בקצרה
- מה יש במסלול: 21 תחנות, בין האר נובו של Castel Béranger ומקבץ rue Agar לבין ארמונות המאה ה-18 ב-rue d’Auteuil.
- איפה מתחילים: גני Ranelagh, תחנות המטרו Ranelagh או La Muette בקו 9.
- איפה מסיימים: place de l’Église-d’Auteuil, עם האובליסק מ-1753 וכנסיית Notre-Dame d’Auteuil.
- כמה זמן: כשלושה קילומטרים, שעתיים וחצי עד שלוש שעות עם עצירות.
- מתי ללכת: כל ימות השבוע. הקפלה של Apprentis d’Auteuil פתוחה בימי חול מ-7:45 עד 19:00.
- מה לשלב: מוזיאון מרמוטן מונה, חמש דקות מנקודת ההתחלה, סגור בימי שני.
- ובונוס: ארוחת צהריים ב-L’Auberge du Mouton Blanc, במקום הפונדק שבו סעדו מולייר ורסין.
אוטיי (Auteuil) רחוקה ממרכז פריז ונחשבת לשכונת מגורים בורגנית ולא תיירותית במיוחד. אולם אין זה אומר ששום דבר מעניין לא מתרחש בה, אלא בדיוק ההפך. התגוררתי במספר דירות של אודי (האחת ברחוב Paul Doumer והאחת ברחוב Nicolo) וזה איפשר לי להסתובב ברגל בסביבה ולגלות את הסודות של השכונה המקסימה הזאת.
טיילתי באוטיי שלוש פעמים, באפריל 2024, באפריל 2025 ובספטמבר 2025, וכל פעם חזרתי עם עוד תמונות ועוד מקומות שגיליתי (לעיתים לגמרי במקרה). זה מה שקורה בשכונה שבה הכפר הישן, האר נובו והבורגנות של הרובע ה-16 יושבים אחד על השני במתחם של שלושה קילומטרים. כל התמונות בכתבה הזאת הן משלושת הסיבובים האלה, והמסלול עצמו מתחיל בקצה הצפוני של השכונה, בגני Ranelagh. ושם גם יתחיל הטיול שלנו.
במסלול 21 תחנות, והן מסתדרות לשלושה חלקים: הרחובות של גימאר סביב rue Jean-de-La-Fontaine, הכפר הישן של rue d’Auteuil עם הפונדק ועם ארמונות המאה ה-18, וכיכר הכנסייה שבה הכול נגמר. יש בדרך גם גן של מאדאם הלווטיוס שבו ישבו בנז’מין פרנקלין וקונדורסה, בית ספר שהיה ארמון של יצרן קשמיר, ורחוב קטן שבו הסתתרה אולימפ דה גוז’ לפני המהפכה.

מידע פרקטי למסלול באוטיי
איך מגיעים
נקודת ההתחלה היא גני Ranelagh, ומגיעים אליהם בקו 9 של המטרו בתחנות Ranelagh או La Muette, או ב-RER C בתחנה Boulainvilliers. הסיום הוא בכיכר הכנסייה של אוטיי, ומשם אפשר לרדת לקו 10 בתחנה Église d’Auteuil או ללכת עוד כמה דקות לתחנה Michel-Ange-Auteuil שמשרתת את קווים 9 ו-10.
שימו לב לפרט שמפתיע גם פריזאים: התחנה Église d’Auteuil פועלת בכיוון אחד בלבד, לכיוון Boulogne, ולכן לחזרה למרכז העיר עדיף ללכת ל-Michel-Ange-Auteuil. כל מה שצריך לדעת על הכרטיסים ועל הקווים נמצא בכתבה שלי על המטרו של פריז.
באילו ימים ללכת
רוב המסלול הוא חזיתות רחוב, ולכן הוא עובד בכל יום ובכל שעה. שתי התחנות שדורשות תשומת לב לשעון הן הקפלה של Apprentis d’Auteuil, שפתוחה בימי חול מ-7:45 עד 19:00 ובסופי שבוע מ-9:00 עד 19:00, והכנסייה שבסוף המסלול. מי שרוצה לשלב גם את מוזיאון מרמוטן מונה, שלא יגיע בימי שני, אז המוזיאון סגור.
כמה זמן, ומתי לבוא
המסלול הוא כשלושה קילומטרים, רובם במורד קל, ולוקח שעתיים וחצי עד שלוש שעות עם עצירות לצילום. האביב והסתיו נוחים במיוחד, כי חלק גדול מהתחנות הן גנים וחצרות פתוחות. אם אתם מגיעים בבוקר, תגיעו לכיכר הכנסייה בערך בשעת הצהריים, וזה מסתדר יפה עם ארוחה ב-rue d’Auteuil.
מוזיאון מרמוטן מונה, שבו נמצא האוסף הגדול בעולם של קלוד מונה, יושב בקצה השני של גני Ranelagh, חמש דקות מנקודת ההתחלה. מי שיש לו בוקר פנוי יכול לשלב אותו לפני המסלול.
מומלץ מאוד להזמין כרטיס מראש באמצעות הקישור הזה.
מפת המסלול באוטיי
כל 21 התחנות מסומנות במפה לפי הסדר שבו פוגשים אותן ברגל. מי שמטייל עם הטלפון ביד יכול לפתוח אותה באפליקציה של גוגל מפות ולקבל הוראות הליכה מתחנה לתחנה.
המסלול באוטיי: מגני Ranelagh ועד כיכר הכנסייה
ההליכה היא מצפון-מזרח לדרום-מערב, וכמעט כולה במורד: מגני Ranelagh יורדים ל-place Rodin, משם ב-rue de l’Assomption עד place du Docteur-Hayem, ואז לאורך rue Jean-de-La-Fontaine עד place Jean-Lorrain, שבה מתחיל הכפר הישן. הכיוון הזה מסדר את השכונה גם לפי הזמן: מתחילים בשנות ה-20 של המאה ה-20, עוברים לאר נובו של 1900, ומסיימים בבתים מהמאה ה-18.
הגן שבו מתחילים
avenue Ingres, 75016 Paris
גני Ranelagh הם הרצועה הירוקה שמפרידה בין פאסי לאוטיי, ושמם הגיע מגן תענוגות לונדוני שחיקו כאן במאה ה-18. היום יש בהם סחרחרה עתיקה, שדרות ערמונים, ולא מעט פסלים מעניינים, ובראשם פסלו של לה פונטיין (שמסעדה בה אכל עם מולייר נבקר מאוחר יותר). אם תרצו להכיר טוב יותר את הגן והסביבה אני ממליץ לכם בחום לקרוא את כתבתה של ד”ר אורנה ליברמן גן ראנלאג – סיור בגן פסלים ירוק, גן עדן שהזמן עומד בו מלכת. התחנה הראשונה במסלול היא לא הגן עצמו אלא מה שמתחיל מיד אחריו, ולכן מספיק לחצות אותו בקצה הדרומי ולצאת לכיוון rue de l’Assomption.

