בזכות היותה פרנקופילית ובוגרת החוג לצרפתית באוניברסיטת בר-אילן זכתה הילה קומם לראיין את סימון וייל בשלהי הקריירה שלה הראיון היה סביב נושא Resistence et Litterature , כשם הכנס אליו הגיעה בקתדרה שנקראה על שמה סימון וייל הלכה לעולמה בתחילת החודש והוחלט כי תועבר לקבורת עולמים בפנתיאון “בזכות העיניים היפות”.
הראיון עם סימון ווייל
אולי בשל הקושי להתמודד עם תופעת השואה היהודית, אנו נוטים להזכיר אותה בנשימה אחת עם הגבורה וההתנגדות להשמדה. הפוליטיקאית הצרפתית סימון וייל, שהייתה שם, מתקשה מאד לדבר על “התנגדות”, וזאת למרות שהיא הגיעה השבוע לישראל כדי לפתוח כנס בינלאומי בנושא “ספרות והתנגדות” (בימי השואה) שערכה בבר-אילן הקתדרה לחקר ספרויות המחתרת הקרויה על שמה. “קשה לי מאד לדבר על התנגדות או על כושר עמידה”, היא אמרה לי שעה קלה לפני פתיחת הכנס. “לכושר העמידה במחנות היו פנים רבות. היכולת להסתדר במחנה היתה קשורה למנהלת המחנה. מי שהיו לו קשרים, או מקצוע מסוים יכל להחזיק מעמד עוד כמה שבועות. לחלק מהאנשים שנמלטו מהפתרון הסופי היה פשוט מזל יוצא דופן. פרימו לוי (סופר יהודי איטלקי שכתב על זיכרונות של חיים ומוות מהמחנות ושנים אחרי השחרור מהמחנה התאבד ה.ק) יכל לכתוב את ספרו, והוא כתב אותו באומץ רב, כי הוא זכה בתפקיד של כימאי במחנה. אני הסתפקתי בניסיון לשרוד, לארגן את החיים, אולי גם זו התנגדות. לנסות להישאר נקי ולאו דווקא להלחם. אלו שהצליחו לשרוד לא היו דווקא חמושים. הם הצליחו למצוא עבודה במשרדים ולפעמים גם לארגן עבודה לחברים שלהם. זה אולי ציני, אבל זו האמת” .
הכנס שאת אורחת הכבוד שלו נקרא Resistence et Litterature (ספרות והתנגדות), אך תורגם בעברית כ”ספרות ומרד”. כיצד את רואה את ההבדל בין המונחים מרד והתנגדות? “במחנות ההשמדה לא היה מרד. המרד במחנה טרבלינקה פרץ ברגע שבו אנשי המחנה הגיעו למסקנה שבכל מקרה גורלם למות. במחנה זה היה צוות עבודה קטן ושאר האנשים נשלחו ישירות לתאי הגזים. המרד הוא היוצא מהכלל. לאנשים פשוט לא היה זמן להתארגן. הם נשלחו לתאי הגזים תוך שעות ספורות. כמו כן המערכת הגרמנית השתמשה בכל הזדמנות בשיטות של סחיטה. הם אמרו לאנשים שאם אחד מהם יתנגד כל הקרון יוצא להורג. שמעתי באחרונה על נער בן-דורי, שנשלח למחנה במשלוח האחרון ביולי 44′, הוא היה אז בן 16או 17. הוא רצה לקפוץ מהקרון אחרי אחותו ואז הוריו אמרו “כך תרצח את כולנו” והוא נשאר. אביו, שחזר מהמחנות, הרגיש אחראי למותו של בנו. אם נלחמנו זה היה על החיות והאנושיות שלנו בעודנו חיים את המוות. היו גם כאלו שהתמוטטו והתאבדו. הם רצו לגדרות המחושמלים”.
