דו קוטביות בנפשו ובשיריו של שארל בודלר

0
(0)
תאריך עדכון אחרון: 09/03/24
שארל בודלר. דיוקן משנת 1844. מקור תמונה: ויקיפדיה.

רוצים ללמוד צרפתית? מחפשים הרצאות על תרבות צרפת?

רוצים לקרוא עוד כתבות שעוסקות בתרבות צרפת? כנסו לקישור הזה.

זמן קריאה משוער: 11 דקות

המתח בתוככי נפש האדם בין שני קטבים מנוגדים מובע בכל יצירתו של בודלר אשר מחדד עובדה ביוגרפית זו במשפטים המפורסמים מתוך יומנו “לבי במערומיו”:

עוד בהיותי ילד, חשתי בלבי שתי תחושות מסוכסכות, תיעוב וסלידה מהחיים, האחת, דבקות אקסטטית בהם, השניה. בכל אדם, בכל שעה, מתקיימות שתי שאיפות בו זמניות, האחת לעבר אלוהים, השניה לעבר שטן. הפניה לאלוהים או הרוחניות היא האיווי לעלות בסולם הדרגות, הפניה לשטן או החייתיות היא החדווה לרדת בו.

פחות מצוטטים אך לא פחות משמעותיים הם קטעים מתוך המאמר שכתב בודלר על “טנהויזר” של וגנר בכתב העת האירופאי:

“האופרה “טנהויזר” מייצגת עימות בין שני יריבים, דהיינו בשר ורוח, גיהנום ושמים, שטן ואלוהים, שבחרו בלב האדם כזירת התגוששותם. כל מוח תקין מכיל שתי ישויות אינסופיות, שמים וגיהנום, ובכל תמונה של אחת מהן הוא מזהה כהרף עין מחצית ממנו עצמו.”

השיר “התעלות”, שעניינו רוח, שמים ואלוהים, הוא היפוכו של תאומו “ספלין”, שעניינו בשר, גיהנום ושטן. המראת הרוח לרום שחקים טהורים ב”התעלות” היא ניגודה של הנפילה ב”ספלין” שבו שמים כבדים מדרדרים את המשורר לזהמת הקבר. במאבק בין צחנת הרקב של הקיום העכור, המדכא והמכאיב, לבין צחות גני העדן התלויים, גובר הפעם הזוך.

בשיר “ספלין” שולטים כמנצחים עִוְרוֹן השטן, אימת הָרִמָּה ושחור הָעֶרֶב. בשיר “התעלות” מכריעים הָאוֹר האלוהי, רוֹם השמים והשירה הָעֲרֵבָה. זירת ההתגוששות בין היריבים נמצאת בלבו של אדם כמו גם בגופן של מילים: אוֹר מנהלת דו קרב נגד עִוָּרוֹן, עֲרֵבוּת מתכתשת עם עַרְבִית, רוֹם נלחמת עם רִמָּה.

YouTube video

התעלות / שארל בודלר

מֵעַל אֲגַמִּים, מֵעַל גֵּיאָיוֹת,
הָרִים, חֻרְשׁוֹת, עָבִים, יָמִים,
מֵעֵבֶר לַחַמָּה, מֵעֵבֶר לִמְרוֹמֵי הָאֶתֶר,
מֵעֵבֶר לִקְצוֹת רְקִיעִים מוּאַרֵי כּוֹכָבִים,

רוּחִי יְשַׁיֵּט, קַל תְּנוּעָה,
וּכְשַׂחְיָן שְׁכוּר מַעֲמַקִּים,
יְפַלַּח בִּרְנָנָה חֲלַל אֵינְסוֹף
כְּדֶרֶךְ גֶּבֶר מִתְמוֹגֵג בְּעֹנֶג לֹא יֻגַּד.

הַמְרֵא, רוּחִי, הַרְחֵק דַּרְכְּךָ מִצַּחֲנַת רָקָב;
הִטַּהֵר הִזְדַּכֵּךְ בְּגָבְהֵי שְׁחָקִים,
וּלְגֹם, כַּטָּהוֹר בְּיֵינוֹת הָאֵל,
אֵשׁ בְּהִירָה מִמֶּרְחָבִים שְׁקוּפִים.

