במיתולוגיה היוונית פאן הוא אל הרועים ועדריה, אל המוזיקה הפסטורלית והשעשועים. בגלגולו המאוחר במיתולוגיה הרומית הוא נקרא בשם פאון. דמותו מוצגת בדרך כלל כיצור בעל חצי גוף תחתון של תיש וחצי עליון של אדם עם קרניים של תיש וזקן תיש. הוא בנם של האל הרמס ובת תמותה פנלופה.
לפי המיתוס כשאימו ילדה אותו וראתה את מראהו המבעית, נחרדה וברחה. פאן היה נגן נפלא, חי במקומות שוממים, הרים , חורשות ויערות. ערש הולדתו של פאן , ארקדיה , השוכנת בחצי האי פלופונסוס הייתה אפופה בתקופה הקלסית הילה מיתית כמעט, של אזור פראי.
פאן מתואר כרודף נשים גדול שבילה את רוב זמנו ברדיפה אחרי נימפות. נימפות הן רוחות של הטבע שייצגו ימים, נהרות, יערות, כרי דשא או מערות. הן תוארו כעלמות יפות וצעירות האוהבות מוזיקה וריקודים.
פאן התאהב בנימפה סיריקס אך זו סירבה לחיזוריו. בניסיון להרחיק את פאן מאותה נימפה הפכו אותה האלים לקנה חלול. פאן, באבלו , חתך את הקנים לחלקים באורכים שונים ויצר מהם חליל. כשחלפה אנחתו המתוסכלת על פני
הקנים הם הפיקו צליל קינה יפהפה וכך הם היו לחלילו. לא רק עם מוזיקה זוהה פאן, הוא היה גם אדונם של קולות הטבע, הדי הגבעות, המיית הרוח ושאגת חיות הטרף.
אופיו של פאן גילם ניגודים קיצוניים. לצד עדינות וחמלה כלפי העדרים שבחסותו הוא נודע גם כצייד, “טובח החיות”, המזהה את הטרף בעין הנץ שלו. יתרה מכך ביכולתו לזרוע פאניקה בקרב בני אדם ובעלי חיים כאחד, להפוך כך נשמות רכות ליצורים פרועים ופראיים. הוא השרה שלווה ועליצות ומנגד זרע כאוס ושיגעון.
מסע בעקבות פאן בפריז
לאחר שהכרנו את פאן (פאון) והנימפות נצא בעקבותיהם בפריז.
מוזיאון הלובר
הפסל הוא עבודתו של James Pradier והוא הוצג בסלון לציור ופיסול בפריז ב 1834. הפאון מחזיק נימפה שראשה עטור כתר של פרחים ועלים. הפאון מגלה את מערומיה בזמן שהיא מגינה על עצמה ללא הצלחה. פניהם מביעים צחוק. שתי הדמויות מוצגות בקנה מידה אנושי.
הפסל עורר שערורייה מסיבות אתיות ברורות וגם מסיבות אסטתיות. האומן מתרחק מהאידיאלים של הזרם הנאוקלאסי ומתקרב לסגנון הנועז של הזרם הרומנטי: הדגש הוא על סערת רגשות. האומן מותר על צניעות כוזבת ומציג תמונה ארוטית של יחסי גבר ואישה.
הפסל של Pradier שמש השראה לאומנים אחרים . הנה כמה דוגמאות :
רוצים לבקר במוזיאון הלובר על מנת לצפות בציור עליו כתבתי?
מוזמנים להיכנס לכתבה מוזיאון הלובר ולקבל את כל המידע הדרוש לביקור מוצלח.
גני לוקסמבורג
הפסל מתאר פאון ערום , רוקד ומנגן בחליל. רגל ימין עולה בזמן שהרגל השמאלית מנפצת כוס יין שנמצאת תחתיה.
הפסל הוצג ביריד העולמי בשנת 1855. במהלכו קיבל הפסל את הפרס הגדול לפיסול ולגיון הכבוד.
במראהו של הפאון התחוללו עם הזמן תמורות של ממש. בייצוגים המוקדמים הארכאיים הוא תואר כתיש מהלך על רגליו האחוריות ומחלל ומחולל בעליצות, לעתים עם איבר מינו זקור. הדמוי הזה הלך ונמוג אט , אט והפאון קיבל מאפיינים אנושיים. פעמים רבות הוצג כאל צעיר ויפה תואר שהווייתו החייתית מצטמצמת לזוג קרניים זעירות, אוזניים מחודדות וזנב מוצנע.
