פול-אמיל בוטה ה”אינדיאנה ג’ונס” הצרפתי מגלה הערים הקבורות במסופוטמיה מאת רונית גרומן

מבוא

השנה היא 1840. האוטו טרם הומצא, מאור החשמל עדיין לא נודע, עוד לא נזדקר משטח החול שלד הפלדה של מגדל הקידוח. מוסול עודנה עיר ססגונית מאלף לילה ולילה על שווקיה והרמונותיה, על מסגדיה הלבנים, מזרח תיכון כהלכתו.

אותה שנה מינה לואי פיליפ , מלך צרפת, את פול-אמיל בוטה (Paul-Émile Botta) כקונסול צרפת בעיר מוסול ( עיראק של ימינו) שבאימפריה העותומנית.

פול-אמיל בוטה נולד בטורינו שבחבל פיימונטה, איטליה, שהייתה באותה עת מסופחת לצרפת והתחנך לאור התרבות הצרפתית. אביו, ההיסטוריון האיטלקי קרלו בוטה, היה בצעירותו תומך נלהב של נפוליאון בונפרטה ושל הסיפוח הצרפתי. אימו הצרפתייה נפטרה בילדותו. לאחר סיום השלטון הצרפתי בפיימונטה קיבל האב אזרחות צרפתית, ומונה כרקטור האקדמיה ברואן שבצרפת, לשם עבר עם בנו. ברואן החל פול-אמיל בוטה בלימודים מכינים לקראת לימודי רפואה, ובמקביל גילה עניין בתרבויות המזרח התיכון ולמד ערבית. ב-1822 עבר עם אביו לפריז שם המשיך בלימודי מדעים.

בשנת 1826 בוטה יצא, כרופא וכחוקר טבע, להפלגה סביב כדור הארץ. המסע נמשך שלוש שנים והסתיים ביולי 1829. המסע, חצה אוקיאנוסים, עבר בחופי ברזיל, מקסיקו וקליפורניה, המשיך להוואי, משם לסין וחזרה לאירופה. בוטה מילא בהצלחה את תפקיד הרופא, היה לדמות נערצת על חברי הצוות, ובעיקר הרבה לעסוק בחקר הטבע במקומות שבהם עגנה הספינה. בתום המסע שב בוטה ללימודי הרפואה ובשנת 1830 קיבל דוקטורט.

ב-1831 הפליג בוטה לאלכסנדריה שבמצרים במטרה לשפר את שליטתו בערבית ולעסוק בחקר הארץ והטבע. לאורך מסעו, שנמשך שנים אחדות, רכש היכרות מעמיקה עם הארץ, עם אנשיה ועם תרבות ערב. הוא הצטרף כרופא לצבאו של מוחמד עלי, ובמסגרתו המשיך בסיוריו ובמחקרי הארץ והטבע ואסף ממצאים עבור מוזיאון הלובר בפריז.

היכרותו המעמיקה עם הלבנט, מומחיותו בתרבות ערב ושליטתו בשפה הערבית היו התכונות המושלמות לתפקיד הקונסול הצרפתי במוסול. לכאורה, היה הקונסול החדש אמור לדאוג לאינטרסים הפוליטיים של צרפת, ואולם עיר נידחת זו הייתה חסרת כל חשיבות דיפלומטית. המשימה האמיתית, שהוטלה על בוטה הייתה לחפור בסביבות מוסול ולמצוא את שרידיה של העיר העתיקה נינווה, בתקווה שמחקריו יספקו אוצרות חדשים למוזיאון הלובר, ויהיה המשך נאות למסורת המחקר הצרפתי במזרח הקרוב שהתחילה עם פלישת צבאות נפוליאון בונפרטה במצרים.