הארמון הבלתי נראה שהפך לכיכר
place Rodin, 75016 Paris
בכיכר העגולה הזאת אין שום דבר שמעיד על מה שעמד בה, ולכן היא תחנה טובה להתחיל בה. באדמה כאן יש חרסית, וכבר ב-1248 תועד במקום מפעל רעפים. פרנסואה 1 (מלך בין השנים 1515–1547) הקים כאן בית מרגוע לציד, וב-1782 קנה המרקיז דה לה טור די פן גוברנה (Jean-Frédéric de la Tour du Pin-Gouvernet 1727-1794) את הקרקע ובנה עליה ארמון שנקרא Château de la Tuilerie, על שם מפעל הרעפים (כמובן שלא לבלבל אותו עם ארמון הטווילרי שברובע ה-1). הבידוד ועובי הצמרות שהסתירו אותו הקנו לו כינוי מקומי: “הארמון הבלתי נראה”.

ב-1855 נמכרה האחוזה, חמישה הקטאר שהשתרעו עד avenue Mozart של היום, לנזירות האוגוסטיניות של l’Assomption. הן הזמינו את האדריכל אֵמַר ורדייה (Aymar Verdier, 1819–1880), שהתמחה בשיפוץ כנסיות, על מנת שיבנה להן מנזר גותי לצד הארמון, והוא נחנך ב-1857. הנזירות פתחו במקום פנימייה לנערות, וגורשו ממנו ב-1906 בעקבות חוקי המסדרים. הארמון ומבני המנזר נהרסו ב-1927, הפארק חולק למגרשים, ורשת רחובות חדשה נפרשה סביב הכיכר.

הכיכר נפתחה ב-1928 וקיבלה ב-1929 את שמו של אוגוסט רודן (Auguste Rodin, 1840–1917), וב-1932 נחנך במרכזה יציקת ארד של הפסל L’Âge d’Airain. את הפסל המקורי הציג רודן ב-1877, והריאליזם שלו היה כה מדויק עד שהאשימו אותו שיצק אותו על גוף של דוגמן חי. השערורייה הזאת היא שפתחה לו את הקריירה, ואפשר לראות עוד מיצירותיו במוזיאון רודן.
לפסל היו כאן חיים משלו. עוברי אורח שנבוכו מהעירום הלבישו אותו פעם בחצאית בד, וב-1947 הוא נמצא בבוקר שרוע על הקרקע אחרי שמישהו שחרר אותו מהבסיס בלילה. השוטרים שהוזעקו לקחו אותו לתחנה, ורק אחר כך הוא חזר למקומו.
בית האם של נזירות l’Assomption
17 rue de l’Assomption, 75016 Paris
הרחוב שיורד מ-place Rodin נקרא פעם rue des Tombereaux, רחוב עגלות המשא, ושמו הוחלף על שם המסדר שישב בו. כשחזרו הנזירות לבית האם שלהן ב-1953 הן מצאו רק מבנה עזר אחד במספר 17 וגן יפה, שגם ממנו נאלצו למסור חלקים ליזמים. מה שנשאר מטופח מאוד, וב-1961 בנה להן האדריכל נואל לה מארסקייה (Noël Le Maresquier, 1903–1982) קפלה משולשת וחשופה שמזכירה אוהל או מפרש, עם ויטראז’ים רחבים שמציפים אותה באור.
על החזית שפונה לרחוב תלויה תמונה גדולה של מארי-אז’ני דה ז’זו (Marie-Eugénie de Jésus, 1817–1898), מייסדת המסדר, שהוכרזה קדושה ב-3 ביוני 2007. השלט מתחתיה הוא בעצם הודעת הישג של השכנות, והוא גם הדרך הכי פשוטה לדעת שהגעתם למקום הנכון.