הפאון בגני לוקסמבורג הוא לא האל האימתני, הפראי, היצרי אלא אל מעודן ונגיש יותר.
רוצים לבקר בגני לוקסמבורג על מנת לראות את הפסל עליו כתבתי?
מוזמנים לקורא את הכתבה על גני לוקסמבורג, אשר מכילה בין השאר מסלול טיול בגן הנפלא הזה, אשר יעזור לכם לגלות את סודותיו.
כיכר שאטלה La place du Châtelet
כיכר שאטלה ושני התיאטראות שלה נחנכו ב – 1862 במסגרת תוכנית השיפוצים הגדולה של פריז. שני התיאטראות זהים למראה : “תיאטרון העיר” ו “תיאטרון שאטלה”.
ב 29 למאי 1912, על במת ” תיאטרון שאטלה”, הוצג המחול “אחר הצהריים של פאון” .
התרגשות גדולה שררה באולם באותו ערב. הרקדנים היו חברי הלהקה ” הבלט הרוסי של דיאגילב” , הסולן והכוריאוגרף היה הרקדן האגדי ואסלאב ניז’ינסקי, ההשראה למחול הייתה הפואמה ” אחר הצהריים של פאון ” של המשורר Stephane Mallarme והמוזיקה של המלחין Claude Debussy.
הפואמה של מלארמה נחשבת לפסגת יצירתו ולאחד משיאי השירה הסימבוליסטית.
על פי הפואמה של מלארמה כתב המלחין קלוד דביסי את יצירתו התזמורתית “פרלוד לאחר הצהריים של פאון”. דביסי היה מהפכן מוזיקלי. כוחו לא היה בתופים וחצוצרות אלא בתשומת לב לתחושות חמקמקות, פיוטיות. “המוסיקה של הפרלוד הזה” הסביר דביסי הוא:
איור חופשי מאד לפואמה של מלארמה…זהו בראש ובראשונה רצף של מצבים שבהם מתנועעים תשוקותיו וחלומותיו של פאון.
הקהל שנכח באולם שאל את עצמו : כיצד יבטא במחול ניז’ינסקי הרוסי הצעיר ( בן 23 ) את רוח ענקי האומנות הצרפתית?! מה תהיה תפיסתו?
איש לא שיער מה שעמד לקרות …
המסך עלה…
פאון שוכב על תל מורם, מנגן בחליל, אוכל ענבים, מתמתח , בוחן את חושניות גופו.
הבקר שטוף החם, שעוד מתריס אל השרב,
לא יהמה כל מים פרט לחלילי הזב
בחרש הרטב של האקורדים הנוגנים,
וכל הרוח הנלחש מצמד הקנים
ואת צליליו מפיץ עכשו בממטרים של סרק
תרגום : דורי מנור
הפאון מבחין בנימפות:
בשר בהיר, צבען – מרחף באוויר
אני רדום, ישן עם אבותיי
שמע התאהבתי בחלום?!
ספקן ישנוני
עורמת לילה קדמון הגיע לסיום כפוערה, רק העצים עכשיו עומדיםתרגום ירון מרגולין
בשעה שהפואמה של מאלארמה מטשטשת את הגבול בין חלום ומציאות (” שמא התאהבתי בחלום ?”), המחול מציג את התמה הארוטית כחוויה אמיתית. רק קווי המתאר הגסים של הפואמה שרדו במחול: הפאון, הנימפות שמחרידות אותו מחלומותיו, האווירה המינית העצלה.
כשהפאון רואה את הנימפות תאוותו מתעוררת והוא רץ לקראתן. במרדף אחר טרפו הנשי מתחלפת ההתפלאות בתשוקה מינית.
הנימפות מבוהלות ובורחות, פרט לנימפה אחת. הנימפה הפתיינית מטילה שלושה צעיפים, כמנסה לחדור באמצעות התערטלותה לעסוק העצמי של הפאון. הפאון מנסה לחבק אותה. הדואט עם הנימפה הוא מצבור של רגשות: תשוקה, פחד, התמסרות, ביישנות, התחמקות, תאוות שליטה.
הנימפה בורחת והצעיף שלה נופל ונותר מאחור. הפאון מניח לה להימלט.
