בעיר אנטיב ביקרתי ביולי 2023 בתור אורח משרד התיירות של אנטיב, והתאהבתי בה ממבט ראשון. השילוב בין עיר עתיקה עם היסטוריה מרתקת, ים כחול-כחול, וקולינריה נפלאה הם בדיוק מה שאני מחפש בכל מקום בצרפת בו אני מבקר, ולכן אין זה מפתיע שאני ממליץ בחום לבלות מספר ימים בעיר הזאת. לא מאמינים לי? מוזמנים לצפות בסרטון קצר זה שיראה לכם את כל נפלאותיה של העיר.
אחד היתרונות של להיות אורח של לשכת התיירות המקומית, הוא שהם ולא אני קובעים את מסלול הטיול. כתוצאה מכך, הגעתי למספר מקומות אליהם לא סביר שהייתי מגיע לבדי, מכיוון שהם לא נמצאים כולם בספרי התיירות ומכיוון שתחום העניין העיקרי שלי הוא היסטוריה ולכן, כשאני בונה לעצמי טיול, אני נוטה לפספס אלמנטים חשובים ומעניינים אחרים.
מסלול הטיול שתמצאו כאן מכיל דברים שמעניינים אותי (למשל קתדרלות ומוזיאונים) וגם נושאים אחרים שיעשירו את הטיול (לדוגמא: ביקור במרתף שבו תוכלו לטעום משקה אבסינת). רובו מתרכז בעיר העתיקה, אולם הוספתי לו חלק נוסף בסיום, שעוסק ב-Cap D’Antibes ו-Juan Les Pins, שנמצאים במרחק של כ-15 דקות נסיעה משם והם בהחלט שווים ביקור.
ההיסטוריה של אנטיב
לפני שנתחיל את הטיול שלנו, אני ממליץ לכם בחום להקדיש 5 דקות מזמנכם לקריאת הכתבה ההיסטוריה של אנטיב: מעיר מבוצרת לעיר של אמנות. הכתבה הזאת תעשה לכם סדר מבחינת ההיסטוריה של העיר ותשדרג מאוד את הביקור שלכם בה, מכיוון שתוכלו להבין טוב יותר את מה שתראו.
אנטיב הישנה (Vieux Antibes)
כעת, כשאתם מכירים את ההיסטוריה של אנטיב, זה הזמן לצאת לדרך ולבקר בחלק מהמקומות שהוזכרו בפרק העוסק בהיסטוריה של העיר. נסו לבחור לכם יום לא חם במיוחד (אנחנו נפלנו על יום אופייני לחודש יולי וסיימנו את הטיול שרופים, מזיעים אך מרוצים. לכם אני מאחל לסיים אותו פשוט מרוצים ושבעים 🙂 ).
נמל וובן (Port Vauban) ו-Boulevard d’Aiguillon
את הסיור שלנו באנטיב נתחיל בנמל, שנקרא על שם וובן, גדול אדריכלי הביצורים הצרפתיים, שביצר את אנטיב במהלך המאה ה-17 (שנת 1680 אם נרצה לדייק). היום לא תמצאו כאן ספינות מלחמה אלא יאכטות של מיליונרים, חלקן ענקיות – ממש ארמונות צפים!
אחד המונומנטים שיקפצו לכם מיד לעין הוא ה”מבצר המרובע”, שבנייתו החלה עוד במאה ה-16 ועבר הרחבה על ידי וובאן. הוא נמצא בקצה הנמל וניתן לבקר בו תמורת תשלום פעוט (3 יורו לאדם, נכון ליולי 2023) ולזכות לנוף מרהיב של אנטיב והסביבה. אם תרצו לבקר במבצר מומלץ בחום להיכנס לקישור הזה, שמכיל את שעות הפתיחה ומידע חשוב נוסף.
דרך אגב, כשתטיילו שם ותסתכלו על הנוף, אולי תיזכרו שהמקום הופיע בסרטו של שון קונרי “לעולם אל תאמר לא” (סרט הג’ימס בונד הלא רשמי שלו משנת 1983). תוכלו לשמוע על כך עוד בסרטון הזה:
עוד מונומנט שאין שום סיכוי שתפספסו הוא פסל הנווד של הפסל, יליד ברצלונה, ז’ום פלנסה (Jaume Plensa). מדובר בפסל ענק של אדם חסר פנים העשוי מאותיות והצופה אל הים. זהו פסל אלגורי שמנסה להראות את הקשר בין האדם למילה הכתובה והוא נוצר במקור לתערוכה זמנית שהוצגה בשנת 2007 ונקנתה על ידי העיר ניס בשנת 2010. אם אתם מתגוררים באנטיב, מומלץ לראות אותו גם בבוקר וגם בלילה כדי להנות מהתאורה שלו.
