הריביירה הצרפתית: מסלול טיול של 4 ימים בין ניס לקאן

במאי 2023 קיבלתי הצעה שלא יכולתי לסרב לה: סיור עיתונאים שאורגן על ידי A Tout France שבמהלכו אני ועוד מספר מצומצם של משפיעני רשת נבקר בריביירה הצרפתית. מהרגע שקיבלתי את ההצעה המטרה שלי הייתה ברורה, לנצל את הסיור על מנת ליצור לכם סדרה של כתבות על כל המקומות בריביירה בהם נבקר וכמובן מסלול טיול, שבו תוכלו להשתמש.

המטוס שלנו נחת בניס בראשית יולי ובערב כבר הגענו לקאן שם הבריזה קיררה את האוויר. שם החל מסע של תענוגות בן כמה ימים בין המקומות היפים והכיפיים ביותר בריביירה הצרפתית. הכתבה הזאת תעזור לכם לחוות את המקומות הללו, בדיוק כפי שאני חוויתי אותם, וגם לספק לכם מידע חשוב שיעזור לכם לתכנן את הטיול הקרוב שלכם לשם.

אז רגע לפני שנצא לדרך ונבקר בריביירה הצרפתית, בואו נדבר על מה תמצאו בכתבה הזאת. אני פותח במידע המעשי: איך מגיעים, במה נוסעים בין הערים, מה כדאי להזמין מראש ומתי הזמן הנכון לבוא. אחר כך ארבעת ימי המסלול, יום אחר יום, לפי מה שעשיתי בפועל. בהמשך אני מציע כמה דרכים להאריך את הטיול אם יש לכם יותר מארבעה ימים, פרק על לינה בכל אחת מהערים, ובסוף תשובות לשאלות שאני מקבל הרבה על האזור הזה.

מידע פרקטי למסלול טיול בריביירה הצרפתית

איך מגיעים לריביירה הצרפתית

שער הכניסה הוא נמל התעופה של ניס (Aéroport Nice Côte d’Azur), שנמצא ממש על קו החוף בקצה המערבי של העיר. משם קו הטראם 2 מוביל למרכז ניס, ותחנת הרכבת המרכזית Nice-Ville נמצאת במרחק קצר. כל מה שקשור לטיסות ישירות, למסופים ולדרכי היציאה מהשדה כתבתי בהרחבה בכתבה על טיסות לניס ושדה התעופה.

אם אתם מתכננים לפתוח בקאן כמו שעשיתי אני, שווה לדעת שקאן נמצאת מערבית לשדה התעופה, ולכן הנסיעה מהשדה לקאן קצרה יותר מהנסיעה לניס העתיקה. מכאן העצה שאני שמח שגיליתי: כדאי להתחיל את המסלול בקצה המערבי ולזחול מזרחה, ולא להיפך.

רכבת, אוטובוס או רכב שכור בין ניס לקאן

ארבע מתוך חמש התחנות במסלול יושבות על אותו קו רכבת אחד, קו מרסיי-ונטימיליה (Marseille-Ventimiglia), שרכבות ה-TER של רג’ון סוד מפעילות עליו שירות צפוף לאורך כל היום. הרצף הוא קאן, ז’ואן לה פן (Juan-les-Pins), אנטיב (Antibes), קאן סור מר (Cagnes-sur-Mer) וניס, והנסיעות בין תחנה לתחנה אורכות דקות ספורות. הרכבות עוברות בתחנות האלה מהשעה 5 בבוקר ועד 1 לפנות בוקר, כך שגם ארוחת ערב מאוחרת בעיר אחרת אינה בעיה. את הכרטיסים נוח להזמין מראש דרך Omio, שמרכזת את מפעילות הרכבות במסך אחד וחוסכת את ההתעסקות עם האתר הצרפתי.

