בקצרה
- מה יש במסלול: 17 תחנות בצפון הרובע ה-9, בין בתי קפה של אימפרסיוניסטים, קברטים והדירה של אנדרה ברטון.
- איפה מתחילים: place Pigalle, תחנת המטרו Pigalle על קווים 2 ו-12.
- איפה מסיימים: 16 rue Chaptal, במוזיאון החיים הרומנטיים.
- כמה זמן: שעתיים וחצי עד שלוש שעות, ועוד שעה אם נכנסים למוזיאון.
- מתי: בבוקר, בין תשע לאחת עשרה, ולא בימי שני כשהמוזיאון סגור.
- השיא: 42 rue Pierre Fontaine, הדירה שבה חי אנדרה ברטון ארבעים וארבע שנים וכתב את המניפסט הסוריאליסטי.
- ובונוס: מגרש הכדורסל הצבעוני של rue Duperré, אחד המקומות המצולמים ברובע.
כיכר פיגאל (Place Pigalle) מקבלת היום את המבקרים בצורה הכי לא מחמיאה שאפשר: צומת תנועה, שלטי ניאון, חנויות למבוגרים ואוטובוסים שנעצרים לרגע. קשה להאמין שבדיוק כאן, סביב מזרקה אחת, ישבו במשך חמישים שנה הציירים, המשוררים והזמרים שהמציאו את הבוהמה הפריזאית.
המסלול הזה עולה מ-place Pigalle במעלה rue Pierre Fontaine עד place Blanche, ומשם יורד דרך rue Blanche ו-rue Chaptal אל מוזיאון החיים הרומנטיים. 17 תחנות, כשלוש שעות, וכמעט בכל אחת מהן בניין שנראה רגיל לגמרי עד שיודעים מה היה בו. בית קפה שבו צויר “האבסינת”, דירה שבה נכתב המניפסט הסוריאליסטי, קברט שבו רקדה ז’וזפין בייקר, תיאטרון שגרם לקהל להתעלף מרוב אימה, ובניין אחד שבו הלחין ז’ורז’ ביזה את “כרמן” ומת לפני שהבין שהיא הצליחה.
חשוב לי לומר מראש: זה לא מסלול של אתרים. כמעט שום דבר במסלול הזה לא פתוח לביקור מבפנים, פרט לתחנה האחרונה. זה מסלול של חזיתות, לוחות זיכרון ושלטים ישנים, והוא מיועד למי שנהנה לעמוד מול דלת ולדעת מי נכנס ממנה.
אז רגע לפני שנצא לדרך, בואו נדבר על מה תמצאו בכתבה הזאת. קודם כל המידע המעשי: איך מגיעים, באילו ימים ללכת וכמה זמן להקציב. אחר כך המסלול עצמו, תחנה אחר תחנה, לפי הסדר שבו פוגשים אותן ברגל. בסוף פרק לינה לאזור, ותשובות לשאלות שאני מקבל על הרובע ה-9.
מידע מעשי למסלול בצפון הרובע ה-9
איך מגיעים
נקודת ההתחלה היא תחנת המטרו Pigalle, על קווים 2 ו-12. שתי היציאות מובילות ישירות לכיכר, וההבדל ביניהן הוא באיזה צד תמצאו את עצמכם: תבחרו ביציאה שפונה לכיוון boulevard de Clichy, כי משם רואים את הכיכר כולה בבת אחת.
הסיום הוא ב-rue Chaptal, ומשם שתי דקות הליכה לתחנה Saint-Georges על קו 12, או חמש דקות לתחנה Blanche על קו 2. כל המסלול נמצא בתוך מלבן של פחות מקילומטר רבוע, ולכן אין בו נסיעות ביניים.
באילו ימים ללכת
התחנה האחרונה, מוזיאון החיים הרומנטיים, סגורה בימי שני כמו רוב מוזיאוני העיר. אם אתם רוצים לסיים בפנים ולא מול שער סגור, לכו בימים שלישי עד ראשון.
שאר המסלול פתוח תמיד, פשוט מפני שהוא כולו ברחוב. יש כאן יתרון מפתיע לבוקר של יום ראשון: זה רובע לילה, והבוקר שאחרי הוא השעה היחידה שבה אפשר לעמוד באמצע place Pigalle ולהסתכל למעלה בלי שמישהו יידחף.
