אולימפיק מרסיי: על כדורגל ומעמדות חברתיים

גילוי נאות לפני שנתחיל:

מתוך אהבתי לצרפת אני משקיע רבות באתר ובשיפור מתמיד של התוכן וחווית השימוש בו, כדי שתהנו ממנו. אשמח אם כשאתם מזמינים מלון, כרטיסים לאטרקציות ורכבות או שוכרים רכב, תעשו זאת דרך אתרי ההזמנות המומלצים (כאן בקישור). אציין שאני מקבל עמלה קטנה על כל קנייה כזאת, וכך בכל פעם שאתם קונים דרכי אתם גם נהנים ממוצר איכותי מאתר אמין, וגם מאפשרים לי להוסיף ולהשקיע באתר להנאתכם.

ניווט מהיר
זמן קריאה משוער: 14 דקות

מאת: אריאל טויטו

בסיס האוהדים שלה הוא החזק והיציב ביותר בצרפת; האצטדיון שבבעלותה גדול יותר משל כל קבוצה אחרת; אף מועדון בליג 1 לא מציג ממוצע נוכחות אוהדים דומה במשחקי בית; היא הקבוצה היחידה במדינה שקטפה את תואר ליגת האלופות הנחשק; ולבסוף: היא ממש לא פריז סן-ז’רמן. הכירו את אולימפיק מרסיי, הקבוצה הצרפתית שהיא הכל חוץ ממועדון הכוכבים הנוצץ של הבירה.

מרסיי – שמש, ים וכדורגל

אם האדם הוא תבנית נוף מולדתו, הרי שמועדון כדורגל הוא תבנית נוף אוהדיו. קבוצה מתעצבת באמצעות יחסי גומלין מתמידים בין הווי החיים של אוהדיה, דפוסים היסטוריים בעלי חשיבות, נרטיבים אזוריים ותרבות אהדה נרכשת. לא ניתן להבין את הסיפור של מועדון הכדורגל ברצלונה, לשם דוגמה, מבלי להידרש למשקעי הטינה המורכבים בין המיעוט הקטלוני לממשל הספרדי; לא ניתן להבין את הסכסוך המתמשך בין אוהדי שתי הקבוצות המילאנזיות הגדולות, מבלי לדון בגורמים אקונומיים וחברתיים שמקטבים את אוהדיהן; ובמידה רבה אף יותר: בלתי אפשרי להכיר את אולימפיק מרסיי, את שורשיה הספורטיביים ואת ייחודיותה ותרומתה לליגה הצרפתית, בלא היכרות מקדימה עם מאפיינים סוציולוגיים של העיר הקסומה.

אמור לי מה אינך – ואומר לך מי אתה

בדימויים התקשורתיים מתוארת מרסיי לאור השוני בינה לבין ערים צרפתיות אחרות, בעיקר פריז ואקס-אן-פרובאנס – שכנתה הקרובה. תושבי מרסיי גאים באינדיווידואליזם – שמבדל בינם לבין תושבי יתר ערי צרפת, במורשתם העשירה, בפלורליזם התרבותי שמאפיין את עירם, באקלקטיות המגוונת של תרבותם, במאפיינים הגאוגרפיים הייחודיים של אזורם שטוף השמש והים ובקבוצת הכדורגל שלהם. על אף קיומן של שכונות יוקרה ואזורי מגורים לאנשים אמידים, מרסיי נצרבה בזיכרון הקולקטיבי כעיר שפשע, סמים ונשקים קלים חקוקים באתוס התרבותי שלה.

שכונות מהגרים רבות ואוכלוסייה מגוונת מבחינה אתנית, תורמות להיווצרות המיתוס של עיר קשוחה ורוויית אלימות. המציאות, כמה צפוי, מורכבת לאין ערוך מהתמונה החדגונית שמשתקפת במרקע ובספרות. תוואי גאוגרפי מובחן, מדיניות מנהלית והיסטוריה עשירה, תרמו להיווצרות זהות עצמאית בה מתהדרים תושבי העיר. ההטרוגניות האתנית מיטשטשת לנוכח תחושת השייכות שמספקת מרסיי לתושביה. המקומיים פיתחו תודעה אזורית שמבוססת על הכרה בסיפור משותף שמאחד ביניהם. על מה מבוסס הסיפור? על סובלנות וגיוון תרבותי, על מטבח מקורי – שמנצל את משאבי הטבע והים בהם ניחנה העיר, על פסטיבלים מוזיקליים ועל כדורגל. בעיקר על כדורגל.

גאווה עירונית

כשמדברים על כדורגל במרסיי, איש לא יבקש מכם להבהיר את כוונתכם. בעיר הנמל החמימה מסתכם המונח בקבוצה המקומית, מושא הערצה עירוני וסמל של הצלחה בצרפת כולה. ייחוס השם ‘מדריד’ לקבוצת כדורגל מבירת ספרד, ידרוש מכם להבהיר אם כוונתכם לריאל מדריד או לאתלטיקו שכנתה. מנצ’סטר שסועה בין השדים האדומים לבין יריבתם העוצמתית והעשירה – מנצ’סטר סיטי. אפילו השם ‘פריז’ אינו נאמר דרך כלל לבדו כאופן התייחסות לפריז סן-ז’רמן. אך אם תאמרו את המילה ‘מרסיי’ בהקשר של קבוצת כדורגל, איש לא יתהה לפשר כוונתכם. מרסיי ואולימפיק מרסיי – חד הן.

image 11
Olena Ilnytska, CC BY-SA 4.0 https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0, via Wikimedia Commons

גאוותם של התושבים על קבוצתם האהובה. קבוצה שהצמיחה אגדות כדורגל בקנה מידה היסטורי, זכתה בתארים נחשקים ושלטה במשך עשורים רבים בצרפת ובכדורגל האירופי.

