הרובע ה-8 של פריז ידוע לכולנו בזכות השאנז אליזה ושער הניצחון, שנמצא בקצה השדרה המפורסמת בעולם (שומרי הכשרות ביננו מכירים את הרובע בזכות בית חב”ד שנמצא שם). היום אני רוצה לקחת אותכם לטיול שישלב בין כמה מהמקומות המוכרים ביותר ברובע, לבין כמה מקומות סודיים, שרק פרנקופילים ותיקים מכירים.
זוהי פריז של המהפכה הצרפתית אך גם של הבל אפוק, פריז של עושר בלתי נדלה, שחלקו נעלם והפך לבנייני משרדים שאף נפש חיה לא נמצאת בהם בערב. פריז של שמחה ושל עצב, של אור ושל חושך. בקיצור, טיול בפריז על שלל גווניה. אז קחו לכם את קו 1, 8 או 12 וסעו לכם אל מטרו Concorde, מכיוון ששם יתחיל המסע שלנו.
כיכר הקונקורד
לאחר שיצאתם מתחנת המטרו, תנו לעצמכם מעט זמן להציץ בכיכר המונומנטלית הזאת. אם תקשיבו לי, הדרך הטובה ביותר ליהנות מכל היופי שהכיכר הזאת יכולה להציע לכם היא מהמרפסת של אוטל דה לה מרין או מהקצה המערבי של גני טווילרי.
לכיכר יש היסטוריה מרתקת וארוכה, ומכיוון שעוד לא מעט מקומות מעניינים לפנינו, אני לא אכתוב אותה כאן. אם תרצו להעמיק ולהכיר את כל הדרמות שהתחוללו כאן, אני ממליץ לכם לקרוא את הכתבה כיכר הקונקורד – אש, דם ויופי בכיכר מרכזית אחת בפריז.
Rue Royale וכנסיית המדלן
לאחר שסיימתם להתבונן הכיכר הקונקורד, על שלל מזרקותיה והאובליסק העומד שם, הגיע הזמן שתפנו צפונה אל רחוב Royale, שנוצר במיוחד על מנת לאפשר לאנשים להגיע אל הכיכר מצפון.
זהו רחוב מיוחד מאוד לטעמי, מכיוון שכמעט בכל בית בו התגורר מישהו מפורסם או ששכן בו מוסד מפורסם (מסעדה שהפכה לסמל של הבל אפוק, פטיסרי שממנה יצאה בשורת המקרונים ועוד). זאת הסיבה שיצרתי בשבילכם כתבה שלמה בשם Rue Royale – כמה היסטוריה יש ברחוב אחד בפריז? ממליץ לכם להיכנס לכתבה הזאת ולטייל איתה במעלה הרחוב, עד שתגיעו לכנסיית המדלן (Église de la Madeleine), שנמצאת בקצה הרחוב.
כמו רחוב Royale וכיכר הקונקורד, גם לכנסייה הזאת ישנה היסטוריה מרתקת וגם לה הקדשתי כתבה שלמה בשם כנסיית מדלן – מבית כנסת עתיק ועד למקדש התהילה של נפוליון. לאחר שסיימתם להתרשם מהכתבה הזאת, אתם מוזמנים לסוב את הכנסייה ולגלות את כל האטרקציות הקולינריות, שנמצאות ממש לידה. תוכלו למצוא אותן בכתבה כנסיית המדלן – מסלול טיול קולינארי למיטיבי לסת.
בולבאר מלזרב (Boulevard Malesherbes)
לאחר שסיימתם לטייל סביב כנסיית המדלן ואולי גם אכלתם איזה שוקולד של פטריק רוז’ה (Patrick Roger) האלוהי, הגיע הזמן להמשיך בטיולנו. מחלקה המערבי של כיכר המדלן יוצא בולבאר מלזרב, שבקצהו כנסיית Saint Augustin, אליה אנחנו נגיע בהמשך.
