כנסיית Saint-Roch בפריז: בין בארוק לכדורי תותח

כנסיית Saint-Roch עומדת ב-rue Saint-Honoré, בין גני הטווילרי לפאלה רויאל, ואלפי אנשים חולפים על פניה מדי יום בלי לעצור. החזית אפורה, סגורה ולא מבטיחה כלום. מאחוריה מסתתר מבנה באורך 126 מטר, אחד הארוכים בפריז, שבו קבורים מתכנן הגנים של ורסאי, מחזאי הטרגדיות הגדול של המאה ה-17 והעורך של האנציקלופדיה.

יש לי פינה חמה בלב לכנסיה הזאת. בכתבה שלי על רוחות הרפאים של פריז סיפרתי על ילד ישראלי ששיחק משחקי וידאו בבית קפה ליד Saint-Roch בזמן שהוריו נחו אחרי שעות של הליכה. הילד הזה הוא אני, בית הקפה כבר לא קיים, והכנסייה עומדת בדיוק במקום שבו עמדה.

בפנים מחכה רצף של קפלות שנבנו זו אחרי זו לאורך מאה שנה, כיפה מצוירת שאי אפשר לנחש את קיומה מהרחוב, עוגב שהמנגן בו משך קהל עד שהארכיבישוף של פריז נאלץ להתערב, קפלה שעומדים בה ארון קודש ושתי מנורות שבעה קנים, וקיר שמאחורי כל לוחית בו הוטמנו עפר ואפר ממחנה ריכוז אחר. הכניסה חינם, הכנסייה פתוחה בכל יום, ובניגוד לכמעט כל אתר אחר ברובע הזה לא תעמדו בתור.

אז רגע לפני שנצא לדרך ונבקר ב-Saint-Roch, בואו נדבר על מה תמצאו בכתבה הזאת: קודם המידע המעשי, שעות, הגעה וכמה זמן להקציב, אחר כך מה לא לפספס בפנים, אחריו ההיסטוריה המלאה מ-1521 ועד ימינו, ולבסוף אטרקציות בסביבה, המלצות לינה ותשובות לשאלות שאני מקבל על הכנסייה.

מידע פרקטי לביקור בכנסיית Saint-Roch

ימים ושעות פתיחה בכנסיית Saint-Roch

הכנסייה פתוחה בכל ימות השבוע, כולל ראשון, בין 08:30 ל-19:00. אין יום סגירה שבועי ואין הפסקת צהריים, וזה יתרון לא מבוטל באזור שבו חצי מהאתרים סוגרים בשני או בשלישי.

Saint-Roch היא כנסיית קהילה פעילה ולא מוזיאון, ולכן בזמן מיסה, טקס נישואין או הלוויה חלק מהחללים סגורים למבקרים. זה קורה לעיתים קרובות יותר מכפי שנדמה, בין היתר מפני שכאן נערכות הלוויות של אנשי במה ידועים. לפני הביקור שווה להציץ בלוח של הקהילה, ואם נקלעתם לאמצע מיסה פשוט המתינו כעשרים דקות בגנים שממול.

איך מגיעים לכנסיית Saint-Roch

הכתובת היא 296 rue Saint-Honoré, בפינת rue Saint-Roch. תחנות המטרו הקרובות הן Tuileries (קו 1), Pyramides (קווים 7 ו-14) ו-Palais Royal – Musée du Louvre (קווים 1 ו-7), וכולן במרחק של שלוש עד חמש דקות הליכה.

סיור מודרך בכנסייה

הקהילה מקיימת סיורים מודרכים חינם בצרפתית בתאריכים קבועים לאורך השנה, בימי חמישי אחר הצהריים ובשבתות, והמפגש הוא מתחת ליציע העוגב. התאריכים משתנים משנה לשנה ומתפרסמים בדף הביקורים באתר הקהילה, ולכן כדאי לבדוק אותם לפני הנסיעה.

כמה זמן, ומתי לבוא ל-Saint-Roch

סיבוב מהיר לוקח כמה דקות. ביקור אמיתי, כזה שנכנס גם לקפלת הבתולה ולקפלת הקומוניון שמאחוריה ועוצר ליד האנדרטאות, לוקח כרבע שעה או קצת יותר (הכל תלוי בקצב שלכם וכמה תרצו להתעכב).

