הרובע ה-16 של פריז הוא אחד הרובעים הגדולים ביותר של העיר, ולמרות שמדובר ברובע עשיר, שחלקו קרוב לאטרקציות חשובות כגון מגדל אייפל ויער בולון, הרי שחלק ניכר מהתיירים מפספסים את הרובע הזה ולא מטיילים בו.
אני מודה שגם אני כמעט ולא ביקרתי בו באופן רציני, מכיוון שפעמים רבות העדפתי לחקור לעומק רובעים אהובים כגון רובע המארה. אולם באפריל 2024 החלטתי שהגיע הזמן לתת לרובע ה-16 את הכבוד הראוי לו, והקדשתי לרובע הזה מספר ימים, בהם טיילתי בו באינטנסיביות.
הטיולים גרמו לי להתאהב ברובע המקסים הזה, מכיוון שיש בו בדיוק את כל מה שגורם לי לאהוב את פריז כל כך: היסטוריה מרתקת עם המון סיפורים מעניינים ואסתטיקה משגעת. מכיוון שמדובר ברובע מאוד גדול, לא ניתן למצות אותו במסלול אחד (וגם לא בשניים), ולכן הפעם החלטתי להתמקד בשכונת פאסי (Passy), שהיוותה בעברה כפר שסופח לפריז ב-1860.
זוהי שכונה מפוארת מאוד, בה במשך שנים רבות התגוררו שמנה וסלתה של פריז, ויחד נגלה שם לא מעט סיפורים שהתרחשו במהלך המאות ה-18, ה-19 וה-20. המסלול הזה הוא אומנם ל”פרנקופילים מתקדמים”, כי אין שם אטרקציות ענקיות, אולם גם “פרנקופילים מתחילים” שמחפשים מה לעשות לפני או אחרי שמטפסים על מגדל אייפל, יכולים ליהנות ממנו.
מפת המסלול בשכונת פאסי ונקודת ההתחלה
הנה המפה שמכילה את כל הנקודות החשובות בהן נבקר במהלך המסלול.
כפי שאתם רואים, הוספתי למפה גם מלונות מומלצים, למקרה שתרצו להתגורר בפאסי. אם אתם מעוניינים דווקא בדירה, הרשו לי להמליץ לכם על הדירה של אודי ברחוב Nicolo, בה התגוררה ד”ר אורנה ליברמן (מוזמנים לקרוא את הביקורת שלה בקישור הזה).
נתחיל את הסיור שלנו מחוץ לתחנת המטרו Passy בה עובר קו 6. אם תרצו להתחיל את הטיול “כמו שצריך”, אני ממליץ בחום לנסוע על הקו הזה מהגדה השמאלית על הגשר של Bir Haqim, על מנת לראות את מגדל אייפל במלוא תפארתו, ואז לרדת בתחנה הבאה Passy. זאת דרך מצוינת להתחיל את הטיול.
אם כבר יצאתם מהמטרו בפאסי או שהגעתם לתחנה ברגל, הגיע הזמן לצאת לדרך.
מסלול הטיול בשכונת פאסי
זה לא מתחיל לפני שהזמרת השמנה שרה
כפי שראיתם, המטרו של Passy נמצא מעל האדמה. מהרגע שיצאתם ממנו, רדו במדרגות למטה עד שתגיעו ל-Square d’Alboni.
הכיכר נקראת על שם הזמרת מריאטה אלבוני (Marietta Alboni 1826-1894), אחת מזמרות האופרה המצליחות ביותר בפריז, שהתגלתה באיטליה על ידי לא אחר מאשר המלחין המפורסם רוסיני.
לאלבוני הייתה קריירה בינלאומית ענפה, במהלכה הספיקה להתחתן עם אציל רומאי, ולאחר שהתאלמנה, התחתנה שנית עם קצין צרפתי.
במהלך הקריירה שלה היא צברה לא מעט כסף וציוותה שעם מותה כספה יחולק לכל מיני ארגוני צדקה. בזכות מעשי צדקה אלו, ובזכות העובדה שהיא זו שמימנה מכספה את הכיכר בה אתם נמצאים, הוחלט לקרוא לכיכר הזאת על שמה. אם תרצו להניח זר על קברה, דרך אגב, אתם מוזמנים ללכת לבקר בפר לשז.
אם תרצו להרים כוס יין (באופן וירטואלי) לכבוד זמרת האופרה האצילה, קחו ימינה ב-Rue des Eaux, שנקרא על שם מעיינות המרפא שהיו בפאסי (המים הנקיים והבריאים נשארו, רק הספא נסגר), עד שתגיעו למוזיאון היין.