הבולבאר המרשים הזה נבנה בתקופת הקיסר נפוליאון השלישי (שלט בין השנים 1852-1870) והיווה חלק מתהליך הטרנספורמציה של פריז, בניהולו של הברון הוסמן (1809-1891 Georges-Eugène Haussmann), שבמהלכו הפכה פריז לעיר מודרנית בעלת שדרות רחבות וגנים ציבוריים (המתעניינים יוכלו לקרוא על כך בכתבה על פריז של הבל אפוק).
הבולבאר הזה נקרא על שם גיום כרטיאן דה למואניון דה מלזרב (Guillaume-Chrétien de Lamoignon de Malesherbes 1721-1794), אחת הדמויות המעניינות והטרגיות של המאה ה-18. מלזרב הגיע ממשפחה של אצולת הגלימה, שסיפקה כמה משפטנים מפורסמים ובהם השופט גיום דה למוניאון (Guillaume Ier de Lamoignon), אוהב ספר, שביתו, שברובע המארה, הפך לספרייה הלאומית של פריז.
מלזרב היה אדם מאוד ליברלי ומשכיל וכאשר מונה להיות הצנזור הראשי של לואי ה-15, הוא החליט להגן על האינצקלופדיסטים, שכתביהם היו לצנינים בעיני הכנסייה ולתמוך במפעל חייהם החשוב. האינציקלופדיה, הפכה לכח האינטלקטואלי, שהניע את גלגלי המהפכה הצרפתית, וזאת אכן פרצה בשנת 1789.
אולם, בניגוד לתקוותיהם של לא מעט אינטלקטואלים, הובילה המהפכה לגל טרור, שבשיאו הותזו ראשיהם של המלך לואי ה-16 בינואר 1793 ושל אישתו מארי אנטואנט, באוקטובר של אותה שנה. מלזרב, למרות הסכנה העצומה, התנדב להיות הסנגור של לואי ה-16 במהלך משפטו וכשנה אחר כך שילם על המעשה בחייו וסיים את חייו על הגיליוטינה.
Chapelle expiatoire ו-Rue d’Anjou
אנחנו ממשיכים בטיול שלנו אל עבר עוד מקום, שהפך לחלק מהמיתולוגיה של המהפכה הצרפתית. מבולבאר מלזרב פנו ימינה ב-Rue Pasquier והמשיכו צפונה.
בסופו של דבר תראו משמאלכם גינה גדולה ובמרכזה מבנה מעט אפל ועצוב לטעמי. המקום הזה נקרא בעבר בית הקברות של המדלן (Cimetière de la Madeleine) ולשם הובאו גופותיהם של לואי ה-16, ומאוחר יותר, גם של אשתו מארי אנטואנט.
כאשר נפוליאון נפל והבורבונים חזרו לשלוט בצרפת, אחיו של לואי ה-16, הלא הוא לואי ה-18 (שלט בין השנים 1814-1824), החליט להקים במקום קאפלה לזכרם. אם הנושא מעניין אותכם, אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה CHAPELLE EXPIATOIRE – הקאפלה המסתורית בלב פריז ולבקר במקום (שעות הפתיחה נמצאות בכתבה).
לפני שנמשיך צפונה עם המסלול שלנו, הרשו להמליץ לכם לטייל ב-Rue d’Anjou, שנמצא מאחורי הקאפלה. הרחוב נקרא על שם המלך אנרי ה-3 (שלט בין השנים 1574-1589), שלפני שעלה לשלטון נודע בתור הדוכס מאנז’ו ומכאן שם הרחוב.
הסיבה לכך שדווקא הרחוב הזה נקרא על שמו היא השמועה שממש כאן היה לו “קו אוהבים”, אליו היה מביא את חבריו ההומוסקסואלים שכונו “החמודים” (Les Mignons) ושם הם עסקו במעשים שהשתיקה יפה להם…
כמה מאות שנים אחר כך, בזמן שפריז שינתה את פניה בתקופת מלכותו של נפוליאון ה-3, נבנו כאן כמה בתים יפים ובהם הבית במספר 51, של הצלם המפורסם פליקס טורנשון (Félix Tournachon 1820-1910), הידוע בכינוי נדאר (Nadar).
