ז’וזפין דה בוארנה ונפוליאון: סיפור אהבה של אש וגופרית

ז'וזפין דה בוארנה ונפוליאון: סיפור אהבה של אש וגופרית
זמן קריאה משוער: 10 דקות

השנה היא 1795 אלת המזל שחייכה לנפוליאון בשמי העיר טולון, תאיר פניה אליו גם בשמי פריז. הדירקטואר, הגוף ששלט בצרפת באותם הימים, מחפש איש צבא שיגן עליו מפני ההמון העומד להסתער עליו במקום מושבו בארמון הטוולרי. נפוליאון מקבל את האתגר. הוא מקיף את הארמון בתותחים. הורג עשרות אם לא מאות מבין ההמון. מציל את הדירקטואר, מקודם לדרגת גנרל דה דביזיון, ופוגש אישה ששמה אן מארי ג’וזף טאשר דה לה פאגרי, אותה יכנה בקיצור: ג’וזפין. ג’וזפין שתהא קמיע המזל של חייו.

פגישה זו היא הגשמה של חלק מנבואה שניתנה עשרים שנה קודם לכן לרוז הקטנה מפיה של אישה שחורה בשם Ephemia. בטקס וודו שנערך באי מרטיניק:

שני נישואים הרחק מן הקולניייה, שני ילדים מן הבעל הראשון.

חלקה השני של הנבואה היה:

הבעל השני ירוממך כה גבוה, עד אשר תהיי יותר מאשר מלכה….

“אבל” ושימו לב לסופה של הנבואה:

אבל יהא עליו להיזהר מן הכומר אשר יהרוס אותו.

והכומר, למי שאינו יודע, הוא מסיה דה-טאלירן, אשר החל את דרכו בשורות הכנסייה…

ממרטיניק לפריז

רוז או ז’וזפין נולדה בשנת 1763, שש שנים לפני הולדתו של נפוליאון, באי מרטיניק שהיה אחד מאיי הודו המערבית. היא כונתה קריאולית, שזה היה הכינוי, שניתן לצרפתים ילידי הקולוניות באותו מקום. היא נולדה במקום קטן בשם Les Trois Ils (שלושת האיים) שם היכול להיות בעל משמעות מצמררת אם נחשוב על שלושה איים: קורסיקה, אלבה וסנט הלן. זהו הבית בו נולדה. משפחתה הייתה בעלת מטעים של קנה סוכר, ורוז הקטנה נהגה לנגוס הרבה מהם דבר שקלקל את שיניה.

היא תרבה לחייך בהמשך חייה אולם תמיד תעשה זאת עם פה סגור. וגם בפורטרטים המרובים שלה, תמיד, אבל תמיד, לא תמצאוה עם פה פתוח. אולם בשל פורענויות טבע וניהול כושל של אבי המשפחה היא התרוששה ורוז בת השש-עשרה נשלחת לצרפת על מנת להינשא לבן אצילים ממשפחה אמידה, בן תשע-עשרה, אלכסנדר דה-בוהרנה, אדם יומרני, מרוכז בעצמו וחסר שליטה בכל הנוגע לנשים. מנישואים אלו ייולדו שני ילדים, בן בשם אג’ן ובת בשם הורטונז. אולם הנישואים לא יעלו יפה והשניים יחיו כפרודים.

ואז, אז פורצת המהפכה. אלכסנדר, אשר מזדהה עם מטרותיה מתמנה לגנרל אולם עקב כישלון צבאי שנגרם כתוצאה מרשלנותו הוא מושלך אל הכלא ושמו ייכלל ברשימת הנידונים למוות. רוז מתגלה כאמיצת לב והיא תשתדל בחלונות הגבוהים של הטרור למען אבי ילדיה. כתוצאה מכך תושלך גם היא אל הכלא במנזר הכרמליתים, ושמה ייכלל אף הוא ברשימת הנדונים למוות. אלכסנדר יוצא להורג בגיליוטינה, אולם כוחה של הנבואה חזק מכל, ויממה לפני המועד בו עתידה הייתה רוז להילקח אל הגיליוטינה, נערף ראשו של רובספייר. רוז יוצאת לחופשי

אלכסנדר דה בוהרנה. מקור ציור: ויקיפדיה
אלכסנדר דה בוהרנה. מקור ציור: ויקיפדיה

ז’וזפין דה בוהרנה, אישה קטנה ויפה, גובהה מאה וחמישים סנטימטר, דקת גזרה ובעלת ידיים ורגליים קטנות. עיניה חומות כהות עם ריסים ארוכים, שערה ערמוני – בהיר מסולסל בדרך כלל ומסורק קדימה, עורה מרהיב, מדברת במבטא קריאולי קל וצחוקה שובה לב וסוחף.

