מסלול טיול בשכונת אוטיי (Auteuil): בין מולייר לאר נובו

אוטיי (Auteuil) רחוקה ממרכז פריז ונחשבת לשכונת מגורים בורגנית ולא תיירותית במיוחד. אולם אין זה אומר ששום דבר מעניין לא מתרחש בה, אלא בדיוק ההפך. התגוררתי במספר דירות של אודי (האחת ברחוב Paul Doumer והאחת ברחוב Nicolo) וזה איפשר לי להסתובב ברגל בסביבה ולגלות את הסודות של השכונה המקסימה הזאת.

טיילתי באוטיי שלוש פעמים, באפריל 2024, באפריל 2025 ובספטמבר 2025, וכל פעם חזרתי עם עוד תמונות ועוד מקומות שגיליתי (לעיתים לגמרי במקרה). זה מה שקורה בשכונה שבה הכפר הישן, האר נובו והבורגנות של הרובע ה-16 יושבים אחד על השני במתחם של שלושה קילומטרים. כל התמונות בכתבה הזאת הן משלושת הסיבובים האלה, והמסלול עצמו מתחיל בקצה הצפוני של השכונה, בגני Ranelagh. ושם גם יתחיל הטיול שלנו.

במסלול 21 תחנות, והן מסתדרות לשלושה חלקים: הרחובות של גימאר סביב rue Jean-de-La-Fontaine, הכפר הישן של rue d’Auteuil עם הפונדק ועם ארמונות המאה ה-18, וכיכר הכנסייה שבה הכול נגמר. יש בדרך גם גן של מאדאם הלווטיוס שבו ישבו בנז’מין פרנקלין וקונדורסה, בית ספר שהיה ארמון של יצרן קשמיר, ורחוב קטן שבו הסתתרה אולימפ דה גוז’ לפני המהפכה.

מידע פרקטי למסלול באוטיי

איך מגיעים

נקודת ההתחלה היא גני Ranelagh, ומגיעים אליהם בקו 9 של המטרו בתחנות Ranelagh או La Muette, או ב-RER C בתחנה Boulainvilliers. הסיום הוא בכיכר הכנסייה של אוטיי, ומשם אפשר לרדת לקו 10 בתחנה Église d’Auteuil או ללכת עוד כמה דקות לתחנה Michel-Ange-Auteuil שמשרתת את קווים 9 ו-10.

שימו לב לפרט שמפתיע גם פריזאים: התחנה Église d’Auteuil פועלת בכיוון אחד בלבד, לכיוון Boulogne, ולכן לחזרה למרכז העיר עדיף ללכת ל-Michel-Ange-Auteuil. כל מה שצריך לדעת על הכרטיסים ועל הקווים נמצא בכתבה שלי על המטרו של פריז.

באילו ימים ללכת

רוב המסלול הוא חזיתות רחוב, ולכן הוא עובד בכל יום ובכל שעה. שתי התחנות שדורשות תשומת לב לשעון הן הקפלה של Apprentis d’Auteuil, שפתוחה בימי חול מ-7:45 עד 19:00 ובסופי שבוע מ-9:00 עד 19:00, והכנסייה שבסוף המסלול. מי שרוצה לשלב גם את מוזיאון מרמוטן מונה, שלא יגיע בימי שני, אז המוזיאון סגור.

כמה זמן, ומתי לבוא

המסלול הוא כשלושה קילומטרים, רובם במורד קל, ולוקח שעתיים וחצי עד שלוש שעות עם עצירות לצילום. האביב והסתיו נוחים במיוחד, כי חלק גדול מהתחנות הן גנים וחצרות פתוחות. אם אתם מגיעים בבוקר, תגיעו לכיכר הכנסייה בערך בשעת הצהריים, וזה מסתדר יפה עם ארוחה ב-rue d’Auteuil.

מוזיאון מרמוטן מונה, שבו נמצא האוסף הגדול בעולם של קלוד מונה, יושב בקצה השני של גני Ranelagh, חמש דקות מנקודת ההתחלה. מי שיש לו בוקר פנוי יכול לשלב אותו לפני המסלול.