כמה זמן, ומתי לבוא
הליכה רצופה בלי עצירות לוקחת כשעה. עם קריאה בכל תחנה, צילום והצצה לחצרות שדלתן נפתחה במקרה, הקציבו שעתיים וחצי עד שלוש. אם אתם נכנסים גם למוזיאון בסוף, הוסיפו שעה.
השעה הטובה ביותר היא הבוקר, בין תשע לאחת עשרה. האור נופל אז על הצד המזרחי של rue Pierre Fontaine, שבו נמצאות רוב החזיתות המעניינות, והרחובות עדיין שקטים. אחר הצהריים האזור מתמלא, ובערב הוא הופך למשהו אחר לגמרי.
המסלול: 17 תחנות מ-place Pigalle ועד rue Chaptal
המסלול הולך מצפון לדרום, וזה לא שרירותי. הוא מתחיל בכיכר שבה ישבה הבוהמה בסוף המאה ה-19, נכנס לרחובות הקברטים של תחילת המאה ה-20, מגיע לשיא בדירה של אנדרה ברטון, ואז יורד אל הרחובות השקטים שבהם גרו אלה שכבר הצליחו. במילים אחרות, ככל שיורדים דרומה כך עולים בסולם החברתי.
במקום מפה: מתחת לכותרת של כל תחנה מופיעה הכתובת שלה, וכל כתובת היא קישור. לחצו עליה, והמקום ייפתח מיד ב-Google Maps.
הכיכר שבה שכרו דוגמניות
הכיכר נוצרה ברבע הראשון של המאה ה-19 ונקראה תחילה place de la Barrière de Montmartre, על שם בית המכס שעמד כאן. את שמה הנוכחי קיבלה רק ב-1864, על שם הפסל ז’אן-בטיסט פיגאל (Jean-Baptiste Pigalle, 1714–1785) שהסטודיו שלו היה ברחוב הסמוך. המזרקה שבמרכז נבנתה ב-1863 בידי האדריכל גבריאל דוויו (Gabriel Davioud, 1824–1881), על מקומו של בית המכס שנהרס.
סביב המזרקה הזאת התקיימה עד תחילת המאה ה-20 ה-Foire aux modèles, שוק הדוגמניות. ציירים היו יורדים לכאן בבוקר ושוכרים לשעות את הנשים והגברים שיעמדו להם בסטודיו. זה נשמע היום מוזר, אבל זו הייתה בורסת עבודה לכל דבר, עם מחירים ידועים ולקוחות קבועים.
שני בתי הקפה שעשו את שמה של הכיכר כבר אינם. במספר 7, בפינת rue Frochot, עמד Le Rat Mort, שהתחיל את דרכו בשם המכובד Grand Café de la place Pigalle. לפי גרסה אחת הכינוי נדבק לו מריח הטיח הרטוב אחרי שיפוץ, ולפי גרסה אחרת נמצא באמת עכברוש מת מתחת לספסל, או בברז הבירה. הלקוחות אימצו את השם, הבעלים נכנע, והתקרה קושטה בציור של עכברוש ענק. היום יושב שם סניף בנק.
במספר 1 נפתח ב-22 במאי 1886 קברט בשם L’Abbaye de Thélème, על שם המנזר הדמיוני של רבלה. המלצרים לבשו גלימות נזירים, המלצריות התחפשו לנזירות, ובכניסה קידמו את פני האורחים מפלצות אבן בצורת ראשי חזירונים. הבניין נהרס ב-1960.
במאה ה-20 איבדה הכיכר את הציירים וקיבלה במקומם מוניטין אחר לגמרי. סביב place Pigalle, לאורך boulevard de Clichy ועד rue Jean-Baptiste-Pigalle, התפתח אחד ממרכזי הזנות הגדולים והגלויים בפריז, עם מועדונים, בתי בושת ובתי מלון שהשכירו חדרים לפי שעה. החיילים האמריקאים שבילו כאן את חופשותיהם אחרי מלחמת העולם השנייה קראו לפינה הזאת Pig Alley, והכינוי נדבק.
