בספטמבר 2022 התגוררתי בדירה של אודי ב-Rue Royale ובמאי 2023 “חזרתי שוב לזירת הפשע”. יש לא מעט סיבות מדוע עשיתי זאת (ואת כולם תוכלו לקרוא בכתבה שלי על הדירה הזאת), אך הייתי רוצה להתעכב על סיבה אחת שמשכה אותי לשם: ההיסטוריה.
כל מי שמכיר אותי, יודע שהאהבה שלי לפריז החלה בגלל אהבתי להיסטוריה שלה. מכאן שאין הנאה גדולה יותר בשביל אדם כמוני מאשר להתגורר ברחוב או שכונה, בה התגוררו אנשים מפורסמים, התקיימו מוסדות מפוארים והתרחשו אירועים היסטוריים, שהפכו למיתולוגיה.
Rue Royale הוא בדיוק מסוג הרחובות הללו. הוא אומנם רחוב די רחב, אך לא ארוך במיוחד ולמרות זאת, כמעט לכל בית ברחוב הזה יש משהו לספר לכם. לכן היום הרשו לי לצאת איתכם לטיול קצר, בן פחות מ 300 מטר, לאורך הרחוב – ולספר לכם את סודותיו.
ההיסטוריה של Rue Royale
לפני שנצא לטייל ברחוב, כמה מילים על ההיסטוריה שלו.
בקצה הצפוני של הרחוב, היכן שהוא מתחבר עם רחוב סנט אונורה (Rue Saint Honoré), עמד שער סנט אונורה, שהיווה את הכניסה המערבית לפריז הימי ביניימית. זהו השער המפורסם לידו נפצעה ז’אן ד’ארק בעת המצור אותו הטילה על פריז, שבאותו זמן הייתה כבושה על ידי האנגלים ובעלי בריתם.
במהלך המאה ה-18 הוחלט להקים כיכר לכבודו של לואי ה-15 ליד הקצה המערבי של גני הטווילרי. כיכר זו תהפוך מאוחר יותר לכיכר הקונקורד, ועל מנת לאפשר לתנועה לזרום אליה מצפון הוחלט להרוס את מה שנשאר מהשער והחומה ולבנות רחוב חדש. מכיוון שהכיכר נקראה בתחילה כיכר לואי ה-15, הוחלט לקרוא לרחוב בשם “הרחוב המלכותי”.
ואכן, מי שנמצא ברחוב בהחלט מרגיש עד כמה הוא מלכותי, בזכות הבניינים האלגנטיים שלו, שהחזיתות שלהם תוכננו על ידי האדריכל המפורסם אנז’ ז’אק גבריאל (Ange-Jacques Gabriel 1698-1782). אולם הרחוב לא נשאר מלכותי זמן רב כל כך.
בשנת 1789 פורצת המהפכה הצרפתית והרחוב שינה בשנת 1792 את שמו ל”רחוב המהפכה” (Rue de la Revolution), והפך לחלק ממסעם הטראגי של הנידונים למוות המובלים לגיליוטינה, שהוצבה בכיכר לואי ה-15, שהפכה ל”כיכר המהפכה”.
הרחוב ממשיך להחליף שמות בהמשך לחילופי השלטון. הוא הופך לרחוב המלכותי של סנט אונורה (rue Royale Saint-Honoré) ובשנת 1795 לרחוב הקונקורד (rue de la Concorde) ורק בשנת 1814, מחזירים לרחוב את שמו המקורי – Rue Royale.
ואפרופו מלכים, בשנת 1843, בתקופת מלכותו של מלך צרפת האחרון לואי-פיליפ (שלט בין השנים 1830-1848) התרחש ברחוב מאורע מדהים. ב-12 באוגוסט נחתו על הרחוב וסביבתו הקרובה עשרות אלפי פרפרים וגרמו לכאוס תחבורתי (מספרים שהעמודים של כנסיית המדלן כוסו לגמרי בפרפרים). מה גרם לכך? גם קרוב ל-200 שנה מאז המאורע אין למדענים הסבר.