מומלץ מאוד להזמין כרטיס מראש באמצעות הקישור הזה.

מפת המסלול באוטיי

כל 21 התחנות מסומנות במפה לפי הסדר שבו פוגשים אותן ברגל. מי שמטייל עם הטלפון ביד יכול לפתוח אותה באפליקציה של גוגל מפות ולקבל הוראות הליכה מתחנה לתחנה.

המסלול באוטיי: מגני Ranelagh ועד כיכר הכנסייה

ההליכה היא מצפון-מזרח לדרום-מערב, וכמעט כולה במורד: מגני Ranelagh יורדים ל-place Rodin, משם ב-rue de l’Assomption עד place du Docteur-Hayem, ואז לאורך rue Jean-de-La-Fontaine עד place Jean-Lorrain, שבה מתחיל הכפר הישן. הכיוון הזה מסדר את השכונה גם לפי הזמן: מתחילים בשנות ה-20 של המאה ה-20, עוברים לאר נובו של 1900, ומסיימים בבתים מהמאה ה-18.

הגן שבו מתחילים

avenue Ingres, 75016 Paris

גני Ranelagh הם הרצועה הירוקה שמפרידה בין פאסי לאוטיי, ושמם הגיע מגן תענוגות לונדוני שחיקו כאן במאה ה-18. היום יש בהם סחרחרה עתיקה, שדרות ערמונים, ולא מעט פסלים מעניינים, ובראשם פסלו של לה פונטיין (שמסעדה בה אכל עם מולייר נבקר מאוחר יותר). אם תרצו להכיר טוב יותר את הגן והסביבה אני ממליץ לכם בחום לקרוא את כתבתה של ד”ר אורנה ליברמן גן ראנלאג – סיור בגן פסלים ירוק, גן עדן שהזמן עומד בו מלכת. התחנה הראשונה במסלול היא לא הגן עצמו אלא מה שמתחיל מיד אחריו, ולכן מספיק לחצות אותו בקצה הדרומי ולצאת לכיוון rue de l’Assomption.

הארמון הבלתי נראה שהפך לכיכר

place Rodin, 75016 Paris

בכיכר העגולה הזאת אין שום דבר שמעיד על מה שעמד בה, ולכן היא תחנה טובה להתחיל בה. באדמה כאן יש חרסית, וכבר ב-1248 תועד במקום מפעל רעפים. פרנסואה 1 (מלך בין השנים 1515–1547) הקים כאן בית מרגוע לציד, וב-1782 קנה המרקיז דה לה טור די פן גוברנה (Jean-Frédéric de la Tour du Pin-Gouvernet 1727-1794) את הקרקע ובנה עליה ארמון שנקרא Château de la Tuilerie, על שם מפעל הרעפים (כמובן שלא לבלבל אותו עם ארמון הטווילרי שברובע ה-1). הבידוד ועובי הצמרות שהסתירו אותו הקנו לו כינוי מקומי: “הארמון הבלתי נראה”.

ב-1855 נמכרה האחוזה, חמישה הקטאר שהשתרעו עד avenue Mozart של היום, לנזירות האוגוסטיניות של l’Assomption. הן הזמינו את האדריכל אֵמַר ורדייה (Aymar Verdier, 1819–1880), שהתמחה בשיפוץ כנסיות, על מנת שיבנה להן מנזר גותי לצד הארמון, והוא נחנך ב-1857. הנזירות פתחו במקום פנימייה לנערות, וגורשו ממנו ב-1906 בעקבות חוקי המסדרים. הארמון ומבני המנזר נהרסו ב-1927, הפארק חולק למגרשים, ורשת רחובות חדשה נפרשה סביב הכיכר.

