הקטקומבות של פריז – לא רק לנקרופילים אנונימיים

הקטקומבות של פריז - האם כל כך מפחיד לבקר שם?
זמן קריאה משוער: 11 דקות

במשך שנים רבות רציתי לבקר בקטקומבות של פריז, אולם אף פעם לא יצא לי לפגוש פרטנר או פרטנרית שרצו להצטרף אלי למסע בעומק האדמה. והאמת, זה לא כל כך הפתיע אותי. מעטים הם האנשים שיחליטו, מרצונם החופשי, לצעוד במחילות חשוכות מלאות בעצמות וגולגלות, כאשר ניתן באותו זמן לבקר במוזיאון, לטייל באחד הגנים היפים של פריז, דוגמת גני לוקסמבורג או הטווילרי, או סתם לשבת בבית קפה ולהסתכל על העוברים ושבים.

כבר עמדתי להתייאש ולרדת למעבה האדמה בעצמי, כאשר פתאום גיליתי מישהי, שבדיוק כמוני רצתה לבקר בקטקומבות אך מעולם לא מצאה פרטנר להרפתקאה הזאת. ה”מישהי” הזאת הייתה לא פחות ולא יותר מד”ר אורנה ליברמן, ידידתי הטובה ומומחית לתרבות צרפת, שכתבותיה הרבות הפכו לחלק אינטגרלי וחשוב של האתר.

לשמחתי גם אורנה חיפשה פרטנר להרפקאה המעט מורבידית הזאת ולכן החלטנו, שכשניפגש בספטמבר 2021 בפריז, נלך שנינו ונבקר בקטקומבות. וכך ביום סתוי, לאחר שאכלנו ארוחה נהדרת ברחוב Daguerre (ניתן לקרוא על המסעדה בכתבה על המסעדות המומלצות בפריז), ירדנו שנינו במדרגות הלולייניות כ-20 מטר אל תוך המעיים של פריז על מנת להיפגש עם כ-6,000,000 פריזאים מתים…

ההיסטוריה של הקטקומבות של פריז

לפני שנמשיך את סיפורנו, רציתי לספק לכם רקע היסטורי, שבעזרתו תבינו כיצד נוצרו הקטקומבות הללו וכיצד הגיעו לשם העצמות והגולגלות, אותן תפגשו במהלך הביקור שלכם שם.

כמו בלא מעט ערים אירופאיות אחרות, נהגו הפריזאים, עד ראשית המאה ה-19, לקבור את מתיהם בחצרות הכנסיות , בבתי החולים שלהם ובמספר בתי קברות, שנמצאו במרכז העיר. בית הקברות המפורסם ביותר היה “החפים מפשע” (Les Innocents) והוא נקרא על שם כנסייה בעלת אותו שם, ששורשיה מגיעים למאה ה-9 לספירה (דרך אגב, החפים מפשע, על שמם נקראת הכנסיה היו הילדים, שעל פי האגדה הנוצרית, הורדוס ציווה להרוג, על מנת למנוע את בואו של ישו לעולם).

בית הקברות "החפים מפשע". ציור משנת 1550. מקור ציור ויקיפדיה
בית הקברות “החפים מפשע”. ציור משנת 1550

עם השנים הלכו בתי הקברות הללו והתמלאו והדבר הביא לפרוץ מגפות. הסיבה לכך הייתה שפעמים רבות, בעקבות גשם סוער, שרידי המתים צפו החוצה והגיעו, לעיתים קרובות, אל השוק הסיטונאי של פריז (לה האל), ששכן לא הרחק מבית הקברות.

השיא הגיע בשנת 1774, כאשר מרתפים של בתים, שנמצאו בקרבת בית הקברות, החלו להתמוטט בעקבות לחץ שהפעילו הגופות הרבות בקברים (נסו לדמיין איך תרגישו אם תרדו למרתף, על מנת להביא בקבוק יין, ופתאום תגלו יד מבצבצת לה מהקיר).

בעקבות זאת, החליטה מועצת העיר לפנות את בתי הקברות הותיקים של העיר ולפתוח בתי קברות חדשים, מחוץ לגבולות פריז של אותם הימים (תוכלו לקרוא עליהם בכתבה בתי הקברות של פריז – לו רק יכלו הקברים לדבר…). אולם כאן עלתה השאלה, מה יעשו עם כל אותם מליוני מתים הקבורים להם באדמת עיר האורות?

