צרפת ויפן – סיפור אהבה. כתבה מאת רונית גרומן

כבר במאה ה-17 סגרה יפן את שעריה לחלוטין בפני מדינות המערב. ההסתגרות התבטאה בהקטנה עד הפסקה לחלוטין של הסחר עם המערב והמגעים הדיפלומטים עמו. הסיבה למדיניות בדלנית זו הייתה החשש מפני האימפריאליזם האירופאי באסיה, שגולם באותה עת בניסיונותיהן של ספרד ופורטוגל ליצור להן קולוניות באסיה.

ההסתגרות נמשכה לאורך המאה ה-18 ועד לאמצע המאה ה-19.

פתיחת השערים

“הו, מזרח הוא מזרח, ומערב הוא מערב, וזה לזה לא יקרב…” (רודיארד קיפלינג, הבלדה על מזרח ומערב). האמנם ??

מה שהמריץ את המערב במאה ה-19 ביתר שאת לפתוח את שערי יפן, היה המהפכה התעשייתית והצורך שנוצר במדינות המערב לחומרי גלם.

העניין האמריקני ביפן גבר בעקבות השתלטות ארצות הברית על קליפורניה וכך האוקיינוס השקט היה לגבולה המערבי. האמריקאים רצו ליצור תחנה ידידותית באזור אסיה, על מנת לעגון שם את ספינותיהם למטרות הצטיידות. ארצות הברית ראתה פוטנציאל רב בפיתוח המסחר עם היפנים.

ב 1853 הגיעה ליפן משלחת אמריקאית מלווה בחיילים רבים. היפנים הבינו שאינם יכולים לסרב לדרישה להפסיק את התבדלותה, לפחות כלפי ארצות הברית. הייתה סיבה טובה לחשוש מהתדרדרות היחסים עד כדי מלחמה.

ב 1854 נחתם הסכם ראשון שסימל את פתיחתם של שערי יפן בפני ארצות הברית. בעקבות הסכם זה, חתמו גם בריטניה, צרפת, הולנד ורוסיה על הסכם דומה.

ג’פוניזם (Japonisme)

התקרבות ארצות המערב ליפן התבטאה ביבוא ויצוא אינטנסיביים שהובילו להיכרות מעמיקה ורחבה יותר עם התרבות והאומנות של יפן. הסחורות שהגיעו לאירופה ולאמריקה מיפן גילו למערב עולם חדש: בגדים, כלי קרמיקה, מניפות נייר, הדפסים, פרגודים, כלי חרסינה, משי…

ההדפסים נחשבו ביפן עצמה כאמנות עממית זולה. הם נדפסו בשיטה של הדפסי עץ. ההדפסים תארו לרוב יפהפיות וזונות, שחקנים, הווי של תיאטרון הקאבוקי העממי ונופים. הם נקראו בשם “תמונות העולם הצף”, מונח בודהיסטי הקורא להאמין כי הכל בר חלוף, הבל הבלים, בניגוד לעולם הנצחי.

אומנות הדפסי העץ מזוהה במיוחד עם מעמדות נמוכים אשר לא יכלו לרכוש יצירות אומנות ייחודיות , וחפשו דרך קלה, זולה ומהירה לקשט את בתיהם.

יפן השתמשה בפלטפורמה של תערוכות בינלאומיות ככלי לקידום האומנות המקומית. כך הייתה התערוכה שהתקיימה בפאריז ב 1867 שכללה דוכן המציג חפצי אומנות יפניים לקהל. בשנים שלאחר אותן תערוכות, מספר עצום של חפצי אומנות ומלאכת יד הציפו את אירופה. הייתה זאת תקופה שבמהלכה נחשב כל דבר שזוהה עם יפן כאופנתי ונחשק. חנויות רבות החלו למכור הדפסים מיובאים, פרטי לבוש מסורתיים דוגמת קימונו, פסלונים ועתיקות. עד לשנות ה-80 של המאה ה-19, הפכו הפריטים היפניים לנחשקים לא רק בקרב האליטה האומנותית, אלא גם על ידי הציבור הרחב.

ג’פוניזם הוא סגנון אומנותי אשר שיקף את המבט האירופאי על יפן. אומנים מערביים ראו בתרבות היפנית מקור השראה ממנו שאבו נושאים או חיקו מבחינה צורנית.