היא מקושרת לנשות החברה הגבוהה המושלות בסלונים, ובראשן היפיפיות של פריז, מדאם טאליין ומדאם רקאמייה. אולם היא מרוששת ובהיותה אם חד-הורית היא זקוקה למקור תמיכה. היא אמנם נמנית על הפילגשים הרבות של האיש החזק בדירקטואר, פול בארה, אבל היא מחפשת מקור תמיכה יציב, אותו היא מוצאת בגנרל בונפרט שכוכבו דורך.

אהבה סוערת ומלאת משברים

אמנם מבטו מעורר בה חלחלה, כך היא כותבת לידידה, אבל תוחלת החיים של גנרלים באותה תקופה הייתה קצרה והיא משתעשעת ברעיון כי תוכל עד מהירה לחיות בנעימים בהתבסס על קצבה נדיבה של אלמנת גנרל. ונפוליאון? נפוליאון הוטעה לחשוב, כי ב- Martinique, שבאותו הזמן נשלט ע”י בריטניה ממתין לה רכוש גדול. אם כי האמת הייתה כי התאהב בה עד לשורשי אוזני הספנייל שלו.

ואז, בלילה של השלושים בדצמבר 1795 בבית הזה, בית מספר 6 ברו שאנטוריין, אשר עד מהירה ישנה שמו לרו דה לה וקטואר, לכבודו של הדייר המפורסם שיתגורר בו, מניח נפוליאון פתק למראשות מיטתה של ג’וזפין הנמה עדין את שנתה:

אני מתעורר וכולי מלא אותך. דמותך ותענוגותייך המשכרים מליל אמש אינם נותנים מנוח לחושיי. הוי ג’וזפין המתוקה! אין שני לך. כמה מוזרה השפעתך על ליבי. האם את כועסת עלי? האם אומללה את? האם נרגשת את? נפשי מצער רצוצה, ואהבתי אותך אינה נותנת לי מרגוע. אולם איך אוכל לנוח כאשר ממצה אני משפתיך ומליבך שלהבת חורכת.

כן, לילה אחד לימדני דעת עד כמה נעלה את על צלמך. את יוצאת בצהרי היום. תוך שלוש שעות אראך שוב, ועד אז אלף נשיקות מיו דולצ’ה אמור, אבל אל נא תחזירי לי אף אחת, כי מעלות הן באש את דמי.

חודשיים לאחר מכן, בתשעה במרץ 1796, נישאים השניים.

ראגידו, הנוטריון של ג’וזפין, מנסה להניאה מרעיון עוועים זה להינשא לאדם שכל רכושו הוא חרבו וגלימתו הצבאית. הדברים נאמרו לג’וזפין בארבע עיניים, אולם דלת החדר הייתה פתוחה ונפוליאון שמע את הדברים. הוא לא ישכח זאת לראגידו.

טקס הנישואים יתקיים בחדר זה בבניין ברחוב ד’אנטין, הקיים עד היום ושייך לבנק “פאריבה – בנק פריז וארצות השפלה”. במסמך רישום הנישואין נפוליאון יוסיף לגילו שנה וחצי וג’וזפין תפחית מגילה 4 ארבע שנים כך שייראה שהם בני אותו הגיל. נפוליאון, אשר נתמנה בינתיים למפקד הצבא החונה על גבול איטליה, אחר להגיע שעה ארוכה שכן שקד על המפות להכנת תכנית הפלישה לאיטליה ושכח להציץ בשעון. לאחר שני לילות אהבה, שלא השאירו רושם רב על ג’וזפין עוזב נפוליאון את פריז ויורד דרומה, אל מפקדת הצבא שבניס, וג’וזפין? ג’וזפין נושמת לרווחה. עתה תוכל לשוב ולהתהולל.

פורטרט של ז'וזפין בארמון מלמזון משנת 1801. מקור תמונה: ויקיפדיה.
פורטרט של ז’וזפין בארמון מלמזון משנת 1801. מקור תמונה: ויקיפדיה.