אַחַר חֳלָיִים וִיגוֹנוֹת מִשְׂתָּרְעִים עַד אֵינְסוֹף
מַכְבִּידִים בְּמַשָּׂאָם עַל קִיּוּם עָכוּר,
אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר בְּכָנָף עַזָּה
יְזַנֵּק לְעֵבֶר שְׂדוֹת זֹהַר שְׁלֵוִים;

אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר שַׂרְעַפָּיו, כְּעֶפְרוֹנִים,
יַגְבִּיהוּ עוּף עִם בֹּקֶר לְעֵבֶר שָׁמַיִם,
– אַשְׁרָיו שֶׁיְּרַחֵף מֵעַל פְּנֵי הָאָרֶץ, וְיָבִין לְלֹא קֹשִׁי
שִׂיחָם שֶׁל פְּרָחִים וְשִׂיגָם שֶׁל דְּבָרִים אִלְּמִים!

(מצרפתית: אורנה ליברמן)

השיר “התעלות” מתאר חיזון מיסטי שבו נפרד רוחו של המשורר מגופו וממריא לעבר מחוזות גבוהים ורחוקים. בשדות זוהר אלה מגיע החוזה להבנה עמוקה של משמעות היקום והקיום.

נצרות

שם השיר, “התעלות”, עליית הרוח, מכיל גם רמז לטקס המיסה הנוצרי. שם השיר במקור,Elévation,הוא גם שמה של תנועת הכומר אשר מגביה את לחם הקודש ואת גביע היין כדי להראותם לכלל המתפללים אחרי שביצע את שינוי מהות הלחם לגופו של ישו ואת שינוי מהות היין לדמו. באכילת לחם הקודש (המוצעת לכל הקהל בסופה של המיסה) ובשתיית היין (שלרוב שמורה לכומר), מטמיעים המאמינים בלבם את מותו של ישו וקימתו לתחייה. משמעות כפולה זו נשמרת לכל אורך השיר שבו העלייה למרומים ניתנת להתפרש כחווייה מיסטית.

מיתולוגיה יוונית

הרמז הנוצרי בכותרת שירו של בודלר מתמזג עם רמז מיתולוגי לנקטר האלים אותו לוגם העולה למרומים, דימוי לאש הבהירה הממלאת את מרחבי האֶתֶר הצלולים. אזכור המילה אֶתֶר בשיר חושף את השפעות המקורות המיתולוגיים על המשורר. האֶתֶר הוא במקורו אל יווני קדום שגילם את השמים העליונים ואת מקור האור. האפוס היווני הקדום מהמאה השמינית לפנה”ס, התיאוגוניה (הולדת האלים) של הסיודוס, כולל פרטים רבים על הקוסמולוגיה העתיקה ועל המיתולוגיה היוונית שאסף ואיחד המשורר, על פי המסורות בע”פ שהיו מוכרות לו.

לפי יצירתו של הסיודוס, שנחשבת לגרסה העתיקה והמוסכמת ביותר במסורת היוונית, הכאוס, התהום הראשוני, הוליד את ארבוס, אל העלטה השחורה ואת ניקס, אלת הלילה. העלטה השחורה היא מקור החושך ואילו הלילה הוא התגלותו. מזיווג האח והאחות נולדו אֶתֶר והיום. האֶתֶר הוא מקור האור ואילו היום הוא התגלותו. הכאוס, אם כן, הוליד את החושך והחושך הוליד את האור. האֶתֶר מגלם את החלק העליון של השמים שחומו מזין ומפרה את העולם הרחב. אצל הפילוסופים היוונים הוא מקושר לאש, לתנועה מתמדת ולנשמה. האֶתֶר מגלם את נשמת היקום.

מיתולוגיה רומית

דומה שגם מהמיתולוגיה הרומית הושפע בודלר כשכתב את שירו “התעלות”. לפי המטמורפוזות (שינויי צורה) של אובידיוס, משורר רומאי בן המאה הראשונה לספירה, האֶתֶר הוא מקום משכן האלים בו זוהרים הכוכבים. אל אלמוני הפריד בין היסודות אשר הרכיבו את הכאוס באופן מעורבב וחסר צורה. האדמה לא הייתה יציבה, אי אפשר היה לשוט על המים, האוויר היה חסר אור. הכאוס היה מצב של מאבק תמידי בין ניגודים. החום נלחם בקור, הלחות ביובש, הקשה ברך והכבד בחסר המשקל.