את התדמית הזאת הנציח שיר אחד יותר מכל מדריך תיירות: “Les p’tites femmes de Pigalle” של סרז’ לאמה (Serge Lama, נולד 1943), במילים שלו ובלחן של ז’אק דאטן (Jacques Datin, 1920–1973). הוא יצא בפברואר 1973 בצד ב’ של התקליט “Je suis malade”, זכה שנה אחר כך בפרס הזמר הצרפתי, ודאטן מת באותה שנה בלי להספיק לראות את ההצלחה.
אפרופו, ד”ר אורנה ליברמן כתבה באתר על השיר הזה ועל עוד שירים צרפתיים שעוסקים באהבות שלא הסתדרו, ותוכלו לקרוא אותה בכתבה אהבות סוערות, מטרידות, מופרעות בשירים צרפתיים.
בית הקפה שבו נולד האימפרסיוניזם
כאן עמד Café de la Nouvelle Athènes, שנקרא על שם הרובע הניאו-קלאסי שסביבו. מ-1871 ועד סוף המאה הוא היה מקום המפגש של הציירים שכונו אז “הבלתי מתפשרים”, ורק אחר כך קיבלו את השם אימפרסיוניסטים. אחרי מלחמת צרפת ופרוסיה והקומונה התפזרה החבורה הקודמת שנפגשה ב-Café Guerbois, וחלק ממנה התכנס מחדש כאן.
שני ציורים מפורסמים צוירו בתוך האולם הזה. אדגר דגה (Edgar Degas, 1834–1917) צייר בין 1875 ל-1876 את “בבית קפה”, המוכר בכל העולם בשם “האבסינת”, ואדואר מאנה (Édouard Manet, 1832–1883) צייר ב-1878 את “השזיף”. באותם ספסלי המולסקין ישבה לשניהם אותה דוגמנית, השחקנית אלן אנדרה (Ellen Andrée, 1857–1925), ולצדה אצל דגה ישב התחריטן מרסלן דבוטן (Marcellin Desboutin, 1823–1902).
הבניין שאתם רואים חדש לגמרי. המבנה המקורי נהרס ב-2005, לא בלי מאבק ציבורי, והבניין שהוקם במקומו לקח לעצמו את השם של הקפה ההיסטורי. זה אולי הרגע הכי מוזר במסלול: עומדים מול שלט שאומר בדיוק את מה שהיה כאן, ושום דבר מזה כבר לא קיים.
הדוגמנית שישבה בשני הציורים לא נשארה דוגמנית. אלן אנדרה עשתה קריירה ארוכה על הבמה, שיחקה בקרוב לשלושים מחזות ובהם יצירות של ז’ורז’ קורטלין, ז’ול רנאר וסאשה גיטרי, והמשיכה גם לשבת לציירים. אפשר לזהות אותה, בין השאר, גם ב”ארוחת הצהריים של השייטים” של רנואר.
בית האמנים שהפך לדיסקוטק
11 place Pigalle, ובכניסה השנייה 77 rue Jean-Baptiste-Pigalle
מאחורי החזית המכוסה של Folie’s Pigalle מסתתר אחד הבניינים המקוריים ביותר באזור. הוא נבנה ב-1846 בידי לואי-אמה בק דה פוקייר (Louis-Aimé Becq de Fouquières), קרוב משפחתו של צייר הסוסים אלפרד דה דרה (Alfred de Dreux, 1810–1860). הרעיון היה לרכז 11 סטודיואים של אומני התקופה ושמונה דירות בהן הם התגוררו מסביב לחצר אחת, כדי שהציירים יחיו ויעבדו יחד.
הרעיון עבד. באחד הסטודיו כאן עבד ז’אן-ז’אק אנר (Jean-Jacques Henner, 1829–1905), שהתפרסם בעורות החיוורים ובשיער האדום של דמויותיו, ולפי גרסה אחת גר בבניין גם הצייר נרסיס דיאז דה לה פניה (Narcisse Diaz de la Peña, 1807–1876) מאסכולת ברביזון. אחר כך הפך הבניין לתיאטרון, אחריו לקולנוע, ומ-1991 הוא מועדון לילה.