היעד היחיד במסלול שאין לו תחנת רכבת הוא סן פול דה ואנס (Saint-Paul-de-Vence), והוא בדיוק המקום שבו רכב שכור משנה את היום. בתחבורה ציבורית מגיעים לשם בשני שלבים: רכבת עד תחנת Cagnes-sur-Mer, ומשם קו האוטובוס 655 של רשת ZOU! שיוצא מכיכר תחנת הרכבת ונוסע לוואנס (Vence) דרך סן פול. השירות פועל בשעות היום, ולוח הזמנים המעודכן מתפרסם באתר משרד התיירות של הכפר. מי שמעדיף להזמין מקום מראש בקווים שפועלים לפי דרישה יכול להתקשר לשירות הלקוחות של ZOU! במספר 04 13 94 30 50, שעונה כל יום בין 7 בבוקר ל-8 בערב.

אני עצמי עשיתי את המסלול ברכב, וזה מה שאני ממליץ למי שיש לו יומיים או יותר. הריביירה בנויה על כבישי חוף שנצמדים לים ועל כביש האגרה A8 שרץ במקביל בפנים הארץ, וכשיש לכם רכב אתם יכולים לבחור בכל בוקר מחדש בין הנוף לבין המהירות. את הרכב כדאי להזמין מהארץ דרך אוטו שי, שיש להם דף הזמנות מיוחד לגולשי “פרנקופילים אנונימיים”. על תחנות ההשכרה בשדה התעופה, על מה שכדאי לבדוק לפני שמקבלים מפתחות ועל החניונים באזור כתבתי בכתבה על השכרת רכב בניס.

כרטיסים ואטרקציות שכדאי להזמין מראש

הריביירה בקיץ עמוסה, והמקומות שבהם התור באמת מציק הם השייט לאיי לרן מקאן, מוזיאון פיקאסו באנטיב בשעות הצהריים והסיורים המודרכים בעיר העתיקה של ניס. את אלה כדאי לסגור לפני הנסיעה. ליקטתי כאן את מה שהזמנתי או שהייתי מזמין שוב:

למי שמגיע עם ילדים, שני האתרים הגדולים באזור נמצאים דווקא באנטיב ובביו (Biot) שלידה: מרינלנד (Marineland Côte d’Azur) ופארק המים אקוואספלאש (Aquasplash). שניהם נמצאים במרחק הליכה מתחנת הרכבת של ביו, וזה הופך אותם לאטרקציה שאפשר לשלב ביום שבין קאן לניס בלי רכב.

מתי לבוא לריביירה הצרפתית, וכמה זמן להקציב

ארבעה ימים הם המינימום שמאפשר לראות את ארבעת היעדים בלי לרוץ, וחמישה או שישה ימים מאפשרים להוסיף את אז’ (Èze), את מונקו (Monaco) ואת גראס (Grasse) בלי לשנות מלון. אני הייתי שם בתחילת יולי, וזו העונה שבה הריביירה נמצאת בשיא שלה בכל המובנים: הים בטמפרטורה נעימה, הכפרים פתוחים עד הערב, וגם התיירים נמצאים שם בכל הכוח. החודשים המומלצים אם אתם רוצים את אותו אור בלי אותם המונים הם מאי, יוני, ספטמבר ואוקטובר.

שתי מלכודות בלוח הזמנים שכדאי להכיר. הראשונה, פסטיבל הסרטים של קאן מתקיים במאי, ובשבועיים שלו קאן יקרה ומאוכלסת בצורה שהופכת ביקור נינוח לבלתי אפשרי. השנייה, מוזיאונים עירוניים באזור סגורים ביום שני, ומוזיאון שאגאל בניס סגור ביום שלישי. יום שני הוא לכן היום הטוב ביותר להקדיש לשווקים, לטיילות ולמסלול הרגלי בקאפ ד’אנטיב.

יום 1 בריביירה הצרפתית: מניס לקאן

היום הראשון שלי היה יום של נחיתה, ולכן לא ניסיתי לדחוס לתוכו מוזיאונים. נחתנו בניס, נסענו מערבה לקאן, וכל מה שנשאר מהיום היה אחר צהריים וערב. זה הסתבר כפתיחה מוצלחת, כי קאן היא עיר שנראית טוב יותר בשעות האור הנמוך.

הצעד הראשון היה טיילת לה קרואזט (La Croisette), שדרת החוף שנמתחת לאורך כשני קילומטרים מול מפרץ קאן. בצד הים נמצאים החופים הפרטיים של המלונות הגדולים, ובצד הנגדי חנויות המותגים ובתי מלון שנראים כמו עוגות חתונה מהמאה ה-19. בקצה המזרחי יש את גן פורט קנטו, ובקצה המערבי מגיעים לארמון הפסטיבלים.