אולימפיק מרסיי – קווים לדמותה

הקמה והיסטוריה מוקדמת

בניגוד ליריבתה הרעשנית מחלקה הצפוני של המדינה, ההיסטוריה של ‘הצעירים ממרסיי’ עתיקת יומין. מועדון ספורטיבי שנשא בשם ‘אולימפיק מרסיי‘ נוסד בתאריך ה-31 באוגוסט 1899, לפני 124 שנים. שבע שנים קודם לכן, בשנת 1892, התקיים מועדון ספורט רב־תחומי בעיר, עליו הושתתה קבוצת הכדורגל הנוכחית. בימים העליזים הללו כונה המועדון בשמות מגוונים, דוגמת השם (הגנרי משהו, אם יורשה לי) ‘ספורטינג קלאב’. רק בשנת 1899, לרגל חגיגת 2,500 שנים לייסוד העיר על ידי היוונים, נבחר השם ‘אולימפיק מרסיי’, לזכר המשחקים האולימפיים שהונהגו על ידי שוחרי הכושר הגופני בני התרבות הקלסית.

בהשפעת מגמות רווחות בעולם הספורט, בתחילה היווה דווקא ענף הרוגבי את אפיק הרווחים המרכזי ואת מקור התהודה של אולימפיק מרסיי. רוחות חדשות שנשבו באנגלייה, מעצמת הספורט דאז (כמו גם בימינו, אף אם מצער להודות בכך), הובילו להקמת קבוצת כדורגל במסגרת המועדון – בשנת 1902. היסטוריונים זוקפים את הקמתה לטובת אנשי עסקים בכירים ממוצא אנגלי וגרמני. אחרים ינכיחו את הדרישה הציבורית ואת כמיהתם של התושבים לקבוצה שתייצג אותם בענף הפופולרי. כך או אחרת, ההצלחה הייתה מיידית. הודות להקמת תשתית מערכתית נרחבת ולהשקעות זרות, זכתה אולימפיק מרסיי לבכורה ולמעמד מוביל בנוף הכדורגל העירוני. בשנת 1904 זכתה באליפות האזורית והעפילה להתמודדות על תואר אליפות צרפת.

image 12
שחקני אולימפיק מרסיי 1919-1920 // תמונה בנחלת הכלל

על אף שתושבי הדרום לא יכלו עוד להתעלם ממעצמת הכדורגל בזעיר אנפין – שצמחה לנגד עיניהם וביססה את תדמיתה ואת מעמדה הכלכלי, הפריצה לתודעה הלאומית אירעה בשנות העשרים של המאה הקודמת בלבד.

אימפריית תארים בהתהוות

בשנת 1924, זכו ‘האולימפיים’ בגביע הצרפתי – ה-Coupe de France; ניצחון מותח בגמר הגביע – נגד קבוצת הכדורגל המקומית של העיר סט (בצרפתית: Sète, באוקסיטנית: Seta), העניק למועדון את התואר המשמעותי הראשון בתולדותיו. משם ואילך, מרסיי לא הפסיקה לקטוף הישגים והחלה לחרוט את שמה בהיכל התהילה של הכדורגל הצרפתי. גביעים נוספים בשנת 1926 ובשנת 1927, היוו פתיח לזכייה מרגשת בליגה הצרפתית – בשנת 1929 – הישג שחתם עשור מופלא מבחינת הדרומיים.

לקלר וחטא ההיבריס

העשורים הבאים התאפיינו בתנודתיות רבה; אדוות קלות הפכו לנחשול של מפלות, בעטיין ירדה הקבוצה לליגה השנייה. היפהפייה הנרדמת הייתה זקוקה לנסיך שישיב לה את מעמדה, ומרסל לקלר היה האיש הנכון במקום הנכון. האחרון, איש עסקים צרפתי, התמנה לתפקיד הנשיא בשנת 1965. שאפתנותו הבלתי נלאית, האמון העז שרחש לקבוצתו, כל אלה אפשרו למרסיי להעפיל מתחתית הליגה השנייה לפסגת הליגה הראשונה. סיפור הרנסנס היה עשוי להפוך לרומן מרגש, אך מזגו הרע של לקלר ויחסיו הלקויים עם סובביו – הביאו לסיום הקשר בין הקבוצה לנשיא המבטיח. ומעשה שהיה כך היה: אולימפיק מרסיי שאפה לבנות קבוצת כוכבים, שתאגד בתוכה כישרונות בכירים מרחבי היבשת. חוקי הליגה הנוקשים אפשרו רישום של שני זרים בלבד, דבר שמנע מלקלר מכרנו את החתמת זולטן וארגה, שחקן העבר ההונגרי הנודע. הנשיא העיקש החליט להציב אולטימטום למנהלת הליגה: אם לא תאושר החתמתו של וארגה, תפרוש מארסיי מהליג 1. המנהלה הייתה קשוחה לא פחות ושלבי עזיבת הליגה הפכו קונקרטיים. ואז חל המפנה; במקום להפנות עורף לליגה, בחר הדירקטוריון לפטר את נשיא המועדון מתפקידו. כך נחתם לו עידן סוער ורווי תהפוכות. כמו בטרגדיה יוונית, חטא היוהרה פגע בכל הצדדים שמעורבים בפרשה.