מי שיעמוד מעבר לכביש ויביט מעל לחזית המסחרית עדיין יראה את שורת החלונות הגבוהים של הסטודיו. הבניין רשום כבניין לשימור והוא ריק היום.
בית ספר לבנות ומגרש כדורסל
ב-1882 עבר לכאן בית ספר לאמנויות שימושיות לנערות, שנוסד בידי אליזה למונייה (Élisa Lemonnier, 1805–1865) כחלק ממאבק ארוך על זכותן של נשים ללמוד מקצוע ולא רק לתפור בבית. העירייה קנתה ממנה את בית הספר ב-1906, והוא נושא עד היום את שם הרחוב, École Duperré, גם אחרי שעבר לרובע השלישי.
בין מספר 20 ל-22 יש היום משהו אחר לגמרי: Playground Duperré, מגרש כדורסל זעיר וצבעוני שנדחס לחצר בין שני בניינים. הוא עוצב מחדש בשיתוף מותג מקומי, והוא אחד המקומות המצולמים ביותר ברובע. אם אתם תוהים מה קרה לרוח של חינוך ואמנות ברחוב הזה, התשובה היא שהיא עברה למגרש.
הבניין שבו נכתבה “כרמן”
34 rue Duperré, ששם נמצא השער של קפה Carmen, ובצד השני 26 rue Pierre Fontaine
הבניין הגדול שתופס את כל הפינה הוא Hôtel Halévy, והוא מוגן כאתר מורשת. כאן התגורר המלחין ז’ורז’ ביזה (Georges Bizet, 1838–1875) אחרי שנשא לאישה את ז’נביב אלווי (Geneviève Halévy, 1849–1926), בתו של המלחין שהיה מורו. בדירה בקומה השנייה הוא הלחין חלק גדול מ”כרמן”.
הבכורה, במארס 1875, הייתה כישלון. הביקורת נגעלה מגיבורה שמעשנת, עובדת ובוגדת, והקהל הבורגני של האופרה קומיק לא ידע איך להגיב. שלושה חודשים אחר כך ביזה מת, בגיל 36. הוא לא ידע שהיצירה שקברה אותו תהפוך לאופרה המוצגת ביותר בעולם.
בקומת הקרקע של הבניין יושב היום בית קפה שקוראים לו Carmen, ששמר על עיצוב סוף המאה עם התקרות הגבוהות והמראות. זה אולי המקום היחיד במסלול שבו אפשר לשתות קפה בתוך הסיפור עצמו.
דרך אגב, על האופרה עצמה, על הבכורה הכושלת ועל הדרך שבה הפכה ליצירה המוצגת ביותר בעולם, תוכלו לקרוא בהרצאה של שלומי קינן סיפורה של “כרמן”.
האקדמיה שקיבלה נשים, וחנות הצבעים של ואן גוך
במספר 28, עם כניסה נוספת מ-rue Fromentin, פתח רודולף ז’וליאן (Rodolphe Julian, 1839–1907) אחד מהסטודיו של האקדמיה שנשאה את שמו. Académie Julian הייתה בית ספר פרטי לציור שלא דרש בחינת כניסה, ולכן דרכו עברו מי שהאקדמיה הרשמית לא רצתה: מאטיס, דושאן, וויאר, ז’אן דובופה.
חשוב מזה, היא הייתה מהראשונות שקיבלו נשים ללימודי ציור רציניים, בכיתות נפרדות. הנשים הורשו לצייר גברים כמעט עירומים, בעוד שהגברים ציירו נשים בעירום מלא. שוויון חלקי, נניח, אבל ב-1880 גם זה נחשב מהפכני.
כמה בתים מעלה, במספר 31, פעלה חנות הצבעים Tasset et Lhote. ואן גוך קנה שם צבעים וקנבסים בזמן שהתגורר אצל אחיו תיאו, והמשיך להזמין מהם גם אחרי שעבר לארל. גם דגה, שגר בשכנות, היה לקוח קבוע. זו תזכורת טובה לכך שרובע של ציירים הוא קודם כול רובע של ספקים.