הראש המזוקן שמשקיף על הרחוב
18 rue de l’Assomption, 75016 Paris

ממול, במספר 18, עומד בניין מגורים משנת 1925 שתכנן שארל למארסקייה (Charles Lemaresquier, 1870–1972), אביו של האדריכל שבנה את הקפלה מעבר לרחוב. הבניין מלא עיטורים שמרניים, פילסטרים, קונסולות ומרפסות אבן, ובאמצע החזית מגיח פתאום ראש ענק של גבר מזוקן עטור אשכולות ענבים, עם עיניים בולטות ואף גדול. מי שרוצה לדעת איך נראה פשרה בין קלאסיציזם למודרניזם, יכול פשוט להרים את הראש כאן.
למארסקייה, שהיה חבר האקדמיה לאמנויות יפות ומת בגיל 101, בנה בפריז גם את חנויות פוטן ואת ארמון הנובר, והבניין הזה הוא אחד הפחות מוכרים שלו. בין דייריו היה גם הבמאי כריסטיאן-ז’אק (Christian-Jaque, 1904–1994).
הבניין שעשה את גימאר
14 rue Jean-de-La-Fontaine, 75016 Paris

הקטור גימאר (Hector Guimard, 1867–1942) קיבל את ההזמנה לבניין הזה מאן-אליזבת פורנייה (Anne-Élisabeth Fournier), אלמנה שרצתה בית דירות להשכרה במחירים מתונים. הוא בנה אותו בין 1895 ל-1898, בגיל 30, עם 36 דירות, וב-28 במרץ 1898 זכה בפרס בתחרות החזיתות הראשונה של עיריית פריז. שנה אחר כך הוא קיבל את ההזמנה לשערי המטרו של פריז, ומשם הדרך לפסגה הייתה קצרה.
הדבר המעניין הוא שהתוכניות המקוריות היו שמרניות לגמרי. בקיץ 1895, בזמן שכבר סיים לשרטט, נסע גימאר לבריסל, פגש את ויקטור אורטה (Victor Horta, 1861–1947) וראה את Hôtel Tassel. הוא חזר לפריז ושינה את כל תוכנית העיטור. מכיוון שלא יכול היה להרשות לעצמו אבן גזית בכמויות, הוא שיחק בצבע ובחומרים: אבן, לבנים אדומות ואפורות, אבן מוליירה, יציקות ברזל, נחושת מותכת, עץ וזכוכית צבעונית. הפריזאים לא ידעו מה לעשות עם זה, וחלקם כינו את הבניין Castel Dérangé, כלומר “הטירה המעורערת”.

על הבניין פזור גן חיות שלם: סוסוני ים נאחזים בשרשרות האבן של החזיתות, מסכה מעוותת של האדריכל עצמו מציצה מהמרפסות, מזרקה בחצר מתחפשת לעקרב, ועיטורי הקרמיקה לובשים צורה של חתול או של עוף. כדאי לעמוד ממש מתחת לחלון המפרץ ולהרים את הראש, כי משם רואים את היצורים האלה בזווית שבה גימאר תכנן שיראו אותם.
הדייר המפורסם ביותר של הבניין היה הצייר פול סיניאק (Paul Signac, 1863–1935), שהחזיק בקומה השישית דירה וסטודיו בין 1898 ל-1912. גימאר עצמו ישב במשרד בקומת הקרקע, בפינה שבין הרחוב לבין המעבר הפנימי, כך שהוא גר בתוך כרטיס הביקור שלו.

לבניין אי אפשר להיכנס (למרות שפעם אחת הצלחתי “להתפלח” פנימה, אבל אל תגלו את זה לאף אחד), אולם מהמדרכה אפשר לראות דרך השער את החצר הפנימית ואת המעבר המקורה שמוביל אליה, ובהם גימאר עשה בדיוק את מה שעשה בחזית. ממול, במספר 11, עומד הקונסרבטוריון Francis-Poulenc שבנה ב-1985 רוז’ה טייבר (Roger Taillibert, 1926–2019), האדריכל של פארק דה פראנס. החזית הקעורה שלו נבנתה במכוון מול גימאר, וזאת אחת ההתמודדויות המנומסות בפריז בין אדריכלות של 1900 לאדריכלות של סוף המאה.
אתר הבנייה הגדול של גימאר
8 ו-10 rue Agar, ומספרים 17 עד 21 ב-rue Jean-de-La-Fontaine
מעבר לרחוב, קצת אחרי Castel Béranger, מתחיל מקבץ הבניינים הגדול ביותר שגימאר בנה אי פעם. הוא נבנה בין 1909 ל-1911 וכולל את מספרים 17 עד 21 ב-rue Jean-de-La-Fontaine, את מספר 43 ב-rue Gros ואת מספרים 8 ו-10 ב-rue Agar. הרחוב עצמו נקרא בתחילה rue Moderne, וזה היה בדיוק מה שהוא אמור היה להיות.

אלה כבר יצירות הבגרות של גימאר. הוא ויתר בהן על הפוליכרומיה הפרועה של Castel Béranger ונשאר עם ניגוד מצומצם בין אבן לבין לבנה בגוון שמנת, בתוספת ברזל שחור. שימו לב לשלט הרחוב עצמו: האותיות שלו הן של גימאר, וזה אותו כתב יד שאתם מכירים משערי המטרו.
כמה צעדים משם, ב-39 rue Gros, עומד בניין שבנה א’ גילבר (A. Guilbert) בשנות ה-30 של המאה ה-20, וקשה למצוא ניגוד חד יותר: חזית ישרה לגמרי, בלי עיקול אחד, שכל העיטור שלה הוא אריחים שבורים משובצי זהב של בית הקרמיקה ז’נטיל ובורדה (Gentil et Bourdet). שלושים שנה הפרידו בין שני הבניינים, ונדמה שמאה.
הרחוב שהיה רפת
villa Béatrice-Boudart, ביציאה מ-25 rue Jean-de-La-Fontaine
הרחוב הפרטי הקטן הזה נקרא על שם האדריכל בודאר, שחילק כאן את הקרקע למגרשים ובנה ב-1913 את הבניינים במספרים 3 ו-4. מה שעמד כאן קודם מעניין הרבה יותר: la Grande Vacherie d’Auteuil, רפת החלב הגדולה שסיפקה חלב טרי לכל פריז. חולי השחפת של התקופה יכלו לשכור חדרים מעל האורוות, מפני שחום הגוף של הפרות נחשב אז למועיל לריאות. התיירות הרפואית של 1900 נראתה קצת אחרת משלנו…

