משפט דרייפוס והסרט “קצין ומרגל”

משפט דרייפוס הוא ללא ספק אחד המאורעות החשובים ביותר לא רק בתולדות העם היהודי אלא בתולדות צרפת והוא ממשיך לעורר הדים גם בימנו. ד”ר אלון קליבנוב, אשר את הרצאתו המרתקת על ז’אן ד’ארק ניתן למצוא באתר, חוזר בהרצאה מרתקת נוספת ומוכיח לנו שקיימים שני הסברים מדוע הצרפתים ניסו להרשיע את דרייפוס: ההסבר הראשון הוא מזעזע ואילו ההסבר השני מזעזע עוד יותר.

את שני ההסברים בצירוף סקירה נרחבת על הפרשה, תוך התייחסות לסרט החדש יחסית “קצין ומרגל”, תוכלו למצוא בוידאו למטה:

כמו כן לטובת אלו שמעדיפים לקרוא, הרי שבפרקים הבאים תמצאו סיכום של עיקרי ההרצאה.

הרקע ההיסטורי של פרשת דרייפוס

פרשת דרייפוס לא נוצרה יש מאין והיא תוצאה של שני אירועים היסטוריים, אשר התרחשו ברובם במהלך המאה ה-19. הראשון הוא שילוב היהודים בחברה הצרפתית והשני הוא ההפסד הצרפתי במלחמת פרוסיה צרפת. אם שני האירועים הללו לא היו מתרחשים הרי שמשפט דרייפוס מעולם לא היה מתרחש.

יהודי צרפת הופכים לאזרחים שווי זכויות

יהודי צרפת, אשר גורשו במהלך המאה ה-14, החלו לחזור אליה אט אט ובאופן לא רשמי במהלך ימי שלטונו של לואי ה-14, אשר אפשר לבנקאים וסוחרים יהודים מפורטוגל להתיישב בפריז. אולם עד המהפכה הצרפתית היו היהודים בצרפת מיעוט זניח מנותק מהחברה הצרפתית וחסר זכויות. כל זאת השתנה בעקבות הצהרת זכויות האדם והאזרח, אשר הפכה את היהודים, בפעם הראשונה, לאזרחים שווי זכויות.

במהלך המאה ה-19 הלכה הקהילה היהודית בצרפת ופרחה ואנשיה הצליחו מאוד בתחום הפיננסים (כך לדוגמא בנו האחים פרייר ומשפחת קומונדו את מסילות הרכבת בצרפת ואת השכונה ליד פארק מונסו בפריז). ההצלחה הרבה לה זכתה הקהילה היהודית בצרפת וצמיחתה בעקבות מספר גלי הגירה יצרו תגובת נגד אנטישמית חריפה. אחד האנטישמים המפורסמים ביותר של המחצית השנייה של המאה ה-19 הוא אדואר דרומון (Édouard Drumont 1844-1917), אשר פרסם בשנת 1886 את הספר “צרפת היהודית” בו דיבר, בין השאר על היהודים בתור גזע מנוון רודף בצע. ספרו שלו דרומון הצליח מאוד וקנה לו אחיזה במקומות רבים ובהם הצבא הצרפתי ולכך, כפי שתראו תהיה השפעה גדולה מאוד בהמשך.

ההפסד לפרוסיה ב-1870 מזעזע את צרפת

בשנת 1870 פורצת מלחמה בין פרוסיה לצרפת. התוצאה של מלחמה זו היא קריסה מוחלטת של הצבא הצרפתי, נפילתו של נפוליאון ה-3 בשבי בעיירה סדאן (Sedan) ונפילת פריז בינואר 1871, אחר מצור בין מספר חודשים.

הרפובליקה ה-3 אשר קמה על חורבותיה של הקיסרות השנייה, נאלצה לחתום על הסכם שלום עם פרוסיה שבו היא מתחייבת להעביר לה את מחוזות אלזס ולוריין. הפרוסים לא הסתפקו בזאת אלא גם החליטו להכריז על הקיסרות הגרמנית באולם המראות של ארמון ורסאי על מנת להגדיל את ההשפלה של צרפת.