נדאר נחשב אולי לצלם המפורסם ביותר של המאה ה-19 והוא נכנס להיסטוריה לא רק בזכות צילומיו פורצי הדרך (הוא הראשון שצילם את פריז מהשמים באמצעות כדור פורח ויש אף הטוענים שהוא זה שהמציא את הסלפי). הסיבה הנוספת לכך שהוא שנדאר הפך למפורסם היא החברות שלו עם האימפרסיוניסטים והעבודה שהוא זה שנתן להם לערוך בסטודיו שלו שב-Boulevard de la Capucines את התערוכה הראשונה שלהם בשנת 1874.
הבית של פרוסט בבולבאר הוסמן
אתם מוזמנים להציץ בעוד כמה מהבניינים היפה של רחוב Anjou, וכשתסיימו לכו צפונה עד שתגיעו אל Boulevard Haussman. זהו רחוב ראשי ושוקק חיים, שנקרא על שם הברון הוסמן, עליו כתבתי קודם, שבלעדיו פריז של ימינו לא הייתה קיימת.
לכו למספר 102 ושם תגלו את הבית בו התגורר הסופר המפורסם מרסל פרוסט (Marcel Proust 1871-1922) בין השנים 1907-1919. פרוסט, שחלק ניכר מחייו חקר וכתב על החברה הגבוהה בת זמנו, הסתגר בבית הזה וכאן הוא את רוב הכרכים של יצירתו המונומנטלית “בעקבות הזמן האבוד”.
מכיוון שהדירה לא הייתה שייכת לו אלא לדודתו, הוא נאלץ לעזוב אותה בשנת 1919 ולעבור לדירה ב-Rue Hamelin, שם נפטר כעבור 3 שנים מאסתמה. הטיול, שאנו מתחילים לעשות מנקודה זאת, יעבור בלא מעט מקומות בהם פרוסט עצמו ביקר ולכן במידה שתרצו להכיר טוב יותר את פריז של פרוסט, אני ממליץ בחום לקרוא את הכתבה פריז של פרוסט: בעקבות היופי של הבל אפוק.
כנסיית סנט אוגוסטן (Église Saint-Augustin)
מבולבאר הוסמאן פנו מערבה ותגיעו לכנסיית סנט אוגוסטן, אותה ראינו באופק כשהתחלנו לטייל בבולבאר מלזרב.
את הכנסייה הזאת בנה לא אחר מאשר ויקטור בלטאר (Victor Baltard 1805-1874), המוכר לחובבי ההיסטוריה בתור האיש שאחראי על בנייני השוק הסיטונאי של לה האל (לצערי הבניינים הללו נהרסו במהלך שנות השבעים של המאה ה-20).
זאת היא כנסייה יפה מאוד בעיני ומיוחדת, מכיוון שזו הייתה הכנסייה הראשונה שנבנתה באמצעות פלדה ולא אבן. מכיוון שהדבר היה מהפכני מדי בשביל תושבי הרובע, שרובם השתייכו לבורגנות הגבוהה של פריז, הוחלט לעשות חיפוי אבן, כך שלא ניתן לראות את הפלדה מבחוץ. עם זאת, אם תיכנסו פנימה תוכלו לראות את קשתות הפלדה.
אם כבר נכנסתם פנימה, בוודאי תשמחו לשמוע שהעוגב כאן נחשב לאחד הטובים ביותר בפריז, ואם יהיה לכם מעט מזל, מישהו יתאמן שם על נגינתו. ההנאה מובטחת! ואם לא שפר עליכם מזלכם, אתם מוזמנים לכל הפחות להקשיב לסרטון הזה וליהנות מצליל העוגב דרך האוזניות שלכם.
כאשר תצאו החוצה אולי תשימו לב שבגינה הנמצאת מזרחית לכנסיה ישנו פסל. זהו פסלו של פול דרולד (Paul Déroulède 1846-1914), סופר, מחזאי, אחד מגדולי האנטשימים שידעה צרפת, ובאופן טבעי, גם אחד משונאיו הגדולים של דרייפוס. למרות כל זאת, כאשר הוא מת ב-1914, ההלוויה שלו הייתה אחת מהגדולות ביותר שידעה צרפת, מאז מותו של ויקטור הוגו ב-1885.