עוד כמה מטרים, במספר 32, עומדת Villa Jeanne-d’Arc שבנה דנֶה דה מונברן (Deneu de Montbrun) ב-1904, ובה שוב אותו רעיון: רחוב פרטי קטן שמוביל לגן פנימי, הרחק מהמולת השדרה.
סטייה קצרה אל Immeuble Trémois
11 rue François-Millet, 75016 Paris

כאן עושים סטייה קצרה מ-rue Jean-de-La-Fontaine וחוזרים מיד לאותה נקודה. הבניין הזה, שגימאר בנה ב-1910 במקביל למקבץ rue Agar, הוא היוקרתי מכולם. החזית כמעט סימטרית, והאבן היא ששולטת בה: עיקולים רכים, מרפסות מעוגלות, ופתח כניסה שנראה כאילו נמתח כלפי מעלה. מי שרוצה להבין מה קרה לאר נובו כשהוא התבגר, צריך לעמוד כאן חמש דקות.
הגנים והקפלה של Apprentis d’Auteuil
40 rue Jean-de-La-Fontaine, 75016 Paris
בערב חורף אחד של 1865 אסף האב לואי רוסל (Louis Roussel, 1825–1897) ילד נווד שחיטט בפח אשפה. שמונה ימים אחר כך היו בחדרו שישה ילדים, ובאביב 1866 הוא כבר העביר אותם לבית מוזנח ב-rue d’Auteuil. המטרה שלו הייתה להאכיל אותם ולהביא אותם לקומוניון הראשון, אולם הוא הבין מהר שאי אפשר להחזיר ילד לרחוב בלי מקצוע ביד. מ-1871 הוא פתח סדנאות, וב-1873 קמה סדנת הדפוס שעשתה למוסד שם. כדי לבנות את הסדנאות ואת הקפלה הראשונה נאספו חומרים מהריסות, בעיקר מאלה של התערוכה העולמית של 1878.

השערים במספר 40 פתוחים לרווחה, והגנים שמאחוריהם מתוחזקים בידי עיריית פריז ופתוחים לציבור. בתוכם ניצב מונומנט האימוץ, פסל של אישה שנושאת ילד על כתפיה, מעשה ידי אוגוסט מאיאר (Auguste Maillard, 1864–1944), שפיסל גם את פסלה של תרז הקדושה בקפלה. זה אחד הגנים השקטים ביותר ברובע, ומעטים יודעים שמותר להיכנס אליו.
שנות הזוהר של המוסד היו בין שתי מלחמות העולם, תחת האב דניאל ברוטייה (Daniel Brottier, 1876–1936), שהוכרז מבורך ב-1984. הוא נכנס לייצור מקלטי רדיו, ומכיוון שהיה צריך להעסיק את הילדים בימי ראשון הוא פתח אולם קולנוע של 1,500 מקומות בשם Auteuil Bon Cinéma. ההקרנות הראשונות נערכו ב-1927 והאולם נסגר רק ב-1978. את הצריפים של תערוכת 1878 החליפו בינתיים בנייני לבנים אדומות בסגנון ניאו-גותי, מעשה ידי האדריכל אנרי שאייה (Henri Chailleux) ובנו.

הקפלה עצמה נבנתה במחצית השנייה של שנות ה-20 של המאה ה-20 והוקדשה ב-1930, והיא הייתה הכנסייה הראשונה בעולם שהוקדשה לתרז מליזייה (Thérèse de Lisieux, 1873–1897). הכותרות של העמודים מוקדשות למקצועות שנלמדו בסדנאות ולקתדרלות של צרפת, והוויטראז’ים ודרך הצלב בפסיפס הם מעשה ידי האחים מומז’אן (Maumejean), שחתמו עליהם ב-1927.
ורגע לפני שממשיכים הלאה, אם אתם עוברים כאן בשעות הפתיחה אני ממליץ בחום להיכנס לקפלה לחמש דקות, גם אם אתם לא מחפשים כנסיות בטיול הזה :-).
הווילה שתהפוך למוזיאון גימאר
60 rue Jean-de-La-Fontaine, 75016 Paris
Hôtel Mezzara הוא העבודה האחרונה הגדולה של גימאר בשכונה. הוא בנה אותו בין 1910 ל-1911 עבור פול מזארה (Paul Mezzara), תעשיין טקסטיל ממוצא ונציאני שייצר תחרה, והפעם כמעט הכול סימטרי והחומרים מתמזגים להרמוניה בגוון בז’. הפנים מאורגן סביב אולם מרכזי שגובהו שתי קומות, שמקבל אור מגג זכוכית, ובו גרם מדרגות מפח וברזל יצוק שקווי המתאר שלו הושאלו מבניית ספינות.