שיקום מחודש

לאחר עזיבת לקלר היה מצב ‘האולימפיים’ בכי רע. בשנת 1976 זכתה מרסיי בגביע הצרפתי, אך זכייה זו לא הצליחה להוות נחמה לתומכיה שבורי הלב, שקבוצתם ירדה לליגה השנייה. לאחר מספר שנים בליגה השנייה, כאשר נדמה היה כי ההצלחה היא נחלת העבר בלבד, חל המפנה. קבוצת שחקנים צעירים, מקומיים, מוכשרים ומחויבים גילו נחישות הרואית והצליחו להצעיד את המועדון בשנית לליגה הראשונה. זו הייתה, אם תרצו, תשובת המשקל המושלמת. משבר שראשיתו בחוסר מוכנות להכיר בתרבות השורשית והאזורית ובהיעדר הערכה לשחקנים מקומיים, הגיע אלי תומו הודות ל’מינוטים’ – כינויים של אותם שחקנים צרפתים שהבטיחו את השיבה המחודשת לליגה הבכירה. לימים יהפוך אריק די מקו, המגן השמאלי מעידן ‘המינוטים’, לאחד מכוכביה ההיסטוריים של אולימפיק מרסיי.

טאפי – אגדה שנויה במחלוקת

עולם הכדורגל מתאפיין בתנודות בלתי פוסקות ובהפתעות לא צפויות. אך עידן ברנרד טאפי (Bernard Tapie) היה שערורייתי ומסעיר אפילו בקנה מידה של קבוצה כמו מרסיי. טאפי היה הדוגמה המושלמת להגדרה ‘איש אשכולות’ (אהמ, אהמ, נטפליקס). איש עסקים שהתמחה בשיקום חברות כושלות (חברת הלבשת הספורט ‘אדידס’ היא הדוגמה הבולטת ביותר); שחקן ומנחה טלוויזיוני; זמר בעל מוניטין; פוליטיקאי לעת מצוא; ולבסוף: הבעלים המיתולוגי של קבוצת הכדורגל מעיר הנמל. לבסוף? אם תשאלו את טאפי ואת אוהדי מרסיי, התואר האחרון הוא גם החשוב ביותר שלו.

image 14
ברנרד טאפי // Michaël Bemelmans, CC BY-SA 4.0 https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0, via Wikimedia Commons

 

בשנת 1986 נטל טאפי את שרביט הניצוח על המעצמה הספורטיבית מדרום צרפת. פרופיל הניהול המובחן שלו ניכר במהרה בקבוצה: נחישות בלתי רגילה, רהבתנות, כריזמה מעוררת התפעלות ורוח של תשוקה ומחויבות. חיש מהר התעצב המועדון בצלמו ובדמותו. המיזם השאפתני הפך לפרויקט הספורטיבי הגדול ביותר שראתה צרפת מעודה. פרופיל השחקנים שהובאו לקבוצה כלל את השמות הגדולים ביותר בכדורגל העולמי. ז’אן-פייר פפן, עבדי פלה, קלאוס אלופס ומעל כולם: אריק קנטונה, היו חלק מרשימת השחקנים המפורסמים שנמנו על שורות הקבוצה בתקופתו. גם בעמדת המאמן הוצגו שחקני עבר דגולים, המפורסם שבהם היה פרנץ בקנבאואר – ‘הקייזר’ – שנחשב בעיני רבים לבלם הגדול ביותר בכל הזמנים.

ההשקעה הניבה פירות מיידיים. בין השנים 1992-1988 זכתה מרסיי בארבעה תארי אליפות רצופים. בשנת 1991 הצליחה הקבוצה להעפיל לראשונה בתולדותיה לגמר ליגת האלופות, אך הפסד צורב לכוכב האדום בלגרד (בבעיטות עונשין) השיב את האוהדים שבורי הלב לארצם בפחי נפש. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1993, הגיע רגע השיא של אולימפיק מרסיי ושל הכדורגל הצרפתי בכללותו. ‘התכולים’ העפילו בשנית לגמר ליגת האלופות, שם פגשו את שחקני קבוצת הכדורגל המילאנזית להתמודדות מותחת במיוחד. לאחר תשעים דקות מורטות עצבים נגד הרוסונרי (כינויה של מילאן) פרצה שאגת אושר אדירה מפיהם של האוהדים למודי התלאות. שחקניו של טאפי זכו בתואר ליגת האלופות הראשון (והאחרון, נכון ליום כתיבת השורות) בתולדות הכדורגל הצרפתי. שער יחיד של הבלם באזיל בולי, יליד חוף השנהב, קבע את תוצאת המשחק באצטדיון האולימפי של מינכן ושלח את התומכים הנרגשים לשבוע חגיגות סוער. דידייה דשאן ופביאן בארטז -שחקני הקבוצה – הפכו לקפטן ולשוער הצעירים ביותר שזכו בתואר (בהתאמה).

