ז'ולייט גרקו – המוזה של סן ז'רמן מאת גאיה פולת

ז'ולייט גרקו היא אחת מזמרות השאנסונים החשובות ביותר במאה ה-20. גאיה פולת מביאה לנו את סיפורה וכמובן גם את השירים הגדולים ביותר שלה.
ז'ולייט גרקו - המוזה של סן ז'רמן

מה יש בה, בז'ולייט גרקו (Juliette Gréco) שהפך אותה לכזה סמל של תרבות צרפת? של הבוהמיה הצרפתית? כזמרת – היו גדולות ממנה. לאדית פיאף היה קול יפה ממנה, קתרין דנב (Catherine Deneuve) שחקנית טובה ממנה. אבל לגריקו היה משהו שלא היה להן: אופי. גריקו לא היתה רק שחקנית, ולא היתה רק זמרת, היא היתה גם המוזה של הבוהמיה הצרפתית בשני העשורים אחרי מלחמת העולם השניה.

כמו סטיב ג׳ובס שנים אחר כך, היא נודעה בחולצות הגולף השחור שלבשה, שהפכו לפריט אופנה חובה בארונן של מאות אלפי נשים ברחבי העולם. גריקו היא אגדה חיה – אחת האחרונות שעדיין בחיים מתקופת הזוהר של תקופת השנסונים של צרפת, וידועה בכינויה – La grande dame des chansons.

נעורים בפריז בצל הכיבוש הגרמני

את הקריירה המפוארת שלה, היא חייבת לא רק לרפורטואר שביצעה, אלא גם לסיפור חייה המרתק ויוצא הדופן, שהפך את הצלחתה למתוקה אף יותר. ההתחלה שלה לא היתה מבטיחה כלל וכלל. היא נולדה כתוצאה מאונס – עובדה שאמה לא חדלה להטיח בה כל חייה. כילדה, אמה ויתרה עליה ועל אחותה, שארלוט, ושלחה אותן לגור עם סבן וסבתן.

כשאלו נפטרו ב-1938 אמן ניאותה לקחת אותן חזרה. עם הפלישה הגרמנית לצרפת, שלושת הנשים לבית גריקו הצטרפו למחתרת הצרפתית, אך ב-1943 אמה נתפסה ונשלחה לראוונסבריק. ג׳ולייט ושארלוט, החליטו לחזור לפריז, אך במהרה גם הן נתפסו ועונו על ידי הגסטפו. שארלוט נשלחה גם היא למחנה ראוונסבריק, אך ג׳ולייט, שהיתה רק בת 16, נשלחה במקום למאסר בבית סוהר ידוע לשמצה בפאתי פריז.

לאחר כמה חודשים בכלא – בשיא החורף – גריקו שוחררה. לאחר השחרור נאלצה ללכת ברגל – עם השמלה הקיצית שהיתה לגופה בזמן המאסר – מעל 8 קילומטרים כל הדרך חזרה לפריז.

בלי משפחה או בית לחזור אליו, היא התדפקה על דלתה של השחקנית Hélène Duc, אותה הכירה מהמחתרת הצרפתית. הלן לא רק לחמה במחתרת הצרפתית: לאחר המלחמה היא גם הוכרה כחסידת אומות עולם על מאמציה להציל את השחקן היהודי רובר מארסי.

ז'ולייט גרקו בביקור בהולנד (מרץ 1966). מקור צילום: ויקיפדיה.
ז'ולייט גרקו בביקור בהולנד (מרץ 1966). מקור צילום: ויקיפדיה.

הלן אמנם נתנה לגריקו קורת גג, אך השנים האחרונות של המלחמה עברו על גריקו ברעב ובמצוקה גדולה. מכיוון שלא היו לה בגדים משלה, היא הסתובבה רוב הזמן עם בגדי גברים שידידיה תרמו לה. גריקו החלה ללבוש בגדי גברים שהיו גדולים עליה בכמה מידות, וסגנון הלבוש שהחל כהכרח הפך במרוצת השנים לאחת מהאמירות האופנתיות שלה. במהלך השנים, נודעה במכנסי הגברים שנהגה ללבוש וחולצות הגולף השחור שלה.