השעה הטובה ביותר היא בוקר של יום חול. האור נכנס מהחלונות הגבוהים של האגף המערבי, והכנסייה כמעט ריקה. אחר הצהריים מגיעים עובדי המשרדים של השכונה, ובסוף השבוע האזור כולו עמוס. אני מעדיף להגיע בסביבות עשר בבוקר, אז האולם עדיין שקט וגם קפלת הבתולה מוארת היטב.

מה לא לפספס בכנסיית Saint-Roch

החזית, וסימני התותחים של 1795

הפרט שבגללו אני עוצר כאן נמצא באבן עצמה. ב-13 בוונדמייר שנת ד׳ לרפובליקה, כלומר ב-5 באוקטובר 1795, התקוממו המלוכנים נגד הדירקטואר. הקצין שקיבל את המשימה לפזר אותם היה אחד נפוליאון בונפרטה, אז קצין תותחנים צעיר. הוא הציב תותחים ברחוב וירה לעבר המפגינים שהתאספו על מדרגות הכנסייה וסימני הפגיעות נשארו על העמודים המרובעים והעגולים בצד המערבי של החזית. להפתעתי, למרות שמדובר במאורע היסטורי חשוב, שבעצם הזניק את הקריירה של נפוליאון, אין אף שלט בסביבה שמסביר לכם על המאורע.

האולם: 126 מטר בקו ישר

Saint-Roch בנויה כאולם אחד ארוך, בלי עמודים שחוצצים באמצע, עם שורת קפלות שנפתחות לצדדים. הכוונה הייתה שהמתפלל ישמע את הדרשה מכל מקום, וזה העיקרון שהביאו איתם הישועים מרומא במאה ה-17. התקרה היא קמרון חבית רציף, והתחושה בפנים היא של מבנה שנבנה בנשימה אחת, אף שבפועל הוא נבנה במשך כמעט תשעים שנה.

פרט אחד שכדאי לדעת לפני שנכנסים: הכנסייה פונה מדרום לצפון ולא ממערב למזרח, כמו כמעט כל כנסייה קתולית אחרת. הסיבה מעשית לגמרי. הגבעה שעליה נבנתה הייתה ארוכה בציר הזה, והבונים רצו שהחזית תיפתח אל rue Saint-Honoré, שהיה ציר המסחר הראשי של פריז. Saint-Roch היא אחת הכנסיות הפריזאיות הראשונות שהפרו את כלל הכיוון, וההיגיון היה נדל״ני ולא תיאולוגי.

קפלת הבתולה, והקפלות שמאחוריה

מאחורי המזבח הראשי ממשיכה הכנסייה לתוך שרשרת של קפלות, אחת אחרי השנייה, וזה הדבר היחיד ב-Saint-Roch שאין לו מקבילה בפריז. הראשונה היא קפלת הבתולה, שתכנן ז׳יל ארדואן-מנסאר (Jules Hardouin-Mansart, 1646–1708), האדריכל של ורסאי. היא בנויה כאליפסה שמוקפת מעבר מעגלי, ובכיפה שמעליה מצוירת עלייתה של הבתולה לשמיים, מעשה ידיו של ז׳אן-בטיסט מארי פייר (Jean-Baptiste Marie Pierre, 1714–1789), שצייר אותה בין 1749 ל-1756.

מעל המזבח פרושה תפארת מסונוורת של קרניים וענני טיח עם ראשי מלאכים, יצירה של הפסל אטיין-מוריס פלקונה (Étienne-Maurice Falconet, 1716–1791), שהעתיק את הרעיון מבזיליקת פטרוס הקדוש ברומא. ראשי המלאכים עשויים ביסקוויט של מנופקטורת סוור, שפלקונה עצמו ניהל באותן שנים.

הקפלה הבאה היא קפלת הקומוניון, והיא הפתעה גמורה לקורא הישראלי. החלל שרוי בחצי חשכה מכוונת ומואר בשני ויטראז׳ים בלבד, ובתוכו עומדים שולחן לחם הפנים, ארון קודש ושתי מנורות בנות שבעה קנים, בהשראת כלי המקדש בירושלים. אחריה, בקצה הצפוני, נמצאת Chapelle du Calvaire עם צלב מואר מלמעלה. שלוש הקפלות האלה תוכננו כמסע אחד: הלידה, הקורבן והגאולה, כשבכל תחנה המזבח נמוך מקודמו כדי שהמבט ימשיך קדימה.