ההשפלה העצומה גרמה לצרפתים לרצות דבר אחד ויחיד: נקמה והחזרת המחוזות אותם הם איבדו. הדבר התבטא בהתחזקות הימין והימין הקיצוני עד שבשלהי שנות ה-80 אף היה חשש אמיתי מפני הפיכה צבאית של הגנרל בולנז’ה. כמו כן רצון לנקמה הביא את חלק מהצרפתים להתגייס לצבא על מנת להיות חלק מהניצחון שכולם האמינו שבו יבוא. אחד מהאנשים הללו היה אלפרד דרייפוס.

הקריירה של אלפרד דרייפוס עד ל”פרשה”

אלפרד דרייפוס נולד בשנת 1859 למשפחה יהודית עשירה, אשר התגוררה בחבל אלזס והייתה בעלת מפעלי טקסטיל. בשנת 1871 בעקבות העברת חבל אלזס לקיסרות הגרמנית החליטה המשפחה לעזוב את חבל הארץ הזה ולעבור לצרפת. למזלה הגדול של המשפחה היה לה סניף של העסק בשוויץ ובעזרתו יכלה המשפחה לעקוף את האיסור הגרמני של העברת כספים מאלזס ישירות לצרפת.

דרייפוס, אשר היה תלמיד מצטיין החליט ללכת לקריירה צבאית על מנת לעזור לצרפת לנקום בגרמניה על ההשפלה של 1870. היה זה אקט אמיץ מצידו כיוון שרוב הקצינים בצבא הצרפתי היו אנשי ימין וקתוליים אדוקים וחלקם הגדול החזיק בדעות אנטישמיות. למרות כל זאת הצליח דרייפוס לסיים את האקול פוליטקניק, בית הספר הגבוה להנדסה בפריז ואחרי קורס קצינים בן שנתיים הוא הוצב בתור קצין בגדוד תותחנים בשנת 1880.

בשנת 1893 קיבל דרייפוס משרה במטה הכללי של צבא צרפת והפך ליהודי הראשון שזכה לשרת ביחידה כה יוקרתית. הוא נודע בתור קצין נבון וחרוץ אך גם כ”אאוטסיידר”, אשר לא מפתח קשרים חברותיים עם הקולגות שלו.

שירותו הצבאי עבר על מי מנוחות עד שיום אחד באוקטובר 1894 הוא נעצר בעוון ריגול ובגידה במולדת.

משפט דרייפוס החל…

התפוצצות הפרשה: הבורדרו והחיפוש אחר שעיר לעזאזל

הכל מתחיל במעשה יומיומי ושגרתי לחלוטין בעולם הריגול – חיטוט בפח האשפה. בספטמבר 1894, מנקה בשגרירות הגרמנית בפריז בשם מארי בסטיאן (אשר הייתה למעשה סוכנת כפולה של אגף המודיעין הצרפתי, הידוע בכינוי “המשרד לסטטיסטיקה”, כי אין כמו שם משעמם כדי להסתיר פעילות חשאית עסיסית), מצאה מסמך קרוע. המסמך, שזכה להיקרא “הבורדרו” (Le Bordereau – מכתב מלווה ללא חתימה), נאסף וחולץ מתוך פח האשפה של הנספח הצבאי הגרמני בפריז, מקסימיליאן פון שוורצקופּן.

הבורדרו הכיל רשימה של חמישה מסמכים צבאיים צרפתיים סודיים ביותר שהועברו לגרמניה. בין המסמכים היו תוכניות פריסה ארטילרית, מידע על כוחות צבא במדגסקר, וחשוב מכל – פרטים על מערכת תותח ה-120 מ”מ החדשני של צרפת. הפאניקה בצמרת הצבא הצרפתי הייתה בשיאה. יש מרגל בתוכנו! חפרפרת (או крот, כפי שוודאי היו אומרים זאת עמיתיי דוברי הרוסית), וצריך לתפוס אותו מהר לפני שהגרמנים ידעו הכל על מה שנותר מהכבוד הצבאי שלנו.

כאן מתחילה אחת מחקירות ה”שעיר לעזאזל” החובבניות והמוטות ביותר בהיסטוריה. הצבא פתח בחקירה, ובמקום לחפש עובדות, הוא חיפש אדם שיתאים לפרופיל הרצוי של “הבוגד האידיאלי”. המסקנה הייתה שהמרגל חייב להיות קצין תותחנים שעבר השתלמות במטה הכללי (משום שרק כך הייתה לו גישה למסמכים שצוינו). אבל מי? קצין חקירות מיהר להצביע על קפטן אלפרד דרייפוס.