ארמון הפסטיבלים והקונגרסים (Palais des Festivals et des Congrès) הוא ההפתעה הראשונה, ולא לטובה. הבניין עצמו מודרני וכבד, ורוב המבקרים באים אליו בשביל דבר אחד: המדרגות שעליהן נפרש השטיח האדום בכל מאי. גם בלי שטיח אתם תמצאו שם תור של אנשים שמצטלמים, ואת מטבעות הידיים של כוכבי קולנוע משובצות ברצפת השדרה שסביבו. את סיפור הפסטיבל, שנוסד מסיבות פוליטיות לגמרי ולא מסיבות אמנותיות, תוכלו לקרוא בכתבה על ההיסטוריה של קאן.

מהארמון עלינו ללה סוקה (Le Suquet), הגבעה שעליה נבנתה קאן המקורית לפני שהתיירות הגיעה. הרחובות שם צרים ותלולים, הבתים צבועים באוקר ובוורוד, ובראש הגבעה עומדת כנסיית נוטרדאם ד’אספרנס (Notre-Dame d’Espérance) מהמאה ה-16 ולידה מגדל שמירה מימי הביניים. התצפית משם על המפרץ ועל האיים היא הסיבה האמיתית לעלות, במיוחד ברבע השעה שלפני השקיעה.

לארוחת הערב אני ממליץ להישאר בלה סוקה או ברחובות שמתחתיו, ולא על הקרואזט עצמה. את המסעדות שאהבתי בקאן, ובהן Le Relais des Semailles ו-Aux Bons Enfants, פירטתי במדריך קאן: אטרקציות, מסעדות ומלונות, ואת המסלול הרגלי המפורט בעיר בכתבה על מה לעשות בקאן.

יום 2 בריביירה הצרפתית: קאן בבוקר, סן פול דה ואנס אחר הצהריים

היום השני הוא היום שמצדיק את כל המסלול. בבוקר סיימנו את קאן, ואחרי הצהריים נסענו 35 דקות פנימה, אל כפר מבוצר על ראש גבעה שמרגיש כמו יבשת אחרת.

בוקר בקאן: שוק פורביל ורחוב אנטיב

שוק פורביל (Marché Forville) הוא המקום שבו קאן מפסיקה להעמיד פנים. זה שוק מקורה, במרחק הליכה קצר מהנמל, והוא פועל בשעות הבוקר בכל יום פרט ליום שני, שבו הוא הופך לשוק פשפשים. מה שמצאתי שם היה הצד הפרובנסלי של האזור ולא הצד הזוהר: דוכני ירקות, גבינות עזים, זיתים בכל גוון, ודגים שנתפסו באותו בוקר. אני קונה בשווקים כאלה לחם, גבינה ופירות, ואוכל אותם בערב במלון במקום ארוחה שלישית של מסעדה.

מהשוק אפשר לחתוך לרחוב אנטיב (Rue d’Antibes), רחוב הקניות המרכזי של העיר, שרץ במקביל לקרואזט במרחק שני רחובות ומציע את אותם מותגים במחירים אנושיים יותר. אפרופו, באזור הזה חנה נפוליאון בליל 1 במרץ 1815, בדרכו מאלבה לגרנובל, וזו הנקודה שממנה מתחילה דרך נפוליאון. על המסלול המלא הזה כתב ארז לבנון בכתבה על דרך נפוליאון.

מי שיש לו חצי יום נוסף בקאן צריך להקדיש אותו לאיי לרן (Îles de Lérins). המעבורות יוצאות מהנמל, ההפלגה לאי סנט מרגריט לוקחת כרבע שעה, ובאי מחכים יער אורנים, מפרצים לשחייה והפור רויאל שבו הוחזק במאה ה-17 האסיר המכונה איש מסכת הברזל. באי השני, סנט אונורה (Saint-Honorat), עדיין פועל מנזר ציסטרציאני שהנזירים בו מייצרים יין.