הבניין שייך למדינה, הוא הוכרז אתר מורשת מוגן ב-2016, ומאז 2015 הוא עומד ריק. עמותת Le Cercle Guimard נאבקה שנים כדי להפוך אותו למוזיאון, וביוני 2025 הוכרעה סוף סוף ההחלטה: המקום יהפוך למוזיאון גימאר, לפי חוזה חכירה של 50 שנה, והפתיחה מתוכננת ל-2027 או ל-2028. בינתיים מסתפקים בשער, ומספר הבית שמשובץ בו הוא אחד מאותם פרטים שבגללם משתלם ללכת ברגל.
הביתן של ז’ולייט דרואה
במקום שבו עומד היום 57 rue Jean-de-La-Fontaine
כאן עמד הבית שבו התגוררה ז’ולייט דרואה (Juliette Drouet, 1806–1883), אהובתו ובת לווייתו של ויקטור הוגו במשך חמישים שנה. במקום הזה מתה, לפני שמלאו לה עשרים, קלר (Claire Pradier, 1826–1846), בתה מהפסל ז’אם פרדייה (James Pradier, 1790–1852) שהיא הייתה הדוגמנית שלו. הוגו הקדיש לה שתי שורות: “Elle s’en est allée à l’aube qui se lève, / Lueur dans le matin, vertu dans le ciel bleu”, כלומר “היא הלכה עם עלות השחר, אור בבוקר, סגולה בשמים הכחולים”.
על הסיפור המלא של הקשר בין ויקטור הוגו לז’ולייט דרואה תוכלו לקרוא בכתבה שלי על האהבה הגדולה של ויקטור הוגו.

ממול עומדים שני בניינים שמספרים את המעבר בין שתי תקופות. במספרים 61 ו-63 עומד בניין שמן ומעוטר בסגנון הבל אפוק שהקים פול פירה (Paul Furet), ובמספר 65 עומד ה-Studio Building שבנה ב-1927 אנרי סוואז’ (Henri Sauvage, 1873–1932), עם חזית תלולה מכוסה אריחי קרמיקה צבעוניים של ז’נטיל ובורדה. הדירות שם הן דופלקסים שגובהם שבעה מטרים, והן נמכרו כסטודיו לאמנים אף שיועדו מלכתחילה לקהל בורגני.
הבית שבו נולד פרוסט
96 rue Jean-de-La-Fontaine, 75016 Paris

במספר 96, בביתו של הדוד הגדול לואי וייל (Louis Weil, 1816–1896), ילדה מאדאם אדריאן פרוסט ב-10 ביולי 1871 את בנה הבכור, מרסל. המשפחה גרה ברובע ה-17, והבית באוטיי שימש לה 25 שנים כבית קיץ. בעקבות שאר המקומות של פרוסט בפריז אפשר ללכת במסלול שכתבתי בעקבותיו.
פרוסט עצמו לא היה מרוצה מהבית. הוא כתב שהבית שבו גרו עם הדוד, באמצע גן גדול שנחצה לשניים כשפרצו את הרחוב מ-Avenue Mozart, היה חסר טעם ככל שאפשר, ומיד אחר כך הוסיף שאינו יכול לתאר את ההנאה שחש כשעלה לרגע לחדרו אחרי שהלך בשמש, בריח עצי התירזה של הרחוב. זה פרוסט בשתי שורות.
הכיכר שפותחת את הכפר
Place Jean-Lorrain, 75016 Paris
ממש כאן, שני רחובות מהבית שבו נולד פרוסט, הכיכר קרויה על שם האיש שהוא ירה עליו.
עד 1930 נקראה הכיכר הזאת Place de La Fontaine, ומאז היא נושאת את שמו של ז’אן לוראן (Jean Lorrain, 1855–1906), סופר ועיתונאי מהחוג הדקדנטי שנודע בטורים הארסיים שכתב. אחד הטורים האלה עלה לו ביוקר: אחרי שרמז בעיתון על טיב יחסיו של פרוסט הצעיר עם לוסיאן דודה, הזמין אותו פרוסט לדו-קרב באקדחים. השניים נפגשו ביער מדון בפברואר 1897, ירו זה על זה והחטיאו.
מהכיכר מתחיל rue d’Auteuil, שהיה מהמאה ה-16 הרחוב הראשי של הכפר. הקטע שבין הכיכר לכנסייה שמר על מראה כפרי להפליא לפי קנה המידה הפריזאי, ובו נשארו כמה מהארמונות שעשו לרחוב את שמו, גם אם הם איבדו הרבה מהדרם.
הגן של הגברת הלווציוס
59 rue d’Auteuil, 75016 Paris

