סיפורו של המולן רוז' - בין ריקוד קנקן לפלצן מוזיקלי. את התמונה יצר צבי חזנוב אמצעות MidJourney

מתכננים טיול לפריז? הנה כמה קישורים סופר חשובים:

רוצים עוד? כנסו למדריך פריז המלא שלי.

זמן קריאה משוער: 5 דקות

מאז שנפתחו שעריו בשנת 1889, הפך המולן רוז’ (Moulin Rouge), לחלק מהמיתולוגיה הפריזאית, ויש שיאמרו שהפך לקלישאה ומלכודת תיירים. האם זה נכון או לא, על כך תוכלו לקרוא בדף מולן רוז’ אצלי באתר, אך דבר אחד בטוח, למולן רוז’ הייתה היסטוריה מרתקת, כי הופיעו שם אנשים גדולים מהחיים.

בכתבה הזאת נצא לטייל בפריז של הבל אפוק ונגלה את סיפורם של אותם אנשים שהפכו לחלק מהמיתולוגיה של המונמארטר. אז תנו למארח להוביל אותכם אל השולחן הכי מרכזי באולם, התיישבו על הכסא המרופד והרשו למלצר למזוג לכם שמפניה. המסך עומד לעלות…

ההיסטוריה של המולן רוז’

מי שמכיר את ההיסטוריה של מונמארטר יודע שעד המחצית השנייה של המאה ה-19, היה המונמארטר כפר, בו גידלו גפנים וטחנו קמח. העובדה שהכפר הזה היה ממוקם על גבעה חשופה לרוחות, הפכה אותו למיקום אידיאלי לתחנות רוח ואכן בשלהי המאה ה-19, למרות שאופיה של מונמארטר הלך והשתנה מכפר למעוז הבוהמה, היו שם עדיין לא מעט תחנות רוח.

אולם, כפי שתראו, טחנת הרוח המפורסמת ביותר של המונמארטר, מעולם לא תחנה ולו גרגר חיטה אחד, אלא לדברי, הרקדנית המפורסמת, ג’יין אבריל (Jane Avril 1868-1943) “טחנת הקמח הזאת עסקה אך ורק בלטחון את הכסף של התיירים”.

זוהי כמובן תחנת הקמח האדומה או בצרפתית Le Moulin Rouge, אותה הקימו שארל זידלר (Charles Zidler 1831-1897) וז’וזף אולר (Joseph Oller 1839-1922) על גג הקברט בבולבאר קלישי, אותו קנו בשנת 1889.

השנה 1889, לא הייתה סתם עוד שנה בהיסטוריה של צרפת. הייתה זו השנה של התערוכה הגדולה, זו שהביאה לנו את מגדל אייפל. שני היזמים ידעו שהתערוכה תביא איתה נחיל של תיירים, שרק יחפשו מקום ש”יטחן את כספם” ויספק להם בידור, וזה בדיוק מה שהאדונים זידלר ואולר התכוונו לספק להם.

מפלצן ועד קאן קאן – הכוכבים של המולן רוז’

צריך לזכור ששני האדונים לא המציאו יש מאין. במקום בו נמצא המולן רוז’ עמד החל משנת 1850 קברט אחר בשם המלכה הלבנה (La Reine Blanche), שבשנת 1885 הפך למועדון ריקודים ומקום מפגש ידוע בין זונות ללקוחות שלהם. אחד מהם הייתה הדמות הספרותית ז’ורז’ דירואה (Georges Duroy), מהרומאן “בל אמי” (Bel Ami) של מופסאן, שהלך לחפש שם ריגושים.

אולם הריקודים מתחת למולן רוז'. התמונה נוצרה על ידי צבי חזנוב באמצעות שימוש ב MidJourney
אולם הריקודים מתחת למולן רוז’. התמונה נוצרה על ידי צבי חזנוב באמצעות שימוש ב MidJourney

מכיוון שטיפוסים כמו ז’ורז’ דירואה לא מכניסים מספיק כסף (לפחות לא לבעלים של המועדון), החליט אולר להעביר את מועדון הריקודים למרתף ולפתוח במקומו קברט. במקביל פתח ז’וזף אולר בגינה מאחורי המולן רוז’ מועדון קטן נוסף, אותו מיקם בתוך פסל של פיל, ובו רקדנית בשם מדאם זלסקה (Madame Zelaska) הדהימה את הקהל באמצעות ריקודי בטן אירוטיים.