את התשובה לסוגייה הזאת נתן מפקד המשטרה של פריז, ז’אן שארל לנואר (Jean Charles Lenoir 1732-1808), כאשר בכלל ניסה לפתור בעיה אחרת.

המערות של פריז הפכו לקטקומבות

מאז ומתמיד פריז הכילה לא מעט מכרות מהם הפיקו את אבן הגיר המפורסמת שלה, ממנה בנויים כמעט כל הבניינים ההיסטוריים של העיר. במהלך ההיסטוריה כשמכרה כזה התרוקן, הוא פשוט נזנח ונשכח, אולם עם השנים נבנו מעל המכרות הללו בניינים והעובדה שהם נבנו מעל מנהרות ריקות פגעה ביסודות שלהם וגרמה להם לשקוע, במקרה הטוב, או לקרוס פנימה, במקרה הפחות טוב.

דוגמא לכך הייתה כנסיית סן ז’נבייב (לעתיד בניין הפנתאון), שנבנתה מעל מכרות ברובע הלטיני, וכתוצאה מכך היה צורך לבנות את היסודות שלה מחדש, דבר שעיכב את הבנייה וגרם לעוגמת נפש רבה לאדריכל שלה.

על מנת לפתור את הבעייה הזאת החל הממונה על המכרות במשטרת פריז לחזק את המכרות העתיקים ולחבר אותם במנהרות. כתוצאה מכך הלכה ונוצרה בפריז של המאה ה-18, מעין עיר תת קרקעית של מכרות ומנהרות.

ז'אן-שארל לנואר. מפקד המשטרה של פריז. דיוקן מאת גרז (Greuze)
ז’אן-שארל לנואר. מפקד המשטרה של פריז. דיוקן מאת גרז (Greuze)

מפקד המשטרה של פריז, שפיקד, כאמור, על הממונה על המכרות עשה אחד ועוד אחד והגיע למסקנה שהעיר התת קרקעית הזאת יכולה להפוך למקום משכן הולם לשרידיהם של תושבי פריז. אלכסנדר לנואר הלך עם הרעיון הזה למלך צרפת, קיבל את אישורו ובשנת 1786 החלו להעביר את העצמות שנמצאו בבתי הקברות של פריז אל הקטקומבות.

וכך במשך מספר שנים, לילה לילה, שיירות של אנשי דת לובשי שחורים, עברו ברחובות פריז בדרכם אל הכניסה לקטקומבות על מנת להכניס לשם את שרידי המתים. כך במהלך השנים רוקנו בית הקברות של החפים מפשע, לצד בתי קברות נוספים כגון זה של כנסיית ה”מעילים הלבנים” שברובע המארה או בית הקברות של המדלן, בו יקברו בעוד שנים לא רבות מלך ומלכת צרפת (תוכלו לקרוא עליו בכתבה Chapelle Expiatoire – הקאפלה המסתורית בלב פריז).

הקטקומבות הופכות לאטרקצייה תיירותית

תהליך העברת שרידי המתים המשיך במהלך המאה ה-19 והגיע לשיא בתקופת נפוליאון השלישי, כאשר בניית השדרות והביוב, אילצה את עיריית פריז לפנות את גופות המתים, שנקברו במקומות, שהיו מיועדים להריסה. אולם אם במהלך שלהי המאה ה-18 היו הקטקומבות לא יותר מדרך פרקטית לנקות את פריז משרידי המתים, הרי שבמהלך המאה ה-19 החלו הם להפוך לאטרקציה תיירותית של ממש.

נדמה שלא הייתה מאה שכל כך התעניינה במוות כמו המאה ה-19. יתכן שהייתה זו ההשפעה של הרומנטיזם של תחילת המאה ויתכן שהייתה זו ההתקדמות המדעית, כך או כך, הפכו מקומות בפריז, הקשורים למוות, לאטרקציות תיירותיות מהמעלה הראשונה.