לפסל היו כאן חיים משלו. עוברי אורח שנבוכו מהעירום הלבישו אותו פעם בחצאית בד, וב-1947 הוא נמצא בבוקר שרוע על הקרקע אחרי שמישהו שחרר אותו מהבסיס בלילה. השוטרים שהוזעקו לקחו אותו לתחנה, ורק אחר כך הוא חזר למקומו.

בית האם של נזירות l’Assomption

17 rue de l’Assomption, 75016 Paris

הרחוב שיורד מ-place Rodin נקרא פעם rue des Tombereaux, רחוב עגלות המשא, ושמו הוחלף על שם המסדר שישב בו. כשחזרו הנזירות לבית האם שלהן ב-1953 הן מצאו רק מבנה עזר אחד במספר 17 וגן יפה, שגם ממנו נאלצו למסור חלקים ליזמים. מה שנשאר מטופח מאוד, וב-1961 בנה להן האדריכל נואל לה מארסקייה (Noël Le Maresquier, 1903–1982) קפלה משולשת וחשופה שמזכירה אוהל או מפרש, עם ויטראז’ים רחבים שמציפים אותה באור.

על החזית שפונה לרחוב תלויה תמונה גדולה של מארי-אז’ני דה ז’זו (Marie-Eugénie de Jésus, 1817–1898), מייסדת המסדר, שהוכרזה קדושה ב-3 ביוני 2007. השלט מתחתיה הוא בעצם הודעת הישג של השכנות, והוא גם הדרך הכי פשוטה לדעת שהגעתם למקום הנכון.

הראש המזוקן שמשקיף על הרחוב

18 rue de l’Assomption, 75016 Paris

למארסקייה, שהיה חבר האקדמיה לאמנויות יפות ומת בגיל 101, בנה בפריז גם את חנויות פוטן ואת ארמון הנובר, והבניין הזה הוא אחד הפחות מוכרים שלו. בין דייריו היה גם הבמאי כריסטיאן-ז’אק (Christian-Jaque, 1904–1994).

הבניין שעשה את גימאר

14 rue Jean-de-La-Fontaine, 75016 Paris

הדבר המעניין הוא שהתוכניות המקוריות היו שמרניות לגמרי. בקיץ 1895, בזמן שכבר סיים לשרטט, נסע גימאר לבריסל, פגש את ויקטור אורטה (Victor Horta, 1861–1947) וראה את Hôtel Tassel. הוא חזר לפריז ושינה את כל תוכנית העיטור. מכיוון שלא יכול היה להרשות לעצמו אבן גזית בכמויות, הוא שיחק בצבע ובחומרים: אבן, לבנים אדומות ואפורות, אבן מוליירה, יציקות ברזל, נחושת מותכת, עץ וזכוכית צבעונית. הפריזאים לא ידעו מה לעשות עם זה, וחלקם כינו את הבניין Castel Dérangé, כלומר “הטירה המעורערת”.

הדייר המפורסם ביותר של הבניין היה הצייר פול סיניאק (Paul Signac, 1863–1935), שהחזיק בקומה השישית דירה וסטודיו בין 1898 ל-1912. גימאר עצמו ישב במשרד בקומת הקרקע, בפינה שבין הרחוב לבין המעבר הפנימי, כך שהוא גר בתוך כרטיס הביקור שלו.

אתר הבנייה הגדול של גימאר

8 ו-10 rue Agar, ומספרים 17 עד 21 ב-rue Jean-de-La-Fontaine

מעבר לרחוב, קצת אחרי Castel Béranger, מתחיל מקבץ הבניינים הגדול ביותר שגימאר בנה אי פעם. הוא נבנה בין 1909 ל-1911 וכולל את מספרים 17 עד 21 ב-rue Jean-de-La-Fontaine, את מספר 43 ב-rue Gros ואת מספרים 8 ו-10 ב-rue Agar. הרחוב עצמו נקרא בתחילה rue Moderne, וזה היה בדיוק מה שהוא אמור היה להיות.