ואפרופו כאוס, בשנת 1871, בעת הקומונה, הפך הרחוב לאחד מזירות הקרב העקובות מדים בין אנשי הקומונה, שהציבו במקום בריקדות, לבין חיילי הרפובליקה השלישית. אולם הייתה זו הפעם האחרונה, ככל שידוע לי, שכל כך הרבה דם נשפך ברחוב. עם סיום הקומונה החלה תקופת הבל אפוק, והרחוב הפך לאחד הרחובות הכי שיקיים בפריז, בזכות מספר מוסדות היסטוריים (חלקם עדיין קיימים היום), ועליהם נדבר כעת.
מסלול טיול ב-Rue Royale
כעת לאחר שהכרנו מעט את ההיסטוריה של רו רויאל, הגיע הזמן לצאת לטייל לאורכו. את הטיול שלנו נתחיל בכיכר הקונקורד, שכאמור החלה את הקריירה שלה בתור “כיכר לואי ה-15”. לכיכר הזאת יש היסטוריה ארוכה, עקובה מדם ומרתקת ותוכלו לקרוא עליה בכתבה כיכר הקונקורד – אש, דם ויופי בכיכר מרכזית אחת בפריז.
אחרי שסיימתם להנות מיופיה של הכיכר המרשימה, לכו צפונה ובואו נתחיל את הטיול שלנו.
אוטל דה לה מרין (Hôtel de la Marine)
כתובת: Rue Royale 2
הארמון המפואר הזה, שחזיתו יוצאת לכיכר הקונקורד, אך אחת הכניסות העיקריות שלו היא מ-Rue Royale 2, נפתח לקהל הרחב בשנת 2021.
הארמון הזה היה שייך לאחראי על הריהוט המלכותי ומאוחר יותר הפך לבסיס הראשי של חיל הים הצרפתי, ומכאן שמו (מרין, פירושו ימי). גם לארמון הזה יש היסטוריה מרתקת ואם אתם מעוניינים להכיר אותה, אני ממליץ לקרוא את כתבתו של רונן סאס אוטל דה לה מרין – ספינת הדגל החדשה של המוזיאונים בפריז.
אם תרצו לבקר במקום (ממליץ על זה בחום), אתם מוזמנים לקנות כרטיסים באמצעות הקישורים הבאים:
- כרטיס לאוטל דה לה מרין
- כרטיס לאוטל דה לה מרין (כולל החדרים של הממונה על הריהוט המלכותי)
- כרטיס משולב לאוטל דה לה מרין ופונדסיון לואי ויטון
- כרטיס משולב לאוטל דה לה מרין ומוזיאון מרמוטן מונה
מסעדת מקסים (Maxim’s)
כתובת: Rue Royale 3
אם יש מסעדה ששמה לבדו אומר פאר ועושר, הרי שזו מסעדת מקסים. ההתחלה של המקום הייתה דווקא צנועה.
בשנת 1891, מקסים גאייר (Maxime Gaillard), מלצר פריזאי, קנה חנות גלידות פושטת רגל שעמדה במקום, והחליט להפוך אותה לביסטרו. כיצד חנות גלידות באחד המיקומים הטובים ביותר בפריז יכולה לפשוט רגל, אתם שואלים? פשוט מאוד! שנה קודם לכן החליט הבעלים של החנות להניף את דגל גרמניה דווקא ב-14 ביולי (מצא לו זמן). בתגובה, ההמון הפריזאי פשט על המקום ולא על מנת לקנות גלידת וניל, ומה שלא נהרס – הוחרם.
אולם גם הביסטרו של מקסים לא ממש הצליח, והוא נאלץ למכור אותו. גם מי שבא אחריו לא הצליח יותר מדי בעסקים ונאלץ למכור את המקום למקס לבודי (Max Lebaudy). אצל מקס, הדברים התחילו ללכת כמו שצריך.
מה שגרם להצלחה של המקום הוא עיצוב הפנים בסגנון האר נובו, והעובדה שהבעלים הצליח להביא לשם לא רק את אנשי החברה הגבוהה (כולל יורש העצר האנגלי), אלא גם כמה מהנשים היפות ביותר של התקופה, אותן הושיבו ליד החלונות, על מנת לפתות את הולכי הרגל העשירים שמטיילים ברחוב, להיכנס פנימה.