בשלהי 1944, כשמחנות ריכוז החלו להיות משוחררים ברחבי היבשת, ופליטים החלו לחזור לאט לאט לצרפת, גריקו פיתחה לה מנהג ללכת מדי יום למלון לוטציה. המלון, שנבנה ב-1910 כאחד ממלונות הפאר בתקופת השיא של פריז, הפך עם הכיבוש הנאצי את העיר לאחד ממפקדות הנאצים בעיר.

לקראת סוף המלחמה ואחריה – המלון הפך לתחנת המעבר שבו רוכזו כל האסירים והאסירות ששבו לצרפת מהתלאות ברחבי היבשת. תחנות הרדיו בפריז שידרו מדי יום רשימות של אנשים שהגיעו למלון, והבלאגן במלון היה גדול. מצד אחד היו הניצולים – רעבים ושבורים המנסים לעכל את שעברו ולהסתגל לחיי החירות, ומצד שני משפחות שמחפשות נואשות כל זכר לבני משפחתם.

ובכל זאת, יום אחד גריקו מצאה במלון את אמה ואחותה, ששרדו שתיהן את התלאות בריוונסברוק יחד. בראיון ל׳גארדיאן׳ הבריטי, גריקו סיפרה על המפגש המחודש ועל ההבנה על מה שעבר על אמה ואחותה במחנה:

What I endured in occupied Paris was nothing compared to their two years in Ravensbrück, We held each other tight, in silence. There were no words for what I felt at
that instant

שנות החמישים – הלהיטים הגדולים

אחרי המלחמה גריקו התיישבה בגדה השמאלית של פריז, ובמהרה הפכה לאחד מסימני ההיכר של הבוהמיה הצרפתית. שם, בגדה השמאלית, היא הכירה את כל השמות הגדולים של השמאל הצרפתי, כמו ז׳אן פול סארטר שהצהיר ש׳יש בקולה מיליון שירים׳ – ואף דאג לכתוב לה כמה שירים (עליהם התפייט – ״בפיה, המילים שלי הפכו לאבני חן״). היא הפכה למזוהה כל כך עם הבוהמיה הצרפתית, שבמהרה הוענק לה הכינוי – la Muse de l‘existentialisme (המוזה של האקסזצינליזם הצרפתי).

היא הכירה את ז'אן קוקטו (Jean Cocteau), שהעניק לה את תפקידה הראשון בסרט Orphée, שיצא לאור בשנת 1949. שנה אחר כך, היא שחררה את Si tu t’imagines, שהפך ללהיטה הגדול הראשון.

ב-1951 כבר פורסם אחר מלהיטיה הגדולים, Je suis comme je suis, ששם אותה על הבמה עם גדולי השנסונרים של התקופה.

באותה שנה התפרסם גם השיר Sous le ciel de Paris, שיצא לאור כחלק מהפסקול לסרט בכיכובה באותו השם. במהלך השנים השיר הפך לא רק לאחד מלהיטיה הגדולים, אלא לאחד השירים המוכרים ביותר של תרבות צרפת בכלל. השיר הוקלט במהלך השנים גם על ידי אדית פיאף ו- Yves Montand.

ב-1954 זכתה בפרס Grand Prix עבור שירה Je hais les dimanches. הצלחת קריירת השירה שלה הפכה אותה במהרה לאחת הנשים המפורסמות בצרפת. לצד קריירת השירה שלה, היא המשיכה להופיע בשנות ה-50 וה-60 גם בסרטים צרפתיים. בשנות ה-60 החליטה לעבור לארצות הברית ולנסות את מזלה גם מעבר לים. היא שיחקה בכמה סרטים בהוליווד עם שחקנים כגון ג׳ון יוסטון ואורסון וולס, אך ההצלחה שלה בארצות הברית לא התקרבה לזו שבמולדתה. אחרי כמה שנים אספה את הפקלאות וחזרה לצרפת.