העוגב, והנגן שהארכיבישוף נאלץ לעצור

העוגב הגדול יושב ביציע מעל הכניסה, והארון המגולף שלו הוא השריד היחיד מהכלי המקורי. את הכלי בנה ב-1752 לואי-אלכסנדר קליקו (Louis-Alexandre Clicquot, 1684–1760), בנו פרנסואה-אנרי קליקו (François-Henri Clicquot, 1732–1790) שיפץ אותו ב-1769, המהפכה הרסה חלק ניכר ממנו, והוא נבנה מחדש ב-1826. אריסטיד קוואיה-קול (Aristide Cavaillé-Coll, 1811–1899), בונה העוגבים החשוב של המאה ה-19 בצרפת, טיפל בו בהמשך. היום יש בו 53 רגיסטרים, ארבעה מנעדי ידיים ומנעד רגליים, ו-2,832 צינורות.

הסיפור הטוב ביותר שקשור לעוגב הזה הוא של קלוד בלבסטר (Claude Balbastre, 1724–1799), שכיהן כאן כעוגבן במחצית השנייה של המאה ה-18. הנגינה שלו משכה קהל כזה לכנסייה בתקופת האדוונט (בעברית: “תקופת הציפיה” שמתרחשת מספר ימים לפני חג המולד), שהארכיבישוף של פריז אסר עליו לנגן בה את היצירות שלו עבור חג המולד. הנה אחת מהן ואתם מוזמנים לשפוט האם הארכיבישוף הגזים או שלא:

גם היום מתקיימים כאן קונצרטים באופן קבוע, ועמותה בשם Les Heures musicales de Saint-Roch מפיקה אותם ומזמינה יצירות חדשות. את כל האפשרויות לשמוע מוזיקה בכנסיות פריז ריכזתי בכתבה על מוזיקה קלאסית בפריז.

הקברים והאנדרטאות של קהילת האמנים

Saint-Roch ידועה בכינוי קהילת האמנים, ויש לכך שתי סיבות. הראשונה היא שמאז המאה ה-17 נערכו בה הלוויות של יוצרים, והשנייה היא שהיא משמשת עד היום כמרכז דתי לאנשי הבמה בפריז. בין הקבורים בה:

• אנדרה לה נוטר (André Le Nôtre, 1613–1700), מתכנן הגנים של ורסאי
• פייר קורניי (Pierre Corneille, 1606–1684), המחזאי שכתב את “לה סיד”
• דני דידרו (Denis Diderot, 1713–1784), שנקבר בקפלת הבתולה
• ז׳אן-אונורה פרגונאר (Jean-Honoré Fragonard, 1732–1806), הצייר
• מארי-אן דה בורבון (Marie-Anne de Bourbon, 1666–1739), בתו המוכרת של לואי ה-14
• שארל-מישל דה לפה (Charles-Michel de L’Épée, 1712–1789), ממציא שפת הסימנים הצרפתית

צריך לומר בכנות שרוב הקברים עצמם אינם. הביזה במהפכה ואחריה הקומונה הפריזאית פגעו קשה במרתפי הקבורה, ומה שנשאר הוא בעיקר אנדרטאות ולוחות זיכרון. חלק מהן אפילו לא היו כאן מלכתחילה, אלא הועברו לכנסייה מכנסיות שכנות שנסגרו במהפכה ונהרסו.

בסך הכול הגיעו ל-Saint-Roch חמש מצבות מכנסיות שנסגרו: של הקרדינל דיבואה (Guillaume Dubois, 1656–1723) מהקולגיאט של סנט אונורה, של מיניאר ושל המרשל פרנסואה דה קרקי (François de Créquy, 1629–1687) מהיעקובינים, ושל הרוזן ד׳ארקור ממנזר הפויאנים (Couvent des Feuillants) שעמד ב-rue Saint-Honoré. התוצאה היא שהכנסייה הזאת מחזיקה אוסף פיסול מהמאות ה-17 וה-18 שחלקו לא נוצר כלל עבורה.

בדרך צפונה לאורך האגף המערבי תעברו ליד אנדרטה שונה לגמרי באופייה, ושווה לעצור לידה גם אם לא שמעתם את השם.