משם לכו אל שער המרינה (Porte de la Marine) והיכנסו אל העיר העתיקה דרך השער העתיק בחומות, היישר אל רחוב Aubernon, שם תוכלו לראות היכן בעבר המליחו דגים. משם לכו ל-Bd. d’Aiguillon.
הרחוב הזה נקרא על שם הדוכס ד’אגיון (Emmanuel-Armand de Vignerot du Plessis-Richelieu, duc d’Aiguillon 1720-1788), איש צבא צרפתי וקרוב משפחה של הדוכס מרישלייה, האיש שהמציא את המיונז.
ומדוע הקימו מזרקה לזכרו? מכיוון שהוא זה שדאג לשפץ את האקוודוקט העתיק של אנטיב ואפשר להביא לאנטיב מים נקיים.
הרחוב על שמו של הדוכס ד’אגיון הוא רחוב מאוד נעים עם לא מעט בוטיקים מסוגים שונים ומשונים וכמובן בתי קפה ומסעדות.
הבוטיק שנחרט עמוק בזכרוני נמצא במספר 27 והוא הסטודיו לניפוח זכוכית של דידיה סבה (Didier Saba), אומן זכוכית מוערך, שנחשב לאחד הטובים ביותר בתחומו בכל צרפת.
פשוט תענוג לעמוד לרגע ולראות כיצד הוא לוקח זכוכית שהותכה בתנור בחום של כ-2,000 מעלות צלזיוס ויוצר ממנה יצירת אומנות. דידייה הוא אדם מקסים ומשעשע ואתם מוזמנים לראות אותו בפעולה ואולי אף לקנות את אחת מיצירותיו.
Place Nationale
מ-Boulevard d’Aiguillon המשיכו ישר ופנו שמאלה ב-Rue de Thuret. גם ברחוב הזה תמצאו לא מעט מסעדות וחנויות אוכל. אולם אנחנו נמשיך ישר, עד שנגיע לפלאס נסיונל (Place Nationale), או הכיכר הלאומית, שבמרכזה תמצאו עמוד.
העמוד הזה (5 מטרים גובהו) הוא מתנה של המלך לואי ה-18 (שלט בין השנים 1814-1824), והוא ניתן לתושבי אנטיב כאות כבוד על כך שהם לא איפשרו לנפוליאון, שברח מהאי אלבה ונחת בצרפת, להיכנס לעיר.
האמת, לא רק שהם לא איפשרו לנפוליאון להיכנס לעיר ואילצו אותו ללכת לעיר קאן, הם גם השליכו לכלא את מחלקת החיילים ששלח נפוליאון, כפי שתוכלו לקרוא בכתבה על דרך נפוליאון.
השוק הפרובנסלי (Marché provençal) ומרתף האבסינט
מכיכר Nationale המשיכו באמצעות Rue de Sade עד שתגיעו אל השוק הפרובנסלי. לפני שאומר כמה מילים על השוק עצמו אני חייב לענות על השאלה, כיצד ישנו רחוב בצרפת על שם האיש שנתן את שמו (שלא מרצונו) לתופעת הסדיזם (ועל הדרך כתב שורה של רומנים ארוטיים מלאי אלימות).
הסיבה לכך פרוזאית: המרקיז דה סאד היה נצר למשפחת דה סאד, שחיה ופעלה בפרובאנס במשך מאות רבות של שנים והיא, ולא המרקיז המפורסם, זו שנתנה את השם לרחוב. במשך לא מעט שנים התביישו בני משפחת סאד בתואר שלהם, אולם בשנים האחרונות, בעקבות סוג של שיקום שעבר המרקיז והפרסום שלו, הם החלו להשתמש בתואר הזה שוב.
מתאוות הבשרים של המרקיז דה סאד, בואו נעבור לדבר על הבשרים, הדגים והמאכלים הפרובנסליים שנמכרים בשוק הזה של אנטיב.