העימות בא אל קיצו כשאל רודף שלום הפריד ביניהם וסידר אותם לפי כבדם. האֶתֶר, היסוד הקל ביותר, תפס את מקומו בפסגת השמים, מעל שאר היסודות, מתחתיו הושם האוויר ומתחתו הושמו האדמה והמים. יש לציין עוד שאובידיוס, כהוגים עתיקים רבים אחרים, מבדיל בין שני סוגי אוויר: האוויר הדחוס, הסמיך, תחומם של העננים, הרוחות והציפורים, ומעליו, אוויר קליל, הקשור לאש – האֶתֶר. האלים נושמים אֶתֶר, בני האדם נושמים אוויר.

עמנואל סוודנבורג

ניכר בשיר כמו כן גם רישומו של הפילוסוף והמיסטיקן השוודי עמנואל סוודנבורג, בן המאה השמונה עשרה, שבודלר (כמו בלזק) קרא בשקדנות את כרכיו המרובים. סוודנבורג היה איש אשכולות, גאון אוניברסלי, מדען, מהנדס וממציא פורה ומוכר עד שבגיל חמישים ושש זנח קריירה מצליחה כדי להתמסר לתיאולוגיה ולמיסטיקה וללמוד עברית ויוונית. המפנה בחייו של סוודנבורג בא בעקבות חיזיון שבו, לדבריו, נגלה אליו אלוהים ואמר לו שמעתה והלאה יכתיב לו את משמעותם הרוחנית של כתבי הקודש כדי שיפיץ אותה בקרב בני האדם. סוודנבורג סיפר בכתביו על חזיונות נוספים שבהם שוחח עם מלאכים ואף המשיך לשוחח עם אלוהים עצמו. כל אדם, לפי משנתו של סוודנבורג, נמצא בקשר עם מלאכים או שדים וחופשי לבחור לשמוע לקול הטוב או לקול הרע.

ניאופלטוניזם

מסוודנבורג שאב בודלר את רעיון העפלת הרוח עד להגעתה למקור הזוהר – רעיון שסוודנבורג עצמו שאב, בנוסף על חזיונותיו וחלומותיו, מהתנ”ך ומהפילוסופיה הניאופלטונית, זרם שפיתח את תורתו של אפלטון בהוסיפו לה ממד מיסטי. התורה הניאופלטונית היא אחד משיאיה של המחשבה הפילוסופית היוונית. ראשיתה היא במאה השלישית לספירה, רישומה החזק ניכר עד למאה השישית, נציגה המובהק ביותר הוא פלטינוס, ויש לשער שהיה מוכר למקובלים השונים.

תורת האצילות הניאופלטונית המונה שלוש ישויות (היפוסטזות) – ה”אחד” המוחלט, הטוב, שממנו מתאצלים ומשתלשלים השכל והנפש – מזכירה את עשר ספירות הקבלה. לניאופלטוניזם היה כנראה חלק לא מבוטל בעיצוב פני הקבלה.
מאידך הייתה לניאופלטוניזם השפעה מכרעת על עיצובה של התיאולוגיה הנוצרית המתהווה, ועל דרכה על הפילוסופיה המערבית של ימי הביניים. נציין עוד שהמילה שבה מציין פלטינוס את שלושת ההוויות, דהיינו היפוסטזה, שפירושה הוא רובד, דרגה, משמשת גם לציון שלוש הפרסונות של השילוש הקדוש בנצרות שבו האב מאציל מעצמו את בן האלוהים ואת רוח הקודש.

ריכרד וגנר

ודבר אחרון, במסגרת הסברי הרקע לשיר אי אפשר שלא להזכיר את הערב המוזיקלי שנתן ריכרד וגנר ב-25 לינואר, 1860, בפריז שאליו נהרה שמנה וסלתה של החברה הפריזאית, אמניה ומדינאיה. בסוף ההופעה שכללה בין היתר קטעים מהאופרה “טנהויזר”, הריע הקהל ארוכות אך למחרת הופיעה ביקורת לועגת בעיתונות. בודלר הלך כנגד הזרם ופרסם שנה מאוחר יותר בכתב העת האירופאי מאמר ארוך ונלהב שבו הוא מציין בין היתר שכבר בתחילת המופע, עם שמיעת הצלילים הראשונים, הרגיש משוחרר מכוחות הכבידה, כמו בחלום, וחש את העונג המיוחד של מי שנע וסובב במקומות גבוהים. הצופה המוקסם עצם עיניו והתמוגג.