שארל-מישל דה לפה הקדיש את חייו ללימוד חירשים, פיתח שיטת סימנים שיטתית והקים בפריז בית ספר ציבורי לחירשים, הראשון מסוגו. הוא מת ב-1789, מקום קבורתו נשכח, ורק ב-1838 התגלה מחדש במרתף קפלת סנט ניקולא. את האנדרטה תכנן האדריכל ז׳אן-בטיסט לאסוס (Jean-Baptiste Lassus, 1807–1857) ופיסל אוגוסט פרֶאוֹ (Auguste Préault, 1809–1879), ובה מופיעים שני הילדים שאיתם פיתח את השיטה. בלוח החרוט לצידה מופיעות 24 אותיות האלפבית בסימני ידיים, כל אות והסימן שלה, וזה החלק שאני ממליץ להתקרב אליו.

דרך אגב, גם יריבו הגדול של וולטר, מופרטווי (Pierre-Louis Moreau de Maupertuis, 1698–1759), האיש שהוכיח שכדור הארץ שטוח בקטבים, קיבל כאן אנדרטה, ומלאך קטן מניח בה יד על הגלובוס.

קיר הגירושים

באגף המערבי, בקפלת הקומפסיון, נמצא הקיר שרק בשבילו שווה להיכנס. הוא נחנך ב-1949 בנוכחות ז׳נבייב דה גול-אנתוניוז (Geneviève de Gaulle-Anthonioz, 1920–2002), אחייניתו של שארל דה גול ואסירת רוונסבריק, ובנוכחות הקנצלר הגרמני קונרד אדנאואר (Konrad Adenauer, 1876–1967). מאחורי כל לוחית הוטמנו עפר ואפר שהובאו ממחנה אחר.

לצד הקיר קבועה לוחית לזכרו של האב לואי קורסל (Louis Courcel), כומר בקהילת Saint-Roch שפעל ברשת המחתרת Réseau Bourgogne, הבריח טייסים אמריקאים ובריטים שהופלו מעל צרפת אל מחוץ לשטח הכיבוש, נתפס, גורש למחנה נורדהאוזן ומת במרץ 1945. לוחית אחת בכנסייה קתולית בלב הרובע הראשון, ומאחוריה סיפור שלם.

ההיסטוריה של כנסיית Saint-Roch

1521 עד 1653: מקפלה של סוחר לאבן פינה של מלך

בתחילת המאה ה-16 הייתה הגבעה הזאת מחוץ לפריז. בשטח שמצפון לארמון הטווילרי עמדו טחנות רוח, שדות ומעט בתים, והאזור כולו נקרא הפובור סנט אונורה, כלומר הפרוור שמחוץ לשער. ב-1521 בנה כאן סוחר פריזאי בשם ז׳אן דינושו (Jean Dinocheau) קפלה קטנה והקדיש אותה לסוזנה הקדושה.

ב-1577 הרחיב אחיינו אטיין דינושו (Étienne Dinocheau) את הקפלה לכנסייה של ממש והקדיש אותה לרוקוס הקדוש, הקדוש שאליו פנו בזמן מגפות ושהיה גם פטרון האופים והטוחנים. הבחירה הייתה מקומית לגמרי: הטוחנים של הגבעה היו הקהילה שמימנה את המקום.

במשך כחמישים שנה שימשה הכנסייה כסניף של כנסיית סן ז׳רמן לוקסרואה לתושבי הפרוור, ורק ב-13 ביוני 1633 הוכרה כקהילה עצמאית. שנה אחר כך הוקצה לה שטח עצום, מצפון לגני הטווילרי ובין חומת שארל ה-5 לביצורי שארל ה-9, והיא הפכה בבת אחת לאחת הקהילות העשירות בעיר.

התוכנית לכנסייה חדשה במקום הוזמנה מז׳אק לֶמֶרסייה (Jacques Lemercier, 1585–1654), האדריכל הראשון של המלך, שבנה את קפלת הסורבון ואת ארמון הקרדינל שהפך מאוחר יותר לפאלה רויאל. התוכנית שלו יצאה לדרך רק אחרי שנרגעה הפרונדה, מרד האצולה והפרלמנט נגד השלטון המרכזי.