מבקר האומנות פיליפ בורטי (Philippe Burty) טבע את המושג ג’פוניזם בשנת 1872 כאשר חיפש לתת שם לתחום המחקר של האמנות היפנית.

ז’פוניזם וציור

הציורים היפנים חשפו בפני האומנים האירופיים מוסכמות בלתי מוכרות, ביניהם אלכסונים דומיננטיים, שימוש בקווים אלגנטיים ופשוטים, עיוותי פרספקטיבה, העדר הצללה, תיאורים תמציתיים ומינימליסטיים. גם הקומפוזיציה של הציורים הייתה מפתיעה : קטועים לא צפויים של גבולות הקומפוזיציה, נקודת מבט שאינה מהמרכז, השטחה, קווי מיתר בולטים ( קונטור). המפגש עם הציור היפני במאה 19 הגיע על רקע המשיכה והכמיהה למקורות השראה חדשים ומקוריים.

Claude Monet

האגדה מספרת שיום אחד ב1871, מונה (שעזב את צרפת בזמן המלחמה הפרנקו פרוסית) נכנס לחנות באמסטרדם. שם הוא ראה על נייר ששמש לעטיפה הדפסים יפניים. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון שנמשכה לאורך כל חייו. מונה היה בעל אוסף גדול של הדפסים יפנים. הוא טיפח לעצמו גן יפני ליד ביתו, ובאחד מציוריו צייר את אשתו לבושה בקימונו ומוקפת מניפות נייר יפניות.

Vincent van Gogh

הצייר ההולנדי כרות האוזן משויך לזרם הפוסט-אימפרסיוניסטי, לכאורה סגנון רחוק מאד מהמינימליזם היפני, אבל אין זה מקרה שהרקע לציור שלו הוא הר פוג’י, סמלה של יפן, ושתי גיישות. ואן גוך נחשף לאומנות היפנית והערצתו לסגנון זה גרמה לו לזנוח לחלוטין את הגוונים הכהים שאפיינו את ציוריו בתחילת דרכו. הוא אימץ קווי מתאר שחורים ומודגשים בנוסח ההדפסים היפנים.

במכתב ששלח לאחיו תיאו באפריל 1888 ציין כי “יש לי המון עבודת ציור, כי אני רוצה ליצור תמונות בסגנון ההדפסים היפנים. כל עבודה שלי מתבססת במידה מסוימת על האומנות היפנית”.

לכאורה, כל קשר שהוא בין צייר יפני לצייר הולנדי – צרפתי בלתי אפשרי. לכל אחד מורשת משפחתית ותרבותית משלו, שונה לחלוטין מזו של האחר. בכל זאת, למרות המרחק הגיאוגרפי, נוצרה קרבה מפתיעה.

Toulouse Lautrec

הסגנון של לוטרק שמאופיין על ידי כתמי צבע גדולים, שטיחות, פרספקטיבה לא רגילה, הושפע מהציור היפני. נושאי הציורים של לוטרק: מועדונים, בורדלים, תיאטראות, שחקנים היו גם נושאי ההדפסים של ” העולם הצף” היפני.

Paul Gauguin

הטכניקה של גוגן מושפעת מההדפס היפני בכמה היבטים : שימוש בצורות סגורות התחומות בקו מתאר שחור וברור, שמוש בנקודת מבט אלכסונית. ענף העץ המפריד בין חלקי הציור הוא אלמנט יפני.

ז’פוניזם וספרות

“עבורנו הצרפתים, מה שידענו על יפן היה מעל הכל המדינה של “מאדאם Chrysantheme”.

“מאדאם Chrysantheme”  הוא רומן אוטוביוגרפי של הסופר והקצין הימי Pierre Loti.הרומן מבוסס על היומן שכתב לוטי בזמן שהותו ביפן.

הרומן נכתב בצרפתית ופורסם ב- 1887. הוא זכה להצלחה רבה, פורסם בזמנו ב- 25 מהדורות ותורגם למספר שפות . הרומן נשאר בדפוס עד היום כקלאסיקה בספרות המערבית.

פייר לוטי הוצב במקומות שונים בזמן שירותו ונהג לכתוב על התנסויותיו במקום. בקיץ 1885 הוצב בנאגאסאקי והספר “מאדאם Chrysantheme”  מבוסס על קורותיו.