השוק הזה פתוח כל יום ומהווה בעיני מעין בית ספר לקולינריה פרובנסלית. תמצאו שם אנשים שמוכרים אנשואייד (ממרח אנצ’ובי), טפנאד (ממרח זיתים) ואפילו מישהו שיאפה לכם סוקה (Socca), מעין בלינצ’ס שמנוני עשוי מקמח חומוס, האופייני לאזור, ממש מול עיניכם.
על מנת שלא תפספסו את השוק, זכרו שהוא פתוח כל בוקר מ-6:00 ועד 13:00 (אחר כך שוק האוכל הופך לשוק של קדרים, פסלים וציירים שמתגוררים באנטיב ובסביבה). אם הגעתם מאוחר מדי, פיספתם את שוק האוכל ותרצו להטביע את יגונכם בטיפה המרה, הרשו לי להמליץ לכם על בר האבסינת’ (l’Absinthe Bar), שנמצא במרתף מהמאה ה-9, במתחם השוק.
משקה האבסינת, הידוע גם בתור “הפיה הירוקה”, הוא משקה בעל אחוז אלכוהול גבוה מאוד (70 אחוזים ומעלה) ובמהלך המאה ה-19 הוא הפך לידוע לשמצה, מכיוון שגרם להתמכרות, הזיות ואף עיוורון. כל זה לא פגע בפופולריות של המשקה, עד כדי כך שעד היום ה-Happy Hour (השעה שבה נמכר האלכוהול בזול בבתי הקפה והמסעדות), נקראת בצרפתית “השעה הירוקה” (l’Heure Verte)
לא מעט אבסינת זרם מאז, והיום ניתן לצרוך את המשקה הזה המכיל אלכוהול, אניס, וצמח בשם ארתימיסיה אבסינתיום (Artimissia Absinthium), שנתן למשקה את שמו. ואין מקום טוב יותר לנסות לשתות את האבסינת מאשר בבר האבסינת.
אתם יורדים למרתף מסתורי שעל קירותיו פוסטרים, שחלקם מהווים פרסומת לאבסינת וחלקם דווקא נוצרו על מנת לגרום לאנשים להפסיק לשתות אותו.
אם הפוסטר לא גרם לכם לטפס בגרם המדרגות חזרה לקומת הרחוב, תוכלו להתיישב לשולחן ושם הטקס יתחיל.
המלצרית תשאל אם תרצו את הגרסא הלבנה (החזקה יותר) או הירוקה (החזקה מעט פחות) ולאחר שתבחרו תונח על שולחנכם כוס ועליה כפית עם קוביית סוכר. במרכז השולחן מוצב לו מתקן עם ברזים מהם יוצאים מים שממיסים לאט לאט את קוביית הסוכר ומחלחלים לתוך כוס האבסינט. בסופו של דבר, כאשר הסוכר הנמוג שותים את המשקה.
אני שמח לומר שיצאתי מהמקום עם אותה ראייה שאיתה נכנסתי, ואם גם אתם רוצים לנסות תשמחו לגלות שהוא פתוח כל יום בשעות 09:00-02:30.
כתובת: 25 Cr Masséna.
הפיסלדייר הטוב ביותר בריביירה (ואולי בצרפת כולה)
הפיסלדייר (pissaladière) היא מעין “פיצה” פרובנסלית שעשויה מבצק עם בצלים מקורמלים ואנשובי, אך ללא גבינה וללא רוטב עגבניות. כל מי שמטייל בפרובאנס חייב לאכול אחת כזאת, לפחות פעם בחיים.
אז אם עוד לא יצא לכם עדיין לטעום פיסלדייה או שאתם, כמוני, מאוהבים במאכל הזה, אני שמח להציג בפניכם את מי שנחשב, ובצדק רב לאופה הפיסלדייה הטוב ביותר בריביירה (וככל הנראה בכל צרפת ודי בטוח שגם בעולם).
אני מדבר כמובן על ז’אן פול וזיאנו (Jean-Paul Veziano), שהוא הרבה יותר מסתם אופה של פיסלדייר אלא גם האיש שאפה את הלחם בחתונה של הנסיך ממונקו. מעבר ללחמים והפיסלדייר שתמצאו שם, תפגשו גם אדם מקסים ולבבי, שאפילו ביקר בישראל ודאג לאפות יחד עם אופים יהודים וערבים, על מנת להשכין שלום דרך הבצק.