העירייה של הרובע ה-8
לאחר שסיימתם לבקר בכנסיית סנט אוגוסטן, אתם מוזמנים להמשיך לעבור לבולבאר מלזרב, שבחלקו הדרומי כבר צעדנו, כפי שאתם זוכרים.
שם, במספר 56, תמצאו את בניין העירייה, שהוקם בשנת 1865. להבדיל מלא מעט עיריות של הרובעים השונים של פריז, הבניין הזה לא הוקם על מנת לשכן בתוכו את הפקידות של הרובע.
מי שיזם את הקמת הבניין היה ז’אן פרנסואה קאיי (Jean-François Cail 1804-1871), איש שבנה את עושרו בעשר אצבעות. הוא נולד למשפחת איכרים ענייה ובגיל 40, לאחר לא מעט עבודה קשה והחלטות עסקיות נכונות, הוא הפך לאחד האנשים העשירים בצרפת, בזכות עסקי הפלדה שאותם הקים ואותם ניהל ביד ברזל.
על מנת שתוכלו לצפות טוב יותר על האחוזה שלו אתם מוזמנים ללכת ל-Rue Lisbonne. שם, דרך אגב, במספר 6 תמצאו בניין מפואר שהיה שייך למשפחת מרטל (Martel), שעשתה את הונה בעסקי הקוניאק.
ביתה של מדאם שטראוס, אשת החברה היהודית המפורסמת ביותר של זמנה
המשיכו אל רחוב Miromesnil מספר 104 והביטו על הבניין שלפניכם. כאן התגוררה ז’נבייב הלוי (Marie-Geneviève Raphaëlle Halévy-Bizet-Straus 1849-1926), שהייתה אחת הנשים שהיוו השראה לדמות הדוכסית דה גרמנט (Duchesse de Guermantes) בספרו של פרוסט “בעקבות הזמן האבוד”.
ז’נבייב היא בתו של המנצח המפורסם ז’אק פרומנטל הלוי (Jacques-François-Fromental-Élie Halévy 1799-1861), מחבר האופרה “היהודיה” (La Juive). בשנת 1869 התחתנה ז’נבייב עם ז’ורז’ ביזה (Georges Bizet 1838-1875), מחבר האופרה המפורסמת “כרמן” ונולד להם בשנת 1871 בן בשם ז’אק, שיהפוך לחברו של פרוסט ויעזור לו להיכנס לסלונים של החברה הגבוהה של זמנו.
ז’נבייב הפכה, בזכות היחוס, שלה לאשת חברה מבוקשת ולסלון הספרותי שלה הגיעו כמה מהיוצרים הגדולים של תקופתה ובהם גי דה מופסאן, שאיתו יתכן שאף היה לה, מאוחר יותר, רומן (תרתי משמע 🙂 ). בשנת 1875 מתאלמנת ז’נבייב מז’אק ביזה, אך בשנת 1886 היא מתחתנת עם אמיל שטראוס, עו”ד יהודי שפעל בשירותה של משפחת רוטשילד.
הסלון הספרותי שלה, שעבר מהרובע התשיעי למקום בו אתם נמצאים, ממשיך להצליח והופך למקום מפגש של כל שמנה וסלתה של פריז. במהלך משפט דרייפוס, עובר הסלון זעזוע לא פשוט, כאשר לא מעט אנטישמים ואנטי דרייפוסרים עוזבים אותו, בעקבות הפיכתו למקום מפגש מרכזי של תומכי דרייפוס.
לאחר סיום פרשת דרייפוס, הלך הסלון הספרותי של מדאם שטראוס ודעך והיא פרשה מהחברה, בעקבות דיכאון בו לקתה, בשנת 1910. השנים האחרונות לחייה היו לא פשוטות ולוו בלא מעט טרגדיות. הטרגדיה הגדולה של חייה הייתה התאבדותו של בנה, ז’אק ביזה, שהתגורר לא רחוק ממנה בבולבאר מלזרב מספר 72 ושלח יד בנפשו בשנת 1921, כשעסקי המכוניות בהם היה מעורב, נכשלו. פרוסט חברו הטוב של בנה, מת כשנה מאוחר יותר והיא מתה גלמודה בשנת 1926.