למה דרייפוס? כי הוא התאים בצורה מושלמת לפחדים ולדעות הקדומות של הקצונה הקתולית השמרנית. קודם כל, הוא היה יליד אלזס (הצרפתים היו משוכנעים שכל אלזסי מחביא קסדת פיקהאובה מתחת למיטה ומדבר גרמנית מתוך שינה). שנית, הוא היה אינטלקטואל, קר, מרוחק וחסר חברים (“אאוטסיידר” אמיתי). אבל הסיבה המרכזית, ה”בונוס” שסגר את התיק עבורם, הייתה עובדת היותו יהודי. בסביבה ספוגת האנטישמיות של צרפת דאז, יהודי שמסתובב בתוך מסדרונות המטה הכללי נתפס מראש כגורם זר ולא אמין.

כשהכתב שעל הבורדרו הושווה לכתב ידו של דרייפוס, מומחי הכתב הראשונים של המשטרה דווקא היססו. חלקם אמרו שאין התאמה. אבל הצבא לא יכול היה לתת לפרט שולי כמו עובדות להרוס תיאוריה טובה. הם הביאו את אלפונס ברטיון (Alphonse Bertillon), קרימינולוג בכיר אך מומחה מטעם עצמו לכתב יד, שהמציא תיאוריה הזויה בשם “זיוף עצמי” (Autoforgerie). ברטיון טען שדרייפוס בדה כתב יד שמזכיר קצת את כתב היד של אחיו מתייה, וגם קצת את שלו עצמו, והכל מתוך “שיגעון גדלות וכוונה לבלבל את החוקרים”. זה נשמע מופרך (וזה אכן כך), אבל מבחינת המערכת, זו הייתה הוכחה מדעית ניצחת.

המשפט הראשון, התיק הסודי, וטקס ההשפלה הפומבי

ב-15 באוקטובר 1894, אלפרד דרייפוס נעצר. המשפט הצבאי החל בדצמבר אותה שנה והתנהל בדלתיים סגורות מטעמי “ביטחון המדינה”. למרות חומר הראיות המגוחך, ההגנה, בראשות עורך הדין אדגר דמאנז’ (Edgar Demange), הצליחה לפרק את קו התביעה. נראה היה שדרייפוס עומד להיות מזוכה.

אבל הגנרל אוגוסט מרסייה, שר המלחמה הצרפתי, לא התכוון לאפשר זיכוי. הוא ידע שזיכוי של דרייפוס יציג את המטה הכללי כחבורה של פקידים היסטריים, וימוטט את הקריירה הפוליטית שלו. לכן, מרסייה וראש המודיעין, קולונל סאנדהר (Sandherr), עשו את הבלתי ייאמן: הם תפרו “תיק סודי” שהכיל מסמכים מזויפים וחסרי שחר, והעבירו אותו לשופטים הצבאיים בחדר הדיונים, מבלי שדרייפוס או עורך דינו ידעו על כך. זו הייתה הפרה אנושה של כל נורמה משפטית, אך היא עשתה את העבודה: ב-22 בדצמבר 1894 דרייפוס הורשע בבגידה מולדת. גזר הדין: מאסר עולם ושילוח לאי השדים, אי שם בגיאנה הצרפתית.

אך לפני המשלוח לאי, התקיים הריטואל שמבטא אולי יותר מכל את החורבן של השתלבות היהודים. ב-5 בינואר 1895, בחצר האקול מיליטר (École Militaire) המושלגת בפריז, הובל דרייפוס לטקס ההשפלה הפומבי (La Dégradation). מול 4,000 חיילים והמון פריזאי משולהב שצעק “מוות ליהודי! מוות לבוגד!”, ניגש אליו רב-סמל עצום מימדים, תלש מג’קט המדים שלו את כפתוריו, את דרגותיו ואת סרטי העיטורים. לאחר מכן, שבר את חרבו של דרייפוס על ברכו והשליכה ארצה.

דרייפוס, זקוף אך חיוור כסיד, לא נשבר. הוא צעק בקול צלול: “חיילים, פוגעים באדם חף מפשע! אני נשבע לכם שאני חף מפשע! תחי צרפת! יחי הצבא!”. משם הוא נגרר לכלא אזרחי, בדרך למסע הייסורים באי השדים.