חיפוש אחר הערים הקבורות במסופוטמיה

באותה עת גבר העניין בתרבות אשור ובמציאת שרידי העיר נינווה. הסברה הייתה ששרידי נינווה קבורים תחת העיר מוסול או בסביבתה. נינווה הייתה אחת מבירותיה המאוחרות של האימפריה האשורית. אַשּׁוּר הוא שמה של ממלכה שמית קדומה שהתקיימה בין סוף המאה ה21 לפני הספירה ועד לסוף המאה ה- 7 לפני הספירה, עת נכבשה בידי בבל.

העם האשורי – שכן בצפון מסופוטמיה ( ביוונית ” בין הנהרות = הפרת והחידקל ), במרחב שהוא היום המחוז הכורדי של עיראק. שפת הדיבור הייתה שמית שנכתבה בכתב יתדות. המחסור הטבעי המוחלט באבן ובעץ לבניין תרם לדחף ההתפשטות הטריטוריאלית של האשורים למטרת ביזה של חומרי גלם ושאר טובין. כך הפכה אשור לאימפריה נרחבת שהשתרעה על פני המזרח התיכון , כולל ממלכת ישראל. סביב האימפריה היו ארצות ואסליות שהעלו מס שנתי כבד לאשור כמו ממלכת יהודה ופלשת.

עד המאה תשע עשרה נמצאו רק אירופאים מעטים מאד שהגיעו למסופוטמיה. אלה שעשו זאת נאלצו לחצות מדבריות צחיחים ולהתמודד עם כנופיות שודדים. ומשהגיעו סוף סוף אל המקום המיוחס לגן עדן של ספר בראשית, אל המקום שישבו הערים המעתירות, נינווה ובבל, הוכו בהלם. ארצות התנ”ך הפוריות היו למדבר שממה, הערים הנודעות היו לעיי חורבות.

דומה שנתקיימו בהם דברי הנביא צפניה : ” ויט ידו על-צפון ויאבד את אשור, וישם את נינווה לשממה, ציה כמדבר”

במאה 19 היו הארכיאולוגים חיל החלוץ של אירופה בארצות המזרח. הארכאולוגיה התפתחה כמדע בחסות מלומדי בריטניה, צרפת וגרמניה. הארכאולוגיה צברה הון תרבותי שהונח למשמרת במחסני המוזיאונים הגדולים בפריז, בלונדון, בברלין. הון תרבותי זה היה סמל לכך שהאירופי הוא בעל חזקה לגיטימי על התרבות האנושית כולה.

הארכאולוגיה לא הייתה, אפוא, מדע סקרני בלבד, אלא ביטאה צורך מערבי בשליטה במורשת, בהוצאתה מידי עמים ושבטים שלא יכולים היו להבין את ערכה ומשמעותה האמיתית.

פול-אמיל בוטה במוסול

הגלויים של בוטה במוסול במאה 19 דומים לסיפור רומנטי מארץ האגדות.

בוטה לא חפר מעולם בשום אתר ארכאולוגי, אבל הכיר את המונומנטים של מצרים העתיקה ודיבר ערבית שוטפת. עכשיו מצא את עצמו בארץ שבה היה צריך לחפור כמעט כל דבר עתיק מתוך הקרקע ולא רק להסיעו ממקומו כפי שקרה במצרים.

1842… הקיץ הלוהט במוסול היה בלתי נסבל …בוטה בורח מהכבשן הזה כדי לנשום אויר צח יותר על שפת הנהר החידקל. אגב כך מושכות את תשומת ליבו גבעות שוממות מעבר לנהר. בוטה איש משכיל. הוא מכיר את השם התנכ”י נינווה. בספר “יונה הנביא”, עומדת העיר נינווה במרכז האירועים. “הרבה משתים עשרה רבואה אדם …ובהמה רבה”.

בספר ” בראשית ” מסופר כי נמרוד (שנקרא גם אשור ) בנה את העיר בימי אברהם אבינו. כשבוטה משוטט על גבעות החול השחומות הוא שם לב לשברי לבנים. הוא שוכר קבוצת ילידים ומתחיל בחפירה. הניסיון הראשון מסתיים ללא הצלחה. אחרי מספר שבועות התוצאות הן אפסיות. מאוכזב, הוא מפסיק את החפירה.

