המלכים המקוללים – ההשראה הצרפתית למשחקי הכס מאת רז גרינברג

מקור ההשראה ההיסטורי ל-“שיר של אש ושל קרח”, זאת יודע כל קורא מתחיל בסדרה עם מיומנויות חיפוש בסיסיות בגוגל, הוא כמובן מלחמות השושנים. אבל מקור ההשראה הספרותי לסדרה הזו מתייחס למלחמה מוקדמת יותר שבאה לפניה – מלחמת מאה השנים בין צרפת לאנגליה. לאחרונה קראתי את הכרך הראשון מתוך מקור ההשראה הזה.(אני לא בטוח אם הנושא הזה עלה כאן או לא. בכל מקרה – הקדמה קצת ארוכה).

באמצע שנות ה-50 החל הסופר הצרפתי מוריס דרואון (Maurice Druon 1918-2009) – בן למשפחה יהודית שלחם בכוחות צרפת החופשית בזמן מלחמת העולם השניה – לפרסם את מה שיהפוך ל-“מגנום אופוס” שלו, סדרת רומנים היסטוריים בשם “המלכים המקוללים” המתארת כיצד צרפת ואנגליה נקרעות לגזרים במלחמה הרצחנית בינן לאורך המאה ה-14. הסדרה זכתה להצלחה עצומה בצרפת, ועובדה לסדרות טלוויזיה פעמיים (בשנות ה-70 ובעשור האחרון), אבל מחוץ לצרפת נודעה בעיקר בקרב הגרעין הקשה של חובבי ספרות היסטורית. אחד מאותם חובבים, שגילה את הסדרה כשהיה סופר צעיר בתחילת דרכו, הוא ג’ורג’ ר.ר. מרטין – שהודה בפה מלא שהיא היוותה מקור השראה חשוב עבורו כאשר הוא כתב את המגנום-אפוס שלו.

ממש לאחרונה, כאמור, קראתי את הכרך הראשון בסדרה של דרואון, שנקרא בתרגום אנגלי The Iron King. עבור חובבי “שיר של אש ושל קרח”, זו בהחלט חוויה מרתקת – אפשר להרגיש מאיפה הגיעו המון דברים שאנחנו מכירים בספרים של מרטין. הספר, יש לציין, מתחיל עוד לפני המלחמה עצמה, ועוקב אחר דמדומי שלטונו של מלך צרפת פיליפ הרביעי, על רקע ההוצאה להורג של מנהיגי הטמפלרים (שהופללו על ידי פיליפ הרביעי בבגידה כדי שיוכל לבזוז את כספם), ניסיונותיו של האציל השאפתן רוברט מארטואה להשיב לעצמו את נחלת אביו שנפלה לידי דודתו והניסיון של איזבל, בתו של המלך פיליפ, להמלט מהנישואים האומללים שלה למלך אנגליה.
קל לזהות טיפוסים של דמויות וקווי עלילה אצל דרואון שהשפיעו על מרטין: בראש ובראשונה, המלך פיליפ הרביעי שהדרך בה מתאר אותו דרואון מזכירה באופן מובהק את רוברט ברתיאון – טיפוס שיש לו ללא ספק צדדים מושחתים ומתועבים, אבל קשה שלא לאהוד אותו ואת הניסיון שלו להחזיק ממלכה שנמצאת על סף התפרקות. אפילו האופן שבו שתי הדמויות מוצאות את מותן דומה.

הטמפלרים בספר מזכירים – לא בקו עלילה ספציפי או בדמות מסוימת, יותר באופי – את אנשי משמר הלילה. באיזבל יש משהו מסרסיי לאניסטר של תחילת “משחקי הכס” – אשה שנישואין אומללים הפכו אותה לאדם מריר ומרושע. רוברט מארטואה… האמת, אני לא בטוח למי הוא נתן השראה. יש בו משהו מג’יימי לאניסטר, וגם מאצבעון. העובדה שכל הגיבורים בספר (כולם!) הם דמויות היסטוריות אמיתיות הופכת את חוויית הקריאה בו למרתקת במיוחד.
מעל הכל, מקור ההשראה הכי חזק בספר עבור מרטין היה, כמדומני, האווירה הכללית. באופן הכי בסיסי שיש, The Iron King מראה איך השאפתנות והאנוכיות של אנשים עם מספיק כח יכולה לדרדר מדינה שלמה לקטסטרופה. זה בהחלט משהו שמרגישים גם בספרים של מרטין.

אבל מה יש בספר מעבר לזה? למרבה הצער מעט מאוד. אצל דרואון (בכרך הראשון לפחות), אין אף מקבילה לבני משפחת סטארק: פשוט אין אצלו אנשים טובים, נקודה (בכרך הראשון, לפחות). כולם חארות, במידה כזו או אחרת. בשילוב עם סגנון מסורבל-משהו – אם כי יכול להיות שזו אשמת התרגום – זה הופך את חוויית הקריאה לדי מייגעת. רוב הזמן לא ממש היה אכפת לי מה הולך לקרות. ועדיין, הייחוס ל-“שיר של אש ושל קרח” חזק מספיק כדי לגרום לי לשקול לנסות גם את הכרך הבא. טרם החלטתי.

ואם עוד לא יצא לכם לקרוא את הספר אתם מוזמנים לראות את המיני סדרה שנוצרה בעקבותיו. כאן למטה תוכלו למצוא את הפרק הראשון עם תרגום לאנגלית.

<