כמה צעדים משם, ב-39 rue Gros, עומד בניין שבנה א’ גילבר (A. Guilbert) בשנות ה-30 של המאה ה-20, וקשה למצוא ניגוד חד יותר: חזית ישרה לגמרי, בלי עיקול אחד, שכל העיטור שלה הוא אריחים שבורים משובצי זהב של בית הקרמיקה ז’נטיל ובורדה (Gentil et Bourdet). שלושים שנה הפרידו בין שני הבניינים, ונדמה שמאה.

הרחוב שהיה רפת

villa Béatrice-Boudart, ביציאה מ-25 rue Jean-de-La-Fontaine

הרחוב הפרטי הקטן הזה נקרא על שם האדריכל בודאר, שחילק כאן את הקרקע למגרשים ובנה ב-1913 את הבניינים במספרים 3 ו-4. מה שעמד כאן קודם מעניין הרבה יותר: la Grande Vacherie d’Auteuil, רפת החלב הגדולה שסיפקה חלב טרי לכל פריז. חולי השחפת של התקופה יכלו לשכור חדרים מעל האורוות, מפני שחום הגוף של הפרות נחשב אז למועיל לריאות. התיירות הרפואית של 1900 נראתה קצת אחרת משלנו…

עוד כמה מטרים, במספר 32, עומדת Villa Jeanne-d’Arc שבנה דנֶה דה מונברן (Deneu de Montbrun) ב-1904, ובה שוב אותו רעיון: רחוב פרטי קטן שמוביל לגן פנימי, הרחק מהמולת השדרה.

סטייה קצרה אל Immeuble Trémois

11 rue François-Millet, 75016 Paris

הגנים והקפלה של Apprentis d’Auteuil

40 rue Jean-de-La-Fontaine, 75016 Paris

בערב חורף אחד של 1865 אסף האב לואי רוסל (Louis Roussel, 1825–1897) ילד נווד שחיטט בפח אשפה. שמונה ימים אחר כך היו בחדרו שישה ילדים, ובאביב 1866 הוא כבר העביר אותם לבית מוזנח ב-rue d’Auteuil. המטרה שלו הייתה להאכיל אותם ולהביא אותם לקומוניון הראשון, אולם הוא הבין מהר שאי אפשר להחזיר ילד לרחוב בלי מקצוע ביד. מ-1871 הוא פתח סדנאות, וב-1873 קמה סדנת הדפוס שעשתה למוסד שם. כדי לבנות את הסדנאות ואת הקפלה הראשונה נאספו חומרים מהריסות, בעיקר מאלה של התערוכה העולמית של 1878.

שנות הזוהר של המוסד היו בין שתי מלחמות העולם, תחת האב דניאל ברוטייה (Daniel Brottier, 1876–1936), שהוכרז מבורך ב-1984. הוא נכנס לייצור מקלטי רדיו, ומכיוון שהיה צריך להעסיק את הילדים בימי ראשון הוא פתח אולם קולנוע של 1,500 מקומות בשם Auteuil Bon Cinéma. ההקרנות הראשונות נערכו ב-1927 והאולם נסגר רק ב-1978. את הצריפים של תערוכת 1878 החליפו בינתיים בנייני לבנים אדומות בסגנון ניאו-גותי, מעשה ידי האדריכל אנרי שאייה (Henri Chailleux) ובנו.

ורגע לפני שממשיכים הלאה, אם אתם עוברים כאן בשעות הפתיחה אני ממליץ בחום להיכנס לקפלה לחמש דקות, גם אם אתם לא מחפשים כנסיות בטיול הזה :-).

הווילה שתהפוך למוזיאון גימאר

60 rue Jean-de-La-Fontaine, 75016 Paris

Hôtel Mezzara הוא העבודה האחרונה הגדולה של גימאר בשכונה. הוא בנה אותו בין 1910 ל-1911 עבור פול מזארה (Paul Mezzara), תעשיין טקסטיל ממוצא ונציאני שייצר תחרה, והפעם כמעט הכול סימטרי והחומרים מתמזגים להרמוניה בגוון בז’. הפנים מאורגן סביב אולם מרכזי שגובהו שתי קומות, שמקבל אור מגג זכוכית, ובו גרם מדרגות מפח וברזל יצוק שקווי המתאר שלו הושאלו מבניית ספינות.