לאחר מכן הרגיש כחולם בודד אשר טובל באור ההולך ומתחזק, באופקים נרחבים שנפתחו לפניו. אז הגה את רעיון הנפש המשייטת במקום גבוה ומואר, באקסטזה עשויה מעונג ומדעת, מרחפת מעל עולם הטבע אך רחוק ממנו. האור העז גרם הנאה לעינים ולנפש, עד כדי התעלפות. אף מוזיקאי לא מצייר כמו וגנר את מעמקי המרחב, הגשמיים והרוחניים, כתב בודלר. למקרא דברים אלה ניתן לשער שהשיר “התעלות” נולד בעיקרו משמיעת “טנהויזר” של וגנר.

ריחוף-המראה מבית אל בית

השיר פותח בתנועת עלייה הולכת ומתגברת, מהמוחשי והנמוך למופשט ולגבוה. רוחו של המשורר מגביה עוף מעל פני האדמה, מעל העננים, מעל השמש, מעל שדות הָאֶתֶר, מעל כיפת השמים. על פני תשעה מחוזות חולף הרוח, רמז לחיזיון מיסטי של נביא שרוחו חורגת מגופו ויוצאת למקום אחר.

שלושת הבתים הראשונים כתובים בגוף ראשון. המשורר מספר על המסע של רוחו ופונה אליו בדברים. בשני הבתים האחרונים יש שינוי טון ומעבר לגוף שלישי. המסע הוא רוחני אך מתואר בדימויים גשמיים, כמו היה מסע ממשי. הרוח העף באוויר מדומה, בבית השני, לשחיין, מעולף מהנאה, הבוקע מי מצולות – אלמנט נקבי. מעשה אהבה מתחולל בין הרוח לסביבתו. ההנאה האירוטית של הגוף כרוכה בחווייה המיסטית של הרוח. האקסטזה הדתית כמוה כהנאה חושנית. הרמוניה מושלמת שוררת בין גוף לרוח בסביבה מוגנת ומשוחררת מכל סכנת נפילה או טביעה. השחיין, שיכור מעונג ומניצחון, מתרחק מהאדמה, כאוות נפשו, בלי קושי, נהנה מחירות מוחלטת ושולט בתנועותיו.

המעוף מאפשר לגוף להרגיש משוחרר מכבליו הפיזיים-ארציים ומאימת המוות – מחלות המרקיבות את הגוף, הנרמזת בבית השלישי: הַמְרֵא, רוּחִי, הַרְחֵק דַּרְכְּךָ מִצַּחֲנַת רָקָב. השוחה באוויר כמו במים לוגם את האש הבהירה הממלאת את המרחב כמו יין הממלא גביע. החודר והמפלח – נושם ושותה. החוצה את המים הצלולים/האוויר הצח גם לוגם מהם כמו מנקטר אלוהי ומזדכך בהרמוניה מופלאה בין חוץ לפנים. העונג המיסטי כרוך בעונג פיזי. הטהור הוא המענג. דימוי שכרון הגבהים לשכרון מצולות מגביר את הרגשת האינסוף שמעניקים מרחבי השחק ומרחבי הים.

רמזים נוצריים ורמזים מיתולוגיים מתלכדים בדימוי שתיית המשקה האלוהי, דימוי לחווייה הרוחנית שבה המשורר גם מוהל את דמו בדמו של ישו ומתעלה וגם לוגם מנקטר האלים בגן העדן שעל הר האולימפוס. אך בראש ובראשונה היין האלוהי הוא זכרון מתמונת הפתיחה של מופע קטעי האופרות של וגנר שבה קבוצת מלאכים מתקדמת לעבר בחיר האלוהים, כשהגביע הקדוש מפיץ אור עז באמצעה, כדי למסרו לאביר המיועד שלבו הטהור רוטט בחרדת קודש. גביע קדוש פעמיים, פעם אחת התקדש בסעודה האחרונה של ישו, ופעם שנייה התקדש כשיוסף הרמתי אסף לתוכו את דם פצעיו של הצלוב. בשלושת הבתים הראשונים מתאר המשורר את רוחו הממריא, פונה אליו ומעודדו להמשיך במסעותיו, כדרך הנביאים.