אולם, האקשן האמיתי התרחש כמובן בקברט עצמו. שני היזמים מיתגו את המולן רוז’ בתור “ארמון הנשים” ואפשרו כניסה אך ורק לגברים. מה שחיכה להם בפנים היה מופע אירוטי/הומוריסטי, כאשר הכוכב הראשון של המולן רוז’ לא הייתה רקדנית דווקא אלא גבר, ולא סתם גבר אלא פלצן מקצועי!

שמו היה ז’וזף פוז’ול (Joseph Pujol 1857-1945) וכינויו היה הפטומן (Le Pétomane), שפירושו “איש הפלוצים”. האיש ידע לשאוב אוויר לתוך אחוריו ולשחרר אותו בצורה וירטואוזית וכך יכל “לשיר” את האריה המפורסמת “או סולו מיו” או את המנון המרסייז. ההצלחה שלו הייתה מיידית והביאה למולן רוז’ את שמנה וסלתה של אירופה, כולל מלך בלגיה, שכמעט מת מצחוק (באופן מילולי). הנה סרטון קצר שלו (לצערי ללא קול) שצולם במולן רוז’:

אם תרצו לשמוע עוד על מעלליו הריחניים של ז’וזף פוז’ול, תוכלו לעשות זאת באמצעות הכתבה חלף עם הרוח, אולם עם כל הכבוד לו, את התהילה בת האלמוות הביאו למולן רוז’ רקדניות הקאן קאן (Can Can).

אף אחד לא יודע בדיוק איך הגיע ריקוד הקאן קאן, שמקורו באופרה של אופנבך “אורפאו בגיהנום”, למולן רוז’, אולם בפעם הראשונה שהוא הוצג על במת האופרה הפריזאית, הוא נראה כך:

על פי דבריהם של מייסדי המולן רוז’, יום אחד שמעו הזונות, שרקדו כאמור במרתף המולן רוז’, במטרה “לצוד” לקוחות, שלקברט הגיעו אנשים עשירים במיוחד. הן החליטו לפרוץ באמצע ההצגה והחלו בריקוד הקאן קאן (שבעבר נקרא Chahut) תוך כדי הרמת רגליים וחשיפת הבגדים התחתונים שלהן. ההצלחה של ריקוד הקאן קאן הייתה מיידית והפכה את כמה מרקדניות הקאן קאן למפורסמות, כמעט בן לילה.

לכל אחת מהרקדניות הללו היה שם במה די פרובוקטיבי, שבזכותו הן הגיעו לתודעת הציבור וחלקן זכו להיכנס ממש אל בין דפי ההיסטוריה. הנה כמה מהמפורסמות שבהן:

פוסטר המפרסם את מופע הקן קן של לואיז וובר, שכונתה "הגרגרנית". את הפוסט צייר טולוז לוטרק בשנת 1891.
פוסטר המפרסם את מופע הקאן קאן של לואיז וובר, שכונתה “הגרגרנית”. את הפוסט צייר טולוז לוטרק בשנת 1891.
  • לואיז וובר (Louis Weber 1866-1929), שכינוייה היה La Goulue, או בעברית, “הגרגרנית” ושכזתה לחיי נצח בזכות הפוסטר המפורסם שצייר טולוז לוטרק.
  • ניני “רגליים באוויר” (Pattes en l’air), שהייתה ידועה בזכות יכולתה לבעוט גבוה באוויר ולהפיל כובעי צילנדר של גברים שישבו קרוב מידי לבמה.
  • רקדנית נוספת, שאת שמה הפרטי לא מצאתי אך כינוייה היה מכסה הביוב (Grille d’Egout), ואני אשאיר לכם לדמיין כיצד זכתה לכינוי המלבב הזה…

בשנת 1915, בזמן מלחמת העולם הראשונה נשרף המולן רוז’ בפעם הראשונה והוא נשרף שוב בשנת 1921 ו 1923. בכל פעם האולם החדש שנבנה הפך לגדול יותר ולהקת הרקדניות הלכה וגדלה בהתאם, עד שהיום ישנן כ-100 רקדניות שעובדות במקום.

במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20, שינה המולן רוז’ את אופיו מעט ולצד הבדרנים והרקדניות החלו להופיע בו זמרים וזמרות, שחלקם חייבים למולן רוז’ את הצלחתם.