הבניין שייך למדינה, הוא הוכרז אתר מורשת מוגן ב-2016, ומאז 2015 הוא עומד ריק. עמותת Le Cercle Guimard נאבקה שנים כדי להפוך אותו למוזיאון, וביוני 2025 הוכרעה סוף סוף ההחלטה: המקום יהפוך למוזיאון גימאר, לפי חוזה חכירה של 50 שנה, והפתיחה מתוכננת ל-2027 או ל-2028. בינתיים מסתפקים בשער, ומספר הבית שמשובץ בו הוא אחד מאותם פרטים שבגללם משתלם ללכת ברגל.

הביתן של ז’ולייט דרואה

במקום שבו עומד היום 57 rue Jean-de-La-Fontaine

כאן עמד הבית שבו התגוררה ז’ולייט דרואה (Juliette Drouet, 1806–1883), אהובתו ובת לווייתו של ויקטור הוגו במשך חמישים שנה. במקום הזה מתה, לפני שמלאו לה עשרים, קלר (Claire Pradier, 1826–1846), בתה מהפסל ז’אם פרדייה (James Pradier, 1790–1852) שהיא הייתה הדוגמנית שלו. הוגו הקדיש לה שתי שורות: “Elle s’en est allée à l’aube qui se lève, / Lueur dans le matin, vertu dans le ciel bleu”, כלומר “היא הלכה עם עלות השחר, אור בבוקר, סגולה בשמים הכחולים”.

על הסיפור המלא של הקשר בין ויקטור הוגו לז’ולייט דרואה תוכלו לקרוא בכתבה שלי על האהבה הגדולה של ויקטור הוגו.

הבית שבו נולד פרוסט

96 rue Jean-de-La-Fontaine, 75016 Paris

פרוסט עצמו לא היה מרוצה מהבית. הוא כתב שהבית שבו גרו עם הדוד, באמצע גן גדול שנחצה לשניים כשפרצו את הרחוב מ-Avenue Mozart, היה חסר טעם ככל שאפשר, ומיד אחר כך הוסיף שאינו יכול לתאר את ההנאה שחש כשעלה לרגע לחדרו אחרי שהלך בשמש, בריח עצי התירזה של הרחוב. זה פרוסט בשתי שורות.

הכיכר שפותחת את הכפר

Place Jean-Lorrain, 75016 Paris

ממש כאן, שני רחובות מהבית שבו נולד פרוסט, הכיכר קרויה על שם האיש שהוא ירה עליו.

עד 1930 נקראה הכיכר הזאת Place de La Fontaine, ומאז היא נושאת את שמו של ז’אן לוראן (Jean Lorrain, 1855–1906), סופר ועיתונאי מהחוג הדקדנטי שנודע בטורים הארסיים שכתב. אחד הטורים האלה עלה לו ביוקר: אחרי שרמז בעיתון על טיב יחסיו של פרוסט הצעיר עם לוסיאן דודה, הזמין אותו פרוסט לדו-קרב באקדחים. השניים נפגשו ביער מדון בפברואר 1897, ירו זה על זה והחטיאו.

מהכיכר מתחיל rue d’Auteuil, שהיה מהמאה ה-16 הרחוב הראשי של הכפר. הקטע שבין הכיכר לכנסייה שמר על מראה כפרי להפליא לפי קנה המידה הפריזאי, ובו נשארו כמה מהארמונות שעשו לרחוב את שמו, גם אם הם איבדו הרבה מהדרם.