סימון וייל נולדה בניס בשנת 27′ ובאפריל 44, מאיזור שבשליטת ממשלת וישי, נלקחה לאושוויץ-בירקנאו ומאוחר יותר לברגן-בלזן. “מישהו החליט שיש לי עיניים יפות ולכן עליי לשרוד ושלח אותי לגדוד עבודה מועדף” היא מספרת על המזל המיוחד שהיה לה. אחרי השחרור וייל למדה משפטים וכיהנה בהמשך כשופטת. איש הימין הליברלי, ז’יסקאר ד’אסטן, צירף אותה לממשלת המומחים שהקים בשנת 76′ כשרת הבריאות והביטוח הלאומי. כך התחילה קריירה פוליטית מזהירה שבשיאה כיהנה וייל כנשיאת הקהילה האירופאית (87′) וכמזכירת המדינה בצרפת (93-95′). כשרת הבריאות נלחמה וייל על זכותן של נשים על גופן והעבירה את חוק ההפלות בצרפת, כשתמכו בה דוקא אנשי השמאל ולא אנשים ממפלגתה שלה.
“הפמיניזם שלי אינו קשור למחנה פוליטי אליו אני משתייכת. הוא קשור לתקופה ולחינוך. את חוק ההפלות לא העברתי דווקא כי הייתה התנגדות מסוימת במפלגה שלי. אני אדם שמטיל ספק באמיתות מוחלטות. אני פשוט סולדת מראיה של שחור ולבן ומרעיונות מאד מגובשים. חשוב לי תמיד להציג את הצד שכנגד. וייל מסכימה כי בפמיניזם שלה לא היה מן המרד או מהלוחמנות, אלא דווקא מההתנגדות. “פמיניסטיות לוחמניות לא רואות תמיד את הנימוקים של בעד ונגד. אני תמיד מנסה לבחון אותם ולתת ביטוי גם למה שחושבים האחרים”.
בכל שנות פעילותה הפוליטית שמרה סימון וייל על קשר חם עם הקהילה היהודית בצרפת ועם מדינת ישראל. בכנס השבוע היא דיברה על המאמץ ההתנגדותי שנדרש היום מהיהודים ומניצולי המחנות בפרט, המאמץ להתנגד לשכחה ולשינויים שעוברים על הזיכרון עם הזמן. “ככל שעובר הזמן לניצולים יש יותר מה לומר, אבל יש להם פחות גיבוי מהזיכרון. חמישים שנה אחרי תום הזוועות אנו נלחמים כנגד השכחה שלנו מצד אחד וכנגד השקר של מכחישי השואה מצד שני. שלשת אלפים ניצולים חזרו לצרפת מהמחנות. היום אנו פחות מאלף ואנו חוששים שההיסטוריה לא תזכור אותנו”. וייל אומרת שהמשימה של העברת השואה לדורות הבאים היא מן החשובות שניצבות היום בפני הקהילה היהודית. “כשחזרנו מהמחנות אף אחד לא דיבר על היהודים שהוגלו למחנות. היו לנו את הסיבות האישיות שלנו: היינו אנשים צעירים חסרי כל שרוצים לבנות לעצמם בית ומעמד, לפני כל דבר אחר. לצרפת היו את הסיבות שלה להעדפת השתיקה. העם הצרפתי העדיף שלא לשאול. הוא האדיר את מחתרת ההתנגדות לנאצים ואת הפטריוטיזם הגוליסטי. אף אחד לא רצה לחשוב על שיתוף הפעולה עם הנאצים ועל מממשלת וישי. רק בשנות השבעים החלו הצרפתים להטיל ספק במיתוס של ההתנגדות ולהרגיש מאד אשמים בקשר למושמדים. אני הסתכנתי אז ואמרתי שלומר שכולם אשמים זה בדיוק כמו לומר שכולם לא אשמים. מאז שנות השמונים החלו ילדינו ונכדינו להתעניין במחנות ולשאול שאלות. פתאום מותר לדבר וזה הזמן. בכל הזדמנות, כמו בכנס זה על ספרות המחתרת, יש להתמרד כנגד השכחה ולהעביר הלאה את הזיכרון”.
כמה מילים על הכותבת
הילה קומם כתבה את הספר מסייה יכין לך שמלה שמתרחש בחלקו בפריז. כמו כן היא בעלת אתר התרבות המקסים אוצר תרבות ואתם מוזמנים להירשם לניוזלטר התרבות מכיוון שפה ושם יש אירועים עם ניחוח צרפתי.