אחר הצהריים בסן פול דה ואנס

סן פול דה ואנס הוא כפר מבוצר על צלע גבעה, מרחק נסיעה קצר מקו החוף, והחומות שלו נבנו בפקודת פרנסואה ה-1 (מלך בין השנים 1515–1547) כדי להגן על הגבול עם נסיכות סבויה. בפועל הכפר מוכר היום בגלל מה שקרה בו במאה ה-20: ציירים שהתגוררו בו, גלריות שהשתלטו על רחוב אחד, ובית קברות קטן שבו קבור מארק שאגאל (Marc Chagall, 1887–1985).

הכפר עצמו קטן, ואפשר לחצות אותו מקצה לקצה בעשר דקות הליכה. הדברים שלא הייתי מפספס בו:

• רו גראנד (Rue Grande): הרחוב הראשי, שרץ מהשער הצפוני לשער הדרומי, ובו מרוכזות הגלריות ובתי המלאכה.
• כיכר המזרקה הגדולה (Place de la Grande Fontaine): מזרקה בצורת אגס מהמאה ה-19 וכיור כביסה מקומרת לצידה. הכיכר המצולמת ביותר בכפר.
• הכנסייה הקולגיאלית: נבנתה מהמאה ה-14 ואילך, ובאוצר שלה נשמר פסלון של הבתולה מריה מהמאה ה-13.
• בית הקברות: נמצא מחוץ לחומות בקצה הדרומי, ובו קברו הפשוט להפליא של שאגאל.
• כיכר משחק הכדורים: מיד אחרי השער הראשי, ובה תמצאו קבוצת מקומיים שמשחקת פטאנק בכל אחר צהריים.
• הבסטיון של הדופין (Le Bastion du Dauphin): הפינה הדרומית של החומה, עם תצפית על עמק ואר ועל הים.

הסיבה האמיתית לעלות לכאן, בעיני, נמצאת דווקא מחוץ לחומות. פונדסיון מאג (Fondation Maeght) נבנתה ב-1964 על ידי סוחר האמנות אמה מאג (Aimé Maeght, 1906–1981) ואשתו מרגריט, אחרי שבנם הצעיר מת ממחלה, והם החליטו להקים מוסד לאמנות מודרנית במקום שבו הילד היה נוהג לשחק. האדריכל הקטלאני ז’וזפ לואיס סרט (Josep Lluís Sert, 1902–1983) תכנן את המבנה, ובגנים שסביבו יצרו עבודות במקום ולמקום ז’ואן מירו (Joan Miró, 1893–1983), אלברטו ג’קומטי (Alberto Giacometti, 1901–1966), מארק שאגאל וז’ורז’ בראק (Georges Braque, 1882–1963). הלבירינת של מירו הוא גן פסלים שאפשר להיכנס לתוכו, לא רק להסתכל עליו.

המידע המעשי לפונדסיון מאג, כפי שהוא מופיע באתר הרשמי בבדיקה מאוגוסט 2026: פתוח כל יום בשנה בין 10:00 ל-18:00, וביולי ובאוגוסט עד 19:00. כרטיס מבוגר 18 יורו, כרטיס מוזל 14 יורו לתלמידים ולסטודנטים בגילי 16 עד 18, וכניסה חינם לילדים עד גיל 16. אין צורך בהזמנה מראש. תיקי גב אינם מותרים באולמות התצוגה ויש מלתחה בכניסה, וכלבים אינם מורשים להיכנס. החניה חינם. בתוך המתחם פועלת מסעדת Sous les Pins, שהשפים של Les Agitateurs מניס מפעילים אותה, והרהיטים בה עוצבו בידי דייגו ג’קומטי (Diego Giacometti, 1902–1985).

לפני שאתם עוזבים כדאי להציץ פנימה בלה קולומב ד’אור (La Colombe d’Or), הפונדק שבו התארחו ציירים בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 ושילמו על ארוחות בציורים. האוסף שנוצר כך תלוי היום על הקירות בחדר האוכל, ואפשר לראות אותו רק אם אתם אוכלים או מתארחים שם. את כל הפירוט על הכפר, על הכנסיות שלו ועל המסעדות בו כתבתי בכתבה הנפרדת על סן פול דה ואנס, כפר האמנים של הריביירה.