הגן של הגברת הלווציוס

59 rue d’Auteuil, 75016 Paris

בעלה, קלוד-אדריאן הלווציוס (Claude-Adrien Helvétius, 1715–1771), היה גובה מסים שפרש על מנת לעסוק בפילוסופיה, ובמותו הוריש לה את הונו ואת רוחו המרדנית. ב-1772 היא קנתה את הארמון שברחוב הזה, שהיה שייך מאז 1750 לצייר הפסטלים מוריס קנטן דה לה טור (Maurice Quentin de La Tour, 1704–1788), ואספה סביבה חבורה שכונתה “חברת אוטיי”. ישבו אצלה דני דידרו (Denis Diderot, 1713–1784), טורגו (Anne Robert Jacques Turgot, 1727–1781), קונדורסה (Nicolas de Condorcet, 1743–1794) וגם בנז’מין פרנקלין (Benjamin Franklin, 1706–1790), שכנה מפאסי, שלפי המסופר היה שמח להתחתן איתה ממש כמו טורגו.

את המשפט המפורסם ביותר שלה היא אמרה לפי המסופר לבונפרטה הצעיר, כשהתפארה באותו גן: “Général, si l’on savait tout ce qui peut tenir de bonheur dans trois arpents de terre, on songerait moins à conquérir le monde”, כלומר “גנרל, אילו ידעו אנשים כמה אושר נכנס בשלושה דונמים של אדמה, היו חושבים פחות על כיבוש העולם”. המהפכה חסה עליה, על חבריה הרבה פחות: קונדורסה מת בכלא ב-1794, ואת המשורר אנדרה שנייה (André Chénier, 1762–1794) הוציאו להורג באותה שנה. היא עצמה מתה ב-1800, והארמון שלה נשרף בימי הקומונה.

וישנו עוד סיפור על מדאם הלווציוס שאני מאוד אוהב לספר. אחד החברים שלה היה פונטנל (Bernard Le Bovier de Fontenelle 1657-1757). יום אחד כשהיה בן תשעים הוא התארח אצלה ומכיוון שהמסיבה בביתה הסתיימה מאוחר והוא התגורר רחוק, הוא נשאר לישון בביתה. בלילה התעורר פונטנל ומכיוון שהיה צמא החליט לרדת למטה למטבח לשתות קצת מים. בזמן שהוא עבר במסדרון ביתה הוא פתאום ראה את מדאם הלווציוס יוצאת מחדרה לבושה בכותנת דקה ושקופה, שלא משאירה הרבה מקום לדימיון.

“הו גבירתי!”, פנה אליה פונטנל, “לו רק הייתי יכול לחזור ולהיות שוב בן 80…”

בית העלמות דה ורייר

43 עד 47 rue d’Auteuil, 75016 Paris

המבנים הקלאסיים שמסודרים כאן סביב חצר גן הם שרידי Hôtel Antier, שנקרא גם Hôtel de Verrières. הוא נבנה ב-1715 עבור זמרת האופרה מארי אנטייה (Marie Antier, 1687–1747), שנישאה ב-1726 למפקח על מס המלח, החזיקה מאהבים רבים, אירחה את החצר ואת העיר, וערכה כאן ב-1744 חגיגה גדולה לכבוד החלמתו של לואי 15.

בפארק בנו להן השתיים תיאטרון של 400 מקומות, ובו העלו מחזות שהיו אסורים להצגה בעיר. לפעמים הזמינו גם את תושבי הכפר. הנכס נמכר ב-1767, הפארק נגזם שוב ושוב, ובעיקר כשפרצו את rue Michel-Ange ב-1862, וב-1954 קנתה את הארמון חברת הנפט הצרפתית ובלעה אותו בתוך בנייני משרדים. אותנטיים נשארו רק החזית שפונה לפארק וכמה חיפויי עץ.

הפונדק של מולייר, רסין ובואלו

40 rue d’Auteuil, 75016 Paris

המסורת מספרת שחבורת הסועדים הזאת חיברה כאן, כוס יין ביד, יצירות שהצליחו מאוד אחר כך. בעיני זו בדיוק הסיבה שכדאי לעצור ברחוב הזה: ארבעה מהשמות הגדולים של המאה ה-17 ישבו בפינה שהיום היא רחוב שכונתי עם חנות אופטיקה ומכבסה.