מדובר בבניין מהמאה ה-19, שמהווה בעצם חיקוי לבניין מהמאה ה-18 (ככה זה במאה ה-19, אין להם סגנון משל עצמם, להוציא הבניינים האוסמניים, וכל מה שיש להם זה ניאו גותיקה, ניאו בארוק וכו’. והאמת, אני לא אומר זאת לגנותה של המאה ה-19, אלא בדיוק להפך, זו המאה שיצרה בעיני את הבניינים היפים ביותר בפריז).
מתחת לבניין היפה הזה ישנו מרתף יין מהמאה ה-14, שהיה שייך למסדר המינימים (Les Minimes), להם היה כרם בסביבה. כיום ישנו במקום מוזיאון, שמציג את ההיסטוריה של היין בסביבה באמצעות בובות שעווה. הנה כתבה קצרה (בצרפתית), שתעזור לכם להבין מה יש בפנים.
המוזיאון פתוח כל יום, להוציא ימי ראשון ושני בין השעות 10:00-18:00. כרטיסים ניתן לקנות במקום או באתר המוזיאון.
מקום מגוריה של חברתה של מארי אנטואנט, בית משוגעים ושגרירות טורקיה (הכל במבנה אחד)
חזרו מעט על עקבותיכם והמשיכו אל 10 Rue Charles Dickens. זהו בלוק בניינים מכוער למדי, אך אם תיכנסו פנימה ותעברו את החצר יחכה לכם פארק פאסי (Parc de Passy). זהו פארק מודרני אך נעים ואם בא לכם אתם מוזמנים לטייל בו ואף לשבת בו מעט.
לאחר שעשיתם זאת, אתם מוזמנים להמשיך ישר עד הקצה השני שלו, שמסתיים ב-Rue d’Ankara. שם, במספר 7, התגוררה הזמרת דלידה, עליה תוכלו לקרוא בכתבה המקיפה של ד”ר אורנה ליברמן דלידה לנצח.
בזמן שאתם מטיילים ברחוב Ankara, בוודאי תבחינו בגדר מאבן ושער. זוהי הכניסה הצדדית לשגרירות טורקיה, ומכיוון שמדובר במדינה די עוינת, אין אנו יכולים להיכנס פנימה וחבל.
השגרירות נמצאת באוטל דה למבל, שהיה שייך לחברתה הטובה של מארי אנטואנט ויש לו סיפור מרתק. אם אתם רוצים לשמוע את הסיפור הטראגי של הנסיכה, אתם מוזמנים לצפות בסרטון הבא.
אם סיפורה של הנסיכה סיקרן אתכם, היכנסו לכתבה על אוטל דה למבל ולקרוא עוד על הארמון הזה, שהספיק להיות גם בית משוגעים של אנשי החברה הגבוהה, לפני שהפך לשגרירות טורקיה (שתכל’ס, לפי התנהגות נשיאם, גם היא סוג של בית משוגעים).
פנו צפונה ברחוב ולכו עד שתגיעו ל-Rue Breton המקסים שנמצא משמאלכם. היכנסו אל הרחוב והנה, כבמטה קסם, תרגישו כאילו עזבתם את העיר ועברתם לכפר.
לכו אל מספר 24 ותגלו שם שלט משנת 1731, שמציין שכאן עבר הגבול בין רוזנות פאסי לרוזנות אוטיי (Auteul).
הבתים של בלזק ושל פרנקלין
המשיכו ברחוב Breton ופנו ימינה לשביל שיוביל אתכם לרחוב Raynouard. שם, במספר 47, תמצאו את מוזיאון בלזק.
בבניין הזה התגורר הסופר הדגול בין השנים 1840-1847 וכאן הוא כתב חלק מיצירותיו הגדולות ביותר בזמן שהוא מתחבא מגובי חובות. זהו מוזיאון מקסים וחינמי עם גן קטן וחנות, בה ניתן לקנות ספרים ועוד, והוא מומלץ גם לאנשים שלא קראו ספרים של הסופר.
יש לא מעט מה לכתוב על הבית הזה, ולכן יצרתי כתבה שלמה רק עליו. אם תרצו להכיר את הבית לפני הביקור שלכם אתם מוזמנים להיכנס לכתבה שלי על בית בלזק.