החטא ועונשו

אך זרי הדפנה, כך מסתבר, נועדו לאוהדי קבוצות אחרות. ‘הסיכון המקצועי’ שבאהדה למרסיי כרוך בחלופת רגשות בלתי פוסקת. חגיגות האושר נמהלו במהרה בתוגה מתמשכת, לאחר חשיפת פרשת הטיית המשחקים הידועה לשמצה.

על פי חשדות שהתאמתו במהרה, לקראת סיום עונת הזכייה ניצבה אולימפיק מרסיי בפני דילמה משמעותית. היא טרם הבטיחה את אליפות הליגה המקומית, אך הקצאת מרב המשאבים למשחק נגד ואלנסיין – שנערך בסמיכות למועד גמר ליגת האלופות – היה עלול לפגום בכושרם של השחקנים שניצבים בפני המשחק החשוב מכול. זכר הכישלון בגמר הקודם היה חקוק היטב בתודעתו של טאפי, שהחליט כי עליו להבטיח שהפסד בנסיבות דומות לא יתרחש שוב פעם. בשיתוף פעולה עם ז’אן-פייר ברנס – המנהל המקצועי – הגה את הקנוניה הבאה: שוחד הוצע לשחקני ואלנסיין – חורחה בורוצ’אגה, כריסטוף רוברט וז’אק גלסמן – דרך שחקן מארסיי ז’אן ז’אק אידלי. בתמורה לסכומי כסף גדולים התבקשו השחקנים להציג ביצועים פחותים במשחקם נגד ‘האולימפיים’. ‘מכירת המשחק’, סבר טאפי, תאפשר לשחקניו לזכות בתואר המקומי בנקל ולשמר את כוחותיהם בטרם גמר ליגת האלופות.

ברנרד טאפי אמר לי: ‘זה הכרחי שתיצור קשר עם שני חברי קבוצתך לשעבר (נאנט) שמשחקים כיום בוולנסיאן. אנחנו לא רוצים שהם יתנהגו כמו אידיוטים וישברו אותנו לפני הגמר עם מילאן”, סיפר אידלי באוטוביוגרפיה שלו. גלסמן סירב לקבל את השוחד. שני חבריו, לעומת זאת, עטו על המציאה ושכנעו את יתר שחקני קבוצתם להעניק למרסיי את המשחק על מגש של כסף. בדקה ה-21 נכבש השער הראשון בהתמודדות, ובדקה ה-23 הוחלף כריסטוף רוברט, שחקן חשוב מוואלנסיין, לאחר תיקול סתמי. “המשחק היה יוצא דופן”, שיתף השופט המופתע בתחושותיו, “שכן בניגוד למקובל לא חלקו שחקני ואלנסיין על החלטות השיפוט, בעוד גלסמן התרוצץ ללא הרף על המגרש, כמו נחוש להוכיח דבר מה”. אך ביזאריות אינה ערובה להטיית משחקים ובהיעדר חשד קונקרטי, לא היה ביכולת השופט לעשות מאום.

למרבה המזל (או למגינת הלב; תלוי בנקודת המבט), מצפונו של גלסמן זכור לטוב לא נתן לו מנוח. עם שריקת המחצית חשף את המידע על הסקנדל המתהווה בפני מאמנו. האחרון סיפר זאת לשופט (בלא אזכור שמות המעורבים), שציין את החשדות בדוח הסיכום. כתום תשעים הדקות נחתם המשחק בניצחון זעיר. השער הראשון שנכבש היה גם שער הניצחון שהבטיח כי תואר האליפות יוענק גם השנה לקבוצה הדרומית. בגמר ליגת האלופות, כזכור, ניצחה את מילאן בתוצאה דומה וזכתה בשני התארים הנחשבים ביותר. אך החשדות נערמו במהרה. שוטרים הופיעו בחדר ההלבשה של מרסיי, בניסיון להתחקות אחר שברי המידע שברשותם. כשבועיים לאחר המשחק התרחבה החקירה המשטרתית. שחקנים ומעורבים הודו בקנוניה ונעצרו עד לבירור החשדות וקביעת גזר הדין. תואר הזכייה בליגה נשלל ממרסיי. כיוון שפריז סן-ז’רמן סגניתה סירבה ליטול אותו (בגין שיקולים כלכליים של חברת Canal+), נחתמה עונת הליג 1 בלא זוכה. טאפי הורשע ונידון לעונש מאסר – לאחר שחבריו חשפו כי מתן השוחד לא הסתכם במשחק יחיד.

פרטים נוספים על חייו ומעשיו של איש העסקים המפורסם, אולי השנוי במחלוקת בתולדות הכדורגל המקומי, תוכלו למצוא בסדרה של נטפליקס – ‘טאפי איש אשכולות‘.

