 נשא אישה אדוקה בשם מארי לשצ’ינסקה בספטמבר 1725 כשהוא בן 15 בלבד. מארי היתה בתו של מלך פולין המודח ומבוגרת מהמלך ב-6 שנים. לאחר יותר מעשר הריונות החליטה המלכה לסגור את דלת חדר המיטות שלה בפניו וככה החלה שרשרת מאהבות מלכותיות, כאשר המפורסמת ביותר הייתה ז’אן אנטוונט פוואסון הלא היא מאדאם דה פומפדור. הם נפגשו בנשף מסכות והיא מהר מאוד הפכה להיות המאטרס-אן-טיטרה (פילגשו הרשמית של המלך) וקיבלה דירה מעל חדריו הפרטיים של המלך בארמון ורסאי.
מדאם דה פומפאדור הופכת ממאהבת לסרסורית
לאחר כשש שנים יחסיהם הפכו ליחסי חברות קרובים בלבד והמלך הפסיק לפקוד את מיטתה של פומפדור, יש כאלה שטוענים שזה בגלל בעיה רפואית ממנה סבלה המרקיזה בעקבות הפלה שעברה ויש הטוענים שכבר עיפו זה מזו. מפילגש אחת לפילגשות כדי לשמור על מעמדה וכדי לשמח את המלך הדכאוני מחליטה פומפדור לספק לו באופן קבוע בנות צעירות (לעיתים בנות 14 בלבד) שישמשו לו פילגשות, הטענה היא שהמלך ביקש נערות צעירות ובתולות מהחשש למחלות מין, כך שהבנות לא רק היו צעירות מאוד אלה באו גם ממשפחות מהוגנות בדרך כלל מהבורגנות הנמוכה.
לאיסוף ובחירת הנערות נעזרת המרקיזה דה פומפדור בדומיניק גיום לה בל – המשרת הראשי של המלך. לאחר בחירת פילגש פוטנציאלית לה בל מזמין את הנערה לארוחת ערב בוורסאי, בינתיים, המלך מנצל חרך בקיר כדי לבחון אותה מבלי להיראות, אם היא מוצאת חן בעיניו הוא מזמן אותה לחדרו ובמידה והוא מעוניין בה היא תהפוך לאחת מפילגשותיו. לחששותיו של המלך היתה שותפה פומפדור אבל מחלות מין לא היו הפחד היחיד שלה, גם החשש שאחת הנערות תיכנס להריון הדאיג אותה וכדי להתמודד עם בעיה זו היא הבטיחה לנערות שבמידה והן יכנסו להריון הן יקבלו נדוניה ויחותנו עם קרובי משפחה רחוקים של המלך.
מארי לואיז או’מרפי – המאהבת שכמעט הדיחה את מדאם דה פומפאדור
אבל פחדה הגדול ביותר של מאדאם דה פומפדור היה שמישהי צעירה ויפה ממנה תשבה את ליבו של המלך ותיקח את מעמדה. חשש זה כמעט והפך למציאות כאשר ב-1753 המלך התאהב באחת מפלגשותיו הצעירות בשם מרי לואיז או’מרפי אשר היתה בתו של סנדלר אירי. היא כונתה מורפיז על ידי אנשי החצר ואף שמשה כמודל למספר ציורים מפורסמים שצייר פרנסואה בושה. אך כאן לא הסתיימו הצרות עבור פומפדור כאשר או’מרפי ניסתה לתפוס את מקומה ולהדיח אותה מהתואר שלה כהפילגש הרשמית של המלך.
זה כבר היה יותר מידי בשביל פומפדור וכשאו’מרפי ילדה ב-20 ביוני 1754 בת לא-חוקית למלך בשם אגת-לואיז דה סנט אנטואן דה-סן-אנדרה, פומפדור ניצלה את שעת הכושר הזו כדי לגרש אותה מוורסאי לצמיתות ובאישון לילה ללא הבת שלה. אמרה מפורסמת של פומפדור היתה ׳סמפטיה מבוזבזת על אלה שלא גוססים או גוועים ברעב׳ כך שאו’מרפי הבינה מאוחר מידי שלמרות חזותה הנעימה והחיננית של פומפדור היא למעשה היתה אישה בעלת כוח והשפעה רבים שלא בחלה בשום אמצעי כדי לשמור על מעמדה הרם.
ההרמון של פארק הצבאים
כדי למנוע יריבויות נוספות ומצבים דומים, החליטה מאדאם דה פומפדור לפעול, היא ארגנה זרם קבוע של יפהפיות צעירות לחדר השינה של המלך אך לנערות אלו לא היה מקום בארמון, לא במובן הפיזי ולא במובן המעמדי, לכן המלך היה צריך מקום אחר כדי לשכן אותן בקרבת מקום וכך ב-1755 המלך רכש את המבנה ברחוב סן מדריק 4 היכן שהיו שטחי הציד של לואי ה-14 והפך אותו למקום משכנן של הבנות. החיים היו נוחים בפארק הצבאים, המקום היה מרוהט ומעוצב באופן מוקפד וצוות משרתים דאג לכל חסרונן של הנערות. המלך לא ביקר את פילגשיו בפארק הצבאים, אלא דאג שהן יובאו בחשאי אל הארמון ובחזרה, לפחות בהתחלה איש לא ידע מהמתרחש.