יתכן שהיה מסלק את ידו מחפירות נוספות באזור זה, אלא שאזנו קלטה שמועה מפי המקומיים המספרת שבכפר דור שורכין, הנמצא כעשרים ושלושה קילומטרים מצפון למוסול, טמונים עמודים ולבנים עתיקים. הקונסול שולח שני פועלים לבדוק את השטח. כעבור שבוע הפועלים חוזרים ומודיעים כי מצאו קירות מעוטרים בגילופי חיות מוזרות. בוטה זינק על סוסו ודהר למקום. נשימתו כמעט נעתקה למראה התבליטים – גמול עשיר לאחר האכזבה הראשונה.

בוטה מאושר ללא גבול. הייתה זו שעת הלידה של האשורולוגיה. הבניין הוא חלק מארמון אשורי ענק שהופיע לאור יום לאחר תרדמה בת אלפי שנים, מאורע היסטורי ממדרגה ראשונה !

בוטה מודיע לפריז על ממצאיו והממשלה מעמידה לרשותו קרן כספית. השולטן מעניק את הרישיון הדרוש לחפירה.

על אז’ן פלאנדין, צייר ורשם בעל שם, שהתמחה בדברי עתיקות, הוטל מטעם המוזיאון בלובר התפקיד שמטילים היום על צלמי המשלחות. עפרונו הרושם העלה בנאמנות רבה על הנייר מה שנחשף מן הקרקע. הרישומים נצרפו לאוסף מפואר הנקרא בשם “אנדרטת נינווה “.

הערים האבודות של מסופוטמיה לא דמו לאתרים הארכאולוגים ביוון ומצרים. היוונים והמצרים בנו משיש משובח ובגרניט מעולה. הבבלים והאשורים בנו בלבני טיט. הלבנים יובשו בשמש ולא נקלו בכבשן, ולפי כך התמוססו מעט מעט במים, נשחקו ברוח והתפוררו תחת לחץ. בניינים רבים נבנו מחדש על הריסותיהם. כך הייתה עיר שלמה קמה על תל הולך וגדל .

לחופרים הראשונים לא היו כמעט קווים מנחים לבצוע חפירה כזאת. מכיוון שלא היו מסוגלים לתארך כלי חרס, או לקרוא את כתב היתדות, לא נותר להם אלא לראות מה יעלה המעדר.

בשישה חודשים של חפירה נמצאו אוצרות שלא נודעו כמותם קודם. אריות ופרים מכונפים בעלי ראש אדם, תבליטי אלים, בני אדם, וחיות מיתולוגיות עלו מן העפר. בחום המכהה את החושים הצייר פלנדן העתיק אותיות בכתב היתדות ודמויות של חיות ובני אדם.

אבל תחילתה של האשורולוגיה, מקורה, בטעות כפי שזה יתברר בהמשך…

מה שגילה בוטה הייתה בירת סרגון השני מלך אשור ולא, כפי שחשב, העיר נינווה. הטעות נבעה מכך שכתב היתדות טרם פוענח.

סַרְגוֹן השני היה מלך אשור בין השנים 722 – 705 לפנה”ס. הוא נחשב לאחד מגדולי מלכי אשור ואחד מהמצביאים הגדולים בתקופה העתיקה.

סרגון השני , קשור לקיצה הטרגי של ממלכת ישראל, ממלכת הצפון. בתקופתו של סרגון השני רוב ממלכת ישראל נכבשה כבר על ידי מלכי אשור : תגלת פלאסר השלישי ושלמנאסר החמישי.

כשעזבו צבאותיהם את ממלכת ישראל היא נשארה פצועה פצעי מוות ומדוללת מפאת גוליה הרבים .מישראל נשארה רק מדינה ננסית : הרי אפרים והבירה שומרון.