האוטל שנשאר מימי לואי פיליפ
הבניין נסוג מקו הרחוב ומשאיר לפניו חצר קטנה, וזה בדיוק מה שמסגיר את גילו. הוא נבנה בימי לואי פיליפ (מלך בין השנים 1830–1848), כשהאזור עוד היה שכונה חדשה ומכובדת, והוא שמר על עיטורי הסטוקו ועל מעקות הברזל היצוק המקוריים. הוא מוגן כאתר מורשת.
בתים כאלה נבנו כאן עבור מי שהתקופה קראה להן לורטות, נשים צעירות שחיו בחסותם של גברים אמידים ושנתנו לרובע חלק גדול מהמוניטין שלו. אם התהיתם איך התגלגלה הכיכר מבתי קפה של ציירים לשלטי הניאון של היום, התשובה מתחילה בדיוק בבניינים האלה.
הקברט של ז’וזפין בייקר
בדצמבר 1926 פתח כאן האמרגן ג’וזפה אבטינו, שקרא לעצמו רוזן ונודע בשם פפיטו, קברט בשם Chez Joséphine עבור הכוכבת שלו ז’וזפין בייקר (Joséphine Baker, 1906–1975). היא הגיעה לפריז שנה קודם לכן עם La Revue Nègre, כבשה את העיר בתוך שבועות, ועכשיו קיבלה מועדון שנושא את שמה הפרטי.
אחרי המלחמה קיבל המקום חיים שניים ושונים לגמרי, בתור Le Carrousel de Paris. בין 1947 ל-1961 הוא היה המועדון היקר בפריז, והמופע שלו היה מופע של אמניות טרנסג’נדריות ואמני טרוואסטי, ובראשן קוקסינל (Coccinelle, 1931–2006). המשטרה סגרה את המקום שוב ושוב, בצו שאסר “מופעי התחפשות”, ושחקניות המועדון החלו ליטול הורמונים ולגדל שיער כדי שלא יוכלו להאשים אותן בכך. המועדון המשיך לפעול, ככל הנראה משום שמישהו שילם למי שצריך.
הדירה שבה הומצא הסוריאליזם
זו התחנה המרכזית של המסלול. ב-1922 עבר לכאן אנדרה ברטון (André Breton, 1896–1966), ונשאר עד מותו ב-1966, ארבעים וארבע שנים באותה כתובת. הדירה והסטודיו היו בקצה החצר, גרם מדרגות B, קומה רביעית, ומעליהם חלון גג שהשקיף על boulevard de Clichy.
כאן נכתב ב-1924 “המניפסט הסוריאליסטי”, וכאן התכנסה החבורה שהפכה את המילה הזאת לתנועה: פול אלואר (Paul Éluard, 1895–1952), לואי אראגון (Louis Aragon, 1897–1982), ג’ורג’ו דה קיריקו (Giorgio de Chirico, 1888–1978). על הדלת היה תלוי שלט קטן ועליו המספר 1713, שלא היה שנה ולא כתובת: ברטון ראה ב-17 וב-13 את הצורה הגרפית של האותיות A ו-B, ראשי התיבות שלו.
בארבעים ומשהו השנים האלה הצטברו בדירה כארבעים אלף פריטים: ציורים, מסכות אפריקאיות ואוקיאניות, אבנים, חרקים, כתבי יד וחפצים שברטון אסף ברחוב מפני שנראו לו נכונים. ב-2003, אחרי שהמדינה סירבה לרכוש את האוסף בשלמותו, הוא נמכר במכירה פומבית שנמשכה ימים ופיזרה את “יקום האובייקטים” לכל העולם. הקיר של חדר העבודה שלו הועבר למרכז פומפידו.
באותו בניין פועל מאז 1929 אולם התיאטרון La Comédie de Paris, שנבנה בידי האדריכל ז’ורז’-אנרי פנגיסון (Georges-Henri Pingusson, 1894–1978) ונקרא אז Les Menus Plaisirs. גם הוא מוגן כאתר מורשת. לוח הזיכרון של ברטון תלוי על החזית, ואי אפשר לפספס אותו.
