גן ראנלאג – סיור בגן פסלים ירוק, גן עדן שהזמן עומד בו מלכת

0
(0)
תאריך עדכון אחרון: 01/04/24
זמן קריאה משוער: 10 דקות
גן ראנלאג – סיור בגן פסלים ירוק, גן עדן שהזמן עומד בו מלכת

מוזיאון מרמוטן מונה נמצא בשוליו המערביים של גן ראנלאג. בדרכי אל המוזיאון, אני עוצרת תמיד חטופות ליד פסלו של לה פונטן, אחד ממיצבי הגן, כדי להציץ בו שוב ולהתפעל מהיצירה הממחישה באופן כה חי את משל העורב והשועל. בדרך חזרה, כשהזמן לא אץ והראש מלא בחוויות הביקור, יש יותר זמן כדי להתרגע בגן הנעים ולהתבונן בכל פסליו.

גן ראנלאג. תמונה באדיבות האתר לאר נוּבוֹ
גן ראנלאג, צילום באדיבות האתר לאר נובו

גן ראנלאג, אווירה רומנטית של ה”בֵּל אֵפּוֹק”

שלוש שדרות (הנקראות על שם שלושה אמנים: פרודון, רפאל, אנגר) חוצות את גן ראנלאג רחב הידיים, דמוי המשולש, שכמו מורכב מכמה גנים. נטועים בו עצים לרוב, חלקם מצויים וחלקם נדירים. אלה האחרונים מצטיינים בגילם המופלג, בני כמאתיים שנה, ובקומתם הגבוהה, כשלושים מטר.

אפשר לשבת על ספסל או על המדשאות עצמן (רובן מֻתָּרוֹת), לספוג את רשמי הביקור במוזיאון, לחלום (זה מה שאני עושה, בדרך כלל), לשקוע בספר או לגלוש בנייד. יש גם מתקני פיטנס וטניס שולחן למבוגרים, מסלולי אופניים ומתקני שעשועים לילדים בשלוש פינות המשולש. לא נעדר מקום משחק הפֵּטַאנְק.

החל מחודש מרץ נערכים בגן קונצרטים, מכל הסוגים, תחת כיפתו של קיוסק כחול. מוקד המשיכה לילדים הוא תיאטרון הבובות המפורסם של גן ראנלאג שנפתח בתחילת האביב.

אטרקציה יחודית נוספת היא סחרחרת סוסי עץ בסגנון עתיק הנעה בכוח הזרוע מאז מאה וחמישים שנה (הזמן עומד, במובן מסוים, מלכת בגן רנאלאג), שכמוה ניתן למצוא רק עוד בגן לוקסמבור. כל ילד מקבל מקלון עץ שבעזרתו ינסה לתפוס טבעות. כשכל הטבעות נתפסות, הקרוסלה נעצרת והסיבוב מסתיים. הילד שתפס הכי הרבה טבעות מוכתר כמנצח.

משחק הטבעות על גבי קרוסלה מקורו בתחרויות שעשועים צבאיות של להקות פרשים, חמושים בחרבות, בעת העתיקה. החל מימיו של לואי הארבע עשרה הרבו לשחק בו בחצר המלוכה ולמארי-אנטואנט הייתה קרוסלה ססגונית בגנה האנגלי בטריאנון הקטן בוורסיי שבה חיות מיתולוגיות תפסו את מקום הסוסים.

סחרחרת סוסי העץ בגן ראנלאג, באדיבות האתר לאר נוּבוֹ
סחרחרת סוסי העץ בגן ראנלאג, צילום באדיבות האתר לאר נובו

מוצעים גם טיולים על גב פוני או חמור או, יותר בנוחיות, בכרכרה צהובה. גן ראנלאג הוא פיסת גן עדן לילדים ולמבוגרים.

למה ראנלאג: הדגם המקורי הלונדוני

הגן נקרא על שמו של לורד ראנלאג, מקימם של גני ראנלאג ברובע צ’לסי בלונדון שגם שלאחר שעברו לידיים אחרות, המשיכו להיקרא על שם בעליהם הראשון. לורד ראנלאג נשאר מפורסם בזכות גניו. ריצ’רד ג’ונס הידוע כלורד רנאלאג היה רוזן אירלנדי (1641-1712), שעשה קריירה בפרלמנט של ארצו ולאחר מכן בפרלמנט האנגלי ממנו הודח ב-1703 לאחר ששם בכיסו סכום כסף נכבד מקופת המדינה.