סיפורים ורכילויות החלו להתלחשש על פארק הצבאים ובאופן טבעי הפכו מקור לשמועות סנסציוניות. היו שטענו שאלפי בנות עברו בבית הקטן ושהתחוללו שם אורגיות פראיות, אחד מהם אף הפליג בתיאוריו כשכתב: “כמה בתים אלגנטיים … שימשו לקליטת נשים … הן הובאו נערות צעירות, שנמכרו על ידי הוריהן, ולפעמים נכפו מהן. הן עזבו את המקום הזה עמוסות במתנות, אבל כמעט בוודאות שלא התבוננו עוד במלך שהכעיס אותן…”. סופר ויקטוריאני אחד טען שהסיפורים על פארק הצבאים היו רחוקים מהמציאות ועדות נוספת טענה כי לעיתים לא היה שם דייר במשך שישה חודשים ברצף. בכל מקרה הערכה היא שלאורך השנים עברו שם בין 30 ל-50 נערות.
סופו של פארק הצבאים
כמו לכל דבר טוב גם לפארק הצבאים היה סוף, זה לא קרה בגלל הזדקנותו של המלך, שמועות שפגעו בשמו הטוב או רצונו של המלך לחיות חיים מהוגנים יותר אלה בגלל מה שחששה ממנו מאדאם דה פומפדור והוא שאחת מהנערות יגנבו את ליבו של המלך, למזלה זה קרה לאחר מותה. לאחר מותה של פומפדור בדידותו של המלך הלכה וגדלה עד שאחת מנערות הפארק שבתה את ליבו. ב-1768 המלך לקח את ז’אן דו בארי להיות פילגשו, הנערה יפת התואר לקחה כל כך הרבה תשומת לב מהמלך עד שהוא איבד עניין בפארק הצבאים אשר נותר שומם, כך שבשנת 1771 לאחר כ-16 שנה שהמלך החזיק במקום הוא החליט למכור אותו.
לואי ה-15 בין מושיע לנצלן
פארק הצבאים נותר מקום שנוי במחלוקת, אין ספק שבמושגים של היום לואי ה-15 היה נחשב לעבריין מין סידרתי אשר ניצל נערות תמימות לסיפוק יצריו האפלים אבל באותה תקופה זה היה מעשה לא רק מקובל אלה שאיפתן של נערות רבות ואפילו של משפחותיהן אשר ראו בזה דרך להסתדר מעמדית וכלכלית. לאחר שהנערות היו נכנסות להריון או חינן היה סר בעיני המלך הן היו מקבלות נדוניה נאה והיו נישאות לגברים בעלי יחוס ומוניטין אך ללא כסף, כך ששני הצצדים הרוויחו, הבעל היה מביא את מעמדו והנערה (שאיבדה את בתוליה ושמה הטוב) את כספה.
המצדדים במלך טוענים שהוא היה איש שיחה אשר אהב את חברתן של הצעירות והן לא היו עבורו רק מושא לתשוקותיו. הפילגש מרגריט-קתרין היינאוט לדוגמא הלהיבה את המלך בכשרונה ואף ציירה דיוקן שלו. הערכה היא שנולדו למלך לואי ה-15 בין 15 ל-20 ילדים ממזרים מפילגשותיו הצעירות אשר לכולם הוא דאג כלכלית. את אשר באמת קרה שם באמת לא נדע לעולם אך אין ספק שמקום שתפקידו לשכן פילגשים יהיה מקום לשמועות וסנסציות, לואי ה-15 היה רודף שמלות מושבע אך כל מעלליו לא פגעו בשמו הטוב, לעומתו, נכדו לואי אוגוסט שירש אותו והומלך כלואי ה-16 היה ההפך מסבו ולא החזיק אף פילגש אחת, במקרה שלו זו רעייתו המלכה מארי אנטוונט שדאגה לשמועות הסנסציניות וכלפיה כבר לא היו כל כך סלחנים.
כיום המבנה בו שכן פארק הצבאים משמש כבנין מגורים בשכונה מנונמנת ומראהו אינו מסגיר כלל את אשר התחולל שם בימי לואי ה-15 העליזים.
כמה מילים על רונן סאס
רונן הוא מעצב גרפי, אשר אהבתו הגדולה היא דווקא עיצוב פנים בסגנון הרוקוקו. אתם מוזמנים לקרוא כיצד כיצד את ביתו בסגנון לואי ה-15 בכתבה הזאת.
2 תגובות
נפלא. מעניין. תודה