יום 3 בריביירה הצרפתית: אנטיב וקאפ ד’אנטיב

אנטיב הייתה היעד שהכי הפתיע אותי בטיול הזה, וזה מפני שלא ציפיתי ממנה לכלום. בפועל היא היחידה מבין ארבעת היעדים במסלול שהיא גם עיר עתיקה עטופה חומות, גם נמל יאכטות ענק, גם מוזיאון פיקאסו וגם שביל הליכה על צוקים מעל הים. כל זה בעיר שאפשר לחצות אותה ברגל.

התחלתי בנמל ובן (Port Vauban), נמל היאכטות הגדול באזור, ובשדרת אגיון (Boulevard d’Aiguillon) שמובילה ממנו לעיר. בקצה הנמל נמצא הרציף שהמקומיים מכנים רציף המיליארדרים, ושם עוגנות היאכטות הגדולות באמת. מהנמל נכנסים לעיר העתיקה דרך החומות, וכאן מתחיל החלק הטוב.

השוק הפרובנסלי (Marché provençal) הוא הלב של אנטיב העתיקה. הוא יושב מתחת לגג ברזל בשדרת מסנה, פועל בבקרים, והמוצרים בו מקומיים באמת: פרחי קישוא, סוקה (socca), פנבניה (panisse), זיתים מקומיים ולבנדר. אחד הרגעים שאני זוכר משם הוא דוכן דגים שהיה מסודר כמו חלון ראווה של תכשיטים, ולידו מסעדה שהגישה מרתף אבסינת שלם עם עשרות בקבוקים. אנטיב מתייחסת לאוכל שלה ברצינות שלא מצאתי בקאן.

מה שלא הייתי מפספס באנטיב:

• כיכר נסיונל (Place Nationale): כיכר מוקפת עצי דולב ובתי קפה, ובמרכזה עמוד אבן. המקום להפסקת קפה בעיר העתיקה.
• רובע ספרנייה (Quartier du Safranier): שכונה קטנטנה שהכריזה על עצמה כ”קומונה חופשית” בשנות ה-60 של המאה ה-20, עם חצרות פרטיות מלאות צמחייה ורחובות שאין בהם מכוניות.
• מוזיאון פיקאסו (Musée Picasso): יושב בשאטו גרימלדי, ומחזיק את העבודות שפיקאסו השאיר בעיר.
• הקתדרלה של אנטיב: צמודה למוזיאון, עם חזית בארוקית וגוף כנסייה שנשען על יסודות רומיים.
• החומות מהצד הימי: ההליכה על גב החומה מעל הים היא החלק שאליו הייתי חוזר, ואין עליה כרטיס.
• קאפ ד’אנטיב (Cap d’Antibes): חצי האי הדרומי, ובו שביל טירפואל (sentier de Tire-poil) שרץ על הצוקים, ורמת הגארופ (plateau de la Garoupe) עם המגדלור והתצפית.

מוזיאון פיקאסו באנטיב: מה כדאי לדעת לפני הביקור

המוזיאון יושב בשאטו גרימלדי (Château Grimaldi), מבנה שנבנה על מה שהיה האקרופוליס של אנטיפוליס (Antipolis) היוונית, אחר כך מחנה רומי מבוצר, ואחר כך מושב בישוף. משפחת גרימלדי החזיקה בו עד 1608, ועיריית אנטיב קנתה אותו ב-1925. ב-1946 הציע האוצר רומואלד דור דה לה סושר (Romuald Dor de la Souchère) לפיקאסו להקים בו סטודיו, ופיקאסו, שהתגורר אז בגולף ז’ואן (Golfe-Juan) עם פרנסואז ז’ילו (Françoise Gilot, 1921–2023), עבד שם מאמצע ספטמבר עד אמצע נובמבר של אותה שנה. כשחזר לפריז השאיר בטירה 23 ציורים ו-44 רישומים בהפקדה, ובהם היצירה “מפתחות אנטיב” (Les Clés d’Antibes) שפרושה על קיר שלם. ב-27 בדצמבר 1966 הפכה הטירה רשמית למוזיאון פיקאסו.