הפסיון של מרסיי

לאחר ההרשעה הורדה מרסיי לליגה השנייה, בדרך למסע תלאות נוסף שנמשך עשור שלם. במשך שנתיים שהתה הקבוצה בליגת המשנה, אך גם לאחר ההעפלה המחודשת – לא הצליחה לשוב למעמדה. גמר גביע UEFA היה ההישג המרבי אליו הגיעו התכולים בשנות השפל, אך ולנסיה, אלופת ספרד הטרייה, גדעה את החלום באיבו וניצחה במשחק שנערך בגטבורג השוודית. בתקופת ההיעדרות הכפויה צברה יריבתה – פריז סן-ז’רמן – תאוצה, שברה שיאי תארים והדיחה את האלופה לשעבר ממעמדה כקבוצה הצרפתית המובילה בתודעת ההמונים. אך עבור אוהדי מרסיי דבר לא השתנה. הרומנטיקה, לדידם, עדיפה לאין ערוך מהכסף ומההצלחה. אותה רומנטיקה בעזרתה צלח המועדון קשיים רבים, ניצח בקרבות איתנים, שרד משברים בלתי אפשריים והעניק ייצוג של כבוד לכדורגל הדרומי ולאנשי הפריפריה החברתית של צרפת.

העידן הנוכחי

כיום מחזיק פרנק מק’קורט, מנהל עסקים ופילנתרופ אמריקני נודע, ב-95 אחוזים ממניות המועדון. בחמשת האחוזים הנותרים מחזיקה מרגריטה לואי-דרייפוס, אשת עסקים שווייצרית ממוצא רוסי ואלמנתו של רוברט לואי-דרייפוס, בעל הרוב לשעבר בקבוצה. אולימפיק מרסיי מנוהלת תחת נשיאותו של פבלו לונגוריה הספרדי. מאמנה הוא שחקן העבר הנודע ג’נארו גאטוזו, קשר אחורי אגדי שהתפרסם עקב מזגו החם ובשל נטייתו המפוקפקת להסתכסך עם סובביו.

מטבע הדברים, בהיעדר מימון נדיב להפליא שמקורו במעצמת נפט כבירה (מישהו אמר פריז סן-ז’רמן?), אולימפיק מרסיי אינה מתהדרת בקולקציית שמות נוצצת במיוחד. ואף על פי כן, מלבד מאמנה המפורסם, כולל הסגל הבכיר שחקנים ידועים שפרצו לתודעת חובבי הספורט. בין היתר ניתן לציין את יליד צרפת ז’ופרה קונדוגבייה (נבחרת הרפובליקה המרכז-אפריקאית בכדורגל), שידוע ברבגוניותו ובכישוריו ההגנתיים; את רנאן לודי הברזילאי שהתפרסם בשורות המועדון הספרדי אתלטיקו מדריד; ומעל כולם, את פייר אמריק אובמיאנג הגבוני, חלוצן לשעבר של דורטמונד ושל ברצלונה.

האצטדיון של אולימפיק מרסיי

קבוצות גדולות מתהדרות בתארים. מועדונים גדולים מתהדרים באוהדים. אצטדיון כדורגל יכול ללמד רבות על אופי הקבוצה. החל מהאזור בו הוא שוכן, עבור דרך עיצובו וכלה בסמלים המוטמעים בו, מהווה האצטדיון עבור האוהדים סמל של גאווה, של השתייכות ושל וזהות. ולפחות כאשר במגרש עסקינן, לאוהדי מרסיי יש במה להתהדר.

אצטדיון אולימפיק מרסיי
Stephane Delbecque, CC BY 2.0 https://creativecommons.org/licenses/by/2.0, via Wikimedia Commons

הסטאד וולודרום, שמו של המגרש בו משחקת אולימפיק מרסיי את משחקי הבית שלה, גדול יותר משל כל קבוצת כדורגל אחרת במדינה. האצטדיון הוותיק נחשב לאייקוני במיוחד ביבשת כולה – בשל סגנון הבנייה הייחודי בו ניחן – ושני בגודלו רק לסטאד דה פראנס, האצטדיון הלאומי בו משחקת נבחרת צרפת את משחקיה.

גם בזירה האירופית קנה האצטדיון מקום של כבוד. בין קבוצות חמש הליגות הבכירות, רק שישה מועדונים מתהדרים במגרש גדול יותר. ענקיות כדורגל – שזוכות לתהודה גלובלית עצומה – מסתפקות באצטדיונים הכוללים תכולת מושבים צנועה לאין ערוך, ביניהן אתלטיקו מדריד, ליוורפול, צ’לסי, ארסנל ופריז סן-ז’רמן.

סיפורו של מקום

ההיסטוריה של המקום כזירה ספורטיבית מתוארכת לעשור השני של המאה ה-20. צרפת הגאה הייתה צפויה לארח את המשחקים האולימפיים של שנת 1924. למגינת ליבם של אנשי מנהלת הספורט, פריז ומרסיי, שתיים מהערים המרכזיות בטורניר, לא החזיקו במתקני אירוח אולימפיים ראויים לשמם. במיזם שאפתני וממושך הוכשרו והוקצו שטחים נרחבים ברחבי הערים הגדולות לצרכים ספורטיביים. היה זה תחילתו של סיפור שיחרוג בממדיו להיקף כביר יותר משהיו יכולים מהנדסי העיר העלות על דעתם.