גיהנום עלי אדמות: אי השדים

אם חשבתם שגיאנה הצרפתית היא יעד טרופי לחופשת בטן-גב, תחשבו שוב. אי השדים (Île du Diable) היה צוק סלעי זעיר, לוהט ונגוע במחלות, שהשתייך למושבת עונשין הידועה לשמצה. דרייפוס נשלח לשם והיה האסיר היחיד באי, מבודד לחלוטין משאר אסירי הקולוניה. התנאים שלו היו תנאי עינויים מודרניים: בחום בלתי נסבל ובאחוזי לחות מחניקים, הוא נכלא בבקתת אבן זעירה.

השומרים קיבלו הוראה לא לדבר איתו לעולם (הם חתמו על התחייבות שאם יוציאו מילה, הם עצמם יעמדו למשפט). הצרפתים היו כל כך פרנואידים שדרייפוס ינסה להימלט (היו שמועות פריזאיות מופרכות על “משלחות חילוץ יהודיות” מספינות רפאים באוקיינוס), שהם בנו מסביב לבקתה שלו חומת עץ כפולה וגבוהה (Palisade) כך שהוא אפילו לא יכול היה לראות את הים. בלילה, הוא נאזק למיטת הברזל שלו במתקן ברזל שזכה לכינוי “הבוקל” (La double boucle), שקיבע את רגליו כך שלא היה יכול להסתובב. למרות זאת, הוא שמר על שפיותו בכך שכתב מכתבים נואשים וקורעי לב לאשתו, לוסי, בהם חזר פעם אחר פעם: “אני חף מפשע, חפשו את האמת”.

התפנית בעלילה: קולונל פיקאר עולה על האשם האמיתי

בזמן שדרייפוס נמק בקריביים, אחיו מתייה (Mathieu Dreyfus) לא שקט לרגע. מתייה היה תעשיין עשיר, והוא שפך כל פרנק שהיה לו (ובתקופה ההיא היו לו הרבה) בניסיון למצוא ראיות שיוכיחו את חפותו של אחיו. המשפחה ניסתה להפעיל חוקרים פרטיים ופוליטיקאים, אך הציבור הצרפתי היה ברובו המוחלט משוכנע שהבוגד נשפט כראוי, והמשפחה פשוט נתקלה ב”קשר של שתיקה”.

אלא שהפצצה המתקתקת ישבה בתוך המערכת הצבאית עצמה. במרץ 1896, התמנה למפקד המודיעין הצבאי קצין צעיר ומוכשר, שבאופן אירוני היה נוכח במשפטו של דרייפוס כמשקיף מטעם משרד המלחמה – קולונל ז’ורז’ פיקאר (Georges Picquart). יום אחד, הסוכנת מארי בסטיאן שוב עשתה את עבודתה נאמנה (והביאה זבל). בפח השגרירות הגרמנית נמצא “פטי בלה” (Petit Bleu) – מעין גלויה סגורה. הפעם היא הייתה ממוענת לא לקפטן דרייפוס, אלא לקצין חי”ר צרפתי בשם פרדיננד וולסין-אסטרהאזי (Ferdinand Walsin Esterhazy).

מי היה אסטרהאזי? תחשבו על הנבל הקלאסי של סרט תקופתי: רוזן מרושש, מהמר כפייתי, איש רעים, רודף נשים, ובעל חובות עצומים (מה שנקרא, סובל מקשיי נזילות אקוטיים). כדי לכסות את החובות שלו, הוא עשה מה שכל אריסטוקרט רקוב היה עושה – הוא מכר סודות לגרמנים.

פיקאר, אדם בעל יושרה נדירה, החל לחקור את הקצין החשוד. תוך כדי החקירה הוא השווה את כתב ידו של אסטרהאזי לכתב היד של ה”בורדרו” המפורסם שבעטיו הורשע דרייפוס. ההלם היה מוחלט. זו לא הייתה התאמה ב-90 אחוז, זה היה בדיוק אותו כתב יד. דרייפוס לא זייף כלום; אסטרהאזי היה זה שכתב את הבורדרו.