לאחר שסיימתם לבקר בביתו של בלזק, צאו אל רחוב Raynouard אל מספר 42, שנמצא, פחות או יותר, ממול למוזיאון. כיום נמצא שם בניין הוסמאני, אולם במאה ה-18 שכן כאן אוטל דה ולנטינואה (Hôtel de Valentinois), שהושכר בשנת 1776 לבנג’מין פרנקלין.
פרנקלין, שהיה שגרירן של המושבות, שיהפכו תוך כמה שנים לארה”ב של אמריקה, וכאן זכה לפגוש את כל גדולי התרבות והפוליטיקה הצרפתית של התקופה. כמו כן הוא עסק כאן בניסויים מדעיים, כאשר המפורסם שבהם היה הקמת קולט ברקים, על מנת לחקור את נושא החשמל.
במהלך המאה ה-19, הפך הבניין בו התגורר פרנקלין לפנימייה לנערים, ובסופו של דבר הוא נהרס והוקם הבניין היפה שאתם רואים כעת. כפי שתוכלו לראות, על קיר הבניין ישנו תבליט המציין את האורח האמריקאי המכובד, שהתגורר כאן בעבר.
הבית של קלמנסו והמקום המושלם לסלפי עם האייפל
המשיכו ברחוב Rayounard, ותוכלו תוך כדי הליכה ליהנות מלא מעט בתים בסגנון אר דקו. קחו לדוגמא את הבית הזה במספר 15, שבתוכו יש גינה קטנה ומקסימה הצופה אל הגדה השמאלית.
המשיכו הלאה אל כיכר קוסטה ריקה ומשם אל רחוב Franklin, שם נמצא ביתו של ז’ורז’ קלמנסו (Georges Clemenceau 1841-1929). לקלמנסו היו חיים ארוכים ומלאי “אקשן”, החל מהימים שהיה ראש עיריית מונמארטר בתקופת הקומונה, דרך פעילותו בזמן פרשת דרייפוס וכלה בהיותו ראש ממשלה בתקופות הקריטיות ביותר של מלחמת העולם ה-1.
יבוא יום ואכתוב כתבה שתסכם את סיפור חייו המרתק של “הנמר” (כך כינו אותו), אולם עד אז אני ממליץ לכם בחום לבקר בביתו, שהפך למוזיאון המוקדש לחייו.
המוזיאון פתוח בימי שלישי-שבת בין השעות 14:00-17:30. המוזיאון סגור בימי ראשון ושני, וכמו כן סגור בכל חודש אוגוסט ובחגים, אז תכננו היטב את הביקור שלכם שם. מידע נוסף על המוזיאון ניתן למצוא באתר הרשמי שלו.
לאחר שביקרתם במוזיאון, המשיכו הלאה ברחוב Franklin ופנו ימינה אל Avenue de Camoens. הרחוב הזה נקרא על שם המשורר הפורטוגזי לואי דה קמואנס (Luís de Camões 1525-1580) והבניינים בו נבנו בראשית המאה ה-20, אולם לא זאת הסיבה שהבאתי אתכם לכאן.
מדובר באחד המקומות היפים ביותר בהם ניתן להצטלם כאשר ברגע נמצא לו מגדל אייפל. זאת הסיבה שאם תבואו לכאן מוקדם בבוקר, תמצאו שורה ארוכה של אנשים במיטב מחלצותיהם, שעומדים ומצטלמים, לרוב צילומי חתונה, אולם אני גם ראיתי צילומים מקצועיים של ילדה יפנית מתוקה בלבוש מסורתי.
צילמתי אותה, אך לצערי מכיוון שמדובר בקטינה, אסור לי להראות לכם את הצילום שלה, לכן במקום זה סיפקתי לכם צילום של שתי בלוגריות שעשו סלפי, ואם תרצו עוד צילומים מאותו מקום, הנה כמה צילומי זוגות.
בקיצור, אם יצא לכם להתגורר בשכונת פאסי, כפי שהמלצתי בתחילת הכתבה, ואתם אוהבים לצלם, קומו מוקדם ולכו לרחוב הקטן הזה. אני מבטיח לכם תצאו עם סט של תמונות מקסימות!
הנקרופוליס האריסטוקרטי של פריז
חזרו אל רחוב Franklin והמשיכו קדימה עד שתגיעו לגינת יורקטאון (Square Yorktown), שם תמצאו את פסלו של בנג’מין פרנקלין, שכאמור התגורר בפאסי.