אבן היסוד של הוולודרום הונחה בתאריך ה-28 באפריל 1935, אך אירוע החניכה נדחה בשנתיים תמימות, לתאריך ה-13 ביוני 1937. משרד האדריכלים פולק-פלוקין, תחת הנהגתו של הנרי פלוקין, זכה במכרז.

המבנה בולט בשל יציעיו הקמורים במיוחד, שנושאים את שמותיהם של אנשים מתולדות המועדון והעיר: ז’אן בואן, אצן ידוע; גוסטב גנאי – רוכב האופניים; ניקולה רוז (Nicolas Roze; ידוע בעיקר בשם Chevalier Roze) – שגילה גבורה עילאית ב’מגפה הגדולה’ שפקדה את העיר, בשנת 1720; ולבסוף: אוהד ותיק שנפטר במפתיע ביולי 2000 (פטריס דה פרטי).

כמו המועדון עצמו, גם האצטדיון נחשב לרב־תכליתי ומשמש לצרכים מגוונים, ספורטיביים ואף כאלה שאינם. הכדורגל היה וייוותר המעוז החשוב ביותר של סצנת הספורט בעיר הנמל, אך נוסף על כך, האצטדיון מארח גביעי רוגבי ומשמש כמגרש המרכזי בו משחקת הנבחרת הלאומית את משחקיה. אם לא די בזאת, מעת לעת נערכים בו גם קונצרטים, שזוכים לתהודה עצומה. בקונצרט של ההרכב המוזיקלי הצרפתי אינדוכין, לשם דוגמה, נכחו 59,400 בני אדם! בקונצרטים אחרים השתתפו אומנים מפורסמים דוגמת ביונסה, פול מקרטני ואחרים.

שינויים ברוח התקופה

החל משנת 2016 ובשל הסכמי חסות, נקרא האצטדיון “אורנג’ ולודרום”. אם הספקתם להכיר את אורחותיהם של אוהדי המועדון, ודאי תבינו שהשינוי לא היה לרוחם. יהיו אשר יהיו הצרכים הכלכליים, לא תצליחו למלט משמו של אוהד מרסיי את המילים “אורנג’ ולודרום”!

כמושא גאווה מקומי חווה המגרש תמורות רבות, שנועדו להתאימו לצרכים המשתנים, לגידול במספר האוהדים ולדרישות המחמירות של אופ”א (קונפדרציית הכדורגל האירופית). בין היתר הותקן גג מודרני, בוצעה הנגשת יציעים לבעלי מוגבלויות, התווספו מושבים חדשים ואפילו נשתלו עצים בשדרה הסמוכה, כחלק מהניסיון ליצירת סביבת משחק עכשווית, אך כזו שמחוברת לשורשי המקום ולתושביו.

סמלי המועדון

סלוגן

הסלוגן שמלווה את המועדון למן הקמתו הוא המשפט הלטיני המפורסם ”DROIT AU BUT”, שפירושו ‘עד לנקודה’. המשפט ליווה את קבוצת הרוגבי של מרסיי וסימל את החתירה המתמדת לניצחון ואת הרוח הקבוצתית הישירה ונטולת העכבות. גם כיום תוכלו לשמוע אוהדים שצווחים את הסיסמה בגרון ניחר, מעודדים את השחקנים להילחם על הישגים – עד לכיבוש הפסגה.

צבעי המועדון

הצבעים שמעטרים את סמלי המועדון הם צבעי הלבן והתכלת. מקור הצבעים בדגל מרסיי: בד לבן פשוט שעליו מוטבע צלב תכול. הדגל אינו נמצא בשימוש רשמי; בבית העירייה מתנוסס הדגל הצרפתי ותו לא. גם ספינות שמפליגות מהנמל העירוני משתמשות בסמלה של מרסיי כדגל משני בלבד, שמתנוסס במקום ‘דגל האדיבות’. אף על פי כן, הצבעים נחשבים למייצגי העיר, מרמזים על השמיים הבהירים ועל הים התכול ומזוהים עם הקבוצה העירונית, כמעט מעת הקמתה.

000 7

סמליל

סמלילה של אולימפיק מרסיי הוחלף מספר פעמים, בהשראת מגמות עיצוביות וצרכים מסחריים. מקורו בחותמו האישי של רנה דופור דה מונמיריל, שחקן רוגבי מקצועי, איש עסקים ומייסד אולימפיק מרסיי. החותם המקורי כלל את האותיות D ו-M, ראשי התיבות של שמו ושל שם משפחתו, שלובות זו בזו. המעצבים המירו את האות D באות O, ויצרו את התשתית לעיצוב שמלווה את המועדון עד לימים אלה.

משם ואילך עבר הסמליל מקצה שינויים ושיקף את הקשר הצרפתי עתיק היומין בין סמלי הזדהות לבין תנועות וזרמים בתחום האומנות. מגמת האר דקו הולידה עיצוב פשוט ונקי, תוך הסרת הסלוגן; מגמת האר נובו הביאה לעיצוב מלכותי, עשיר וראוותני; הסלוגן הוסר והושב חליפות; כוכב נוסף לסמל, לציון זכייה בליגת האלופות; ולבסוף – דרישות גרפיות שמלוות את עידן הרשתות המקוונות, הביאו ליצירת הסמליל הנוכחי – שמשלב ראוותנות ועוצמה, עם קו נקי, נהיר ונעים לעין.