הבית שבו נפגשו הוריו של בודלר

16 rue d’Auteuil, 75016 Paris

שער כרכרות שמעליו מעקה יצוק ושני ביתנים משני צדדיו מסמנים את Hôtel Véron, שנקרא גם Hôtel Pérignon או Hôtel de Puscher. הנכס מוזכר כבר בסביבות שנת 1600 בשם “clos du Buc”, ב-1690 היה שייך ליוזף דה פושר, ובסביבות 1756 בנה עליו את הארמון לואי-אנרי ורון (Louis-Henry Véron), בנו של סוחר.

ב-1800 עבר הארמון לידי פייר פריניון (Pierre Pérignon, 1768–1846), עורך דין שהפך לברון של הקיסרות. פריניון, אב למשפחה מרובת ילדים, אימץ יתומה צעירה, קרולין דופאי (Caroline Dufaÿs, 1793–1871), והיא פגשה בביתו את המורה של ילדי משפחת שואזל-פרסלן, ז’וזף בודלר (Joseph Baudelaire, 1759–1827). היא הייתה בת 26 והוא בן 60. הם נישאו, וב-1821 נולד להם בן: שארל בודלר (Charles Baudelaire, 1821–1867). על שירתו ניתן לקרוא בכתבה על שתי הקוטביות בנפשו ובשיריו של בודלר.

פריניון שיפץ את הבית בסביבות 1806 והעניק לו את המראה של היום. בין 1852 ל-1893 הוא היה בבעלות משפחת שארדון-לאגאש, ומאז 1957 הוא משמש מרכז קהילתי של כנסיית Notre-Dame-d’Auteuil ומאכלס את הכיתות הקטנות של בית הספר Saint-Jean-de-Passy. ארבעה לוחות שצייר יובר רובר (Hubert Robert, 1733–1808) הועברו ממנו למוזיאון לאמנויות דקורטיביות.

בית הספר שהיה ארמון של יצרן קשמיר

11 bis rue d’Auteuil, 75016 Paris

מעבר לכיכר הקטנה עומד מאחורי שער הברזל מה שהיה Château Ternaux. האחוזה הייתה בראשיתה חלק מנכסי מסדר הז’נוביפנים, ב-1714 עברה לידי אדם בשם גאלפן שהזמין את האדריכל ניקולא דולן (Nicolas Dulin, 1670–1751) לבנות לו ארמון, וב-1804 קנה אותה ניקולא טרנו (Nicolas Ternaux, 1763–1833), יצרן טקסטיל שהתפרסם בזכות הצעיפים שלו, והקים בה מפעל צביעה.

בפארק של עשרה הקטאר, שהשתרע עד rue Jouvenet של היום, הוא רעה את הכבשים ואת עיזי הטיבט שלו, שמצמרן ייצרו קשמיר. עדר עיזים טיבטיות בלב הרובע ה-16 הוא בדיוק סוג הפרט שמזכיר עד כמה השכונה הזאת הייתה כפר. שנתיים אחרי מותו חולק חלק גדול מהפארק לאורך rue Boileau למגרשים, מ-1835 ואילך.

ב-1852 עמד המוסד Notre-Dame-d’Auteuil, ב-1872 קיבלה אותו עיריית פריז, והוא חולק בין סמינר המורים לבין בית הספר על שם ז’אן בטיס סיי (Lycée Jean-Baptiste-Say) שיושב כאן עד היום. מהבנייה המקורית נשארו חצר הכבוד והביתן המרכזי, בלועים בתוך מבני בית הספר שנבנו בין 1875 ל-1897. מהשער אפשר לראות את הכול בלי להיכנס.