רוצים דוגמא? קחו למשל את חדר המתים העירוני, שהיה ממוקם מאחורי קתדרלת הנוטרדאם (היכן שכיום נמצא גן מקסים). במהלך המאה ה-19 המקום המה מתיירים שבאו להציץ בגופות שנמשו מהסיין והפך לאטרקציה תיירותית כה גדולה עד כי בתקופות מסויימות הוא אף עקף, במספר המבקרים בו, את מגדל אייפל.

פריזאים ותיירים מביטים בגופות שנמשו מהסיין בחדר המתים של פריז.
פריזאים ותיירים מביטים בגופות שנמשו מהסיין בחדר המתים של פריז

הראשון שהבין את הפוטנציאל התיירותי של הקטקומבות, ופעל בנידון, היה הממונה על המכרות של פריז, לואי-אטיין דה טורי (Louis-Étienne Héricart de Thury 1776-1854). בשנת 1810 הוא החליט להתחיל לסדר את העצמות בפירמידות ובצורות גיאומטריות אחרות ולהוסיף שילוט, שמראה מאיזו כנסייה נלקחו העצמות. כמו כן הוא היה אחראי לשלט המפורסם “אתם נכנסים אל ממלכת המתים”.

במקביל להפיכת המקום לאטרקציה תיירותית, הפכו הקטקומבות למקום מסתור מועדף, בזכות האפילה והמסדרונות הארוכים, שבהם קל מאוד ללכת לאיבוד. וכך במהלך מלחמת העולם השנייה, הפכו הקטקומבות לביתם השני של חברי הרזיסטנס ובראשם אנרי רול-טנגי (Henri Rol-Tanguy 1908-2004), שתכנן משם את השתתפות המחתרות בשחרור פריז.

הקטקומבות המשיכו לרתק את הקהל הפריזאי גם אחרי סיום מלחמת העולם השנייה ולא מעט מהפריזאים אוהבים, יד היום, להיכנס לשם, לאו דווקא מהכניסה לתיירים. כך לדוגמא בשנת 2004 התגלה בקטקומבות אולם קולנוע עם בר מאובזר ששימש קבוצה מחתרתית של אומנים בשם UX (ראשי תיבות של Urban Xperiment). כאשר המשטרה, שגילתה את האולם, חזרה למקום כל הציוד נעלם ועל הרצפה הוצמד פתק עליו היה כתוב “אל תחפשו” (Ne cherchez pas)…

הביקור שלנו עשרות מטרים מתחת לרחובות פריז

כעת לאחר שלמדתם מעט על ההיסטוריה המרתקת של הקטקומבות, הגיע הזמן לחזור לביקור של אורנה ושלי עמוק עמוק מתחת לאדמה.

כאמור, אל הכניסה לקטקומבות, שנמצאת בכיכר דנפר-רושרו (Denfert-Rochereau), הגענו מרחוב Daguerre, עליו ניתן לקרוא בכתבה המקומות האוהבים בפריז. הכיכר עצמה, המוכרת לכל מי שמגיע לפריז משדה התעופה אורלי, שווה מילה או שתיים לפני שאנו ממשיכים במסע אל תוך האדמה.

כיכר הגיהנום הופכת לכיכר דנפר רושרו

הכיכר נוצרה במהלך שנות ה-60 של המאה ה-18 והיוותה את שער הכניסה הדרומי של פריז בתוך חומת המכס, שהוקמה שם על ידי האדריכל לדו (Claude Nicolas Ledoux 1736-1806). בתחילה נקראה הכיכר Place d’Enfer (כיכר הגיהנום), הן מכיוון שהפריזאים לא אוהבים לשלם מיסים ומהסיבה הפרוזאית שבמקום הזה נמצאת הכניסה הראשית לקטקומבות, שנמצאות, כאמור, מתחת לאדמה (היסטוריונים ובלשנים מציעים הסברים נוספים למקור המילה “אנפר”
enfer ולמשמעותה אך הכול בגדר השערות ותקצר היריעה).

אולם עיריית פריז לא כל כך אהבה את השם הזה וחיפשה שם “מהוגן” יותר. את ההזדמנות לשינוי שמה של הכיכר הביאה מלחמת פרוסיה-צרפת (1870).