לורד ראנלאג היה ידוע בחיי הוללותו ובלהיטותו אחר נשים וגברים כאחת. הוא אהב גם להקים בניינים וגנים, הן לשימושו הפרטי והן לשימוש הציבור. כך השתתף בהקמת הרויאל הוספיטל צ’לסי ובניהולו, מקום מקלט ליוצאי הצבא הבריטי, הפועל עד היום: ארבע מאות גמלאים שעדיין לובשים את מדי הצבא האדומים מתגוררים בו. כמו כן הקים הלורד, בסמוך לרויאל הוספיטל, את ביתו הפרטי, Ranelagh House ואת גניו Ranelagh Gardens.

ביתו של לורד ראנלאג שנהרס ב-1805 לא קיים יותר אך הגנים נשארו ומהווים כיום חלק מבית האבות הצבאי. בסוף חודש מאי גנים אלה הופכים ליעד מבוקש כשמתקיימת בהם תערוכת הפרחים של צ’לסי. מכל העולם נוהרים לחגיגת העין, הריח והטעם (יש אפילו צמחים אכילים). מטעמי ביטחון, מספר המבקרים מוגבל למאה חמישים ושבעה אלף בלבד.

מרבדי הדשא של בית האבות מתעוררים לתחייה במגוון צבעים וצורות והגנים המופלאים הופכים לארץ קסמים. בתערוכה ניתן לראות לא רק זני פרחים נדירים אלא גם עיצובי גנים הלקוחים ממקומות שונים בעולם ומתקופות שונות בתולדותיו.

וגם נקודה יהודית יש בסיפור גלגוליהם של גני ראנלאג: אחד מבעליהם ומעצביהם, לאחר לורד ראנלאג, היה סולומון רייטי, בן למשפחת הבנקאים היהודית איטלקית רִיֵיטִי, על שם העיר רייטי Rieti במרכז איטליה.

המשפחה המיוחסת שניתן להתחקות אחר שושלתה החל מהמאה ה-14 העמידה לא רק בנקאים פילנטרופים אלא גם חכמים, רבנים, אמנים, רופאים, משפטנים ואנשי ציבור נוספים. המפורסם בהם הוא בנג’מין דיזראלי שהיה בנה של מריה, בתה של רבקה רייטי (1742-1798), אחייניתו של סולומון רייטי.

ב-1741 נקנו גני ראנלאג על ידי תאגיד שהפך אותם למקום ציבורי שבו נערכו נשפי ריקודים ומסיכות תמורת כרטיס כניסה בתשלום. מרכז המתחם היה בניין עגול בעל כיפה בסגנון רוקוקו, מחומם באח בחורף, מצויד בעוגב, שבו נערכו קונצרטים איכותיים.

ב-1765 ניגן בו מוצרט בן התשע. צייר הנוף הוונציאני המפורסם קַנַלֵטוֹ, ששהה בלונדון כעשר שנים החל מ-1746, צייר את הגנים ואת פנים אולם הקונצרטים, פעמיים. גני ראנלאג התעשרו בביתן סיני על גבי תעלת נוי ובמשעולי טיולים. כל לונדון, אציליה ופשוטיה, נהרה לרקוד תחת כיפת השמים, להאזין לקונצרטים תחת כיפת האולם העגול, להשתעשע, למצוא בני זוג.

נשפי המסכות, שהיו עד כה נחלתם של אריסטוקרטים בלבד, נפתחו גם לשכבות אחרות של האוכלוסייה. גני ראנלאג שקיבלו את השם Ranelagh Pleasure Ground התפרסמו בעולם כולו. כאן המקום לציין שקברניט מיזם הפיכת הגנים הפרטיים למתחם בילויים ציבורי בתשלום לא היה לורד ראנלאג כי אם התאגיד שקנה את המקום.

הזכות נזקפת אם כן לחבריו שביניהם היו מנהל תיאטרון לונדון המלכותי – דְרוּאֶרִי לֵיין, המדינאי והמחזאי האירלנדי ריצ’רד ברינסלי שרידן Richard Brinsley Sheridan וכן מדינאי, אדריכל ומעצב גנים אקסטרווגנטי ופזרן בשם סר תומס רובינסון Sir Thomas Robinson.