כקצין נאמן ופטריוט, פיקאר מיהר להציג את הממצאים לממונים עליו. הוא חשב שהצבא ישמח לגלות את האמת, לשחרר את האיש הלא נכון ולתפוס את המרגל האמיתי. אך התגובה שהוא קיבל הייתה מקפיאת דם. הגנרל גונז (Gonse), המשנה לרמטכ”ל, זימן את פיקאר לפגישה חשאית. “מה אכפת לך מהיהודי הזה שנרקב שם באי השדים?” שאל גונז. כשפיקאר המזועזע ענה שהוא לא מתכוון לקחת את הסוד הזה איתו לקבר, גונז השיב לו: “אם תשתוק, אף אחד לא יידע”.

הצבא, בניסיון נואש להשתיק את פיקאר, פיטר אותו מתפקידו ושלח אותו “לבדוק כוחות צבאיים” בגבול תוניסיה-לוב. המטרה הייתה ברורה: אזור מלחמה מסוכן, כדורים תועים, חום קיצוני… אולי הקצין העיקש לא יחזור. ובמקביל, סגנו לשעבר של פיקאר, קצין מושחת בשם אובר-ז’וזף אנרי (Hubert-Joseph Henry), דאג לפברק מסמך חדש שירשיע שוב את דרייפוס וינקה את אסטרהאזי – מסמך שלימים ייקרא “זיוף אנרי” (Le Faux Henry).

אבל לפני שפיקאר נשלח אל המדבר, הוא השאיר מעטפה אצל עורך דינו בפריז, עם הוראה לפתוח אותה במקרה שייעלם. האמת החלה לדלוף החוצה.

זולא מפוצץ את הבועה: “אני מאשים…!”

המידע של פיקאר, יחד עם לחצים של עיתונאים עצמאיים כמו ברנאר לזר, הגיע לבסוף למתייה דרייפוס. מתייה הבין סוף סוף מי הפליל את אחיו, ובצעד חסר תקדים הוא פרסם בעיתונות קריאה פומבית להעמיד את אסטרהאזי לדין. תחת הלחץ הציבורי שנוצר, הצבא נאלץ לפתוח במשפט צבאי נגד אסטרהאזי. אך כמובן שזו הייתה הצגת תיאטרון גרועה יותר מהצגות השוליים של המונמארטר. אסטרהאזי הופיע במשפט עם עורכי דין שקיבלו הנחיות מהצבא, השופטים הצבאיים “לא ראו ולא שמעו”, ותוך 48 שעות, בינואר 1898, אסטרהאזי זוכה לקול תרועות הקהל.

הזיכוי הזה היה הקש ששבר את גב הגמל. יומיים לאחר הזיכוי המביש, ב-13 בינואר 1898, עשה הסופר הנודע אמיל זולא מעשה הירואי ששינה את פני צרפת. בעמוד הראשון של עיתונו של ז’ורז’ קלמנסו, “ל’אורור” (L’Aurore), פרסם זולא מכתב פתוח ונשכני לנשיא הרפובליקה תחת הכותרת שלא תישכח לעולם: “אני מאשים…!” (!…J’Accuse).

בטקסט שמקעקע את היסודות הרקובים של מערכת המשפט והצבא הצרפתי, זולא לא חסך מילים (ולא פחד מתביעות דיבה, כי למי אכפת מהיועץ המשפטי כשרודפים אחרי האמת). הוא נקב בשמותיהם של כל הגנרלים והקצינים שלקחו חלק בטיוח. הוא האשים את הצבא כולו בקנוניה פלילית, בהסתרת ראיות ובהפללת אדם חף מפשע מתוך מניעים אנטישמיים.

זולא ידע בדיוק מה הוא עושה: הוצאת דיבה פומבית כזו חייבה את המדינה לתבוע אותו לדין. וזו הייתה מטרתו – משפט אזרחי (לא צבאי) פתוח ופומבי, שיאלץ את העדים לדבר ואת המסמכים לראות אור. הוא אכן נתבע, הורשע (בכל זאת, שופטים צרפתים ימניים), ונאלץ להימלט לאנגליה מאימת הכלא, אבל הוא השיג את מבוקשו. התיק נפתח מחדש, והעולם כולו נחשף לעוולה. צרפת נקרעה לשניים.