ממש ממול לגינה הקטנה הזאת נמצא בית הקברות של פאסי, שמכונה גם הנקרופוליס האריסטוקרטי של פריז, מכיוון שלא מעט מתושבי הרובע העמידים החליטו להיקבר קל”ב.
זהו בית קברות קטן יחסית ואינטימי, ויש שם לא מעט קברים קברים מעניינים. אני ממליץ לכם בחום לקחת בין חצי שעה לשעה ולטייל בניחותא בין הקברים, על מנת ליהנות הן מהאסטתיקה המורבידית והן מהסיפורים שעולים מאותם קברים.
אם תחליטו לקבל את עצתי וללכת לבקר שם, אתם מוזמנים להיכנס לכתבה בית הקברות של פאסי (Passy): מנוחה אחרונה עם נוף למגדל אייפל, שם תקבלו לא רק מידע פרקטי (מתי המקום פתוח וכו’), אלא גם כמה סיפורים על אלו שקבורים שם.
עוד הזדמנות לעשות סלפי עם האייפל
אחרי שסיימתם לבקר בבית הקברות של פאסי, לכו אל ארמון הטרוקדרו שנמצא במרחק קצר דרומית לבית הקברות.
במקום ישנם מספר מוזיאונים מעניינים, אולם זו לא הסיבה מדוע כל כך הרבה אנשים מגיעים לשם בכל יום. הסיבה, כמו שבוודאי ניחשתם, היא לצלם את מגדל אייפל, וחשוב עוד יותר יותר, להצטלם איתו.
במאי 2024 הייתי כאן בשעה 7 בבוקר על מנת לצלם סרטון קצר לאתר. הקור היה כמעט בלתי נסבל אבל זה לא הפריע לכלות בלבוש קליל ואפילו לרקדנית בלבוש מינימלי (יחסית למזג האוויר) לדגמן ברחבה בסטואיות, בידיעה שאולי עוד כמה שעות יהיה חמים ונעים יותר, אך המוני האדם שיגיעו לשם, לא באמת יאפשרו תמונה של אחד על אחד עם האייפל. הנה שתי התמונות הכי יפות שצילמתי שם:
אם לא הגעתם בשבע בבוקר לצלם ולהצטלם, בוודאי תשמחו לדעת שיש לא מעט מה לראות ומה לעשות בארמון הטרוקדרו. על מנת לספר לכם את הסיפור המעניין מאחורי הארמון ולספק לכם את כל המידע הדרוש על מנת לבקר במוזיאונים שנמצאים שם, קראו את הכתבה גני טרוקדרו פריז – הסיפורים הלא מוכרים.
סיפור אהבה מוזיקלי בין הומוסקסואל ולסבית
לאחר שסיימתם לבקר במוזיאונים של ארמון טרוקדרו (ואולי גם עליתם על מגדל אייפל). לכו ל-Avenue Georges Mandel עד שתגיעו למקום בו השדרה מצטלבת עם Rue du Pasteur Marc Boegner. מה שיתגלה בפניכם הוא בניין מפואר שמכיל בתוכו סיפור מעניין.
המבנה המפואר הזה, שנקרא אוטל דה פוליניאק, היה שייך לנסיך אדמונד דה פוליניאק (Edmond de Polignac 1834-1901) ולבת זוגתו ווינרטה סינגר (Winnaretta Singer 1865-1934). סיפורם של בני הזוג פוליניאק הוא מאוד ייחודי, מכיוון שהרוזן היה הומוסקסואל ואילו בת זוגו הייתה לסבית ואף על פי כן (ואולי בגלל זה) שררה ביניהם חברות עד יומו האחרון של הנסיך. אם תרצו לקרוא עוד על הזוג המיוחד הזה, אתם מוזמנים להיכנס לכתבה באושר ובעושר.
שני בני הזוג אהבו מאוד מוזיקה, ווינרטה סינגר הייתה פטרונית של כמה מהמלחינים החשובים ביותר של המאה ה-20 ובהם מוריס ראוול ואריק סאטי. לאחר מותה, עבר הבניין המפואר לאגודת סינגר-פוליניאק (Fondation Singer-Polignac), שנוצרה על ידי וינרטה סינגר בשנת 1928.
מאז היווסדה, תומכת האגודה במוזיקאים צעירים ומבטיחים ומאפשרת להם להתאמן ולהופיע באוטל דה פוליניאק. הנה סרטון קצר שהוסרט באחד הקונצרטים שנערכו שם (חדי העין יוכלו לראות את השתקפות הדיוקן של וינרטה סינגר במראה).