הסופר שמת עני ברחוב הזה
הבניין הצנוע ממול מספר את הצד השני של חיי הבוהמה. כאן חי מ-1862 הסופר וילייה דה ליל-אדאם (Villiers de l’Isle-Adam, 1838–1889), מחבר “סיפורים אכזריים”, שהיה צאצא למשפחת אצולה עתיקה ובילה את חייו בעוני גמור. כשחלה בסרטן פתח ידידו סטפאן מלארמה (Stéphane Mallarmé, 1842–1898) מגבית ציבורית כדי לממן לו טיפול.
לוח הזיכרון שהיה כאן הוסר, ונשאר ממנו רק כתם אפור על האבן. אולי זה לטובה, כי בנוסח שלו הייתה טעות משעשעת: הוא הקדים את מותו של וילייה בעשרים שנה שלמות.
הכיכר של הטחנה האדומה, ושל הבריקדה
השם בא מהגבס. במשך מאות שנים ירדו לכאן עגלות ממחצבות Montmartre, והאבק הלבן שנשר מהן צבע את הכיכר ואת הרחוב שיוצא ממנה. מכאן place Blanche, ומכאן גם rue Blanche.
בסוף מאי 1871, בימים האחרונים של הקומונה, עמדה כאן אחת הבריקדות שנחרטו בזיכרון הצרפתי, הבריקדה שהחזיקו נשים. rue Pierre Fontaine נעצר בדיוק עליה. מעבר לכביש, ממש מול הנקודה הזאת, נפתחה שמונה עשרה שנה אחר כך המולאן רוז’ עם טחנת הרוח האדומה שלה.
בכיכר הזאת הצטלמה גם החבורה של ברטון בתצלום הקבוצתי המפורסם שלה, כמה עשרות מטרים מהדירה שלו. שלושה סיפורים שונים לגמרי, מלחמת אזרחים, קברט ואוונגרד, על אותן חמישים מטר של מדרכה.
בית הבושת שהפך למלון חמישה כוכבים
סטייה קצרה מערבה מ-place Blanche, ברחוב שקט לגמרי, ניצב בניין עם שתי פנסי ברזל אדומים משני צדי הדלת. הפנסים אינם עיצוב, הם ציטוט: בין 1871 ל-1880 פעל כאן בית ספר לבנות בשם École Paulin, וב-1905 פתחה במקומו מאדאם סוקה בית בושת קטן ודיסקרטי. מ-1907 הפך הבניין למלון רגיל.
ב-2013 נרכש הבניין ועבר שיפוץ בן שנתיים, וב-2015 נפתח בתור Maison Souquet, מלון חמישה כוכבים בן 20 חדרים וסוויטות. את הפנים עיצב ז’אק גרסייה (Jacques Garcia, נולד 1947), וכל חדר קרוי על שם קורטיזנה מימי הבל אפוק. גם מי שלא ישן שם יכול להיכנס לבר ולהזמין קוקטייל, וזה בעיני הפתרון היחיד שמאפשר לראות את הלובי בלי לשלם על לילה.
האדריכל שבנה מחדש את העירייה
החזית הניאו-רנסנסית העמוסה הזאת שייכת לבית שבו חי ומת האדריכל תאודור באלו (Théodore Ballu, 1817–1885). הוא בנה את כנסיית La Trinité שבקצה הדרומי של הרחוב, ואחרי שהקומונה שרפה את בניין העירייה של פריז ב-1871 הוא זה שהופקד, יחד עם אדמון דפרת (Edmond Deperthes, 1833–1898), על בנייתו מחדש.
ממש כאן, במספר 77, היה עד 1870 הסטודיו של אדגר דגה. שני הבניינים האלה זה מול זה מסבירים משהו על הרובע: האדריכל הרשמי של הרפובליקה והצייר שסירב להציג בסלון הרשמי גרו באותו רחוב, ואולי גם התעלמו זה מזה באותה מדרכה.
לוח הזיכרון שעל החזית אומר את כל מה שצריך לדעת: אדריכל ראשי של Hôtel de Ville ושל כנסיית La Trinité, נולד בפריז ב-8 ביוני 1817, מת בבית הזה ב-22 במאי 1885. ארבע שורות שמסכמות קריירה שלמה.
שווה להרים עיניים גם על הבתים השכנים. במספר 82, שני בתים משם, מספר הבית הכחול נתון בין שתי ידיים מפוסלות שאוחזות בו משני הצדדים. זה הסוג של פרט שאף אחד לא הזמין ואף אחד לא ביקש, והוא נשאר שם מאה וחמישים שנה.