זה האחרון שהיה מעורה היטב בחיי החברה הגבוהה, מונה למנהל תחום הבידור. קשריו החברתיים תרמו לא מעט להצלחת המיזם. הוא אף קנה לעצמו בית בסמוך לגנים והיה נוהג להזמין מאות אורחים לארוחות בוקר ולנשפים מפוארים. כך נראה המתחם במאה ה-18, מקרוב ומרחוק, לפי תחריטים של תומס בולז Thomas Bowles:

המבנה בעל הכיפה והביתן הסיני במתחם הבילויים ראנלאג (1754)
המבנה בעל הכיפה והביתן הסיני במתחם הבילויים ראנלאג (1754)
הרויאל הוספיטל צ'לסי ומתחם הבילויים ראנלאג מעבר לנהר התמז כשהמבנה בעל הכיפה בצד ימין (1749)
הרויאל הוספיטל צ’לסי ומתחם הבילויים ראנלאג מעבר לנהר התמז כשהמבנה בעל הכיפה בצד ימין (1749)

מסייה מוֹרִיזָן הצרפתי מעתיק בקטן את הדגם האנגלי

הצלחתו המסחררת של מתחם הבילוי הלונדוני גירתה את תיאבונו של מסייה מוריזן (Sieur Morisan), צייר, מעצב פנים ויצרן זיקוקים בשירות המלך. לאחר שקיבל רשיון, פתח ב-1774 את “ראנלאג הקטן”, חיקוי פריזאי של האח הגדול בלונדון, שעוצב על ידי היזם עצמו: גן מגודר שנועד לריקודים, על שטח שהיה שייך לגני שאטו דה לה מואט, כרטיס כניסה בתשלום, בית קפה ומסעדה.

נשף הפתיחה ב-25 ליולי 1774 הסתיים בזיקוקים כמו כל ערבי הריקודים שבאו אחריו. הכרוניקאים של פריז מהתקופה ההיא מספרים בקיצור על חוויה לא נעימה שהעכירה את רוחו של מסייה מוריזן. הרשיון שקיבל בוטל בשרירות על ידי סמכות עליונה מזו שהעניקה לו אותו. אין הם מפרטים כיצד נפתרה הבעייה. זאת לא תהיה אבן הנגף היחידה בדרכו.

אני רואה אותו נכפף ביד ההיסטוריה הזדונה, הטמירה, השמה לאל, נכנע וזוקף ראש חליפות. הינה הוא, עם פרוץ המהפכה, נאלץ להרוס את יצירת חייו, הינה הוא בונה אותה מחדש עם עליית הדירקטואר, הינה הוא מתחנן לפני יחידת החיילים הרוסים, שפשטה על גניו עם כניעת פריז, שלא יכרתו את עציו כדי להדליק אש לחימום. הוא שלח אותם פשוט ליער בולון הסמוך…

ב-1783 השתנתה מתכונת ניהול עסק הריקודים. תאגיד של מאה אנשים, שנקראו “המנויים”, הפריש סכום כסף שנתי לשכירת המתחם ולכל אחד מהם הייתה הזכות למכור כרטיסים למיודעיו.

כל אצילי העיר ונשותיה המהודרות נהרו לגן. הרוזן דארטואה הנהנתן, אחיו הצעיר של לואי השש עשרה, היה מפוקדיו הקבועים. הרוזן הצעיר, שלימים יהפוך לשארל העשירי, נהג למשוך אחריו בבילויו המרובים את גיסתו, מארי-אנטואנט. פעם אחת אף הופיע ב”ראנלאג הקטן” כשהוא מלווה, לא פחות ולא יותר, בחברת המלכה, בכבודה ובעצמה. אגדה אורבנית או אמת ויציב?

בין כך ובין כך, לא ניתן להכחיש את אופיו המלכותי של המקום. לאולם הריקודים נכנסו דרך מבוא מקושט בעמודים קורנתיים ומחופה בכיפה שבשמאלו מלתחה להנחת חרבות, מקלות הליכה וכובעים ובימינו ניצבה מאדאם מוריזן בחנותה המצוידת היטב למכירת משקאות קלים, מכול סוג שהוא. אולם הריקודים עצמו, נתמך בעמודים איוניים, היה מוקף יציע, עטור ספות ומראות, מוגבה מעט, וכך הבטיח נקודת מבט טובה על הרוקדים. אור היום חדר בשפע דרך עשרים ושניים החלונות הקבועים בתקרה ובערב הואר האולם במנורות ובנברשות.