בכל אחת מאחת-עשרה התחנות בדרכו לניס כותב נפוליאון מכתב אהבה לוהט לג’וזפין. שליח יוצא בהול עם המכתב פריזה. נפוליאון מגיע לניס, שם מקדמים את פניו שלושה גנרלים מבוגרים, מנוסים ולמודי קרבות, אוג’רו, קלרמאן ומאסנה. הם מביטים בזלזול בקצין הצעיר, הכחוש והקטן, שנשלח לפקד עליהם, אולם לא עוברות דקות ואוג’רו יחוש תחושה מוזרה, כפי שיתוודה מאוחר יותר בפני גנרל מאסנה: ” אינני יכול להבין זאת – רבע העוף הקטן הזה מפחיד אותי”.

ערב הקרב הראשון במונטנוטה כותב נפוליאון לג’וזפין:

השעה היא אחת אחרי חצות ואני מקבל מכתב, זהו מכתב עצוב ונפשי נעגמת שכן שווה מת. הוא היה קצין האפסנאות הראשי שלנו. את פגשת אותו פעם או פעמיים בביתו של בארה. אני חש צורך במישהו שינחם אותי, יקירי היקרה לי מכל. ניחומיי היחידים הם בכתיבה אליך המחשבה עליך היא הכוכב המאיר את רעיונותיי המוסריים את אשת הסוד לכל צרותיי. מהו העבר? מהו העתיד? מהו אותו מדיום קסום המקיף אותנו והמסתיר מאתנו אותם הדברים מעניינים אותנו ביותר. אנחנו חיים ומתים אפופי מעשי נסים. היש להתפלא כי כמרים, איצטגנינים ונוכלים סחרו, מכרו בתכונה זו, בחולשה מוזרה זו שלנו על מנת להעביר בסך את רעיונותינו ולעשותם נכנעים לשאיפותיהם הם.

ז’וזפין דה בוארנה בוגדת בנאפוליון והוא לא נשאר חייב

נפוליאון משתף את ג’וזפין בהגיגיו הפילוסופים, והיא? היא משתפת את מיטתה עם מאהב חדש, הוסאר, קצין בדרגת סגן, צעיר מנפוליאון בשלוש שנים, וקצר ממנו בסנטימטר אחד, שמו Hipolyte Charle – עור שחום, עיניים כחולות, שיער שחור. יכולתו להצחיק את ג’וזפין יחד עם הקשירה המושלמת של עניבתו כבשו את ליבה של ג’וזפין. יתרון נוסף שהיה לו על נפוליאון היה זמנו הפנוי וזמינותו.

נפוליאון נוחל ניצחון אחר ניצחון, ניצחונות מזהירים, אולם הוא עייף, מותש וקצת חולה. נפשו יוצאת אל ג’וזפין והוא כותב לה:

כאשר אני מתפתה לקלל את מר גורלי אני מניח יד על לוח ליבי וממשש את תמונתך. אהבה מציפה אותי באושר ומאירה את חיי באור נגוהות.

הוא מתגעגע לג’וזפין ומפציר בה להגיע לאיטליה, והוא כותב:

היכן את ג’וזפין? מה טעם בכבוד, בניצחונות, בדגלים מתנופפים בלעדיך? את חייבת להיות איתי, עם ליבי בזרועותיי.

ולמחרת היום יכתוב:

אני רוצה שתגיעי, שתהיי איתי, בזרועותיי, על שפתיי. כחי כנפיים בואי אליי. נשיקה על ליבך, ועוד אחת נמוך יותר הרבה יותר נמוך

ועד כמה נמוך? זאת אנו יודעים ממכתב אחר בו הוא מתאר את ג’וזפין מקרוב:

כתף לבנה קטנה, פה מתוק. שדיים לבנים מוצקים, פנים קטנות כמו ציור. עם הצעיף הקריאולי על ראשה, ועם היער השחור הקטן ההוא.

וג’וזפין? ג’וזפין אינה חולמת לעזוב את מנעמי פריז, בה היא מככבת כמסמר הערב בהיותה אשתו של הגנרל המנצח באיטליה. אולם כאשר מכתביה הקרירים נשלחים בתדירות נמוכה מתחיל נפוליאון לחשוד והוא כותב:

הזדרזי, ואני מזהירך כי אם תתמהמהי תמצאיני חוה. העייפות יחד עם היעדרותך הינם יותר ממה שכוחי יכול לסבול. מה את עושה? מדוע אינך באה? אם זה מאהב העוצר בעדך – היזהרי מפגיונו של אותלו?