מאחורי הגדר של בניין מגורים משנת 1965 יושבת גינה קטנה, וממנה מביט עליכם העתק אבן של משה של מיכלאנג’לו. כמה עצים סביבו הם כל מה שנשאר מגן גדול הרבה יותר, גנה של אן-קתרין הלווציוס (Anne-Catherine Helvétius, 1722–1800), שהשכנים כינו אותה “הגברת מאוטיי”.
בעלה, קלוד-אדריאן הלווציוס (Claude-Adrien Helvétius, 1715–1771), היה גובה מסים שפרש על מנת לעסוק בפילוסופיה, ובמותו הוריש לה את הונו ואת רוחו המרדנית. ב-1772 היא קנתה את הארמון שברחוב הזה, שהיה שייך מאז 1750 לצייר הפסטלים מוריס קנטן דה לה טור (Maurice Quentin de La Tour, 1704–1788), ואספה סביבה חבורה שכונתה “חברת אוטיי”. ישבו אצלה דני דידרו (Denis Diderot, 1713–1784), טורגו (Anne Robert Jacques Turgot, 1727–1781), קונדורסה (Nicolas de Condorcet, 1743–1794) וגם בנז’מין פרנקלין (Benjamin Franklin, 1706–1790), שכנה מפאסי, שלפי המסופר היה שמח להתחתן איתה ממש כמו טורגו.
את המשפט המפורסם ביותר שלה היא אמרה לפי המסופר לבונפרטה הצעיר, כשהתפארה באותו גן: “Général, si l’on savait tout ce qui peut tenir de bonheur dans trois arpents de terre, on songerait moins à conquérir le monde”, כלומר “גנרל, אילו ידעו אנשים כמה אושר נכנס בשלושה דונמים של אדמה, היו חושבים פחות על כיבוש העולם”. המהפכה חסה עליה, על חבריה הרבה פחות: קונדורסה מת בכלא ב-1794, ואת המשורר אנדרה שנייה (André Chénier, 1762–1794) הוציאו להורג באותה שנה. היא עצמה מתה ב-1800, והארמון שלה נשרף בימי הקומונה.
וישנו עוד סיפור על מדאם הלווציוס שאני מאוד אוהב לספר. אחד החברים שלה היה פונטנל (Bernard Le Bovier de Fontenelle 1657-1757). יום אחד כשהיה בן תשעים הוא התארח אצלה ומכיוון שהמסיבה בביתה הסתיימה מאוחר והוא התגורר רחוק, הוא נשאר לישון בביתה. בלילה התעורר פונטנל ומכיוון שהיה צמא החליט לרדת למטה למטבח לשתות קצת מים. בזמן שהוא עבר במסדרון ביתה הוא פתאום ראה את מדאם הלווציוס יוצאת מחדרה לבושה בכותנת דקה ושקופה, שלא משאירה הרבה מקום לדימיון.
“הו גבירתי!”, פנה אליה פונטנל, “לו רק הייתי יכול לחזור ולהיות שוב בן 80…”
בית העלמות דה ורייר
43 עד 47 rue d’Auteuil, 75016 Paris
המבנים הקלאסיים שמסודרים כאן סביב חצר גן הם שרידי Hôtel Antier, שנקרא גם Hôtel de Verrières. הוא נבנה ב-1715 עבור זמרת האופרה מארי אנטייה (Marie Antier, 1687–1747), שנישאה ב-1726 למפקח על מס המלח, החזיקה מאהבים רבים, אירחה את החצר ואת העיר, וערכה כאן ב-1744 חגיגה גדולה לכבוד החלמתו של לואי 15.

אחריה עבר הבית לשתי אחיות, מארי וז’נבייב רנטו (Marie et Geneviève Rainteau), בנותיו של מוכר לימונדה מ-rue Greneta, שכונו “היפה והחיה” מפני שעל השנייה לעגו שהיא טיפשה. השתיים הופיעו בלהקת תיאטרון של הצבא, ושם שם לב אליהן המרשל דה סאקס (Maurice de Saxe, 1696–1750). מארי הפכה לפילגשו הרשמית, והוסיפה לשם משפחתה הפשוט מדי את הצירוף “דה ורייר”, וכך עשתה גם אחותה. היא ילדה שלושה ילדים לשלושה גברים שונים, ובתה מהמרשל, מארי-אורור (Marie-Aurore de Saxe, 1748–1821), הייתה סבתה של ז’ורז’ סאנד (George Sand, 1804–1876). אם תרצו לקרוא עוד על ז’ורז’ סאנד תוכלו לעשות זאת בכתבה על מוזיאון החיים הרומנטיים.
בפארק בנו להן השתיים תיאטרון של 400 מקומות, ובו העלו מחזות שהיו אסורים להצגה בעיר. לפעמים הזמינו גם את תושבי הכפר. הנכס נמכר ב-1767, הפארק נגזם שוב ושוב, ובעיקר כשפרצו את rue Michel-Ange ב-1862, וב-1954 קנתה את הארמון חברת הנפט הצרפתית ובלעה אותו בתוך בנייני משרדים. אותנטיים נשארו רק החזית שפונה לפארק וכמה חיפויי עץ.
הפונדק של מולייר, רסין ובואלו
40 rue d’Auteuil, 75016 Paris

ממול לבית העלמות, במספר 40, פעל הפונדק שנשא את השלט של הכבש הלבן. הקבועים שלו היו מולייר (Molière, 1622–1673), ז’אן רסין (Jean Racine, 1639–1699), ז’אן דה לה פונטיין (Jean de La Fontaine, 1621–1695), ניקולא בואלו (Nicolas Boileau, 1636–1711) ושאפל (Claude-Emmanuel Lhuillier, dit Chapelle, 1626–1686). מולייר אף שכר דירה באוטיי לחמש או שש שנים, בסביבות 1667, בפינת rue d’Auteuil.
המסורת מספרת שחבורת הסועדים הזאת חיברה כאן, כוס יין ביד, יצירות שהצליחו מאוד אחר כך. בעיני זו בדיוק הסיבה שכדאי לעצור ברחוב הזה: ארבעה מהשמות הגדולים של המאה ה-17 ישבו בפינה שהיום היא רחוב שכונתי עם חנות אופטיקה ומכבסה.