וכך, במהלך המאה העשרים, הפכה מסעדת מקסים למקום לעלייה לרגל של שמנה וסלתה של פריז, ולדבריו של המלחין פרנץ להאר (Franz Lehár), כולם הגיעו לשם מלווים במאהבות שלהם, אך אף פעם לא בליווי הנשים החוקיות.
אפרופו פרנץ להאר, הוא כל כך התרשם מהמקום והאווירה, שהחליט למקם את המערכה השלישית של האופרה שלו, “האלמנה העליזה”, בתוך המסעדה.
מסעדת מקסים המשיכה להצליח, גם כשהחליפה ידיים, וההצלחה לא פסקה גם במהלך הכיבוש הגרמני, כאשר המקום הפך למסעדה האהובה על לא מעט אנשי צבא ואס אס בכירים. לאחר תום המלחמה, ההצלחה נמשכה ובעלי מקסים פתחו מסעדות ברחבי העולם ונכנסו לתחום המסעדנות בשדות התעופה ובמטוסים (כן, היו ימים שלאוכל של מטוסים לא היה טעם של פלסטיק).
אולם עם השנים הפך השם מקסים למעין קלישאה תיירותית ולסמל של ימים עברו. המקום, ששיך היום לפייר קרדן (Pierre Cardin), כבר מזמן לא מספק אוכל הראוי לחיכה העדין של האליטה, אך מצד שני, רוב הסיכויים שאם תגיעו לשם ללא עניבה, אף רב מלצרים סנובי לא יעיף אותכם משם, וגם זה משהו.
ימי ושעות פתיחת המסעדה
שלישי-שבת מ 10:30-19:00.
ביתה של מדאם דה סטאל (Madame de Staël)
כתובת: Rue Royale 6
מדאם דה סטאל (Germaine de Staël 1766-1817) הייתה בתו של שר האוצר של לואי ה-16, אשת חברה וסופרת. היא התגוררה רוב חייה בכתובת הזאת, ושם היה הסלון הספרותי המפורסם שלה. מדאם דה סטאל, שהעריצה בתחילה את נפוליאון, הפכה בסופו של דבר לאחת האויבות הגדולות שלו וכתוצאה מכך נאלצה לעזוב את פריז. באותם ימים אמרו ש-3 כוחות אדירים נלחמים נגד נפוליאון: אנגליה, רוסיה ומדאם דה סטאל…
כאשר שלטונו של נפוליאון קרס סופית לאחר קרב ווטרלו, חזרה מדאם דה סאטל לפריז, אך לא לכתובת הזאת, אלא סיימה את חייה בכתובת 40 rue des Mathurins, במרחק של כ-10 דקות הליכה משם.
כיום, אם תיכנסו פנימה, תוכלו למצוא חנות עתיקות בשם Steinitz, שמוכרת לכם ריהוט מהמאה ה-18 וה-19, כך שמי יודע, אולי תמצאו שם כסא או כורסא עליה ישבה מדאם דה סטאל בכבודה ובעצמה :).
הדירה של אודי
כתובת: Rue Royale 7
הדמות ההיסטורית היחידה שהתגוררה כאן, ככל שידוע לי, הוא הפרנקופיל :-). אולם גם אתם יכולים להתגורר בדירה המקסימה הזאת.
אם הסרטון למעלה מצא חן בעיניכם, אתם מוזמנים להיכנס לכתבה הזאת ולקרוא עוד על הדירה.
ביתו של האדריכל גבריאל (Gabriel)
כתובת: Rue Royale 8
בבית הזה התגורר האדריכל ז’אק אנז’ גבריאל, שאחראי לא רק על הרחוב ועל כיכר הקונקורד אלא גם על שורה של בניינים מפורסמים נוספים ובהם ארמון הטריאנון הקטן ובית האופרה של ורסאי, בית הספר לקצינים (École militaire), שנמצא לא רחוק ממגדל אייפל ועוד.
היום זהו בניין מגורים סטנדרטי, אולם אם השער שלו ייפתח במקרה, בהחלט שווה להציץ פנימה לחצר הקטנה וליהנות ממעט מהגאונות של האדריכל, שפעם התגורר שם.