ג’וזפין מבינה, כי לא תוכל להישאר בפריז ללא סיבה טובה. והיא ממציאה סיבה – הריון, הריון מדומה כמובן. נפוליאון יוצא מגדרו מרוב אושר, וכותב:

גרמתי לך עוול ולא אדע כיצד אכפר על חטאי. נזפתי בך כי נשארת בפריז למרות שאת סובלת. סלחי לי יקירתי. אהבתי אותך שללה ממני את השכל הישר. לעולם לא ארפא ממנה. אני חסר תקנה. אני מודאג בקשר למצב בריאותך. אילו יכולתי לחבקך בין זרועותיי הייתי מאושר. אולם המרחק המפריד בינינו ממלא אותי ביגון. ילד נערץ כמוך. יינשא בחיקך בקרוב. אילו יכולתי לחבקך בין זרועותיי הייתי מאושר, אבל לרוע המזל אדם כמוני אינו יכול להות איך אפילו לא לרגע.

והוא כותב במקביל לאחיו ג’וזף:

חברי, אני מיואש משום שאשתי, היצור הנחמד ביותר עלי אדמות חולה, ואני מדוכא בשל המחשבות הקודרות אודות מצבה. אני מתחנן בפניך כי תספר לי את האמת אודות מצבה, ובשם קשר הדם והאחווה הנעלה המאחדת אותנו אני מתחנן כי תשגיח עליה כפי שאני הייתי נוהג. אמנם אינך יכול לאהוב אותה כמוני אולם אתה האיש היחיד ביולם היכול למלא את מקומי. אתה הוא האיש היחיד עלי אדמות כלפיו רכשתי תמיד חיבה. אה וג’וזפין הנכם שני האנשים היחידים המעניינים אותי. ספר לי את האמת הרי אתה מכיר א אופיו המתלהם….

אולם היריון מדומה אינו יכול להימשך זמן רב, וג’וזפין נאלצת להודיע בצער כי ההיריון נכשל ובלב כבד היא תעלה על כרכרה שתיקחנה דרומה לאיטליה. לצידה מי אם לא? היפוליט שארל, ולצידה השני כלבלב המחמד שלה, פורטונה, שנוא נפשו של נפוליאון מאז ששרט את רגלו כאשר נאלץ לחלק עמו את מיטתה של ג’וזפין.

נפוליאון, למרות הלחץ האדיר בו הוא מצוי, מרעיף עליה אהבה וכיבודים, אולם היא משתעממת, כך היא כותבת לידידה, ועד מהירה תחזור לפריז.

נפוליאון משלים את כיבושה של כל צפון איטליה, יחתום עם אוסטריה על הסכם שלום בקמפו פורמיו ויחזור לפריז כמנצח וכמשכין השלום הגדול. אולם כוחו הפוליטי העולה מאיים על הדירקטואר, שיבקש להרחיקו מפריז רחוק ככל האפשר. ובעצת מסייה דה טאלירן הוא נשלח בראש צבא המונה שלושים אלף חיילים לכבוש את מצרים. ערב צאתו הוא אומר לג’וזפין כי ידאג להגעתה למצרים לאחר שהמצב בה יתייצב. הוא יעלה על האנייה, וג’וזפין? ג’וזפין תמשיך למרחצאות הגופרית בפלומביאר, הידועים כסגולה להיכנס להיריון – היריון אמתי כמובן.

כאשר נפוליאון מגיע למצריים הוא מגלה שז’וזפין בוגדת בו ורותח מזעם. הוא לוקח לעצמו מאהבת, עליה ניתן לקרוא בכתבה מרגריט פולין בליז – האישה שכמעט ולקחה את נפוליאון מז’וזפין ומחליט לעזוב את מצריים ולהתגרש מז’וזפין.

הלילה שהציל את הנישואים של נפוליאון וז’וזפין

נפוליאון עוזב, נוטש, את הצבא במצרים בנסיבות, שהיום היו מעמידים אותו בגינן בפני וועדת חקירה ממלכתית. כאשר הידיעה על נחיתתו בדרום צרפת, בחוף פרובנס, מגיעה לג’וזפין היא תצא מבוהלת מפריז על מנת לקדם את פניו ולהקדים את בני משפחתו המתעבים אותה. אולם היא נוסעת בדרך אחת ונפוליאון מגיע לפריז בדרך אחרת. הוא מגיע לביתם ב- Rue de la Victoire, מורה להוציא את כל חפציה מן הבית, נכנס לחדר השינה ונועל את הדלת.