ערכת מדים

עיצוב מדי הבית של הקבוצה שמר על יציבות רבה מעת הקמתה. עד לשנת 1986 כללו המדים חולצה ומכנסיים לבנים, לצד גרביים תכולות. החל משנת 1986 ובחסות אדידס – המלבישה הרשמית דאז, הוחלף צבע הגרביים ללבן והצבע התכול נדחק והפך לבהיר יותר. מעת זו לא חוו המדים שינוי ניכר, אם כי בשנת 2013-2012, כהבלחה נוסטלגית, החליטה הקבוצה לשוב לגרביים התכולות.

image 13
Werner100359, CC BY-SA 4.0 https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0, via Wikimedia Commons

מדי החוץ וערכת המדים השלישית משתנים בהתאם לצרכים עיצוביים ולרצונה של החברה המייצרת (פומה – למן שנת 2018). לעיתים משיקה הקבוצה ערכה רביעית חגיגית, לרוב כזו שמייצגת ערכים חברתיים וסמלים מקומיים. זכורה במיוחד החולצה הרביעית של עונת 2019/2020, שעוצבה בהשראת הדגל המקומי והפכה לאהודה במיוחד על קהל המקומיים ועל התיירים.

כינויי המועדון

אומרים שכינוי חיבה מייצג אהבה למושאו? ובכן, מסתבר שאולימפיק מרסיי אהובה במיוחד על אוהדיה. כינויי החיבה של המועדון רבים ומייצגים אלמנטים שונים של תרבות האהדה, של היסטוריית המקום ושל ההווי האזורי. החל מ’הפוקאים’ (בצרפתית: Les Phocéens) – על שם העיר היוונית האיונית שבניה ייסדו את מסאליה, הלוא היא מרסיי של ימינו; עבור דרך ‘האולימפיים’ (בצרפתית: Les Olympiens) – לתיאור השורשים האולימפיים של העיר; וכלה ב’המינוטים’ (בצרפתית: Les Minots) – כינוי חיבה שמקורו בפרובנס, שם מתורגמת המילה ל’הילדים’, ובנידון דידן ‘הילדים של מרסיי’. בתווך קיימים כינויים גנריים אחרים דוגמת ‘הדרומיים’ ו’התכולים’.

אוהדי המועדון

תרבות האהדה לספורט חקוקה בלשד עצמותיהם של תושבי מרסיי. למן המשחקים האולימפיים המוקדמים ועד לימינו אנו מזדהים המקומיים עם הספורט בכל מאודם. כדורגל הוא הענף האהוד על מרבית התושבים. במרסיי, כאמור, למונח ‘כדורגל’ יש משמעות אחת בלבד.

סרטון שמראה את האווירה שמייצרים אוהדי אולימפיק מרסיי על המגרשים

ממוצע הנוכחות במשחקי הקבוצה הוא הגבוה ביותר בצרפת ומהגבוהים באירופה כולה. יריבות עשירות יותר יכולות להסתכל בקנאה מהולה בהערצה בעשרות אלפי האוהדים שגודשים את האצטדיון האייקוני מדי שבוע, צועקים בגרון ניחר ומעודדים את קבוצתם בלהט רב. אם המונח ‘אוהדי אופרה’ משמש בלעג לתיאור קהל תיירותי ידידותי – שמגלה הבנה מועטה בכדורגל והיעדר הזדהות עם הקבוצה המשחקת, הרי שקהל הצופים במשחקי אולימפיק מרסיי מורכב מ’אוהדי רוק כבד’.

האוהדים מחולקים לקבוצות אולטראס שונות, חלקן זוכות להכרה רשמית או רשמית למחצה מטעם המועדון. התומכים הנלהבים יושבים ביציעים המעוקלים, מלהיטים את השחקנים ומשרים אווירה ספורטיבית מלהיבה וסוערת. הכוריאוגרפיה של אוהדי מרסיי ידועה ברחבי העולם; מיצגים, כרזות ושלטים בגדלים שוברי שיאים הם חזון נפרץ ביציעי הסטאד ולודרום. חלק מהכרזות כוללות הצהרות הזדהות עם קבוצות אחרות – שאוהדיהן משתפים פעולה עם קבוצות האולטראס של מרסיי, בין היתר א.א.ק. אתונה היוונית וסמפדוריה וליוורנו האיטלקיות.

אולימפיק מרסיי: יריבויות ספורטיביות

המאבק המפורסם בין אולימפיק מרסיי לבין פריז סן-ז’רמן, ניזון משורשים תרבותיים, סוציולוגיים, כלכליים וחברתיים. כששתי הקבוצות מתחרות על כר הדשא, נושאים השחקנים על גבם את עול ההיסטוריה של שתי ערי הפאר. בעוד פריז סן-ז’רמן מייצגת את צרפת הגאה, את העושר המסורתי ואת התרבות הגבוהה, נחשבת מרסיי סמל לקוסמופוליטיות סובלנית כלפי מיעוטים ומהגרים,  למסורת תעשייתית ולתרבות עממית ים־תיכונית.