כשבומארשה עסק בזכויות יוצרים
rue Ballu קרוי כמובן על שם השכן מהתחנה הקודמת, והוא אחד הרחובות היפים ברובע. במספר 11 bis עומד Hôtel de Blémont, אוטל פרטי שנבנה ב-1858 עבור בנקאי ונקנה אחר כך בידי המשורר אמיל בלמון (Émile Blémont, 1839–1927).
מאז 1932 יושבת כאן SACD, אגודת המחברים והמלחינים הדרמטיים. את האגודה הקים ב-1777 פייר-אוגוסטן קארון דה בומארשה (Pierre-Augustin Caron de Beaumarchais, 1732–1799), מחבר “נישואי פיגארו”, אחרי שנמאס לו שהתיאטראות מציגים את מחזותיו ולא משלמים לו. זו אחת מאגודות זכויות היוצרים הוותיקות בעולם, והיא פועלת ברציפות מאז.
אם השער פתוח, שווה להציץ פנימה. מאחורי החזית מסתתרת חצר שקטה עם מדרגות כפולות ועץ גינקו שבסתיו הופך צהוב לגמרי. אל המתחם מוביל גם מעבר מרוצף צר שמתחיל כמה בתים משם, ב-5-7 rue Ballu, והוא אחת הפינות הנסתרות והיפות ברובע.
החצר עצמה היא הסיבה להיכנס. במרכזה עומד עץ גינקו צעיר מול מדרגות אבן כפולות, ובאוקטובר ובנובמבר העלים שלו צהובים לגמרי. אגודת מחברים שיושבת בבית פרטי עם גן היא בדיוק הסוג של דבר שבומארשה היה מעריך.
הגלריה שפיטרה את ואן גוך
ב-1857 קנה סוחר האמנות אדולף גופיל (Adolphe Goupil, 1806–1893) את המגרש במספר 9 ובנה עליו אוטל פרטי מפואר שכלל סטודיו, בית דפוס ואולם תצוגה. בין 1860 ל-1890 ישבה כאן Goupil & Cie, אחת מחברות האמנות הגדולות באירופה, שמכרה ציורים והדפסים מלונדון ועד ניו יורק.
בין מאי 1875 לאפריל 1876 עבד כאן זבן צעיר בשם וינסנט ואן גוך (Vincent van Gogh, 1853–1890). זה לא הלך. הוא סירב למכור ללקוחות יצירות שלא אהב, אמר להם את דעתו על הטעם שלהם, ופוטר. אחיו תיאו, שעבד באותה חברה, נשאר ועשה קריירה.
באותו בניין חי מ-1970 ועד מותו ב-2001 המלחין יאניס קסנאקיס (Iannis Xenakis, 1922–2001), שהיה גם מהנדס ואדריכל ושיתף פעולה עם לה קורבוזיה. יש לו כאן לוח זיכרון. וממול, במספר 11 bis, גדל בין 1932 ל-1947 ילד בשם לוסיין גינסבורג, שיהפוך לסרז’ גינסבורג (Serge Gainsbourg, 1928–1991). גן הילדים שלו היה בבניין שמעבר לכביש.
ממול, במספר 10, יושב בניין שקשור לאותו עולם. על הקרניז שלו תבליט של שתי מוזות, אחת עם לירה ואחת עם כינור, כרובים ביניהן ומתחתיהן ראש של בטהובן. זה היה הבית ההיסטורי של SACEM, אגודת המחברים והמלחינים והמוציאים לאור של מוזיקה.
תיאטרון האימה שגרם לצופים להתעלף
20 bis rue Chaptal, בקצה ה-Cité Chaptal
בסמטה הקטנה שנפתחת מהרחוב פעל בין 1897 ל-1962 Théâtre du Grand-Guignol, התיאטרון שהמציא את אמנות האימה על הבמה. האולם עצמו היה במקורו קפלה, עם קורות עץ גותיות ומלאכי עץ שנשארו על הקירות, וזה נתן למופעים אפקט שאיש לא תכנן.