במקום פועלת היום מסעדה שנושאת את אותו שם, L’Auberge du Mouton Blanc, שנפתחה מחדש בינואר 2025 אחרי שיפוץ. זאת נקודת הצהריים הטבעית של המסלול, בערך בשני שלישים שלו. אכלתי כאן תבשיל כליות ברוטב חרדל והיה מאוד טעים, כך שהמקום בהחלט מומלץ.
הבית שבו נפגשו הוריו של בודלר
16 rue d’Auteuil, 75016 Paris
שער כרכרות שמעליו מעקה יצוק ושני ביתנים משני צדדיו מסמנים את Hôtel Véron, שנקרא גם Hôtel Pérignon או Hôtel de Puscher. הנכס מוזכר כבר בסביבות שנת 1600 בשם “clos du Buc”, ב-1690 היה שייך ליוזף דה פושר, ובסביבות 1756 בנה עליו את הארמון לואי-אנרי ורון (Louis-Henry Véron), בנו של סוחר.

ב-1800 עבר הארמון לידי פייר פריניון (Pierre Pérignon, 1768–1846), עורך דין שהפך לברון של הקיסרות. פריניון, אב למשפחה מרובת ילדים, אימץ יתומה צעירה, קרולין דופאי (Caroline Dufaÿs, 1793–1871), והיא פגשה בביתו את המורה של ילדי משפחת שואזל-פרסלן, ז’וזף בודלר (Joseph Baudelaire, 1759–1827). היא הייתה בת 26 והוא בן 60. הם נישאו, וב-1821 נולד להם בן: שארל בודלר (Charles Baudelaire, 1821–1867). על שירתו ניתן לקרוא בכתבה על שתי הקוטביות בנפשו ובשיריו של בודלר.
פריניון שיפץ את הבית בסביבות 1806 והעניק לו את המראה של היום. בין 1852 ל-1893 הוא היה בבעלות משפחת שארדון-לאגאש, ומאז 1957 הוא משמש מרכז קהילתי של כנסיית Notre-Dame-d’Auteuil ומאכלס את הכיתות הקטנות של בית הספר Saint-Jean-de-Passy. ארבעה לוחות שצייר יובר רובר (Hubert Robert, 1733–1808) הועברו ממנו למוזיאון לאמנויות דקורטיביות.
בית הספר שהיה ארמון של יצרן קשמיר
11 bis rue d’Auteuil, 75016 Paris
מעבר לכיכר הקטנה עומד מאחורי שער הברזל מה שהיה Château Ternaux. האחוזה הייתה בראשיתה חלק מנכסי מסדר הז’נוביפנים, ב-1714 עברה לידי אדם בשם גאלפן שהזמין את האדריכל ניקולא דולן (Nicolas Dulin, 1670–1751) לבנות לו ארמון, וב-1804 קנה אותה ניקולא טרנו (Nicolas Ternaux, 1763–1833), יצרן טקסטיל שהתפרסם בזכות הצעיפים שלו, והקים בה מפעל צביעה.
בפארק של עשרה הקטאר, שהשתרע עד rue Jouvenet של היום, הוא רעה את הכבשים ואת עיזי הטיבט שלו, שמצמרן ייצרו קשמיר. עדר עיזים טיבטיות בלב הרובע ה-16 הוא בדיוק סוג הפרט שמזכיר עד כמה השכונה הזאת הייתה כפר. שנתיים אחרי מותו חולק חלק גדול מהפארק לאורך rue Boileau למגרשים, מ-1835 ואילך.

ב-1852 עמד המוסד Notre-Dame-d’Auteuil, ב-1872 קיבלה אותו עיריית פריז, והוא חולק בין סמינר המורים לבין בית הספר על שם ז’אן בטיס סיי (Lycée Jean-Baptiste-Say) שיושב כאן עד היום. מהבנייה המקורית נשארו חצר הכבוד והביתן המרכזי, בלועים בתוך מבני בית הספר שנבנו בין 1875 ל-1897. מהשער אפשר לראות את הכול בלי להיכנס.
הרחוב שבו הסתתרה אולימפ דה גוז’
rue du Buis, 75016 Paris
פונים ימינה לרחוב הקצר הזה, וסוטים ממנו חזרה לאותה נקודה כעבור שלוש דקות. משמאל, במספרים 2, 4 ו-6, עומדים בתים מתחילת המאה ה-18 שנותרו מארמון של אותה תקופה שעבר שינויים. במספר 4 התגוררה, מטעמי חיסכון וערב המהפכה, הסופרת הפמיניסטית אולימפ דה גוז’ (Olympe de Gouges, 1748–1793).

דה גוז’ תמכה ברעיונות המהפכה הצרפתית, הזדעזעה ממעשי הטרור, ולבסוף נגעלה כליל מהוצאתו להורג של המלך. אז עלה במוחה הרעיון הביש לכתוב לרובספייר (Maximilien de Robespierre, 1758–1794) ולהציע לו לקפוץ איתה יחד לתוך הסיין. היוזמה האומללה הזאת הביאה אותה לגרדום.
מעל שני חלונות ברחוב עדיין יושבות מסכות אבן וגרלנדות פירות מגולפות, והתריסים שסביבן מתקלפים כבר שנים. זה כנראה הקטע היחיד באוטיי שבו אפשר לראות איך נראתה השכונה לפני שהרובע ה-16 הפך למה שהוא.