בשני הבתים האחרונים נקודת המבט האישית הופכת לכללית. המשורר עובר לגוף שלישי ומשתמש בביטוי התנ”כי: אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר… דומה שכאן עובר המשורר לדבר על כלל האמנים, הוגי הדעות, אנשי הרוח והמיסטיקנים אשר חווים את חוויית הלידה מחדש בזמן שמחוץ לזמן, במרחב שמחוץ למרחב. בחירים אלה, שליחי האל, נקראים להעיד ולספר על חווייה זו של השתנות המהות ביצירותיהם ובכתביהם כדי לשתף בה את יתר האנשים ולהגביה גם אותם.

שְׂדוֹת הַזֹּהַר הַשְּׁלֵוִים (בית רביעי), אליהם ממריא המאושר, ממחישים את האור העז אותו רואים המיסטיקנים, עליו דובר כבר בצירופים: הָרְקִיעִים מוּאַרֵי הַכּוֹכָבִים (בית ראשון) והָאֵשׁ הַבְּהִירָה בַּמֶּרְחָבִים הַשְּׁקוּפִים (בית שני). חציית תשעת המחוזות בדרך לשדות הזוהר, ההיטהרות ההדרגתית, נשימת הָאֶתֶר ושתיית האש הבהירה מהגביע הקדוש מהווים אירועים טקסיים בריטואל דתי שבמהלכם עולה הרואה לדרגת אל.

מעופו של המאושר הוא אנכי ואופקי: גם יַגְבִּיהַּ עוּף וגם יְרַחֵף (בית חמישי), צירופים המהדהדים את תנועת הרוח בחלק הראשון של השיר שבו הוא גם מַמְרִיא (בית שלישי) וגם מְשַׁיֵּט (בית שני). האופקיות והאנכיות, המורות על חירות ואושר בלתי כבולים, מרומזות גם בבית הראשון, במילת היחס מֵעַל (ריחוף) לעומת מילת היחס מֵעֵבֶר (חציית גבול).

הבית האחרון מחדד את המבט לעבר אמנות השירה שמטרתה היא תרגום יופיו של עולם אידיאלי לשפת המילים. תחושת הנצח שמקורה בטבע הבתולי חייבת לבוא לידי ביטוי בשירה סדורה ועזת מבע, על ניגונה (מצלוליה וקצבה) ועל ציוריותה (בחירת המילים והדימויים). האני מאמין האמנותי של בודלר ספוג במיסטיות דתית.

הבית האחרון מגדיר את תפקידו של המשורר, לפי בודלר, אשר רואה דברים שאדם רגיל אינו רואה. המשורר מֵבִין לְלֹא קֹשִׁי אֶת לְשׁוֹן הַפְּרָחִים, אֶת לְשׁוֹן הַדְּבָרִים הָאִלְּמִים (הד לחרוז: רוּחִי הַמְּשַׁיֵּט, קַל תְּנוּעָה, בבית השני). כמפענח שפת סתרים שאינה נגישה לאחד האדם, כבעל זכות נדירה זו, עליו לחזור ממסעו מעבר לאור, לתווך בין שמים וארץ ולהעניק ליתר האנשים, שעכירות הקיום מעוורת את עיניהם, את הארותיו ומסריו. אם יסתגר בעולמו, יחטא ליעודו.

דימוי הרהורי החוזה לעֶפְרוֹנִים הַמַּגְבִּיהִים עוּף עִם בֹּקֶר משמעותי ביותר בהקשר זה. העפרוני מצטיין בשירתו המשוכללת והעֲרֵבָה – דימוי מתאים במיוחד לשירתו של בודלר. זאת ועוד. מצד אחד העפרוני הוא שוכן אדמה (רמז לתפקידו של המשורר בקרב בני האדם ומחוייבותו כלפיהם) אך מצד שני הוא עף במהירות ובזריזות כלפי מעלה, באופן אנכי, תוך שהוא מיטיב לצנוח באותו אופן לאדמה. מעניין לציין שהעפרונים נמשכים באופן מיוחד לאור (ציידי הציפורים הצרפתים של שנות החמישים אף השתמשו במלכודת עץ עשויה מראות קטנות ששיקפו את קרני השמש וזהרו בהן כדי ללכוד בה עפרונים).