ההצגות היו קצרות ואכזריות: עקירת עיניים, חומצה, ניתוחים שמשתבשים. הבמה פיתחה שיטות מיוחדות לדם מלאכותי שקורש נכון לפי הטמפרטורה, והתיאטרון החזיק רופא תורן באולם. מספר המתעלפים בערב היה מדד ההצלחה הרשמי, והנהלת התיאטרון דאגה שהעיתונות תדע אותו.
התיאטרון נסגר ב-1962. ההסבר שנתן המנהל האחרון היה פשוט: אחרי מה שקרה באירופה בשנות ה-40 של המאה ה-20, כבר אי אפשר היה להפחיד קהל בזוועה מומצאת.
היום יושב באותו מקום International Visual Theatre, תיאטרון שמציג בשפת הסימנים. הניגוד קשה לעיכול ונעים בו בזמן: המקום שבנה את מוניטינו על צריחות מציג היום הצגות בלי קול בכלל.
הסלון שבו ניגן שופן
המסלול נגמר בשער ירוק שמוביל לשביל מרוצף, ובסופו בית תריסים ורוד עם גן קטן. זה היה ביתו של הצייר ארי שפר (Ary Scheffer, 1795–1858) מ-1830 ועד מותו, והיום שוכן בו מוזיאון החיים הרומנטיים.
בערבי שישי של שפר עברו כאן ז’ורז’ סאנד (George Sand, 1804–1876), פרדריק שופן (Frédéric Chopin, 1810–1849), פרנץ ליסט (Franz Liszt, 1811–1886), אז’ן דלקרואה (Eugène Delacroix, 1798–1863), הזמרת פולין ויארדו (Pauline Viardot, 1821–1910) ורוסיני. אחרי המדרכות של פיגאל, החצר הזאת עושה רושם של עולם אחר לגמרי, וזה בדיוק מה שהיא הייתה.
דרך אגב, על הבית, על האוסף ועל הגן תוכלו לקרוא בהרחבה בכתבה על מוזיאון החיים הרומנטיים. הכניסה לאוסף הקבוע חינם, ובגן פועל בית תה בעונה החמה.
אם נשארו לכם רגליים, מהשער הזה מתחיל בדיוק מסלול הטיול ב-Nouvelle Athènes, שיורד מכאן דרומה אל הרחובות של השחקנים, הציירים ושופן. אפשר לעשות את שניהם ברצף באותו יום, וזה יום שלם במסלול אחד רצוף.
איפה לישון באזור המסלול
הרובע ה-9 הוא הרובע עם הכי הרבה מלונות בפריז, אבל רק מעטים מהם נמצאים ממש על הקו הזה. שלושת אלה נמצאים במרחק הליכה מנקודת ההתחלה, וכל אחד מהם מייצג גישה אחרת לשכונה.
-
Maison Souquet
תחנה 12 במסלול, ואפשר גם לישון בה. בית בושת מ-1905 שהפך למלון חמישה כוכבים בעיצוב של ז’אק גרסייה, עם בריכה מקורה, חמאם וגן חורף. יקר מאוד, אינטימי מאוד, ולא מתאים למי שמטייל עם ילדים.
-
Libertel Montmartre
יושב על rue Duperré עצמו, כלומר בין תחנה 3 לתחנה 4. מלון פשוט והגיוני במחיר, והיתרון שלו הוא שאפשר לצאת מהדלת ולהתחיל את המסלול בלי מטרו. החיסרון הוא אותו יתרון בדיוק: זה רחוב של חיי לילה.
-
Saint-Louis Pigalle
האפשרות המאוזנת מבין השלוש. קרוב מספיק ל-place Pigalle כדי להתחיל את הבוקר בלי נסיעה, ורחוק מספיק מהציר הרועש כדי לישון בלילה. מתאים למי שרוצה את השכונה בלי המחיר של Maison Souquet.
שאלות ותשובות על המסלול בצפון הרובע ה-9
כמה זמן לוקח המסלול?
אפשר לעשות את המסלול עם ילדים?
מה אפשר לראות מבפנים לאורך המסלול?
מתי הכי כדאי לצאת למסלול?
אפשר לחבר את המסלול הזה למונמארטר?
עוד בנושא