הפאון נוטל את הצעיף, חוזר למקום משכבו, מחבק את צעיף ובתנועה עוויתית, רמז קלוש לאוננות, מגיע לסיפוק.
על במה שבה הוצג המין בהתאם למוסכמות מדוקדקות, זעזעה שפתו הישירה של ניז’ינסקי.
הזעזוע שגרם המופע נבע לא רק מסיום המחול.
איש לא שיער שתוצג צורה חדשה של אומנות המחול. הדלת נפתחה בפני מראה חדש הנבדל באופן מפורש מהקלסית. 12 הדקות של ” אחר הצהריים של פאון” סמנו את הולדתו של המחול המודרני.
תנועות הפאון והנימפות היו מאד רחוקות מהבלט הקלסי. הרקדנים נעים באופן מינימליסטי: אין קפיצות, אין הרמות רגליים, אין סיבובים. תנועות הזרועות זוויתיות. ניז’ינסקי נטש לגמרי את הווירטואוזיות במחול ואת הטכניקה הקלאסית שתמכה בה. המחול ” אחר הצהרים של פאון” דחס בו את עיקרי הבלט המודרני.
הקהל ישב מרותק במשך 12 דקות של הריקוד. כשהמסך ירד, פרצה המולה עצומה. כסערה פרצו קריאות הסכמה והתנגדות. אך ידו של החלק הנלהב והמוקסם הייתה על העליונה. המסך הורם והמחול בוצע שנית.
השערורייה
היה לפנינו “פאון” שאינו כובש את יצרו, בעל תנועות נתעבות של בהמיות ארוטית ותנועות חסרות בושה. את המציאות הבהמית הזאת לא יקבל הקהל לעולם ( ציטוט ממאמר העורך של עיתון ” פיגארו ” המכובד שהופיע למחרת הבכורה ).
הגיעה ידיעה, כי ראש משטרת פריז נתבקש לאסור את ההצגה הבאה של ה”פאון” כהצגה מגונה. הידיעה חלפה על פני פריז כרוח סערה, ועוררה התרגשות רבה. כך נחלקה פריז למחנות.
בעמוד הראשון של “לה מאטין”, עיתון שאינו נפל בחשיבותו מ “פיגארו”, הופיע למחרת מאמר שנחתם על ידי הפסל המפורסם אוגוסט רודן.
אך בשום תפקיד אין ניז’ינסקי כה נפלא ונערץ כמו ב”פאון”. שום קפיצות, שום נתירות…כול גופו מביע את אשר מכתיבה רוחו. יש בו מן היופי של הפסלים העתיקים…אני מעריץ את יצירתו של ניז’ינסקי וחושב אותו כפלא ההרמוניה…אני מאחל…שכל האומנים יוכלו לבוא לשם לימוד והתייחדות בהצגת יופי זאת. אומנותו כה עשירה וכה מגוונת עד כי היא גובלת בגאוניות.
קל לשער אילו רגשות עוררה ההכרה ביצירתו של ניז’ינסקי, שבאה מפי גדול הפסלים בדורו…אבל המבקרים שדנו לחובה את ה “פאון” לא רצו להיות ללעג ולקלס לכן פירסמו ב “לה פיגארו” מאמר נוסף ומצמרר באכזריותו והטילו דופי ביושרו והתנהגותו המוסרית של רודן.
נראה שהפעם הלך העיתון המכובד רחוק מדי… חסידיו של רודין , דמויות החשובות ביותר של צרפת בשדה האומנות והספרות נחלצו לעזרתו ובסופו של דבר מתנגדיו הושתקו.
מפריז עד קונסטנטינופול, מלונדון עד סאנט פטרבורג ומברלין עד ניו יורק, שימש ה”פאון “נושא לויכוחים. מעולם לא חזרה אותה פרסומת כלל עולמית שהוענקה ל “פאון”.
” אחר הצהריים של פאון ” זכה לחיי נצח בהיסטוריה של המחול. הוא חלק מהרפרטואר של להקות הבלט וגם זכה לעיבודים נפלאים של גדולי הכוריאוגרפים.
ולסיום…חידה : האם אתם מזהים פאון מפורסם בתמונה הבאה?
ומי שלא יודע את התשובה (וגם אלה שיודעים את התשובה) , נא לשים אוזניות ולגלות את הפאון…בהצלחה !