בשני הבתים האחרונים דומה שאין המשורר נמצא עוד בגבהים מסחררים ורחוקים. אך בחזרתו אל העולם הארצי, מעליו הוא מרחף, אין הוא רואה עוד את יגונותיו וחלייו של הקיום העכור כי אם שם לו למטרה, לשליחות וליעוד לתרגם את שפת הפרחים, מטפורה לשירתו אשר בלשונה המעוצבת בקפדנות – מסירות והשראה הולכות בד בבד, מבטאת את הבלתי ניתן לביטוי. המשורר משלים עם הקיום ואף מוצא בו יופי וטעם. התקווה להשגת האידיאל ולהכרעת הספלין מעולם לא הייתה כה חזקה כמו בשיר זה. והרי היפוכו:

YouTube video

ספלין / שארל בודלר

כְּשֶׁשָּׁמַיִם נְמוּכִים וּכְבֵדִים לוֹחֲצִים כְּמִכְסֶה
עַל רוּחַ נֶאֱנֶקֶת תַּחַת שִׁמְמוֹן אֵינְסוֹף,
וּמֵאֹפֶק חוֹבֵק כֹּל
יוֹצְקִים עָלֵינוּ יוֹם שָׁחֹר, עָגוּם מִלַּיִל;

כְּשֶׁאֶרֶץ הוֹפֶכֶת צִינוֹק טָחוּב,
שֶׁבּוֹ תּוֹחֶלֶת, כְּבַת עֲטַלֵּפִים,
הוֹלֶכֶת חוֹבֶטֶת כְּתָלִים בְּכָנָף מְגַשֶּׁשֶׁת
מְטִיחָה רֹאשׁ בְּתִקְרוֹת רְקוּבוֹת;

כְּשֶׁגֶּשֶׁם פּוֹרֵשׂ שָׁבְלֵי עֲנָק
הַנִּדְמִים לְסוֹרְגֵי בֵּית סֹהַר אַדִּיר מִדּוֹת,
וַחֲבוּרַת עַכְבִישִׁים חֲרִישִׁיִּים מַבְחִילִים
בָּאָה טוֹוָה רְשָׁתוֹת בְּתוֹכְכֵי מֹחֵנוּ,

פַּעֲמוֹנִים זוֹעֲמִים מְזַנְּקִים פֶּתַע פִּתְאוֹם
זוֹרְקִים לְעֵבֶר שָׁמַיִם זְעָקָה מַחְרִידָה,
כְּמוֹ רוּחוֹת נוֹדְדוֹת בְּלִי מוֹלֶדֶת
פּוֹרְצוֹת בַּאֲנָקוֹת לֹא מַרְפּוֹת.

– וְשַׁיָּרוֹת קְבוּרָה אֲרֻכּוֹת, בְּלִי תֻּפִּים וּנְגִינוֹת,
צוֹעֲדוֹת לְאַט בְּתוֹכְכֵי נַפְשִׁי; הַתִּקְוָה,
מוּבֶסֶת, מִתְיַפַּחַת, וַחֲרָדָה נוֹרָאָה, עָרִיצָה,
עַל גֻּלְגָּלְתִּי הַשְּׁחוּחָה נוֹעֶצֶת דֶּגֶל שָׁחֹר.
(מצרפתית: אורנה ליברמן)

ה”ספלין” כייאוש קיומי-תהומי

המילה “ספלין”, באנגלית, “מרה שחורה”, מקורה מיוונית שבה פירושה הוא “טחול”, אבר, שבהתאם לתאוריית הליחות של הרפואה הקדומה, מפריש נוזל שחור, שבמקרה של ייצור יתר, גורם למצב רוח רע, כעס, דיכאון ועצבות.

המילה “ספלין” קיימת כבר בצורתה זו בשפה הצרפתית בזמנו של בודלר (מאז המאה השבע עשרה) אך הוא זה שמעניק לה את מלוא משמעותה הטרגית. אין הכוונה עוד למלנכוליה רומנטית אלא למצב פיזי ונפשי פתולוגי שיסודו בתחושה מעיקה של שיממון הקיום ואיום המוות. הספלין הבודלרייאני מאופיין על ידי עימות שגורלו ידוע מראש בין תקווה-תוחלת-שאיפה לאידיאל לבין יאוש-מועקה-צלילה לתהומות.