נפוליאון מכתיר את ז'וזפין לקיסרית בשנת 1804. מקור תמונה: ויקיפדיה.
נפוליאון מכתיר את ז’וזפין לקיסרית בשנת 1804. מקור תמונה: ויקיפדיה.

ג’וזפין תגיע מאוחר יותר. היא תעמוד מול הדלת הנעולה, תתדפק עליה, תמרר בבכי, תתחנן כי יכניסה, אולם הדלת נותרת נעולה. לפנות בוקר, כאשר ג’וזפין כמעט מתייאשת, מציעה לה המשרתת הפקחית שלה לגייס למשימה את שני ילדיה. וכך מתייצבים שלושתם מול הדלת הנעולה ובוכים. ואז נפתחת הדלת וג’וזפין נכנסת פנימה. בבוקר, כאשר מגיע ג’וזף ובידו המסמכים הדרושים לשם הסדרת הגירושין, הוא מתאכזב למצוא את שני בני הזוג יחדיו במיטה.

נפוליאון יכתוב בזיכרונותיו:

כשהגעתי לפריז, לבית ברחוב לה ויקטואר, אמרתי לעצמי: שום דבר אינו מקשר עוד ביני ובין ג’וזפין. שוב לא תדרוך כף רגלה על סף ביתי. לא אכפת לי מה יאמרו הבריות. יפטפטו יום יומיים, וביום השלישי יחדלו. לסלוח לה? לעולם לא!!! למחרת אמרתי: ובכן, ובכן היא כאן! לא יעלה על דעתכם שסלחתי לה – לעולם לא!! אבל כמה הייתי נותן שיניו ספיקות בליבי בדבר בגידתה. כשראיתיה חורדת במדרגות ממררת בבכי, הבחינו עיני באג’ן ובהורטונז, והנה הם צועדים בעקבותיה בוכים.

לא רכשתי מאמי לב אדיש לעיניים דומעות. אג’ן הן הוא ליווני בכל דרכי במצרים, וכן ראיתי אותו כבני המאומץ. מה ישר הוא, מה טוב הבחור. הורטונז – החברה תפתח לה זרועותיה. כל מכיריה משבחים ומהללים אותה. אודה כי זועזעתי עד למעמקיי.. לא עמד בי הכוח להתאכזר לבכיים של ילדים מסכנים אלה. אמרתי לעצמי: כלום חייבים הם לסבול בגלל פשעיה של אמם? וכי מה היה לאל ידי לעשות? מי שליבו לא ירך- אינו בבחינת אדם.

אז כפי שאתם רואים נפוליאון היה רגיש ורגשן – הנה דוגמא לכך. הדברים גם מתחברים למה שאמר נפוליאון ב- 1806 לשר האוצר שלו מולאן:

אל תחשוב שאין לי לב רגיש כמו ליתר האנשים. היה עלי לפתח הרגל של שליטה עצמית. עוד מילדותי המוקדמת ביותר עבדתי לנתק את הקורד שעכשיו אינו משמיע לי כל צליל.

מאהבה לידידות

אבל היחסים בין נפוליאון וג’וזפין לא יחזרו לקדמותם. היוצרות יתהפכו. ג’וזפין תיעשה רעיה נאמנה, מסורה, אישה מפנקת מלטפת, דואגת ואת תאוות ההוללות שלה היא תמיר בתאוות בזבוז כספים שאינה יודעת שובע. ואילו הלהבה הבוערת של האהבה, שיקדה בליבו של נפוליאון, תהפוך לידידות מופלאה עם הערכה לכישוריה החברתיים של ג’וזפין, אשר הילכה קסם על אנשי פריז, ותרמה תרומה נכבדה ליחסי הציבור של נפוליאון. אולם נפוליאון ידאג כי חדרי השינה שלהם ימוקמו באגפים נפרדים של הארמון, מרוחקים זה מזה, וכי אל חדר השינה שלו יוביל מסדרון סתרים, דרכו יעבור מצעד ארוך של נשים.

כאשר דבר קיומו של המצעד מגיע לידיעתה של ג’וזפין היא תחולל סצנות קנאה היסטריות. נפוליאון יגיב עליהן באומרו:

היא חושבת תמיד שאני אתאהב ברצינות. האם אינה יכולה להבין שאהבה אינה בשבילי. אהבה היא תשוקה הגורמת לאדם לנטוש הכול בעבורה. לבטח איני אדם מסוג זה שאתמסר כל כולי לאהבה. לפיכך מה אכפת לה, לג’וזפין, שאני משעשע עצמי עם נשים כלפיהן איני חש כל רגש.