כתובת: 2 rue de la Pompe
פתוח בין רביעי-ראשון 06:30-13:00. סגור בימי שני ושלישי.
רובע ספרנייה (Quartier du Safranier)
אחרי שאכלתם חתיכה מהפיסלדייה, המשיכו בחרוב Bas Castelet המקסים, על שלל בתיו הצבעוניים. כאן מתחיל רובע בוהמי, שבשנות ה-60 הכריז על עצמאות ומאז בוחר לעצמו את “ראש העיר”.
המשיכו הלאה ותגיעו, בסופו של דבר, לכיכר על שם הסופר ניקוס קזנטצקיס (1883-1957 Nikos Kazntzakis), שהתגורר באנטיב וכתב שם את זורבה היווני, שרובכם מכירים בזכות הריקוד הזה:
מוזיאון פיקאסו והקתדרלה של אנטיב
לאחר שתסיימו לבקר בכנסייה, עלו במדרגות שבכיכר עד שתגיעו לטירת גרימאלדי, שם נמצא כיום מוזיאון פיקאסו.
הטירה הזאת שימשה את הבישופים של אנטיב (למרות שחלק ניכר מהזמן הם העדיפו להתגורר בגראס) ובין השנים 1385-1608 היא שימשה את משפחת גרימאלדי. לאחר מכן הפך המקום למגוריו של שליט אנטיב מטעם מלך צרפת, בניין מועצת העיר ומוזיאון ארכיאולוגי.
בלי קשר למוזיאון פיקאסו שנמצא בין קירותיה, טירת גרימלדי בהחלט שווה ביקור בגלל הערך ההיסטורי. במהלך הביקור תוכלו לטייל על המגדל המרובע, שנבנה על במהלך המאה ה-16 וליהנות מהנוף הנשקף ממנו. אולם, כאמור, רובכם יגיעו לכאן כדי לצפות ביצירותיו של פיקאסו וזה הזמן לומר עליהן כמה מילים.
פיקאסו עבד באנטיב בחודשים ספטמבר-נובמבר 1946 והתגורר שם עם בת זוגו דאז פרנסואז ז’ילו (Françoise Gaime Gilot 1921-2023), שמתה כחודש לפני שהגעתי לבקר במוזיאון. פיקאסו הושפע מאוד מעברה היווני של אנטיב ומהמיתולוגיה היוונית, והתוצאה היא סדרה של ציורים בהם תוכלו למצוא סטירים, קנטאורים (יש הטוענים שהקנטאור המזוקן הוא פיקאסו בכבודו ובעצמו), דמויות עירומות ועוד. במקביל תמצאו כאן צילומים של פיקאסו במהלך עבודתו באנטיב.
דרך אגב, פיקאסו לא היה הצייר היחידי שפעל באנטיב, ולכן תמצאו בקומת שם גם יצירות של הצייר האנס הרטונג (Hartung 1904-1989) ושל האומן ממוצא רוסי ניקולא דה סטאל (Nicolas de Staël 1914-1955), שחי באנטיב ושם סיים את חייו באופן טראגי.
אוהבי אומנות מודרנית, ופיקסאו בפרט, ימצאו כאן שפע של יצירות אמנות. אחרים ייהנו מהבניין ההיסטורי והנוף הנשקף ממנו. לכן, גם אם אתם אוהבים אמנות מודרנית וגם אם לא, שווה לכם לבקר שם.
ימי ושעות פתיחה:
במהלך אמצע יוני-אמצע ספטמבר המקום פתוח בימים שלישי-ראשון בין השעות 10:00-18:00. בשאר ימות השנה הוא פתוח בימים שלישי-ראשון בין השעות 10:00-12:00 ו 14:00-18:00.
קישור למידע נוסף והזמנת כרטיסים
ממש לא רחוק ממוזיאון פיקאסו, תמצאו את הקתדרלה של אנטיב (לא תוכלו לפספס את החזית האדומה שלה).
הכנסייה הזאת קיימת עוד מהמאה ה-5 ועברה לא מעט תהפוכות, שריפות והרס (ניתן לקרוא עוד על כך בכתבה העוסקת בהיסטוריה של אנטיב).