במלחמה הזאת הוכתה צרפת שוק על ירך ונאלצה להעביר לידי הקיסרות הגרמנית המאוחדת, שהוכרזה בורסאי, את מחוזות אלזס ולוריין. אולם למרות התוצאה החד משמעית, ניסו הצרפתים למצוא לפחות איזה ניצחון קטן במלחמה הזאת, ממנו יוכלו לבנות מיתוס של גבורה ולהוכיח לעולם שהם לא שההפסד לא היה מוחלט.

אריסטיד דנפר רושרו (Aristide Denfert-Rochereau)
אריסטיד דנפר רושרו (Aristide Denfert-Rochereau)

את הניצחון הזה סיפק להם קצין בשם אריסטיד דנפר רושרו (1823-1878 Aristide Denfert-Rochereau). במהלך המלחמה הוא הגן על מבצר בלפור (Belfort) שבמזרח צרפת, ולהבדיל משאר הצבא הצרפתי, הוא לא נכנע והצליח להחזיק מעמד במהלך כל המלחמה.

להגנה על בלפור, כאמור, לא הייתה שום השפעה מהותית על תוצאות מלחמת פרוסיה צרפת, אך היא העניקה לצרפתים את מיתוס הגבורה, לו הם היו זקוקים. וכך, בשנת 1879, שנה לאחר מותו של הקצין האמיץ, הוחלט לשנות את שמה של כיכר הגיהנום (דנפר) לכיכר דנפר-רושרו, כך ששם הכיכר נשמע אותו דבר אבל המשמעות היא שונה לחלוטין.

כינויו של הקצין האמיץ היה “האריה מבלפור” ולכן החליטה ממשלת צרפת לפנות אל הפסל אוגוסט ברתולדי (Auguste Bartholdi 1834-1904), המוכר לנו כיום בזכות “פסל החירות” אותו הוא יצר, וביקשה ממנו ליצור פסל אבן של אריה, שיוצב בעיירה בלפור. מכיוון שהפסל בא לציין את נצחונו של דנפר-רושרו, הוחלט להציב העתק ברונזה שלו בכיכר על שמו והוא מביט על תנועת המכוניות והאנשים שם עד היום.

העתק פסלו של אוגוסט ברתולדי "האריה מבלפור", המוצב בכיכר דנפר רושרו. צילום: צבי חזנוב
העתק פסלו של אוגוסט ברתולדי “האריה מבלפור”, המוצב בכיכר דנפר רושרו. צילום: צבי חזנוב

כמה זמן צריך ללכת כדי לראות כמה עצמות?

לאחר שסיימנו לצפות בפסל האריה המרשים חצינו את הכביש ונכנסנו פנימה. מכיוון שכמות התיירים בפריז הייתה קטנה בהרבה מהרגיל, בגלל מגיפת הקורונה, יכולנו להרשות לעצמנו לא לקנות כרטיס מראש, אלא לעמוד בתור קצר בקופות.

לאחר שעברנו את השער התחלנו לרדת למטה במדרגות לולייניות, עד שהגענו אל מעבה האדמה. להפתעתנו לא מצאנו ולו עצם אחת לרפואה, אלא חדר עם מיצג גיאולוגי המסביר על שכבות האדמה השונות של פריז. המשכנו הלאה וירדנו עוד ועוד למטה עד שהגענו אל המסדרונות החצובים באבן.

מסדרונות, מסדרונות ועוד מסדרונות. צילום: צבי חזנוב
מסדרונות, מסדרונות ועוד מסדרונות. צילום: צבי חזנוב

לשמחתנו לא היה צורך בפנס מכיוון שהמסדרונות היו מוארים היטב, אולם ככל שהתקדמנו הלאה, הקלסטרופוביה הטבעית שקיימת כמעט אצל כולנו, החלה להתעורר.

וכאן ישנה בעיה, במידה והליכה במסדרונות שלא נגמרים, מעייפת, משעממת, או גורמת לכם לקלסטרופוביה, עליכם לדעת שלא ניתן לחזור אחורה. אתם חייבים להמשיך עד הסוף (לפחות לא ניתן ללכת לאיבוד בקטקומבות כי המסלול בנוי כך שאין בו צמתים, בהם ניתן בטעות לקחת את הפנייה הלא נכונה).