מה שהגיע אחר כך הרחיב את האוסף מעבר לאותה הפקדה: 78 עבודות קרמיקה שנוצרו בין 1947 ל-1948 בבית המלאכה מדורה בוואלוריס (Madoura, Vallauris), רכישות ותרומות מ-1952 ועד היום, וההפקדה שהעניקה ז’קלין פיקאסו ב-1991. באגף אחר מוצגות עבודות של ניקולא דה סטאל (Nicolas de Staël, 1914–1955), ששהה באנטיב מספטמבר 1954 עד מרץ 1955, ומ-2001 יש במוזיאון גם שתי גלריות המוקדשות להאנס הרטונג (Hans Hartung, 1904–1989) ולאנה אווה ברגמן (Anna-Eva Bergman, 1909–1987). על מרפסת המוזיאון, מעל הים, עומדים פסלים של ז’רמן רישייה (Germaine Richier, 1902–1959) ושל ז’ואן מירו (Joan Miró, 1893–1983).

המידע המעשי, לפי משרד התיירות של אנטיב ז’ואן לה פן בבדיקה מאוגוסט 2026: בין 15 ביוני ל-15 בספטמבר המוזיאון פתוח בימים שלישי עד ראשון בין 10:00 ל-18:00 ברצף. בשאר השנה הוא פתוח באותם ימים בין 10:00 ל-13:00 ובין 14:00 ל-18:00, כלומר עם הפסקת צהריים של שעה. המוזיאון סגור בימי שני, וכן ב-1 בינואר, ב-1 במאי, ב-1 בנובמבר וב-25 בדצמבר. כרטיס מבוגר 12 יורו, כרטיס מוזל 8 יורו, וכניסה חינם עד גיל 18. כרטיס משולב לכל המוזיאונים העירוניים של אנטיב עולה 15 יורו ותקף שבעה ימים רצופים. הכתובת היא כיכר מריז’ול (Place Mariejol), ואפשר להזמין כרטיסים באתר הכרטוס העירוני.

מי שיש לו עוד חצי יום צריך להמשיך דרומה לקאפ ד’אנטיב ולז’ואן לה פן (Juan-les-Pins), עיירת החוף שבה נולדה עונת הקיץ של הריביירה בשנות ה-20 של המאה ה-20. את ההיסטוריה המלאה של העיר, מהיוונים ועד פיקאסו, תוכלו לקרוא בכתבה על ההיסטוריה של אנטיב, ואת המסלול הרגלי המפורט בכתבה על מסלול טיול באנטיב ובקאפ ד’אנטיב. מידע מסודר על מזג האוויר, על דרכי ההגעה ועל המסעדות מרוכז במדריך המלא לאנטיב.

יום 4 בריביירה הצרפתית: ניס והעיר העתיקה

את ניס השארתי לסוף, וזו הייתה החלטה נכונה. אחרי שלושה ימים של ערים קטנות, ניס מרגישה כמו בירה: היא גדולה, רועשת, יש בה אופרה ומוזיאונים ורחוב קניות ארוך, ויש בה עיר עתיקה שנראית ומריחה איטלקית לגמרי. הסיבה לכך היסטורית ופשוטה. עד 1860 ניס לא הייתה צרפתית אלא שייכת לבית סבויה, ורק אחרי הסכם טורינו והצבעה מקומית היא הצטרפה לצרפת. את הסיפור הזה, כולל התהיות על אמינות אותה הצבעה, כתבתי בכתבה על ההיסטוריה של ניס.

המסלול שעשיתי מתחיל בכיכר מסנה (Place Massena), הכיכר האדומה עם הרצפה המשובצת והפסלים על עמודים, וממשיך מזרחה אל תוך ויה ניס (Vieux Nice). התחנות שאני ממליץ עליהן:

• האופרה של ניס (Opéra de Nice): נבנתה מחדש ב-1885 אחרי שהתיאטרון שקדם לה נשרף, וחזיתה נראית כמו גרסה קטנה של האופרה של פריז.
• קור סלייה (Cours Saleya): רחוב השוק של ניס. בבקרים הוא שוק פרחים ושוק אוכל, וביום שני הוא שוק עתיקות. אחרי הצהריים הוא הופך לרחוב מסעדות.
• קתדרלת סנט רפראט (Cathédrale Sainte-Réparate): קתדרלה בארוקית מהמאה ה-17 עם כיפה מרוצפת אריחים צבעוניים.
• כנסיית סנטה ריטה (Église Sainte-Rita): קטנה מבחוץ ומעוטרת עד הגג מבפנים. אחת ההפתעות הגדולות בעיר העתיקה.
• ארמון לסקריס (Palais Lascaris): ארמון אצולה מהמאה ה-17 שהפך למוזיאון, ובו אוסף כלי נגינה עתיקים.
• גבעת הטירה (Colline du Château): אין עליה טירה כבר מ-1706, כשלואי ה-14 הרס את המבצר, אך יש בה מפל מלאכותי ותצפית על כל המפרץ. אפשר לעלות במעלית מקצה שדרת ארצות הברית.

אחרי העיר העתיקה נשארת טיילת האנגלים (Promenade des Anglais), שנקראת כך מפני שקהילת החורף הבריטית של ניס מימנה את סלילתה בשנות ה-20 של המאה ה-19. היא רחבה, ארוכה ומאובזרת בכיסאות הכחולים המפורסמים, והשעה הנכונה לצעוד בה היא בין 19:00 לשקיעה. את הפירוט המלא של המסלול הרגלי בעיר העתיקה, רחוב אחר רחוב, כתבתי בכתבה על מסלול טיול בעיר העתיקה של ניס.

שני מוזיאונים בניס שווים חצי יום נוסף, ושניהם נמצאים מחוץ למרכז: מוזיאון מארק שאגאל, שמחזיק את מחזור “המסר התנ”כי” שהצייר עצמו הקדיש לו, ומוזיאון מאטיס על גבעת סימייה (Cimiez), שיושב בווילה איטלקית מהמאה ה-17 בתוך חורשת זיתים. שימו לב שמוזיאון שאגאל הוא מוזיאון לאומי ולכן אינו נכלל בכרטיס המוזיאונים העירוני של ניס, שמכסה את מאטיס ואת שאר המוזיאונים של העיר.

אם אתם רוצים זווית נוספת על העיר, יערה גדרון מרגליות כתבה באתר על ניס והחופשה האולטימטיבית, עם דגש על חופים ופעילויות משפחתיות. את המסעדות שאהבתי בעיר ריכזתי בכתבה על מסעדות מומלצות בניס, ואת התמונה הרחבה של העיר במדריך ניס למטייל.

איך להאריך את המסלול בריביירה הצרפתית

ארבעת הימים שתיארתי מכסים את הליבה, אך הריביירה נמשכת מזרחה עוד 30 קילומטרים עד הגבול האיטלקי, ומטפסת פנימה לכפרים שמשקיפים על הים מגובה של מאות מטרים. אם יש לכם יום או שניים נוספים, אלה התוספות שהייתי בוחר:

• אז’ (Èze) ומונקו: אז’ הוא כפר נשר על צוק מעל הים, במרחק כ-20 דקות מניס, ומונקו נמצאת מיד אחריו. שני היעדים ביום אחד הם קומבינציה מקובלת, ויש קווי אוטובוס וסיורים מודרכים שעושים בדיוק את זה.
• גראס (Grasse): בירת הבישום של צרפת, כ-40 דקות מקאן, ובה בתי בישום היסטוריים שמציעים סדנאות ליצירת בושם.
• סן ז’אן קאפ פרה (Saint-Jean-Cap-Ferrat): חצי אי של וילות, ובו וילה אפרוסי דה רוטשילד (Villa Ephrussi de Rothschild) ותשעת הגנים שלה.
• דרך נפוליאון: אם אתם מסיימים את הריביירה ורוצים לעלות לאלפים, זו הדרך. היא מתחילה בקאן ומטפסת עד גרנובל.
• קניון ורדון (Gorges du Verdon): כשעתיים וחצי נסיעה פנימה, ובו קניון בעומק של מאות מטרים ומים בצבע שקשה להאמין לו.

כל אלה נמצאים בתוך פרובאנס במובן הרחב, ואת התמונה הגדולה של האזור, כולל מסלולים שמתחילים באוויניון ובמרסיי, ריכזתי בעמוד פרובאנס למטייל.