סרגון השני ממשיך את המלחמה וכובש את שומרון. העם של ממלכת ישראל ובית המלוכה שלו הוגלו ונטמעו בתוך אוכלוסיית ארצות זרות ולא חזרו עוד לזירת ההיסטוריה. כל החקירות על שרידי עשרת השבטים לא הביאו עמן עד עכשיו כל תוצאה.

ידיעותינו על המאורעות האלו באו לנו משני מקורות היסטוריים. האחד – התנ”ך והאחר – לוחות בכתב יתדות עשויים אבן וחומר שהם נמצאו בחפירה , שבהם נרשם – במרחק אלף קילומטרים ממקום המאורעות הנורא – מהלך הקרבות. מאות שנים היו התעודות גנוזות בארמונות הפאר על החידקל, עד שחשפו אותם. אבל, בתקופתו של בוטה כתב היתדות טרם פוענח. המפתח לכתב היתדות נמצא רק לאחר 15 שנה והתרגום של המקורות העצומים נמשך שנים רבות.

בוטה עמד בפני משימה כבירה – לשגר את הממצאים לצרפת. רוב הלוחות היו כה כבדים, עד שבוטה נאלץ להורות לפועליו לנסרם. אחר כך הוטענו החלקים על עגלה ענקית, שנגררה על ידי 300 פועלים נוטפי זעה, על פני 23 קילומטרים של דרך לא דרך אל החידקל.

באוקטובר 1844 הפליגו אנדרטאות, גושי עמודים, תבליטים ורשומות של בוטה למסע הרפתקני. מדור שורכין יצא המטען יקר ערך בסירות ודוברות ושט במורד החידקל. בבצרה אשר במפרץ הפרסי, קבלה האניה ” קורמוראן ” את הנכס רב הערך והפליגה עמו לאירופה.

לובר , המוזיאון הראשון לאשורולוגיה

העתיקות עוררו התפעלות רבה בפריז. באולמות הנהדרים של הלובר, מסר לואי פיליפ מלך צרפת, בטקס חגיגי את האוסף האשורי הראשון בעולם. וכך דווח האירוע בעיתונות :

” אין אנחנו יודעים את זהותו הממשית של המלך האשורי שהגיע לגדות הסיין. הלובר פותח את דלתותיו לפניו, הארמון של מלכי צרפת יהיה המקום הראוי לו “.

מוצגים אשורים בלובר

פסלי הלמסו ( גוף שור עם ראש אדם ) הוצבו בכניסה לארמונות ומקדשים על מנת להגן עליהם, למשל בשערי הכניסה לארמון סרגון בדור שורכין . בבתים פרטיים נחרטו דמויות של למסו על לוחות חמר, שנקברו מתחת למשקוף הדלת. בשערי הערים הגיעו פסלי הלמסו לממדים גדולים במיוחד.

גבעות מוסול – ” ארגז החול ” של ארכאולוגים בריטים וצרפתים

תולדות גילוייהן של גבעות מוסול השאירו את צרפת עם טעם לואי מר. אילו הוסיף בוטה לחפור במקום הראשון, רק לעומק של עוד כמה סנטימטרים בלבד, כי אז היה באמת מגלה את העיר האגדתית נינווה. מי שהמשיך בחפירה היה Austen Henry Layard מטעם המוזיאון הבריטי. הוא המשיך באותו מקום עצמו שבוטה התייאש ממנו. אפשר לומר , כי בנעיצת מעדר ראשונה פגע לייארד בחומות אחד הארמונות העצומים של נינווה.

כשהתחילו החפירות הבריטיות שמרו הצרפתים לעצמם את הזכות על מספר גבעות. ומה גנוז היה עוד בתחום הצרפתי ? הארכאולוג המקומי הורמוזד ראסאם מצא שעת כושר : הוא ניצל את העדרו של האנגלי הממונה עליו, ואת אור הירח המכסיף, ויצא לסיור בתחום הצרפתי. ראסאם רצה לזכות בהכרה על ידי תגליות דרמטיות. מקץ שלושה לילות של חפירה קדחתנית ותוך התעלמות ממחאותיהם של הצרפתים הוא גילה את ארמונו של המלך האשורי אשורבניפל והספריה המפרסמת ביותר במזרח העתיק ובה עשרים אלף לוחות בכתב יתדות שהגיעו , כמובן , למוזיאון הבריטי….