המשחק בין הקבוצות מכונה ‘לה־קלאסיק’, בהשראת משחק האל־קלאסיקו בין ריאל מדריד לבין ברצלונה. לעיתים קרובות מתייחסת התקשורת למשחק כאל עימות בין ‘ילדי השמנת’ העשירים והדשנים של צרפת, אל מול ה-Enfant terribl, ‘הילדים הנוראיים’ שממירים את האלגנטיות בתשוקה ואת הנימוס בהערצה חסרת גבולות לקבוצתם.

נסיבות היסטוריות העצימו את הסכסוך לממדים קיצוניים ובכל שנה נרשמת היערכות משטרתית רחבת היקף בטרם משחקן של הקבוצות – האחת כנגד השנייה.

סיכום ברוח פיוטית

“יש אנשים שטוענים שכדורגל זה עניין של חיים ומוות. אני מאוד מאוכזב מהגישה הזאת. אני יכול להבטיח לך שזה הרבה, הרבה יותר מכך.” ~ ביל שאנקלי.

אז אולי כדורגל אינו עניין של חיים ומוות ו’החיים עצמם’ חשובים לאין ערוך, אך הספורט בכלל והכדורגל בפרט מהווים תמונת תשקיף מייצגת של מאפיינים חברתיים. מאבקי קבוצות הופכים לעיתים תכופות ל’התנגשות ציוויליזציות’ בזעיר אנפין. הכוריאוגרפיה מדגישה ללא הרף את התלות ההדוקה בין סמלים אזוריים לבין הקבוצות שמשחקות על המגרש. גלובליזציה היא תהליך ששולח ענפים בכל תחומי החיים, אך על אף שבנקל ניתן לצפות במשחקיהן של קבוצות שונות ולחוות את האפקט הספורטיבי בלחיצת כפתור, אהדה אמיתית חייבת להתבסס על זיקה מקומית ועל שייכות תרבותית.

תומכי אולימפיק מרסיי יודעים זאת. גם כאשר יריבתם העשירה מתחזקת, רוכשת השפעה גלובלית, קוטפת תארים ומתעצמת ברכישות מפוארות, הנכס שברשותם יקר יותר מכול. קבוצה שהוקמה על ידי אוהדים, בהכוונת האוהדים ובשביל האוהדים. אם תרצו לחוות כדורגל טקטי, שוטף וראוותני – לכו ל’גן הנסיכים’. אילו תחפצו בלהט נלהב ובאותנטיות רוויית הערצה, בקרו בסטאד ולודרום (ושלא תעזו לכנות אותו אחרת!) ילדכם לא יפגוש שם את קיליאן אמבפה (אלא אם תבחרו במשחק של מרסיי נגד פריז סן-ז’רמן), אך אוכל להבטיחכם נאמנה שלא תתאכזבו.

כמה מילים על אריאל טויטו

“מולדתו של כל אדם היא ארצו, והשנייה היא צרפת” ~תומס ג’פרסון.

שמי אריאל טויטו, יליד 1998, סטודנט חרדי לפילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה. צרפת היא מיקרוקוסמוס של הרוח האנושית. וכמו הצרפתים, בין דיון ער על דקונסטרוקציה לבין ניסיון להבין את משמעות המושג (שהרי “צרפת היא מדינה שבה חשוב יותר להביע דעה על הומרוס מאשר לקרוא אותו.”), תמיד אמצא זמן להתענג על קרואסון יהודי כשר למהדרין (חרדי אחרי הכול…) – בשעת דמדומי שמש ישראלית, לצלילי שאנסון אהוב.

צבי חזנוב (הפרנקופיל). צילום: לירן הוטמכר

נעים מאוד שמי צבי חזנוב (הפרנקופיל), בעל תואר ראשון ושני בתרבות צרפת ויחסים בין לאומיים מהאוניברסיטה העברית, ומאוהב בצרפת ותרבותה מאז שאני ילד. את הידע שצברתי ואת האהבה אני שמח לחלוק אתכם כאן.

מוזמנים ליצור איתי קשר

מתכננים טיול לצרפת?
מוזמנים להיכנס ל"ארגז הכלים" שלי שמכיל שורה של אתרים אמינים להזמנות מלונות, כרטיסים, רכבים וכל דבר נוסף שתזדקקו לו לבניית טיול מושלם.
רוצים לא לפספס אף כתבה?
הרשמו לעלון שלי ותתחילו לקבל כתבות מרתקות כל שבוע לאימייל. כבונוס אשמח גם לתת לכם בחינם את ההרצאה שלי "טיול בפריז בעקבות מולייר".​

אהבתם את הכתבה?

מוזמנים לספר לחברים שלכם

ניווט מהיר
הפרנקופיל
בואו נשמור על קשר

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם (או מקסימום פעמיים) בשבוע.

ואם זה לא שכנע אותכם…

מי שנרשם כעת יקבל את הרצאה שלי על טיול בפריז בעקבות מולייר בחינם!

דילוג לתוכן