חיי האהבה של ז'ולייט גרקו

במהלך חייה ניהלה כמה מערכות יחסים מתוקשרות למדי, עם רשימה שנראית כמו רשימת ׳המי והמי׳ של המאה ה-20. עם מיילס דיוויס היא ניהלה מערכת יחסים ארוכת שנים, וכשדיוויס נשאל פעם מדוע אינו מתחתן עם גריקו השיב ״אני אוהב אותה יותר מדי מכדי להפוך אותה ל- Negro whore (בדעת הקהל האמריקאית), מה שיהרוס את מעמדה והקריירה שלה״.

גם עם חברו הקרוב של סארטר, אלבר קאמי, היא ניהלה מערכת יחסים ארוכת שנים, וגם עם הסופר האמריקאי טרומן קפוטה (ששודך לה על ידי סימון דה בובאר). היא ניהלה רומנים רבים, והתחתנה שלוש פעמים בחייה, הפעם האחרונה היתה ב-1988 הפסנתרן ג׳רארד יואניסט, איתו היא מתגוררת עד היום. יש לה בת אחת מנישואיה הראשונים לשחקן Phillippe Lemaire, מגדולי השחקנים של צרפת שהופיע במהלך חייו במעל 90 סרטים.

ב-2014 כחלק מחגיגות יום הולדתה ה-87, יצאה למסע הופעות עולמי אחרון – Merci. מופע סולד-אאוט, שאפשר למעריציה לחזות, אולי בפעם האחרונה, בקסם של תקופת הזוהר של השנסונים הצרפתיים. במסגרת מסע ההופעות הגיעה גם להופעה אחת בתל אביב בהיכל התרבות במאי 2015. ב-2016 חטפה שבץ, ומאז שמרה על מרחק מאור הזרקורים.

גריקו מתה ב 23 בספטמבר 2020 בגיל 93 ונחשבה על סוף חייה לאחד הסמלים של תרבות צרפת. אולם יש לזכור שהשפעתה חורגת הרבה מעבר למולדתה. מריאן פיית׳פול (בעצמה זמרת איקונית) סיפרה למשל שבצעירותה מה שהיא רצתה להיות זה ז׳ולייט גריקו. ״כשהייתי ילדה, גריקו היתה האיידול שלי. היא המודל חיקוי שלי לחיים, ואם אני רוצה להיות מישהו – זו ז׳ולייט גריקו״

כמה מילים על גאיה פולת

גאיה פולת, בת לאם שנולדה בפריז ועלתה לארץ ב-1968, עוסקת בשיווק דיגיטלי כבר מעל 5 שנים. היא מתמחה באסטרטגיות תוכן, הגדלת המרות וקמפיינים חברתיים. היא בעלת שני תארים שניים – אחד במדע המדינה מהאוניברסיטה העברית והשני במנהל עסקים מהמרכז הבינתחומי. לאחרונה הקימה את Tata Queens, מיזם תוכן העוסק בנשים פורצות דרך ומעוררות השראה.

Last Updated on 24/09/2020 by צבי חזנוב

שתף אותי בפייסבוק
צייץ אותי בטוויטר
שלח אותי באימייל
נעץ אותי בפינטרסט
עוד כתבות שיכולות לעניין אותך

2 תגובות

  1. יופי של כתבה. ואני חושב שנכון יותר "גרקו" , לא "גריקו" שאלי את אימא:)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

עדכונים מהבלוג ועוד דברים טובים פעם בשבוע

הבטחה של פרנקופיל – מכיוון שאני לא נפוליאון אין לי שום כוונה להפגיז את תיבת הדוא”ל שלכם או להעביר את פרטי הדוא"ל לגורמים אחרים.

האתר משתמש בעוגיות (ולא רק מדלן) על מנת לספק לאורחיו חווית משתמש איכותית. ניתן לקרוא על כך עוד בדף העוסק בפרטיות ותנאי השימוש.