מוזיאון ניסים דה קמונדו
המשיכו ברחוב Lisbonne עד רחוב Vezelay, ושם ב-11bis תמצאו אחוזה עירונית מפוארת, אחת מהאחוזות הרבות שהוקמו במקום במהלך המאה ה-19. המשיכו קדימה עד שתגיעו לרחוב Monceau. פנו שמאלה ולכו למספר 63.
המקום אליו הגעתם הוא מוזיאון ניסים דה קמונדו, שנקרא על שם בנו של בנקאי יהודי עשיר, שנפל בקרב אווירי במהלך מלחמת העולם ה-1. המוזיאון שוכן בתוך אחוזה, שנבנתה בראשית המאה ה-20 ומהווה העתק של הטריאנון הקטן בורסאי.
כאשר מת האב מואיז דה קמונדו (Moïse de Camondo 1860-1935) הוא ציווה להעביר את האחוזה לממשלת צרפת, על מנת שזו תיצור מוזיאון לזכרו של בנו. המוזיאון אכן נוצר, אך צרפת בגדה בבני משפחת קמונדו ואחותו של ניסים, שמת למען צרפת, הוסגרה לגרמנים ונשלחה למחנה השמדה ביחד עם ילדיה. כך הגיע הקץ על השושלת הזאת, שפעם התחרתה במשפחת רוטשילד על התואר המשפחה העשירה בצרפת.
מומלץ בחום לבקר במוזיאון הזה, שמספר את סיפורה של המשפחה וגם מציג בפניכם אוסף מרשים של אומנות מהמאה ה-18, אותה אסף מואיז דה קמונדו. המוזיאון פתוח בין הימים רביעי-ראשון בין 10:00-17:30 (סגור בשני ושלישי). כרטיסים ניתן לקנות בקופות במקום.
פארק מונסו
לאחר שביקרתם במוזיאון ניסים דה קמונדו המשיכו לטייל ברחוב Monceau, עד שתגיעו ל-Avenue Ruysadael, שיובילו אותכם אל הפארק המקסים הזה.
לפני כן, פנו שמאלה אל רחוב Murillo ולכו אל מספר 9. תגלו שם חלקים מארמון הטווילרי ומההוטל דה ויל, שניצלו מהשריפה של 1871, אותה גרמו אנשי הקומונה כנקמה על כיבוש פריז על ידי צבא הרפובליקה השלישית.
חזרו לכם לרחוב הראשי שמוביל אל הגן והיכנסו דרך השער המפואר. ברוכים הבאים! הגעתם לגן האהוב עלי בפריז. אם התעייפתם, זה הזמן להתיישב על אחד הספסלים ליד הקרוסלה ולצפות בה בעודכם אוכלים וופל חם. זה גם זמן מצוין לקרוא את הכתבה פארק מונסו (PARC MONCEAU) – טיול בגן האהוב עלי בפריז, על מנת שלא תפספסו אף פינת חמד שם.
כאן אני אשאיר אותכם, כי אתם לא באמת צריכים אותי כדי להתאהב בגן הזה. מקווה שנהנתם!
מפת המסלול
עוד כתבות שיכולות לעניין אותכם
- במידה ונשאר לכם עוד מעט כח ברגליים, אתם מוזמנים להמשיך לצאתמפארק מונסו ולטייל ברובע ה-17. כל מה שעליכם לעשות זה להיכנס לכתבה סודותיה של שכונת הקורטיזנות.
- במידה ואתם מחפשים דירה מפוארת ומרווחת ברובע ה-8, ממש לא רחוק מהיכן שהסיור שלנו התחיל, אתם מוזמנים לקרוא על הדירה של אודי ליד כיכר הקונקורד.
- רוצים לגלות חלקים נוספים ברובע ה-8? הרשו לי להמליץ לכם על מסלול הטיול לאורכם של שדרות השאנז אליזה.