ההליכה הזאת, מבלי יכולת לפנות אחורה, הזכירה לי את השיר “אם זה טוב ואם זה רע, אין כבר דרך חזרה”, ומומלץ להאזין לו על מנת להעלות את המוראל (רק קודם, עליכם להוריד אותו לנייד שלכם, כי אין קליטה בקטקומבות).

וכך, לאחר צעידה ארוכה במסדרונות שוממים, הגענו אל האטרקציה לה כולנו חיכינו: חדרי העצמות. שם תמצאו מליוני גולגלות ועצמות דחוסים לאורך הקיר או מוצגים במבנים שונים, כגון פירמדות. לצד כל מבנה שכזה תוכלו למצוא שלט שמסביר מהיכן הגיעו העצמות הללו.

כאן הביקור מתחיל להיות מעניין, מכיוון שלכל גל עצמות מצורף שלט שמסביר מהיכן העצמות הללו הגיעו. כך אנו למדים לא רק על בתי הקברות של פריז וכנסיות שכבר מזמן לא קיימות, אלא גם על אירועים היסטוריים, שנשכחו מהזיכרון הקולקטיבי. דוגמא לכך, הם עצמות אלו שנהרגו במהומות רביון (Réveillon), שמוצגות במעמקי הקטקומבות.

ז’אן בטיסט רביון ( Jean-Baptiste Réveillon 1725-1811), היה בעל מפעל לטפטים ולנייר במזרח פריז (הנייר הזה שימש, בין השאר את אחד מהכדורים הפורחים הראשונים של האחים מונגולפייה). באפריל 1789 הוא קבע שבגלל ירידה במחיר הלחם, ניתן להוריד את משכורות הפועלים (או ככה לפחות הבינו אותו).

כתוצאה מכך פרצה בפריז מהומת דמים שבמסגרתה נשרפו ביתן והמפעל שלו ורביון הצליח לברוח בקושי רב על נפשו. יש שיאמרו, ובצדק, שמהומות אלו היו ההקדמה למהפכה הצרפתית, שפרצה מספר חודשים מאוחר יותר.

את הסיפור המעניין הזה הכרתי, אך מעולם לא חשבתי שאעמוד פנים מול פנים מול גולגולת, של אותם מפגינים שמצאו את מותם, במהלך מרחץ הדמים שפרץ בפריז ועלה בחייהם של 25 אנשים.

עצמות שהועברו מבית הקברות של בית החולים St. Leu, שנהרס בעת בניית בולבאר סבסטופול. צילום: צבי חזנוב
עצמות שהועברו מבית הקברות של בית החולים St. Leu, שנהרס בעת בניית בולבאר סבסטופול. צילום: צבי חזנוב

וכך המשכנו ללכת בין מערומי העצמות, עד שדי לפתע, הגענו אל המדרגות שהחזירו אותנו אל ארץ החיים. וכאן צריך לזכור חוק פיזיקלי פשוט, אם יורדים למטה, יש צורך לעלות למעלה. הטיפוס חזרה נעשה במדרגות לולייניות ולקח אי אלו דקות ארוכות, שמשכם נקבע בהתאם לרמת הכושר שלכם ושל מי שנמצא לפניכם.

בסופו של דבר הגענו אל היציאה ושם השומרים המסורים בדקו לנו את התיק, על מנת שלא לקחנו איזו גולגולת למזכרת. יצאנו החוצה אל אור היום העדין של הסתיו הפריזאי. הלכנו אל בית הקפה הקרוב, התיישבנו, שתינו אורנג’ינה ואמרנו לעצמנו שהיה מעניין לבקר מתחת לאדמה, אך היה עוד יותר כיף לחזור לרחובות פריז ולהמשיך לטייל שם.

ומה הפיקה בת לווייתי לביקור? אורנה ליברמן, הגיגים ורשמים

באותו יום קבענו לאכול צהרים במסעדה ברחוב דאגר. אכול ושתו כי מחר נמות, ישעיהו בהיפוך משמעות המקור. קרפה דיים, הורטיוס.

לפני פגישתנו סרתי לפתחו של אתר הקטקומבות הסמוך כדי לברר את סדרי הביקור. בדרך כלל משתרך תור גדול מעוקל שריפה את ידיי עד עתה. הקטקומבות מושכות ציבור רחב, צעירים ומבוגרים, בכל שעות היום, תחת גשם או שמש.