משפט רן, החנינה, והניצחון המריר

בשנת 1899, לאחר גילוי הזיופים של קולונל אנרי (שהתוודה בגין זיוף הראיות והתאבד בתאו כשהוא משאיר פתק פתטי למדי), ולאחר התפטרות של שרים ובלאגן שלם בקבינט, בית המשפט העליון הצרפתי לערעורים פסק כי משפט 1894 היה פגום. הוא הורה להשיב את דרייפוס מאי השדים ולערוך לו משפט צבאי חוזר בעיר רן (Rennes).

המשפט ברן היה סירקוס. דרייפוס הובא לשם כאדם שבור: שיערו הלבין לחלוטין, הוא התקשה בדיבור עקב שנים של בידוד, ובקושי הצליח לעמוד על רגליו. ואם חשבתם שהפעם הצדק יצא לאור – לא הכרתם את עקשנות הצבא הצרפתי. בצעד מטריף של אטימות דעת, במקום לזכות אותו, הרכב השופטים ברן הרשיע אותו שנית! הפעם עם גזר דין של “רק” 10 שנות מאסר, ובסעיף אבסורדי של “בגידה עם נסיבות מקלות” (כי מסתבר שאפשר לבגוד במולדת, אבל בצורה ממש עדינה ומתחשבת). בנוסף, במהלך המשפט נורה ונפצע עורך דינו של דרייפוס, פרנאן לאבורי, בניסיון התנקשות.

פסק הדין עורר זעזוע בינלאומי. מנהיגי עולם (כולל המלכה ויקטוריה) גינו את צרפת, ואיומים בחרם על התערוכה העולמית (האקספו) שאמורה הייתה להיערך בפריז ב-1900 החלו לזרום. הנשיא החדש, אמיל לובה (Émile Loubet), שרצה לכבות את השריפה אחת ולתמיד, הציע לדרייפוס חנינה נשיאותית (Pardon).

עבור דרייפוס זו הייתה דילמה קורעת לב. קבלת החנינה פירושה היה הודאה מרומזת באשמה והימנעות ממאבק לטיהור מלא בבית משפט. אבל משפחתו, ובראשה אחיו מתייה (וכמו כן, קלמנסו וז’אן ז’ורס), הבינו שהוא לא ישרוד עשור בכלא צרפתי. בספטמבר 1899 קיבל דרייפוס את החנינה והשתחרר אל חיק משפחתו.

אך הוא לא הפסיק להילחם. המאבק המשפטי נמשך עוד שבע שנים, עד שבשנת 1906, בית המשפט העליון של צרפת קבע באופן סופי שהתיק נגדו היה כולו עלילה ושקר. פסק הדין ברן בוטל ללא משפט חוזר, ואלפרד דרייפוס זוכה לחלוטין. הוא הושב אל שורות הצבא כרב-סרן, וקיבל את אות לגיון הכבוד (Légion d’honneur) באותה חצר ממש שבה הושפל.

שני ההסברים לפרשה: האמת המכוערת שמאחורי הפוליטיקה

כפי שד”ר אלון קליבנוב מציין בהרצאתו המרתקת, כאשר אנו בוחנים את ההתעקשות הפתולוגית של מערכת הביטחון הצרפתית להשאיר אדם חף מפשע באי השדים למרות שכל הראיות זעקו את ההיפך, אנו מוצאים שני הסברים מרכזיים. שניהם, כאמור, מזעזעים בדרכם שלהם.

ההסבר הראשון: האנטישמיות המוסדית (ההסבר המזעזע)

ההסבר הנגיש והמיידי ביותר הוא השנאה העמוקה כלפי היהודים. צבא צרפת, שהורכב ברובו מבני האצולה הישנה ומוסד על ברכי הקתוליות השמרנית, פשוט לא היה מסוגל לעכל את האמנציפציה. דרייפוס, כיהודי הראשון שהתקדם עד למטה הכללי, נחשב מלכתחילה לאיום, לסוס טרויאני, לסוכן של זרים. כאשר היה צורך למצוא אשם על מסמכים שדלפו, דעות קדומות אלו היוו כר פוריות להפללתו.

אנחנו רואים עד כמה עמוק חלחל הרעל של אדואר דרומון וספרו “צרפת היהודית” (La France Juive). האווירה הציבורית הייתה רוויית אנטישמיות מודרנית: האשמת היהודים בקפיטליזם דורסני מחד ובבוגדנות חתרנית מאידך. במובן הזה, האנטישמיות לא הייתה רק “רגש”, אלא כלי שרת יעיל. הרבה יותר קל היה לקצונה להאשים יהודי נטול חברים, מאשר להתמודד עם העובדה שאציל אירופאי (אסטרהאזי) הוא זה שסחר בכבוד מולדתו עבור כמה פרנקים להחזרת חובות הימורים.