החזית של הכנסייה נבנתה על ידי לואי ה-15, לאחר מלחמת הירושה האוסטרית. בפנים תוכלו למצוא ציור של המדונה מאת לואי בראה (Louis Bréa 1450-1525), אולי גדול ציירי הרנסנס של פרובאנס, ויצירות של אומנים מפורסמים פחות.
מהכנסייה הזאת המשיכו ב-Rue du Saint-Esprit ומשם ב-Rue des Arcaux, שם תמצאו לא מעט מבנים עתיקים. משם המשיכו ל-Cour Massena ו rue Aubernon, שיחזיר אתכם היישר אל החומות של העיר העתיקה והשער דרכו נכנסתם.
שם מסתיים הסיור שלנו, ומשם אני ממליץ לקחת רכב או אובר ולנסוע ל Cap d’Antibes שם נמשיך את הסיור שלנו.
Cap d’Antibes ו-Juan Les Pins
ז’ואן לה פן (Juan Les Pins) היא עיירת נופש ששייכת מוניציפלית לאנטיב. המקום נכנס להיסטוריה בפעם הראשונה תחת השם Golfe Juan (מפרץ ז’ואן), מכיוון שכאן נחת נפוליאון, לאחר שברח מהאי אלבה. בשנת 1882 שינה הכפר הקטן הזה את שמו לז’ואן לה פן על שם עצי האצטרובלים שצומחים שם.
במהלך המאה ה-20 הפך ז’ואן לה פן לאחד מיעדי הנופש האהובים ביותר בריביירה הצרפתית, לא רק בזכות חוף הים ומזג האוויר אלא גם בזכות פסטיבל הג’ז שמתקיים שם מאז שנת 1960 (תוכלו למצוא עליו מידע בקישור הזה). לכן, אין זה מפתיע שתמצאו שם לא מעט בתי מלון, מסעדות מועדונים וחנויות. אולם, לטעמי, אין הרבה מה לראות שם בכל הקשור לארכיטקטורה או יופי טבעי (אני יודע שכמה מהאנשים שיקראו את הכתבה הזאת ירצו לסקול אותי באבנים, אולם ז’ואן לה פן הרגישה לי כמו אילת עם קצת יותר שיק).
על מנת להנות מיופיו של הטבע ומהארכיטקטורה, יש לנסוע ל-Cap d’Antibes שצמודה ל-Juan Les Pins. שם תמצאו אחוזות יפהפיות וטיילת לאורך הצוקים. אולם אליה וקוץ בה, כמעט כל הווילות הללו שייכות לכל מיני אוליגרכים ומיליונרים, ולכן המקסימום שתוכלו לעשות זה להתקרב לשער שלהן ולזכות למבט מאיים מאיזה גברתן ששומר שם.
הווילה היחידה שבה תוכלו לבקר היא וילת איילנרוק (Villa Eilenroc), שנבנתה בשנת 1867 על ידי לא פחות ולא יותר מאשר שארל גרנייה (Charles Garnier 1825-1898), שמוכר לנו בזכות האופרה של פריז. ניתן לבקר בווילה בימי רביעי ושבת בין השעות 10:00-16:00, אולם ישנם מקרים שבהם הווילה נסגרת למבקרים מכל מיני סיבות ולכן מומלץ להיכנס לאתר הזה ולוודא שהיא תהיה פתוחה בזמן הביקור שלכם.
על מנת להגיע לווילה, ועל הדרך לראות נופים עוצרי נשימה של ים כחול-כחול, תצטרכו ללכת בדרך הנקראת בצרפתית Tire Poil, שפירושה בעברית “מושך השיער”, מכיוון שבימים מסוימים הרוח כאן חזקה מאוד ומעיפה את השיער.
לצערי הרב, בגלל חוסר זמן, לא יצא לי ללכת על השביל לכל אורכו (וגם היה חום אימים כי טיילנו ביולי), אולם מהמעט שאני ראיתי, אני יכול להמליץ לכם בחום רב (תרתי משמע) להשקיע כשעה וללכת לאורך כל השביל הזה מתחילתו מ-Plage de la Garoupe ועד סופו (קל מאוד לטייל לאורכו ואין כמעט סיכוי שתלכו לאיבוד).
עם הנוף המקסים הזה מסתיים הטיול שלנו באנטיב וסביבותיה. מקווה שנהניתם!