הרחוב שבו הסתתרה אולימפ דה גוז’

rue du Buis, 75016 Paris

פונים ימינה לרחוב הקצר הזה, וסוטים ממנו חזרה לאותה נקודה כעבור שלוש דקות. משמאל, במספרים 2, 4 ו-6, עומדים בתים מתחילת המאה ה-18 שנותרו מארמון של אותה תקופה שעבר שינויים. במספר 4 התגוררה, מטעמי חיסכון וערב המהפכה, הסופרת הפמיניסטית אולימפ דה גוז’ (Olympe de Gouges, 1748–1793).

מעל שני חלונות ברחוב עדיין יושבות מסכות אבן וגרלנדות פירות מגולפות, והתריסים שסביבן מתקלפים כבר שנים. זה כנראה הקטע היחיד באוטיי שבו אפשר לראות איך נראתה השכונה לפני שהרובע ה-16 הפך למה שהוא.

האובליסק שנשאר מבית הקברות

place de l’Église-d’Auteuil, 75016 Paris

ב-1793 הועבר בית הקברות למקום אחר, והאובליסק נשאר לבדו בשטח שהפך לכיכר ציבורית. בימי הקונסולט והקיסרות החליף מושל הסיין ניקולא פרושו (Nicolas Frochot, 1761–1828) את שבשבת הרוח שבראשו בכדור ובצלב, ומ-1929 הוא רשום ברשימת אתרי המורשת המוגנים. על הבסיס חקוקה כתובת מצבה ארוכה בלטינית, ולצדה המשפט: “La Nature ne fait que prêter les Grands Hommes à la Terre. Ils s’élèvent, brillent, disparaissent. Leur exemple et leurs ouvrages restent”, כלומר “הטבע רק משאיל את האנשים הגדולים לאדמה. הם עולים, זורחים, נעלמים. הדוגמה שלהם ומפעליהם נשארים”.

הכנסייה שסוגרת את המסלול

Place de l’Église-d’Auteuil, 75016 Paris

הקהילה של אוטיי נוסדה ב-1190, ואבן הפינה של הכנסייה הישנה הונחה ב-1319 בערך במקום שבו עומדת הכנסייה של היום. היא הייתה רעועה וקטנה מדי לאוכלוסייה שגדלה בין 1850 ל-1875 מאלף לעשרת אלפים תושבים. האב פייר-אנרי לאמאזו (Pierre-Henri Lamazou, 1828–1883), שהתמנה לכומר הקהילה ב-1874, דחף את הבנייה מחדש בעקשנות ואף מכספו שלו, נגד התנגדותה של עירייה רדיקלית.

יש כאן פרט קטן שכדאי לחפש בחזית: סמל העיר פריז מופיע עליה מעוטר בכוכבים במקום בפרחי השושן (Fleur de Lys) המסורתיים. זאת הייתה בבת אחת מחווה למועצת העיר שאישרה את הבנייה, ותזכורת לאקלים הפוליטי הנפיץ שבתוכו היא התאפשרה.

כאן נגמר המסלול, בכיכר שבה התחיל הכפר. אם אתם מתגוררים בסביבה, או סתם בא לכם לגלות עוד מהסודות של הרובע ה-16, מחכה לכם מסלול שלם בשכונה השכנה: מסלול הטיול בשכונת פאסי.

לינה ברובע ה-16, במרחק הליכה מהמסלול

היתרון הגדול של הרובע ה-16 הוא שאפשר לישון בו ולצאת למסלול הזה ברגל, בלי מטרו ובלי תכנונים. שלוש הדירות שלמטה הן של אודי, שאני ממליץ על הדירות שלו כבר שנים, וכולן נמצאות בפאסי או בטרוקדרו: מכל אחת מהן מגיעים לגני Ranelagh בהליכה קצרה או בתחנה אחת בקו 9.

מי שמחפש אפשרויות נוספות מוזמן לעבור על הדירות המומלצות ברובע ה-16 ועל המלונות המומלצים ברובע ה-16, שם יש כרטיסים לפי אזורים ולפי טווחי מחיר.

שאלות ותשובות על המסלול באוטיי

אלה השאלות שאני מקבל הכי הרבה על האזור הזה.