היכן היו באותו זמן הארכאולוגים הצרפתים ? המוטיבציה של הצרפתים הושפעה משנויים התרבותיים, חברתיים ופוליטיים התדירים שעברו על צרפת במשך המאה התשע עשרה.

אמיל בוטה פוטר מתפקידו עקב השנויים הפוליטיים בצרפת. בעקבות המהפכה ב 1848 המלך לואי פיליפ הודח וברח לאנגליה. בוטה שזוהה כתומך במלך פוטר מתפקידו ולא חזר לחפור במוסול. החפירות הלכו והתפוגגו.

החפירות במוסול השאירו גם את אמיל בוטה עם טעם מר…ב 1848 הוא מונה לקונסול צרפת בירושלים. המנוי שיקף את עניינה הגובר של צרפת בארץ הקודש. במהלך שבע שנות כהונתו בירושלים הוא נדרש תקופות להתערב בסכסוכים דתיים בין העדות השונות בעיר ולא רווה מזה נחת. ב 1856 סיים את כהונתו בירושלים ומונה לקונסול בטריפולי, שם שירת לאורך 13 השנים הבאות.

בשנים אלה הציע לממשלת צרפת להמשיך בחפירות , אך הצעותיו לא התקבלו. גם המחקרים שלו בנושא כתב היתדות לא זכו להדים נרחבים.

בריאותו הידרדרה וב 1868 ביקש לסיים את תפקידו ולשוב לצרפת. מצבו הכלכלי היה בשפל…הוא נפטר ב 1870 ב Acheres.

קברו נעלם לאחר שבסביבתו נבנה מונומנט מוקדש להרוגי הקומונה הפריזאית….

החפירות חודשו רק עם עלייתו לשלטון של נפוליאון השלישי . הקיסר הבין שהבריטים ” לקחו ” את הבכורה מהארכאולוגים הצרפתים לכן החליט לחדש את החפירות ולהציג דומיננטיות שלה באזור.

הקונסול הצרפתי Victor Place המשיך את עבודות החפירה. אך , שוב הצרפתים לא היו בני מזל ! ב 1855 שוגרו כל הממצאים שלהם בסירות ורפסודות במורד החידקל. מורדים מקומיים תקפו את השיירה והשליכו את האוצרות אל המים. מתוך 240 תיבות נמשו מהנהר 78 בלבד.

ולסיום…

הארכאולוגים במאה תשע עשרה שמרו על זיקה לרומנטיקה הרפתקנית בנוסח קולוניאלי: כיבוש חבלי ארץ חדשים, פראיים, עם חוקים גמישים ו ” ילידים נטולי תודעת מורשת “. הארכאולוגים היו חיל החלוץ של האימפריות בארצות המזרח. כעת אפשר להיפטר ממיתוס אינדיאנה ג’ונס. הארכאולוגיה התפתחה כמדע.

הגבעות סביב מוסול העניקו לעולם אוסף תעודות היסטוריות בעל ערך עצום. ספר ההיסטוריה , שהיה עד אז כמוס וסגור, נפתח לפתע פתאום דף אחרי דף. מושלים, ערים, מלחמות וסיפורים, שאנשים שמעו עליהם במשך זמן כה רב רק מהתנ”ך – נתגלו כעובדות שרירות וקיימות.

פול-אמיל בוטה פרץ את השער לעולם ההיסטורי של התנ”ך.

שמו של פול-אמיל בוטה הונצח ברחוב ירושלמי שבו שוכנת הקונסוליה הצרפתית.