אם תרצו להנות מאחד הקונצרטים הללו, אתם מוזמנים להיכנס לאתר הרשמי של האגודה ולראות אילו קונצרטים יתקיימו בזמן שהותכם בפריז.
המשיכו ב-Avenue Georges Mandel, שבהמשך יהפוך ל-Avenue Henri Martin ולכו עד למספר 71. שם תמצאו את מבנה העירייה המפואר של הרובע ה-16.
מבנה העירייה נבנה בין השנים 1875-1876, ואם תיכנסו פנימה תוכלו לראות מספר פסלים מעניינים, כולל פסל ראש של הסופר המפורסם פרוספר מרימה (Prosper Mérimée 1803-1870), שאחראי לנובלה כרמן, שהפכה לאופרה מפורסמת בזכותו של ביזה.
ביקרתי במקום באפריל 2024, ועם כל הכבוד ליופיו של המבנה, מה שריגש אותי יותר מכל היה השלט להחזרת החטופים שתלתה העירייה על החזית.
המגדל הנסתר מהעין ומסעדה פורטוגזית חביבה
חזרו מעט על עקבותיכם ופנו אל Rue de la pompe, המשיכו הלאה עד להצטלבות עם Rue de la Tour, פנו שמאלה והמשיכו עד מספר 86.
חזית הבניין די מכוערת ובמקום עומד כיום בית ספר תיכון, אולם אם יאפשרו לכם להיכנס לחצר, תגלו שם מגדל מרשים (שנתן לרחוב את שמו). מה שאתם רואים זה שחזור מהמאה ה-19 למגדל עתיק בהרבה, שעמד כאן במאה ה-14 ובו התגורר המלך פיליפ ה-4, המכונה “היפה” (שלט בין השנים 1285-1314), כאשר ביקר בפאסי.
אם מראה המגדל או הקילומטרים אותם גמעתם עד כה, גרמו לכם להיות רעבים, תשמחו לשמוע שבמספר 90 ישנו ביסטרו חמוד עם השם חסר היומרות Bistrot Le 90. זוהי מסעדה משפחתית עם נגיעות פורטוגליות, שפתוחה במהלך כל היום (להוציא ימי ראשון).
אכלתי שם עוף בתיבול פורטוגזי, שהיה עסיסי, מעט חרפרף וטעים. גם השירות היה מאוד לבבי ולכן אני ממליץ לאכול שם, במקרה שאתם מחפשים ארוחה קלילה, ללא יומרות של כוכבי מישלן.
סיום הטיול
המשיכו ב-Rue de la Tour ופנו אל Rue Cortambert. המשיכו עד להצטלבות עם Rue Scheffer ופנו שמאלה. לכו עד שתגיעו למספר 51, שם תמצאו את Villa Scheffer.
הרחוב והווילה נקראים על שם הצייר ארי שפר (Ary Scheffer 1795-1858), צייר הולנדי מוכשר מאוד, שהצליח לבסס לעצמו שם לא רק בזכות כשרונו, אלא גם בזכות העובדה שהיה המורה לאמנות של בנותיו של מלך צרפת האחרון, הלא הוא לואי פיליפ (שלט בין השנים 1830-1848). לחלקכם, השם ארי שפר יישמע אולי מעט מוכר בזכות מוזיאון החיים הרומנטיים, שנמצא בבית בו הוא התגורר ומוקדש לו ולז’ורז סאנד.
אם ציפיתם לווילה (דהיינו בית גדול ומפואר), אתם עלולים להתאכזב מעט, מכיוון שווילה בצרפתית היא בעצם סמטה קטנה ללא מוצא. אולם אם תסתכלו פנימה, תמצאו בניין מקסים מהמאה ה-19, שבהחלט שווה הצצה.
וכאן, מול הבית הזה, אנחנו מסיימים את הטיול שלנו ברובע ה-16. מכאן תוכלו לחזור בקלות ל-Avenue Georges Mandel ומשם תוכלו להגיע תוך כמה דקות הליכה לתחנת המטרו Rue de la Pompe (קו 9), שיכולה להחזיר אתכם למרכז פריז.
מקווה שהטיול הזה גרם לכם להתאהב בשכונת פאסי, כפי שהוא גרם לי, ושנשאר לכם טעם של עוד.
רוצים לבקר בעוד מקומות ברובע ה-16?
הנה עוד כתבות על הרובע.