מספר בתי קפה עמדו לרשות המטיילים בגן. המבוקש מביניהם, בית הקפה הנושק לאולם הריקודים, נוהל על ידי בעל המקום, מסייה מוריזן. עם פרוץ המהפכה ב-1789 פשטו מסייה מוריזן ושותפיו את הרגל – הנשפים הפופולריים לא הכניסו די כסף, אך פתחו שוב את עסקם בהוד והדר, עם עליית הדירקטואר לשלטון, שש שנים לאחר מכן.

עם כניסתן לפריז של בעלות הברית האירופאיות, שהתאגדו נגד נפוליאון והביסוהו, ב-30 למרץ 1814, תופסים חיילים רוסים, קוזקים ואוקראינים את מקום הבליינים. ב-3 ביוני עוזבות בעלות הברית את פריז. ב-1818 הרסה סופת הוריקן את בנייני מתחם הריקודים. לאחר ששופצו, נפתח שוב הגן כמועדון ריקודים ציבורי.

ב-1848 מסתיים סופית יעודו זה. מפעל הענק ההיסטורי של הברון אוסמן להרחבת פריז ולשיפוצה תקע את המסמר האחרון בארון הקבורה של “ראנלאג הקטן”, מיזם חייו של מסייה מוריזן השכוח מהרובע השש עשרה בפריז.

צלילי הכינורות ורשרוש החצאיות נדמו אך פארק יפהפה שעוצב על ידי המהנדס ז’אן-שארל אלפאן, בהזמנת הברון אוסמן, נחנך במקום ב-1860. וכיום, בימים היפים, נשמעים שוב קולות המוזיקה במהלך הקונצרטים הנערכים תחת כיפת הקיוסק הכחול. מוזיקה קלאסית או רוק כבד, הרכבים מפורסמים או אלמונים – אין הגבלות.

הפסלים בגן ראנלאג

מיצב ההצדעה לז’אן דה לה פונטן של אלפונס דומִילָאטְר

ב-1889 הוצג בתערוכה האוניברסלית מיצב ענק של אלפונס דומִילָאטְר (1844-1928 Alphonse Dumilâtre) שכלל לא רק את העורב והשועל כי אם גם אריה, נחש, חתול, אלומות תבואה, שתי יונים ועפרונים. בצד כל אלה בולטות שתי אליגוריות מכונפות: התהילה והאהבה. 3610 ק”ג של ברונזה!

יצירת המופת, שהתמרה לגובה של שבעה מטרים, הועברה לגן ראנלאג ב-1891 אך נשלחה להתכה ב-1942. וכך נסתם הגולל על היצירה שהופקה הודות למאמציו הרבים של הוועד הציבורי להפצת יצירתו של לה פונטן. נשיא הוועד הפועל היה סולי פרוּדום, חתן לעתיד של פרס הנובל (1901), משורר שתפס את מושב האקדמיה שמספרו 24, קצת פחות ממאתיים שנה אחרי עמיתו לה פונטן.

סגן הנשיא היה ד”ר אנרי מרמוטן, ראש עיריית הרובע השש עשרה דאז, אחיו של ז’ול, בעל האחוזה העירונית שהיום היא מוזיאון מרמוטן מונה. בוועד התמיכה היו רשומים ויקטור הוגו ושר החינוך דאז, אַרְמָן פַלְיֵיר. שבע שנים היו נחוצות כדי לגייס כספים במימון המוני ובמתן קונצרטים ותערוכות.

עיריית פריז השלימה את החסר. כיום ניתן לראותו בתמונות בלבד אך על המסד המקורי, מאת פרנץ ז’ורדן (האדריכל שתכנן את בית הכל בו לַה סַמַרִיטֵן), שנשאר בגן אפשר עדיין לקרוא, חרות באבן, את הכיתוב: מונומנט זה, שהוקם הודות לתרומות ציבוריות בסיוע המדינה ועיריית פריז, נחנך ב-26 ליולי 1891.

מיצב הצדעה לז'אן דה לה פונטן (1891), באדיבות האתר לאר נוּבוֹ
מיצב הצדעה לז’אן דה לה פונטן (1891), צילום באדיבות האתר לאר נוּבוֹ

מעניין לציין שיצרנית השוקולד המצליחה של התקופה ההיא, גֵרַן-בּוּטְרוֹן (Guérin-Boutron 1775-1942), שצרפה למוצריה סדרות תמונות מההיסטוריה ומהתרבות של צרפת, מבוקשות ביותר על ידי אספנים ומוצעות למכירה עד היום, כללה ביניהן גם את פסלו של דומִילָאטְר:

תמונת המיצב המוקדש ללה פונטן מתוך סדרת התמונות של יצרנית השוקולד גֵרַן-בּוּטְרוֹן, באדיבות אתר המכירות דֵלְקָמְפְּ
תמונת המיצב המוקדש ללה פונטן מתוך סדרת התמונות של יצרנית השוקולד גֵרַן-בּוּטְרוֹן, באדיבות אתר המכירות דֵלְקָמְפְּ

פסל ברונזה נוסף נשלח להתכה ב-1942 ואיננו עוד. מדובר באהבה בת חלוף (1877) מאת ארנסט דַאמֵה (1843-1920 Ernest Damé):

אהבה בת חלוף (1877)
הפסל אהבה בת חלוף, צילום באדיבות האתר לאר נוּבוֹ
גן ראנלאג ב-1900 כשהפסל אהבה בת חלוף בצד שמאל, באדיבות האתר לאר נוּבוֹ
גן ראנלאג ב-1900 כשהפסל אהבה בת חלוף בצד שמאל, צילום באדיבות האתר לאר נוּבוֹ

מיצב ההצדעה  לז’אן דה לה פונטן של שארל קוריאה

שארל קוריאה (Charles Correia) נולד ב-1930 בפורטוגל אך הגיע לצרפת בלווית הוריו בגיל שנה והצליח מאוד כפסל. הוא נמנה על הפסלים הצרפתים המועטים בתקופה זו שהתפרנסו מאומנותם. ב-1988, בעת ביקור במולדתו, נהרג בתאונה.

את מקומו של מיצב הענק העמוס בדמויות של הפסל ז’אן דומִילָאטְר, שנשלח להתכה על ידי ממשל וישי בתקופת הכיבוש הנאצי, תופס כיום מיצב פשוט יותר, פרי עיצובו של קוריאה. הפסל, גם הוא כקודמו מברונזה, שהוצב בגן ראנלאג ב-1984, מציג את ז’אן דה לה פונטן בלווית העורב והשועל בלבד.

פסלו של ז'אן דה לה פונטיין. צילם: יואל תמנליס
אומאז’ לז’אן דה לה פונטן, צילם: יואל תמנליס

השועל הדרוך מביט בתאווה למעלה, אל פיסת הגבינה העגולה בפיו של העורב. זה האחרון, כפוף לעבר השועל, למטה, מקשיב בהנאה לדברי החנופה היוצאים מפיו. בעוד רגע ישמיט העורב המתייהר את הגבינה מפיו, קרבן לערמתו של השועל שיידע לפרוט על המיתר המתאים כדי להפיל בפח את קרבנו.

פיסת הגבינה היא מעין מטבע עובר לסוחר ששילם בעל כרחו העורב לשועל. וכמו לא די בכך, ז’אן דה לה פונטן שם בפיו של השועל עצמו את לקחו של המשל. השיעור שווה את המחיר, מטיח השועל בבוז בפני העורב הנבוך, מוסיף השפלה על גבי השפלה.

הפסל מעוצב כמדרג בעל שלוש קומות, המיטיב לבטא את יחסי הכוחות בין הנפשות הפועלות. השולט בכיפה והמושך בחוטים הוא מחבר המשל עצמו, ז’אן דה לה פונטן, רב אמן רב תחבולות. הוא זה שבחר ממלאי התכנים שהעמיד לרשותו קודמו איזופוס את המשלים שחפץ לעבדם כרצונו, הוא זה שתמרן את דמויותיו ושם דברים בפיותיהן, הוא זה שבבחירת המילים, שבעיצוב האמצעים האמנותיים והמבנה הכללי תמרן את קוראיו בלהטוטים רבים, גלויים וסמויים, לעבר הבנת המשל וגם הערים, תוך כדי כך, על הצנזורה המלכותית. מתחתיו ניצבות שתי הדמויות המנוגדות: העורב למעלה, על בסיס הפסל (במשל הוא כידוע נהנה מיתרון הגובה של מיקומו על עץ), והשועל למטה.

עמדת הכוח של העורב, גם מבחינת המרחב וגם מבחינת הבעלות על החפץ הנחשק, מתהפכת מן הקצה אל הקצה, בלי שיגיד ולו אפילו מילה אחת בלבד. משולט הוא הופך לנשלט, בלי שום אלימות פיזית, עקב פקחותו וכוח נאומו של היריב שהשכיל להפוך נחיתות לעליונות.