ב-1653 הניח לואי ה-14 את אבן הפינה. אמו, אן מאוסטריה (Anne d’Autriche, 1601–1666), לא נכחה בטקס, ויש גרסה שלפיה סירבה להיפגש עם ז׳אן רוס (Jean Rousse, כומר הקהילה בין השנים 1633–1659), שתמך בפרונדה. בכנסייה החדשה הוקדשה קפלה לסוזנה הקדושה, לזכר המבנה שקדם לה.

לֶמֶרסייה מת ב-1654, שנה אחת אחרי הנחת אבן הפינה, ומכאן ואילך התגלגלה הבנייה מאדריכל לאדריכל במשך שמונים שנה.

1660 עד 1740: הבנייה שנעצרה, והבנקאי שהתנצר

הכסף אזל מהר. ב-1660 נעצרה הבנייה כשרק הטרנספט והמפרץ האחרון של האולם היו גמורים, והקהילה נאלצה למכור את הקפלות הצדדיות למשפחות אמידות תמורת מימון. חלק מהטוחנים והאופים שהיו הקהילה המקורית נעלמו יחד עם טחנות הרוח, והבסיס הכלכלי של המקום התרוקן.

בשנות התשעים של המאה ה-17 סיימו כבר את המקהלה, הטרנספט, רוב הקפלות ומגדל פעמונים, אולם התקרה עדיין הייתה תקרת עץ זמנית ולחזית לא היה זכר. ב-1691 השיא כאן המרשל ווֹבּאן (Sébastien Le Prestre de Vauban, 1633–1707), מהנדס הביצורים של לואי ה-14, את בתו.

ב-1705 מימנה הקהילה הגרלת צדקה, ובכסף שגויס חזר ז׳יל ארדואן-מנסאר לאתר והוסיף את קפלת הבתולה, הגדולה מסוגה בפריז. ארדואן-מנסאר מת ב-1708 והעבודה עברה לקבלן של ועד הקהילה, וכשהיא הסתיימה ב-1719 נותרו רק שני חוסרים משמעותיים: הגג והחזית.

כמה חודשים אחר כך התרסקה שיטת האשראי שלו והפילה איתה חלק גדול מהמשק הצרפתי, ולו נמלט מהמדינה ומת בוונציה כמעט חסר כול. אולם הכסף שלו נשאר בקופת הכנסייה והמלך אף הוסיף עוד 10,000 לירות. בשני הסכומים האלה נבנו סוף סוף קמרון החבית מעל האולם וגם החזית, בעבודות שהסתיימו ב-1726.

הסיפור עוד לא נגמר. ב-1728 הוסיף רובר דה קוט מגדל בצד המזרחי של המקהלה, ב-1735 נהרס המגדל שעמד בחזית, ורק ב-1739 הוקמה החזית הכפולה שאנחנו רואים היום. ב-10 ביולי 1740 הוקדשה הכנסייה רשמית, שמונים ושבע שנים אחרי הנחת אבן הפינה.

הפרק היפה ביותר בעיצוב הפנים התרחש דווקא אחר כך, בזכות כומר אחד. ז׳אן-בטיסט מרדואל (Jean-Baptiste Marduel, כומר הקהילה בין השנים 1749–1787) גייס את מיטב האמנים של דורו כדי להפוך את שרשרת הקפלות לחוויה תיאטרלית. פלקונה פיסל את התפארת ואת קבוצת הבשורה, אטיין-לואי בולה (Étienne-Louis Boullée, 1728–1799) הצעיר תכנן ב-1754 את קפלת הצליבה במקום בית הקברות הישן, ופייר צייר את הכיפה. ב-1758 השלים סימון שאל (Simon Challe, 1719–1765) את דוכן הדרשן, שממנו נשמר עד היום הגג המגולף: יריעת בד מסתחררת שמרימה דמות של האמת ואוחזת בחצוצרה.

מ-1789 ועד היום: תותחים, ביזה וקהילת האמנים

rue Saint-Honoré היה הציר המרכזי של המהפכה. מועדון היעקובינים ומועדון הפויאנים התכנסו במנזרים שלאורכו, ובאותו רחוב עצמו עברו העגלות שהובילו את הנידונים למוות מהקונסיירז׳רי אל כיכר הקונקורד שם עמדה הגיליוטינה במשך רוב תקופת הטרור. Saint-Roch עמדה בדיוק באמצע.