ביום ההוא לא היה תור והפקח בפתח, שחשב שאני מעוניינת לבקר מייד, עודד אותי להיכנס. הסברתי לו שברצוני להגיע מאוחר יותר בלוויית ידיד והוא סיפק לי טיפים שיעזרו גם לכם: כדאי לבוא ביום חמישי, יום לא עמוס (היה זה במקרה יום חמישי, האל היה עמדי), ללא הזמנת כרטיס מראש. ואכן, נכנסנו ללא תור, ושילמנו כל אחד 14 יורו במקום 29 יורו בהזמנה מוקדמת ברשת.

המדרגות שמובילות לקטקומבות. צילם: צבי חזנוב
המדרגות שמובילות לקטקומבות. צילם: צבי חזנוב

צבי פרץ קדימה, שעט במורד המדרגות בחדוות נעורים. אני השתרכתי מאחור, נצמדת למעקה בכל כוחי. אל דאגה, למרות שאינני מיטיבת לכת, הביקור לא הציב לי קשיים. לא בירידה, לא בהליכה במחילות ולא בעליה חזרה לאוויר הפתוח.

קירות קירות של עצמות עצמות המעוטרות בשורות סדורות, מעט בולטות, של גולגלות קטנות. וכל אחת מהן הביטה בי ואמרה לי: “הייתי כמוך, תהיי כמוני.” “נכון”, השבתי לה, “תודה על האזהרה. העצמת בי את ההחלטה לא לבזבז זמני לריק. את המיזמים שברצוני עוד לבצע, אשתדל לבצע. מה שאני רוצה באמת לעשות. או לא לעשות. כמו כן אמנע ממכות בלוז כי בין כה וכה יבוא הסוף וישים להן סוף, מוטב, אם כן, להפיק את המירב ברוח טובה”.

על הסידור האמנותי של העצמות והגולגלות, מקברי-רומנטי, אחראי המהנדס אריקר דה תורי (Héricart de Thury) שבשנת 1810 התמנה למפקח הכללי של המחצבות וכיהן בתפקיד עד 1830. בשנים אלה חיזק ושיפץ דה תורי את המחצבות בהמשיכו כך את מפעל קודמו תוך שקישט ועיצב את הקטקומבות.

ב-1815 הוציא דה תורי ספר הנקרא “תיאור הקטקומבות של פריז” ששימש כבסיס לכל מה שנכתב על האתר לאחר מכן. הספר זמין חינם ברשת ונמכר גם בגרסת נייר.

ניתן לקרוא בו על תכנית גרנדיוזית של דה תורי שלא יצאה לפועל. דה תורי רצה להפוך מחצבת מלח עזובה, “גוב האריות”, כינויה, בבולבאר סן ז’אק, שהפכה למאורת נוודים, עניים ושודדים, לכניסה מונומנטלית לקטקומבות דרך שדרת ברושים באורך מאתיים מטר.

שכונת הפחונים תיהרס ובמקומה ייבנה קומפלקס מפואר וגדור: שתי חווילות במעלה הרחוב, אחת תהיה למשכן אוצר המקום, השניה תשמש להמתנת הבאים. מדרון מתון, מוצל בעצים, יוביל את האנשים, מי ברגל, מי ברכב, אל פתח המחילות התת קרקעיות. ותחת הברושים מונומנט ענקי שחלקו קפלה למתפללים וחלקו אולם אספה למשפחות. קברים מפוארים ומצבות יוסיפו כבוד.

הכניסה לקטקומבות היא, בסופו של דבר, הרבה פחות מפוארת ונמצאת בכיכר דנפר-רושרו ולא בבולבאר סן ז’אק. במקום “גוב האריות” מתנוסס כיום מלון ארבעה כוכבים השייך לחברה האמריקאית מריוט אינטרנשיונל.

עד כאן אתנחתא היסטורית. נחזור להגיגיי ורשמיי. באמצע הדרך נתקל המבקר בבאר שכרו הפועלים כדי לאסוף את מי התהום. מעיין מי האמונה הטובים שירוו את צמאון הצדיקים או מעיין הלתה שישתו המתים כדי לשכוח את העבר לפני שיקומו לתחיה בגלגול חדש.