אחת הזמרות המפורסמות ביותר, שהופיעו שם הייתה ז’אן פלורנטין בורז’ואה (Jeanne Florentine Bourgeois 1875-1956), שידועה לנו בשם הבמה שלה מיסטינגט (Mistinguett). שם במולן רוז’ נוצרו כמה מהלהיטים הגדולים ביותר שלה ובהם “זוהי פריז” (Ça, c’est Paris).

אחרי מיסטינגט המשיכו להופיע במולן רוז’ כמה מהזמרים המפורסמים ביותר של צרפת ובהם אדית פיאף ואיב מונטן, שהעלו שם מופע זוגי ב 1944, שארל טרנה (Charles Trenet), שארל אזנבור, לין רנו (שעדיין נמצאת איתנו, נכון לזמן כתיבת הכתבה), ועוד רבים אחרים.

במקביל נוצרו במולן רוז’ סדרה של מופעים, שהתחלפו כל כמה שנים, דוגמת “נשים, נשים, נשים” (Femmes, femmes, femmes), שהוצג בין השנים 1983-1988 או פיה (Féerie), שמוצג כבר קרוב ל-25 שנה (החל משנת 1999), ושאותו זכיתי לראות בשנת 2018. הנה דוגמא קטנה למופע הזה:

וכמובן, לא ניתן לסיים כתבה על ההיסטוריה של המולן רוז’ מבלי להתייחס לכמה מהסרטים, שעסקו בו. ברשותכם אבחר בשניים.

הראשון הוא הסרט French Cancan שנוצר בשנת 1956, על ידי הבמאי הצרפתי ז’אן רנוראר (Jean Renoir 1894-1979), בנו של הצייר המפורסם אוגוסט רנואר, שהתגורר במונמארטר (ניתן לקרוא עליו בכתבה על מוזיאון מונמארטר).

הסרט, בכיכובו של ז’אן גבאן (Jean Gabin 1904-1976), האחד והיחיד, מתרחש בפריז של שנות ה-90 של המאה ה-19 ומספר על מנהל מועדון, שפוגש ברקדנית קאן קאן בשם ניני ומתאהב בה. הוא משכנע אותה לקחת שיעורי ריקוד ופותח יחד איתה וחבורה של רקדניות את מועדון המולן רוז’ בו הן רוקדות את ריקוד הקאן קאן. מוזמנים לראות את ה”בקרוב” שלו ולהתרשם:

הסרט הבא הוא כמובן “המולן רוז'”, בכיכובה של ניקול קידמן, משנת 2001. הסרט זכה להצלחה קופתית עצומה הן בזכות הבימוי והתלבושות והן בזכות פס הקול שלו, שהפיק לא מעט להיטים, כמו זה לדוגמא:

מידע למבקר במולן רוז’

כמובן שגם היום המולן רוז’ ממשיך לספק למבקרים מופעים גרנדיוזיים, עם רקדנים זמרים ובדרנים ואם מעולם לא ביקרתם בו, בהחלט שווה לשקול לעשות זאת, למרות המחיר, שעלול להיות מעט לא ידידותי (אם כי אם לוקחים רק כוס שמפנייה הוא לא נורא).

במידה והחלטתם לבקר שם, הרשו לי להמליץ לכם על דף המולן רוז’ אצלי באתר, שמכיל את כל המידע הפרקטי הדרוש לצורך ביקור מהנה במקום (כולל מידע על סוגי הכרטיסים השונים).

מוזמנים ליצור איתי קשר

ארגז הכלים של הפרנקופיל
כל אתרי ההזמנות הכי אמינים ומומלצים במקום אחד. ככה תוכלו להשוות מחירים בקלות, לחסוך כסף ולדעת שקניתם באתר איכותי וידידותי למשתמש.
הפרנקופיל יושב עם כוס יין ביד

בואו נשמור על קשר!

הכתבות המעניינות ביותר, מידע על טיולים בצרפת, הרצאות, ערבי שאנסונים ועוד דברים שפרנקופילים אוהבים אצלך במייל .

ואם זה לא שכנע אותכם…

מי שנרשם כעת יקבל את מדריך הפרנקופיל לפריז בחינם! תמצאו שם את כל המידע הדרוש לצורך תכנון הטיול לעיר האורות יחד עם טיפים שלי ואפילו הנחה מיוחדת להזמנת כרטיסים לאטרקציות.

אז למה אתם מחכים? לחצו על הכפתור למטה :-)