ההסבר השני: הרציונל של “טובת המדינה” (ההסבר המזעזע עוד יותר)

ההסבר השני הוא אולי הלקח המצמרר ביותר שאפשר להפיק מפרשת דרייפוס. ההסבר הזה אינו עוסק ביהודים (דרייפוס מבחינתם היה יכול להיות סתם קצין אלמוני שלא קשור למקורבי הרמטכ”ל), אלא בעקרון ה-Raison d’État (האינטרס של המדינה, או “סיבת המדינה”).

צרפת של 1894 עדיין ליקקה את פצעי התבוסה המשפילה של 1870. כל תקוותה של האומה הצרפתית, כל חלומות ה”רבאנש” (הנקמה בגרמנים והחזרת המחוזות האבודים של אלזס-לורן), היו תלויים לחלוטין באמון הציבור בצבא שלה. המטה הכללי הצרפתי נתפס כקודש הקודשים. עבור קצולת השדרה הפיקודית, כמו הגנרל מרסייה והגנרל גונז, המחשבה שצרפת כולה תגלה כי הצבא פיברק ראיות, זייף משפט והשליך אדם חף מפשע לעינויים, נתפסה כהרסנית יותר מהעוול שנגרם לדרייפוס עצמו.

כאשר גונז שאל את פיקאר “מה אכפת לך מהיהודי הזה?”, הוא לאו דווקא דיבר מתוך אנטישמיות גרידא (למרות שהיא תמיד הייתה ברקע), אלא מתוך קור ענייני ומצמרר של היררכיה מדינית. המשוואה שלהם הייתה פשוטה ואכזרית: עדיף שאדם אחד, אפילו אם הוא חף מפשע, יירקב באי השדים, מאשר שמיתוס ה”צבא המושלם” יקרוס, ובכך תוחלש צרפת מול גרמניה. זוהי התפיסה הפשיסטית-לעתיד לפיה המדינה חשובה יותר מכל צדק אוניברסלי, וזכויות האזרח מבוטלות כליל בפני אינטרסים של פוליטיקה וכוח. זהו לקח כואב על האופן שבו מערכות מדינתיות מוכנות לדרוס את האדם הקטן ולרצוח את האמת, הכל בשם “טובת הכלל”.

המורשת של פרשת דרייפוס

המשפט, שתוכנן להיות סיום טרגי של קצין בודד, הפך לקו השבר המרכזי של ההיסטוריה הצרפתית והיהודית. עבור צרפת, ניצחון הדרייפוסארים הוביל לקיבוע סופי של ערכי הרפובליקה על פני כוחות הריאקציה והצבא. זה הביא ישירות לחוק הפרדת הדת מהמדינה (הלעיסיטה) ב-1905 ולהורדת כוחו הפוליטי של הצבא (טוב, לפחות עד מלחמת העולם השנייה ומשטר וישי, אז התברר שהאנטי-דרייפוסארים לא נעלמו, אלא רק המתינו להזדמנות להתנקם).

עבור העם היהודי, התוצאה הייתה טקטונית. תיאודור הרצל, עיתונאי וינאי שעד אז האמין עמוקות ברעיון האמנציפציה והתבוללות באירופה, ראה את חרבו של דרייפוס נשברת ואת ההמונים קוראים לדם יהודי בבירת החירות, השוויון והאחווה. ההבנה שיהודים לא יהיו בטוחים גם תחת הדמוקרטיה הנאורה ביותר אם אין להם מדינה משלהם – זה הניצוץ שהצית את הרעיון הציוני שהוביל להקמתה של מדינת ישראל.

בסופו של דבר, דרייפוס היה קורבן וסמל, אך גם אדם שניצח בדרכו השקטה. הוא נפטר ב-1935 כגיבור מלחמה צרפתי, וכשנכדתו נשאלה פעם מה היה סבה, היא ענתה בפשטות: “אלפרד דרייפוס לא היה דרייפוסאר, הוא פשוט היה צרפתי שרצה את חייו בחזרה”.