האובליסק שנשאר מבית הקברות
place de l’Église-d’Auteuil, 75016 Paris

בכיכר שלפני הכנסייה עומד אובליסק קטן משיש ברקצ’ה אדמדם על בסיס שיש, והוא כל מה שנשאר מבית הקברות של הכפר. אן לפבר ד’אורמסון (Anne Lefèvre d’Ormesson), אשתו של השר אנרי-פרנסואה ד’אגסו (Henri François d’Aguesseau, 1668–1751), ביקשה להיקבר בין העניים בבית הקברות של אוטיי. ב-1753 הורה לואי 15 להציב אובליסק בראש קברם.
ב-1793 הועבר בית הקברות למקום אחר, והאובליסק נשאר לבדו בשטח שהפך לכיכר ציבורית. בימי הקונסולט והקיסרות החליף מושל הסיין ניקולא פרושו (Nicolas Frochot, 1761–1828) את שבשבת הרוח שבראשו בכדור ובצלב, ומ-1929 הוא רשום ברשימת אתרי המורשת המוגנים. על הבסיס חקוקה כתובת מצבה ארוכה בלטינית, ולצדה המשפט: “La Nature ne fait que prêter les Grands Hommes à la Terre. Ils s’élèvent, brillent, disparaissent. Leur exemple et leurs ouvrages restent”, כלומר “הטבע רק משאיל את האנשים הגדולים לאדמה. הם עולים, זורחים, נעלמים. הדוגמה שלהם ומפעליהם נשארים”.
הכנסייה שסוגרת את המסלול
Place de l’Église-d’Auteuil, 75016 Paris
הקהילה של אוטיי נוסדה ב-1190, ואבן הפינה של הכנסייה הישנה הונחה ב-1319 בערך במקום שבו עומדת הכנסייה של היום. היא הייתה רעועה וקטנה מדי לאוכלוסייה שגדלה בין 1850 ל-1875 מאלף לעשרת אלפים תושבים. האב פייר-אנרי לאמאזו (Pierre-Henri Lamazou, 1828–1883), שהתמנה לכומר הקהילה ב-1874, דחף את הבנייה מחדש בעקשנות ואף מכספו שלו, נגד התנגדותה של עירייה רדיקלית.

מי שבנה אותה בין 1877 ל-1892 היה אֵמיל ודרֵמר (Émile Vaudremer, 1829–1914), האדריכל של הבישופות, בסגנון רומנסקי-ביזנטי שהיה אופנתי באותן שנים. הכנסייה מתנשאת ל-63 מטרים, ומגדל הפעמונים שלצדה ל-50 מטרים, והחרוט שבראשה שואב את צורתו מהכתר של האפיפיור. את התבליט שמעל הפורטל פיסל ב-1880 אנרי-שארל מניגלייה (Henri-Charles Maniglier, 1826–1901).
יש כאן פרט קטן שכדאי לחפש בחזית: סמל העיר פריז מופיע עליה מעוטר בכוכבים במקום בפרחי השושן (Fleur de Lys) המסורתיים. זאת הייתה בבת אחת מחווה למועצת העיר שאישרה את הבנייה, ותזכורת לאקלים הפוליטי הנפיץ שבתוכו היא התאפשרה.

בפנים מחכים פסיפס רצפה שמוביל את העין אל המזבח, קשתות עגולות כבדות, ודמות ישו בפסיפס בקונכיית האפסיס. בגלריה שמעל הכניסה עומד עוגב שבנה אריסטיד קוואייה-קול (Aristide Cavaillé-Coll, 1811–1899) בשנים 1884 ו-1885, והורחב בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20. לאמאזו עצמו, שבזכותו הכול קם, קבור בתוך הכנסייה שבנה.
כאן נגמר המסלול, בכיכר שבה התחיל הכפר. אם אתם מתגוררים בסביבה, או סתם בא לכם לגלות עוד מהסודות של הרובע ה-16, מחכה לכם מסלול שלם בשכונה השכנה: מסלול הטיול בשכונת פאסי.
לינה ברובע ה-16, במרחק הליכה מהמסלול
היתרון הגדול של הרובע ה-16 הוא שאפשר לישון בו ולצאת למסלול הזה ברגל, בלי מטרו ובלי תכנונים. שלוש הדירות שלמטה הן של אודי, שאני ממליץ על הדירות שלו כבר שנים, וכולן נמצאות בפאסי או בטרוקדרו: מכל אחת מהן מגיעים לגני Ranelagh בהליכה קצרה או בתחנה אחת בקו 9.
-

Passy, 58 rue Nicolo
דירת קרקע מאובזרת בלב השכונה הבורגנית של פאסי, בלי מדרגות ובלי קוד דיגיטלי בכניסה, ולכן היא מתאימה גם לשומרי שבת. מ-rue Nicolo מגיעים לגני Ranelagh בכעשר דקות הליכה, וזאת נקודת הפתיחה הנוחה ביותר למסלול.
-

Trocadéro, 45 avenue Paul Doumer
דירה מרווחת ומוארת בקומה שנייה עם מעלית, ובה שני חדרי שירותים, שדרוג רציני בפריז. avenue Paul Doumer מחבר את טרוקדרו ל-La Muette, ולכן אפשר גם ללכת ברגל אל תחילת המסלול וגם לקפוץ תחנה אחת בקו 9.
-

Trocadéro, 11 rue Magdebourg
דירת קרקע שקטה בחצר פנימית, 200 מטר מ-place du Trocadéro, ומתאימה במיוחד לזוגות ולמי שמתקשה עם מדרגות. משם קו 9 לוקח אתכם לתחנה Ranelagh בשתי תחנות, והליכה חזרה בערב לאורך avenue Paul Doumer היא בונוס.
מי שמחפש אפשרויות נוספות מוזמן לעבור על הדירות המומלצות ברובע ה-16 ועל המלונות המומלצים ברובע ה-16, שם יש כרטיסים לפי אזורים ולפי טווחי מחיר.
שאלות ותשובות על המסלול באוטיי
אלה השאלות שאני מקבל הכי הרבה על האזור הזה.