חנות התכשיטים של כריסטופל (Christofle)
כתובת: Rue Royale 9
אם מקסים הפכה למסעדה שמסמלת יותר מכל את העושר של “היפים והנכונים” של שלהי המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20, הרי שחנות כריסטופל היא ללא ספק המקום שבו הם קנו את הסכינים והמזלגות שלה.
הכל החל כאשר שארל כריסטופל, שעסק ביצור כלי מטבח, למד טכניקה שמאפשרת לו ליצור סכינים ומזלגות מוזהבים (או מצופים בכסף). לואי פיליפ, מלך צרפת האחרון, אהב מאוד את עבודתו והפך אותו לספק המלכותי. אותו כריסטופל ויורשיו המשיכו ללכת מחיל אל חיל במהלך תקופת תקופת נפוליאון השלישי והרפובליקה השלישית והפכו לשם נרדף ליוקרה.
החנות שלהם הגיעה לכתובתה הנוכחית זמן קצר לפני מלחמת העולם ה-1, ולמרות שהמלחמה חיסלה את “העולם של אתמול”, כריסטופל שרדה עד ימינו. כיום תוכלו למצוא שם פריטים שונים למטבח (בשביל האישה או הבעל), תכשיטים (בשביל המאהב/ת) ואפילו חנוכיה מכסף!
ימי ושעות פתיחה
שלישי-שבת מ 10:30-19:00.
החנות של לליק (Lalique)
כתובת: Rue Royale 11
כשרנה לליק (René Lalique 1860-1945) עבר לכאן בשנת 1936 מ Rue de la Paix, שנמצא בקרבת האופרה של פריז, הוא כבר היה אומן מפורסם.
לליק החל את הקריירה שלו בתור תכשיטן אולם בשנת 1907 הוא החל לייצר גם בקבוקי בושם על פי הזמנתו של פרנסואה קוטי (François Coty 1874-1934). ההצלחה של בקבוקי הבושם שלו הייתה מיידית והובילה אותו להפוך, במקביל לקריירה כתכשיטן, גם לאומן זכוכית מוערך.
כאמור, החנות של לליק נמצאת כאן כבר קרוב ל-90 שנה ותוכלו למצוא כאן פסלונים, בקבוקים ושאר חפצי אומנות מזכוכית, שיעלו לכם לא מעט כסף.
ימי ושעות פתיחה
שלישי-שבת מ 10:30-19:00.
הבית של האיש שצינזר את הספר מסיביליה
כתובת: Rue Royale 13
בבית הזה התגורר האדון סואר (Souard), שכיהן באחד הצנזורים המלכותיים, במהלך שנות ה-70 של המאה ה-18. תפקידו היה לבדוק כל מחזה שיוצא ולוודא שהוא לא מכיל מסרים חתרניים.
כאשר בומרשה (Pierre-Augustin Caron de Beaumarchais 1732-1799) כתב בשנת 1773 את המחזה “הספר מסביליה”, קומדיה שעוסקת, בין השאר, ביחסים בין המעמד הגבוה למשרתים, היה זה סואר שדאג לצנזר חלקים ממנו. אולם למרות כל זאת המחזה הפך להצלחה אדירה ומאוחר יותר לאופרה מפורסמת, בזכות רוסיני.
אולם, עם כל הכבוד לספר מסביליה, היה זה המחזה השני בטרילוגיה של בומרשה, הלא הוא “נישואי פיגארו”, שבאמת זעזע את אמות הסיפים של החברה הצרפתית, בזכות המשפט החתרני של פיגארו כלפי הרוזן אלמביבה “מה את עשית אדוני הרוזן כדי לזכות בכל העושר הזה, חוץ מלהיוולד?”.
אין ספק שהשאלה הזאת הידהדה בכל צרפת והמחזה הוביל, גם אם באופן עקיף, למהפכה הצרפתית, שאת תוצאותיה המדממות ניתן לפגוש בכיכר הקונקורד, שנמצאת, כאמור, לא רחוק משם.