ב-5 באוקטובר 1795 הגיעו הקרבות אל מדרגות הכנסייה עצמה. נפוליאון הציב תותח בסמטת הדופן שבהמשך rue Saint-Roch, ירה במורדים המלוכנים במשך כשלושת רבעי שעה, והותיר את הסימנים שעדיין נמצאים על החזית.

הנזק החמור יותר נגרם דווקא בפנים. ביזה שיטתית רוקנה את הכנסייה מחפצי פולחן ומיצירות אמנות, ואחד האבודים היה דיוקנו של דינושו, מייסד המקום, שהיה תלוי באחת הקפלות. ב-1798 הוסבה הכנסייה ל”מקדש הגאון” בצו של הדירקטואר, ובשנות ה-90 של המאה ה-18 היא נסגרה ונפתחה לסירוגין.

ב-1815 התרחש כאן אירוע מעט תיאטרלי (תרתי משמע). הכנסייה סירבה לערוך הלוויה נוצרית לשחקנית מדמואזל רוקור (Françoise Raucourt, 1756–1815), כוכבת הקומדי פרנסז, בנימוק שהייתה שחקנית. כחמשת אלפים מפגינים פרצו לכנסייה בקריאות נגד הכמורה, ורק התערבות של החצר סיימה את הפרשה. מאה חמישים שנה אחר כך הפכה אותה כנסייה עצמה למרכז הכמורה של אנשי הבמה בפריז.

המאה ה-19 גרמה לשני נזקים נוספים ל-Saint-Roch. ב-1849 הוסבה קפלת הצליבה של בולה לקפלת קטכיזם, והעיצוב המקורי שלה נהרס. ב-1879, כשנפרצה שדרת האופרה בסמוך, נחלש המגדל שעמד בצד הימני של המקהלה והוא פורק. מאז ועד היום Saint-Roch היא כנסייה גדולה בלי מגדל פעמונים, ומי שמחפש אותה מהרחוב מפספס אותה בקלות.

ב-7 בדצמבר 1914 הוכרזה הכנסייה כאתר מורשת מוגן (monument historique). באותה תקופה כבר התבסס הכינוי קהילת האמנים, וההלוויות שנערכו כאן במאה ה-20 וה-21 רק חיזקו אותו: איב סן לורן ב-2008, וג׳יין בירקין ב-2023, בין רבים אחרים.

היום Saint-Roch היא כנסיית קהילה פעילה לגמרי, עם מיסות יומיות, מקהלה, קונצרטים ומרכז כמורה לאנשי הבמה. היא גם אחת התחנות הראשונות במסלול הטיול שלי ברובע ה-1, אם אתם רוצים לשלב את הביקור בה בהליכה ארוכה יותר.

אטרקציות במרחק הליכה מכנסיית Saint-Roch

Saint-Roch יושבת בלב הרובע הראשון, ומכאן אפשר להגיע ברגל כמעט לכל דבר. מדרום נפתחים גני הטווילרי, מצפון מזרח מתחיל הפאלה רויאל, ומערבה, שלוש דקות הליכה, נמצאת פלאס ונדום. אלה האטרקציות שאני ממליץ לשלב עם הביקור בכנסייה:

רשימה מלאה של האתרים ברובע תמצאו בדף הרובע ה-1 בפריז.

לינה ליד כנסיית Saint-Roch

rue Saint-Roch עצמו הוא אחד הרחובות הנוחים ביותר ללון בהם בפריז: מרכזי לגמרי, שקט בלילה, ובמרחק דקות מהמטרו ומהלובר. אני עצמי מתאכסן ברוב הביקורים שלי בדירות של אודי, ובדיוק כאן, במספר 14, נמצאת אחת מהן, כמאה מטר מהכנסייה. אלה ההמלצות שלי לבתי מלון באותה סביבה:

עוד אפשרויות תמצאו בדפים מלונות ברובע ה-1 בפריז ודירות מומלצות ברובע ה-1, ואם אתם עדיין מתלבטים באיזה אזור לישון, קראו את הכתבה איפה כדאי לישון בפריז.

שאלות ותשובות על כנסיית Saint-Roch

תשובות לשאלות שאני מקבל על הכנסייה:

עוד בנושא

• חיים גורי בפריז
• יער ונסן בפריז – מסלול טיול ואטרקציות לכל המשפחה
• 10 כנסיות בפריז שחובה לראות – טיפים למתחילים