היה נפוץ שהמבקרים ביפן ייקחו “נשים זמניות” ושניהם ה”בעל” וה”אישה” הבינו שהחיבור הוא ארעי. המספר מגיע לנאגאסקי עם כוונה לבחור “אישה קטנה וצהובה עם שיער שחור ועיניים של חתול”. לאחר שמתווך הציג לו את מאדאם  Chrysantheme  הוא מתמקם “בבית נייר קטן מוקף גנים ירוקים”. הקשר ביניהם אמביוולנטי. הוא לא אוהב אותה, אך נוכחותה היא חלק מהחוויה האקזוטית שלו ביפן.

תאורי הנופים והערים ברומן מעניקים לקורא תחושה ממשית של מראה המקום, וחיי היום יום. התחושה של המספר, היא שלעולם לא יוכל להבין את המדינה ואנשיה.

“המנהגים האלה, הסמלים, המסורות … לא מוכרים לנו…אין שום דבר משותף עם האנשים האלה”.

הרומן הטיל צל ארוך עד ימינו בתפיסה של דמות האישה היפנית: מסורה, צייתנית, נאמנה, כנועה, אקזוטית.

הרומן שמש השראה לאופרה “מאדאם Chrysantheme ” של  Andre Messager  והאופרה “Madame Butterfly ” של Puccini.

ז’פוניזם ומוסיקה

כמו אומנים רבים במאה 19 הושפע סן–סנס ( Camille Saint Saens) מתנועת הז’פוניזם.

האופרה  “הנסיכה הצהובה” (La Princess Jaune ) מספרת על קורנליוס , סטודנט הולנדי שמוקסם מכל הדברים היפנים, ובת דודתו לאנה שמאוהבת בו. אבל קורנליוס מאוהב אובססיבי בדיוקן של מינג ,נסיכה יפנית. בהשפעת שיקוי, קורנליוס חולם שהוא נמצא ביפן. כשהוא מתעורר, לאנה נוזפת בו בכעס על השיגעון שלו לאישה שקיימת רק בחלום.

קורנליוס הופך להיות מודע לכמה שהוא אוהב את לאנה. הוא מציע לה התנצלות שהיא מקבלת בהיסוס. הם מודים באהבתם אחד לשני והאופרה מסתיימת.

האופרה הוצגה ב – 1872 בפריס .

ז’פוניזם ומוסיקה של  Debussy Claude– ” הים “

יצירת המופת של דבוסי היא, ללא ספק, ה”ים”.

הפופולריות של הז’פוניזם השפיע גם על דבוסי. בזמן שהייתו ברומא בשנים 1885 – 1887 הסתובב בחנויות העתיקות ואסף חפצי אומנות יפניים. על קיר הסטודיו שלו היה תלוי ההדפס של הוקוסאי “הגל הגדול”. ההדפס מתאר סירות שנתקלות בגל מפלצתי.

המקבילים אסתטיים בין הוקוסאי לדבוסי הם רבים. שניהם בחרו סגנון ריאליסטי, דינמי , מלא אנרגיה. ההבדל בין שני האומנים טמון בתאור כוחה של הים. הוקוסאי מדגיש את הפחד מפני הים שמקיף את ארצו, ואילו דבוסי מעניק ליצירתו תחושה של נוסטלגיה.

ולסיום…

הכמיהה, הקסם והמשיכה של צרפת וארצות מערב אירופה ליפן החלה במאה 19. מאז ועד היום אחוזים יפן והמערב בקשר של הערצה ואהבה לתרבות של השני. היום כמעט בכל תחום, אם בעצוב, באופנה, במזון, בארכיטקטורה ניתן למצוא אלמנטים מהתרבות היפנית.

במקביל קיימת השפעה גדולה של המערב על יפן. השפעות הדדיות אלה הן תוצאה של הגלובליזציה, תהליך בו דפוסי תרבות ואסתטיקה שונים ברחבי הגלובוס נודדים ממדינה למדינה והופכים למשולבים ומעורבים זה בזה.

אהבתם את הכתבה? רוצים לקרוא עוד כתבות שעוסקות בנושאים משיקים?

• קבוצת הנאבי – נביאי האומנות של סוף המאה ה-19
• הזהב והטיט – סיפור חייה של קאמי קלודל
• שתי בודהיסטוות באסקוסה – כתבה מעניינת מאוד בבלוג של מדריך הטיול בנצי גורן, אשר מתמחה, בין השאר ביפן.