הפטיסרי של לדורה (Ladurée)
כתובת: Rue Royale 16
כמו חנות הפרחים לשום, גם העסק הזה נחשב לאחד הסמלים הגדולים של הרחוב והוא שומר עד היום על האווירה המפונפנת של הבל אפוק.
את המקום הקים לואי ארנסט לדורה (Louis Ernest Ladurée) בשנת 1862 ולמרות שנפתחו עם השנים לא מעט סניפים, הרי שזה הסניף המקורי והראשון. בשנת 1871 נשרפה המאפייה, בזמן מלחמת האזרחים בין אנשי הקומונה לבין כוחות הממשלה, ונבנתה מחדש. במהלך השיפוץ צויירו על התקרה של הפטיסרי מלאכים קטנים לבושים בתור אופים וכך הם הפכו לסמל של המקום.
במהלך 60 השנים הבאות המקום לא היה מפורסם במיוחד, עד אשר החליט הבעלים פייר דפונטיין (Pierre Desfontaines) להוציא מנבכי ההיסטוריה פטיסרי עתיק, אותו הביאה לצרפת לא אחרת מאשר המלכה קתרין דה מדיצ’י (1519-1589), הלא הוא המקרון.
המקרון של לדורה הפך לשם דבר והחל משנות ה-80 של המאה ה-20, החלה החברה לצמוח ולפתוח סניפים נוספים בפריז ובשאר העולם. אני אישית אינני מחובבי המקרונים, אולם אם אתם אוהבים את המאפה הזה אתם מוזמנים להיכנס, לטעום ולומר לי האם לדעתכם הוא טוב יותר מזה של פייר הרמה (Pierre Hermé), שבעבר ניהל את המקום, עד שהקים רשת פטיסרי מפורסמת בעצמו.
ימי ושעות פתיחה
שני-שישי מ 08:00-19:30.
שבת מ 09:00-19:30
ראשון מ 10:00-19:30
לה וילאז’ רויאל (Le Village Royal)
כתובת: 25 Rue Royale
זהו מעין פסאז’ (ללא גג) המחבר בין Rue Royale ל-Rue Boissy d’Anglas, גן עדן לטובת כל מי שמחפש מותגי יוקרה.
תמצאו שם חנויות של כריסטיאן דיור, שאנל, ועוד לא מעט מותגי יוקרה מוכרים פחות. תמצאו שם גם בית קפה שמגיש ארוחת בוקר בינונית במחיר מוגזם, אבל היי, לפחות יושבים ליד שולחן קטן ומסתכלים על צרפתים בלבוש שיקי הולכים להם בפסאז’. מה רע?
לוקה קרטון (Lucas Carton)
כתובת: 27 Rue Royale
המסעדה היוקרתית הזאת קיימת משנת 1880 ועדיין שומרת על מעמדה (לא דבר של מה בכך, במיוחד אם משווים לגורלה של מסעדת מקסים מתחילת הרחוב). המקום הפך למיתולוגי בזכות לא מעט שפים גדולים שעבדו כאן ובראשם השף אלן סנדרנס (Alain Senderens), שניהל את המקום משנת 1985-2013.
תמצאו כאן מסעדה המגישה אוכל יקר ומוקפד לצד ביסטרו בשם Le Petit Lucas, שמגיש אוכל טעים, שגם בני אנוש יכולים להרשות לעצמם (כ-40 יורו לארוחת צהריים). כל זה מוגש בתוך מבנה אלגנטי משנת 1839. בהחלט שווה לנסות ולו פעם אחת בחיים.
ימי ושעות פתיחה
שלישי-שבת מ 12:30-14:00 ומה 19:30-21:30
כנסיית המדלן
הגענו לקצה הרחוב ואל כנסיית המדלן המרשימה. לכנסייה הזאת יש היסטוריה מרתקת ואם תרצו להכיר אותה אני ממליץ לכם לקרוא את הכתבה כנסיית מדלן – מבית כנסת עתיק ועד למקדש התהילה של נפוליון.
אם תרצו להמשיך לטייל, הרשו לי להמליץ לכם על מסלול קולינרי מסביב לכנסיית המדלן. תוכלו למצוא אותו בכתבה כנסיית המדלן – מסלול טיול קולינארי למיטיבי לסת.