שארל בודלר סבל מתופעות הספלין כל חייו הבוגרים. במכתב לאמו, משנת יציאתו לאור של קובץ שיריו הידוע “פרחי הרע”, 1857, הוא מונה אותן כרפיון ידיים, כבדידות בלתי נסבלת, כחשש תמידי מפני אסון לא ברור שעומד לקרות, כחוסר ביטחון עצמי וכחוסר יכולת למצוא עניין והנאה בחיים. מה הטעם בעשייה זאת או אחרת, שואל את עצמו ללא הפסק האיש.

צניחה-נפילה מבית אל בית

בחלק הראשון בקובץ “פרחי הרע”, המונה שישה חלקים, מופיעים ארבעה שירים בשם “ספלין” שהאחרון ביניהם נחשב למורבידי, לדרמטי ולפסימי מכולם. שלושת הבתים הראשונים מהווים שלושה משפטי זמן. הבית הראשון פותח בשמים, השני בארץ והשלישי במים. השמים המעוננים שופכים אור שחור על הארץ, חושך הנוגד את הסדר הצפוי ולפיכך נדמה למשורר עגום יותר מאפלת הלילה.

יום גשם קודר, שחבטות עמומות קוצבות אותו במונוטוניות אינסופית, מתואר בבתים הראשונים. השמים מכבידים כמכסה של סיר, כתקרה רקובה, והטיפות המחברות שמים לארץ יוצרות סורגים של בית סוהר. אין כל אפשרות לברוח. המרחב אינסופי אך חדגוניותו גורמת לתחושת מחנק שהשמים הנמוכים מגבירים אותה פי כמה. אין כל אפשרות להתרומם. החוץ הופך לפנים: במרחב שהצטמצם לחדר טחוב מתחבטת התקווה נגד קירותיו ותקרותיו בדמותה של עטלפית חלושה שאינה יכולה לעוף, שגורלה נגזר עליה מראש לכישלון. לו לא הייתה עיוורת, הייתה רואה מלכתחילה את חוסר התוחלת שבתוחלת. תקווה היא מילה נרדפת לאשלייה.

הלחות והגשם מביאים בעקבותיהם פלישה של צבא עכבישים, דימוי למחשבות הטירוף הרעות השורצות-מתרבות במוחו של חולה הספלין. מאבק התקווה ביאוש מדומה לתקיפתה של העטלפית הבודדה על ידי גדודי העכבישים המתועבים והאכזריים, הטווים ללא הרף את מלכודות קוריהם. התקפת פתע של צבא חרישי, ערמומי ומיומן נגד יריב שאמצעיו דלים ביותר.

השיר נשלט אכן על ידי שתי אלגוריות אלה המדמות את שני המושגים – תוחלת ומועקה – לחיות שחורות, מכוערות, מעוררות גועל ומפלצתיות, הקשורות בתת המודע הקיבוצי לכוחות האופל. האחת חירשת והשניה עיוורת, האחת טורפת והשנייה קרבן. באנגלית, שפה שבודלר – חברו ומתרגמו של אדגר אלן פו, הכיר על בוריה, קיים הביטוי

to have bats in the belfry

בתרגום מילולי: “יש לו עטלפים בצריח”, שמשמעותו “הוא קצת מטורף, דיבוק נכנס לו לראש”. נזכיר שצריח הוא מגדל פעמונים הנמצא לעתים קרובות על גג כנסייה, דימוי שנפגוש עוד מעט גם בשירנו.

בצרפתית, הביטוי המקביל, שהיה שגור בפי יצאניות פריז, שגם הן היו חברותיו של בודלר, הוא

avoir une araignée dans le plafond ou dans la tête ou dans le cerveau

בתרגום מילולי: “יש לו עכביש בתקרה או בראש או במוח” (התקרה היא דימוי לגג הגולגולת). החיזיון מתרחש לא רק בעולם החיצוני שכמוהו כבית כלא אלא גם בתוך דמותו של המשורר ההוזה, במחילות מוחו ובמערות נפשו. ההתאמה בין מקרוקוסמוס ומיקרוקוסמוס לא מאפשרת דרכי מילוט. המעגלים מצטמצמים והולכים כשכל אחד מהם משמש כתמונה נאמנה למשנהו. התקיפה האלימה באה מהחוץ, מהטבע העוין, פולשת אל הבית, ולבסוף כובשת את חדרי פנימיותו של המשורר, כדי לשעבדה ולטרפה.