ובאחד ממכתביו אליה הוא כותב:

איני מבין את טענותייך כלפי הנשים שעמן אני מתכתב (“מתכתב” – כך הוא קורא לזה). רק אחת אני אוהב וזוהי ג’וזפין הקטנה שלי. היא חביבה, היא קפריזית, והיא נעלבת על נקלה. מריבותיה מלאות חן ככל ייתר מעשיה. והיא, היא נערצת תמיד, חוץ מאשר בהיותה קנאית שאז היא נהפכת לשד קטן…”

הגירושין מג’וזפין

בשנת 1809 נמצא נפוליאון בשיא עצמתו הפוליטית. אמנם זרעי הפורענות נטמנו כבר באדמת ספרד אולם נבטיהם עדין אינם ניכרים לעין. עתה הוא מחליט להתגרש מג’וזפין על מנת להתחתן עם מארי לואיזה מאוסטריה, אשר תוכל ללדת לו יורש. נפוליאון הוא אדם אמיץ – בשדה הקרב, בשדה הפוליטיקה, אולם מול ג’וזפין הוא נתקף במורך לב. לאחר שאינו מצליח לשכנע אחרים להעביר אליה את המסר, הוא נאלץ להתייצב מולה בעצמו.

ז'וזפין ונפוליאון מתגרשים. מקור תמונה: ויקיפדיה.
ז’וזפין ונפוליאון מתגרשים. מקור תמונה: ויקיפדיה.

היא מתעלפת. הוא מזיל דמעה, אולם לאחר שהיא שבה לעשתונותיה היא מבינה כי את ההחלטה אין להשיב. הוא ייתן לה כל מה שתבקש. את הארמון במאלמזון, ארמון ציד בנבאר, קצבה של שלושה מיליון פרנק בשנה וישאיר לה את תואר הקיסרית. הוא גם ימשיך להתעניין בה ולדאוג לה גם לאחר הגירושין.

למרות הגירושים נפוליאון וז’וזפין שמרו על יחסים טובים והיא אף זכתה לראות את בנו של בעלה לשעבר, אשר נולד כשנה אחרי הגירושים. בשנת 1814, זמן קצר לאחר שנפוליאון הוגלה לאי אלבה, הצטננה ג’וזפין בעת שטיילה בגני מלמזון עם הקיסר אלכסנדר ה-1. ההצטננות הופכת לדלקת ריאות וז’ופין מתה ב-29 במאי 1814. כשנפוליאון שומע על מותה הוא מסתגר בחדרו במשך יומיים וממען להתנחם.

נפוליאון המשיך לאהוב את ז’וזפין עד סוף חייו, למרות שעל פי דבריו הוא לא העריך אותה. ולכן אין זה מפתיע שמילותיו האחרונות היו “צרפת, הצבא, ראש הצבא וג’וזפין” (“France, l’armée, tête d’armée, Joséphine”).

עשרים ושש שנים לאחר שנפוליאון השאיר פתק למראשות מיטתה של ג’וזפין: “הנני מתעורר וכולי מלא אותך” הוא עוצם את עיניו כשכולו מלא אותה.

יש אומרים כי הטעות הגדולה ביותר שעשה נפוליאון הייתה פלישתו לרוסיה, אולם אם תשאלו אותי הרי הטעות הגדולה ביותר של חייו הייתה גירושיו מג’וזפין מג’וזפין, שכן היא הייתה קמיע המזל של חייו.

מוזמנים ליצור איתי קשר

מתכננים טיול לצרפת?
מוזמנים להיכנס ל"ארגז הכלים" שלי שמכיל שורה של אתרים אמינים להזמנות מלונות, כרטיסים, רכבים וכל דבר נוסף שתזדקקו לו לבניית טיול מושלם.
רוצים לא לפספס אף כתבה?
הרשמו לעלון שלי ותתחילו לקבל כתבות מרתקות כל שבוע לאימייל. כבונוס אשמח גם לתת לכם בחינם את ההרצאה שלי "טיול בפריז בעקבות מולייר".​
הפרנקופיל
בואו נשמור על קשר

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם (או מקסימום פעמיים) בשבוע.

ואם זה לא שכנע אותכם…

מי שנרשם כעת יקבל את הרצאה שלי על טיול בפריז בעקבות מולייר בחינם!