צילום של מיצב ההצדעה ללה פונטיין שבו מחוברת אליו מחברת הכתבה, באדיבות בן זוגה
ועוד צילום של מיצב ההצדעה שבו מחוברת אליו מחברת הכתבה, באדיבות בן זוגה

פסלים מעניינים נוספים

פסל חושני נוסף, רוגע יותר, עשוי משיש, הרבה פחות מדאיג מאהבה בת חלוף, שראינו קודם, נקרא הרהורים (1882), ונולד תחת אזמלו של הפסל הידוע טוני נואל (1845-1909 Tony Noël):

הרהורים (1882)
הרהורים (1882)

פסל השיש קין (1871) מאת מישל-ז’וזף קַיֵיה (1836-1881 Michel-Joseph Caillé), מחזיר את ממד האיום בהציגו את קין המנסה להתחבא, כדרך הפושעים:

קין (1871)
קין (1871)

תבליט שיש מאת ז’ורז’ בארו (1866-1931 Georges Bareau), המתעד את חזיונו של ויקטור הוגו בעת שכתב את קובץ השירים הגדול אגדת המאות (La Légende des siècles), ממשיך לספר את סיפור האנושות. משמאל המשורר שפניו כפני הוגו, מימין הקיר שראה לפניו שבו פסיפס סבוך וקודר של דמויות שונות ומשונות עולות מהתהום עד לרקיע.

תבליט השיש שיצר הפסל בַּארוֹ ממחיש את מילותיו של הוגו הוא עצמו, בהקדמה הנקראת החיזיון שממנו נולד ספר זה
(La Vision d’où est sorti ce livre 1877):

חלמתי חלום: קיר המאות נגלה לי.
(…)
תוהו ובוהו של ברואים, עולים מהתהום עד לרקיע!

J’eus un rêve: le mur des siècles m’apparut.
(…)
Chaos d’êtres, montant du gouffre au firmament !

יצר את התבליט הפסל ז’ורז’ בַּארוֹ בהזמנת עיריית פריז לרגל חגיגות המאה להולדתו של הוגו. היצירה, ששכנה זמן לא מבוטל במחסני העירייה, הוצבה בגן ראנלאג רק ב-1985.

ויקטור הוגו או חזיון המשורר (1902)
ויקטור הוגו או חזיון המשורר (1902)

וכשם שהמשורר שולה מדמיונו תמונות מסיפורה של האנושות, על גבול המיתוס וההיסטוריה, כך מעלה הדייג בחכתו את ראשו הערוף של אורפיאוס, מוזיקאי ומשורר, הגדול מכולם בעולם המיתולוגי היווני. סצנה זו מונצחת בפסל השיש של ליאון-אֵזֵ’ן לוֹנְזְ’פְּיֵיה (1849-1888 Léon-Eugène Longepied):

דייג המעלה בחכתו את ראשו של אורפיאוס (1883)
דייג המעלה בחכתו את ראשו של אורפיאוס (1883)

כמו קין שרצח את אחיו מתוך קנאה, גם כך כוהנות הבכחוס רצחו את אורפיאוס מתוך קנאתן לאהבתו המוחלטת לאורידיקה. בתאוות רצח הרגו כוהנות הבכחוס השיכורות גם את בעליהן וברוב זעמן קרעו לגזרים את גווייתו של אורפיאוס שדחה את חיזוריהן והשליכו את ראשו לנהר האֵבְּרֶה (שכיום נקרא אֵבְרוֹס).

הראש הערוף בלווית נבלו הקסום של הזמר, שניתן לו במתנה על ידי האל אפולו, נסחפו בזרמי הנהר והגיעו לחוף האי לסבוס. משום נחמה יש בהמשך האגדה המספרת ששירת זמיר בוקעת לעד מקברו של אורפיאוס שנטמן במערה ומהפסלים המייצגים את דמותו. נשמתו הנצחית של האמן ממשיכה לנגן ולשיר גם אחרי מותו, מחדשת את הטבע ומעוררת את האהבה. אין המוות יכול לטוּבה של המוזיקה.

אהבתם את הכתבה? רוצים לקרוא עוד?

איזה ציון תתנו לכתבה?

ציון ממוצע 0 / 5. דירוג הכתבה: 0

אף אחד עוד לא דירג את הכתבה. רוצה להיות ראשונ/ה?

מצטער לראות שלא אהבת את הכתבה

אשמח מאוד לדעת מה לא אהבת בכתבה הזאת

איך אוכל לשפר את הכתבה?

הכתבות שהפרנקופילים הכי אהבו

ניווט מהיר