אחרי שלושת משפטי הזמן, מגיע, בשני הבתים האחרונים, תורם של שני המשפטים העיקריים. אחרי שתיקתם של העכבישים חורשי הרע, נשמעת זעקת פעמונים מבהילה וצורמנית כיללת חיה. כאן מגיעה תגובת הסובל לשיאה בהתפרצות חסרת שליטה, לכאורה. בעולם חסר החמלה השמים אינם עונים לשוועתו. צלצול פעמוני הכנסייה מבשר בד בבד את תום זמנו של הזועק והמכה הסופית שתונחת עליו עוד מעט. הזייה ויזואלית גורמת למשורר לראות רוחות רפאים היוצאות מבית הקברות הסמוך לכנסייה. גם בחיים וגם אחרי המוות משול אדם לרוח רפאים נאנקת, נעה ונדה, לא משוייכת, לא לכאן ולא לכאן. בתחילת השיר גנחה רוחו של המשורר, ואילו כאן, בסופו, גונחות רוחות רפאים אתן הוא מזדהה.

ביציאת רוחות הרפאים מקבריהן ניתן אולי לראות תשובה אירונית לזעקת הפעמונים ההיסטרית של חולה הספלין. היללה משאירה את השמים אדישים אבל מחרידה את שלוות המתים אשר יוצאים ממנוחת קבריהם כדי להטריד את החיים, להבעיתם ולשמש להם כתמונת מראה.

תהלוכת קבורה רבת ארונות שהמשורר רואה בעיני רוחו מסמלת את הלוויתו שלו כמו גם את הלווית כל בני המין האנושי שאותם הוא מייצג. לא הגוף סגור בתוך ארון המתים כי אם הארונות סגורים, במין היפוך, בתוך הרוח. המרה השחורה שניצוקה על ראש אדם בתחילת השיר הופכת לדגל שחור הננעץ בגולגולת המשורר בסופו. במכסה השמים בתחילת השיר ניתן לראות בהתאם את דלת ארון הקבורה הנסגרת על המת החי, טרף להזיותיו, בתמונת הסיום.

המשורר כמו מוצא להורג או נלקח בשבי על ידי פירטים שסמלי דגליהם ממחישים את אימת המוות השולטת בעולמו, בין אם מדובר בציור הגולגולת מעל שתי העצמות או שתי החרבות המוצלבות ובין אם מדובר בציור השלד דמוי השד שידו האחת אוחזת בשעון חול וידו השניה אוחזת קלשון. בשורה האחרונה של שירנו בוקע כלונס הדגל את גולגולת הקרבן כמסמר. נפשו הטרופה של המשורר, שהיטלטלה כספינה בסערה, עולה על שרטון. השיר מסתיים במצב של שפיפות, כריעה ושיתוק.

רשימה ביבליוגרפית:

  • Charles Baudelaire
    -Les Fleurs du mal, Mozambook, 2011, https://yo0ne.free.fr/LesFleursdumal.pdf
  • -Mon cœur mis à nu, La Bibliothèque Municipale de Lisieux (04.III.1999), https://www.bmlisieux.com/archives/coeuranu.htm
  • -Richard Wagner et Tannhäuser à Paris, article paru dans la Revue dans la Revue européenne le 1er avril 1861 et repris ultérieurement dans L’Art romantique, https://www.vivre-musique-classique.fr/pensees/wagner-et-baudelaire-a-propos-de-tannhauser/

אהבתם את הכתבה ורוצים לקרוא עוד על בודלר?

  • אם תרצו לקרוא עוד מספר שירים של בודלר, הפעם בתרגומו של דורי מנור, אתם מוזמנים להיכנס לכאן.
  • רוצים להכיר את הארמון המפואר בו התגורר בודלר מספר שנים ושם כתב את “פרחי הרוע”? כנסו לכתבה הזאת.

איזה ציון תתנו לכתבה?

ציון ממוצע 0 / 5. דירוג הכתבה: 0

אף אחד עוד לא דירג את הכתבה. רוצה להיות ראשונ/ה?

מצטער לראות שלא אהבת את הכתבה

אשמח מאוד לדעת מה לא אהבת בכתבה הזאת

איך אוכל לשפר את הכתבה?

הכתבות שהפרנקופילים הכי אהבו

אהבתם את הכתבות? עזרו לי להמשיך ליצור תוכן איכותי והזמינו את מה שאתם צריכים לטיול (לינה, כרטיסים וכו’) דרך  “ארגז הכלים” שלי. 

דילוג לתוכן