לינה במסלול בריביירה הצרפתית

ההחלטה הראשונה שאתם צריכים לקבל היא אם לישון בעיר אחת או לזוז. אני זזתי, ובדיעבד הייתי מצמצם את זה: שני בסיסי לינה מספיקים בהחלט לארבעה ימים, אחד בקאן או באנטיב ואחד בניס. ההחלטה הזאת חוסכת שתי אריזות, והיא גם מוזילה, מפני שבקאן ובניס מחירי אמצע השבוע נמוכים בהרבה ממחירי סוף השבוע.

לינה בקאן

בקאן ההבדל בין הרחוב הראשון לרחוב השלישי מהחוף הוא הבדל של עשרות אחוזים במחיר, ופחות מחמש דקות הליכה. אם אתם רוצים את החזית הקלאסית, שלושת השמות שחוזרים הם Carlton Cannes, a Regent Hotel, Hôtel Barrière Le Majestic Cannes ו-Five Seas Hotel Cannes. בשכבה שמתחת, Hôtel Belle Plage נמצא ליד לה סוקה ומול הים, ו-Hotel Molière ו-Hôtel de Provence הם האפשרות ההגיונית למי שרוצה מיקום מרכזי בלי חשבון של מלון חוף. את הרשימה המלאה, עם התיאורים והמחירים, ריכזתי בכתבה על מלונות מומלצים בקאן.

לינה באנטיב

אנטיב היא בעיני הבחירה הכי חכמה במסלול הזה, מפני שהיא יושבת בדיוק באמצע בין קאן לניס, ומחירי הלינה בה נמוכים משתיהן. La Place Boutique Hotel ו-Hôtel La Villa Port d’Antibes & Spa נמצאים במרחק הליכה מהעיר העתיקה ומהנמל, Mas Djoliba הוא בית אחוזה בגן במרחק הליכה מהחוף, ומי שמחפש את הקצה היוקרתי ימצא אותו ב-Cap d’Antibes Beach Hotel ובמלון Le 1932 Hotel & Spa Cap d’Antibes. הפירוט המלא נמצא בכתבה על מלונות מומלצים באנטיב.

לינה בסן פול דה ואנס

בכפר עצמו יש מעט מאוד חדרים, ומרבית הלינה נמצאת בכרמים ובבתי האחוזה שסביבו. Domaine du Mas de Pierre הוא הכתובת היוקרתית של האזור, Hôtel La Grande Bastide הוא בית אחוזה קטן עם בריכה ותצפית על הכפר, ו-Les Messugues נמצא ליד פונדסיון מאג. את שלושתם, וכן את המסעדות בכפר, פירטתי בתוך הכתבה על סן פול דה ואנס.

לינה בניס

בניס אני ממליץ לבחור לפי מה שאתם רוצים לעשות בבוקר. מי שרוצה להתעורר אל הטיילת יבחר ב-Hotel Le Negresco, ב-Anantara Plaza Nice Hotel או ב-Hyatt Regency Nice Palais de la Méditerranée. מי שרוצה להתעורר אל העיר העתיקה יבחר ב-Palais Saleya Boutique hôtel, שנמצא צעדים מקור סלייה. בקטגוריות ההגיוניות יותר, Hotel Le Grimaldi ו-Hotel Suisse נמצאים במיקומים מרכזיים, ו-Nice Garden Hotel הוא מלון קטן עם גן פנימי במרחק הליכה מכיכר מסנה. הרשימה המלאה, לפי כוכבים ולפי תקציב, נמצאת בכתבה על מלונות בניס לכל כיס.

שאלות ותשובות על מסלול טיול בריביירה הצרפתית

תשובות לשאלות שקיבלתי ממטיילים שתכננו טיול לריביירה הצרפתית.

אני חושב על הריביירה הצרפתית כעל רצף של חדרים באותו בית: קאן היא הסלון המפואר שמיועד לאורחים, אנטיב היא המטבח שבו באמת מבשלים, סן פול דה ואנס הוא החדר שבו תולים את התמונות, וניס היא הכניסה שדרכה כולם עוברים. ארבעה ימים הם בדיוק הזמן שנדרש כדי להבין את זה, ובשביל להתחיל להתגעגע.