הבאר שכרו הפועלים בקטקומבות. צילם: צבי חזנוב
הבאר שכרו הפועלים בקטקומבות. צילם: צבי חזנוב

מעבר מעולם אחד לאחר, אך לי, המתקשה להאמין בגלגולים, רווח ביותר כאשר עלינו במעלות החיים לאוויר הצח, לרחוב שנראה לי לא מוכר. צימאון אחז בנו למי מעיינות הישועה. התיישבנו בטרסה של בית קפה בשדרה נעימה אליה יצאנו ואני שאלתי את המלצר איפה נמצאים אנו. אוונו רנה קוטי, חמש דקות ממטרו דנפר-רושרו משמאל, מקומות המוכרים לי היטב בנסיבות רגילות…

ממליצה מאוד על הביקור הלא שגרתי במנהרת הזמן מתחת לאדמה שממנו הפקתי עוד ועוד תובנות לגבי המסע המוקצב לי שעדיין לא הסתיים.

היי, צבי, בפעם הבאה, הביוב, אל תשכח!!!

הקטקומבות של פריז – מידע למטייל

בעיני, למרות חוסר הנוחות והקלסטרופוביה הקלה שהמקום מייצר, הקטקומבות הם מקום מרתק וראוי לבקר שם לפחות פעם אחת. במידה ואתם מסכימים עם הקביעה הזאת ורוצים לשלב את הקטקומבות בביקור הבא שלכם בפריז, תוכלו למצוא בהמשך את כל המידע הדרוש לצורך ביקור שם.

כיצד מגיעים לקטקומבות?

כתובת: 1 Av. du Colonel Henri Rol-Tanguy.

הדרך הנוחה ביותר להגיע לשם הוא באמצעות המטרו (ככה גם מתרגלים לשהות מתחת לאדמה 🙂 ). על מנת לעשות זאת יש לקחת את קו 6 או RER B ולרדת בתחנת Denfert-Rocherau. הכניסה לקטקומבות נמצאת מרחק הליכה קצר משם.

קניית כרטיסים

כפי שכתבתי בהתחלה, ניתן לקנות כרטיסים בקופה, אולם במידה והגעתם בעונה חמה מבחינה תיירותית והקורונה, כבר הפכה להיסטוריה, אתם תגלו שתצטרכו לעמוד בתור ארוך מאוד (בימים הטובים התור הלך והתפתל לאורך הרחוב).

במקרה כזה מומלץ בחום לקנות כרטיסים לקטקומבות מראש, גם אם זה עלול לעלות מעט יותר. את הכרטיסים ניתן לקנות בדף המונומנטים באתר.

כמו כן, במידה וכבר החלטתם לבקר שם, אני ממליץ בחום לקחת סיור מודרך בקטקומבות, על מנת שתוכלו לשמוע עוד סיפורים היסטוריים מעניינים שהתרחשו שם, ואותם לא הספקתי להכניס לכתבה. הנה כמה אופציות לא רעות מהן ניתן לבחור:


שעות פתיחה

המקום פתוח כל יום, להוציא ימי חג, בין השעות 09:45-20:30.

ביקרתם בקטקומבות, מה עושים הלאה?

סיימתם לבקר בקטקומבות? הנה עוד כמה אופציות שיכולות לעניין אותכם:

מוזמנים ליצור איתי קשר

מתכננים טיול לצרפת?
מוזמנים להיכנס ל"ארגז הכלים" שלי שמכיל שורה של אתרים אמינים להזמנות מלונות, כרטיסים, רכבים וכל דבר נוסף שתזדקקו לו לבניית טיול מושלם.
רוצים לא לפספס אף כתבה?
הרשמו לעלון שלי ותתחילו לקבל כתבות מרתקות כל שבוע לאימייל. כבונוס אשמח גם לתת לכם בחינם את ההרצאה שלי "טיול בפריז בעקבות מולייר".​
הפרנקופיל
בואו נשמור על קשר

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל פעם (או מקסימום פעמיים) בשבוע.

ואם זה לא שכנע אותכם…

מי שנרשם כעת יקבל את הרצאה שלי על טיול בפריז בעקבות מולייר בחינם!